פרשת ויקהל. מתנות קטנות.

פרשת ויקהל. מתנות קטנות.

מתי לאחרונה יצאתם לחופשה? אמיתית, הכי סתלבט ופינוק. חופשה של פירגון לעצמכם, על כל העבודה והטרדות. חופשה של ניקוי ראש אמיתי. כזו  לא צריך להכין אוכל, לא לנקות ולא לסדר כלום. לא לקפל, לא לשטוף, ואפילו לא להיות מוטרדים מזה. הכל מוגש לכם. שמישהו יכין לי , שמישהו יפנק אותי, מה אכפת לי?

עכשיו תארו לכם את זה- לא פעם בכמה זמן, לא פעם בשנה, אלא כל שבוע! שיא השחיתות. לא?

אבל בחיים זה לא יקרה- למי יש כסף, ולמי יש זמן, ולמי יש כח...? לא פעם בשנה ובטח לא פעם בשבוע, לא?

והנה כאן- לפני- האוצר, המתנה, החופשה שמגיעה לי- בכל שבוע. חופשה שלא רק שאני זכאית לה- אלא שאני חייבת לקחת.

שמות לה,ב שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַה'; כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת

עם השנים, ככל שאני עובדת יותר- משתנה היחס שלי לשבת.

אני זוכרת שפעם אמרתי לאחי- איזה כיף לך שאתה לא עובד בשבת. את מוזמנת, הוא ענה לי.

ומאז אני לא עובדת בשבת. לא עשירה פחות. מאושרת יותר.

ועכשיו, מאז שאני אמא של עומר- משמעות השבת מתעצמת עוד. נכון, הוא עדיין לא בגיל שהוא עושה בלאגן (אני עושה את רוב הבלאגן, כמו תמיד), ואני איתו רוב השבוע גם ככה. וכשאני עובדת- עובדת מהבית. אבל חשוב לי שבשבת תהיה אווירה אחרת. של שקט, של ביחד, לא של מלא כביסות שצריך להספיק בין לבין, ולא של כיור מלא שצריך לשטוף- אלא פשוט להיות.  

ונכון, עומר לא מבחין עדיין ש"שבת". זה לא שבימים האחרים הוא בגן. וגם בשבת הוא עדיין מתעורר מוקדם כמו בכל יום, וכמו בכל יום צריך  להחליף לו, ולהכין לו, ולשחק איתו. אבל לי אין את התחושה כל הזמן שאפשר בזמן הזה לעשות משהו אחר "יעיל" יותר. זה זה – הכי יעיל ונכון שיש. הכי נקי שיש. פשוט להיות. זמן מתנה. זו יכולת לא פשוטה. הרי אנחנו כל הזמן בעשרה מקומות בו זמנית. גם בראש, וגם באייפון, וגם בלב. תמיד בתכנית של אחר כך, ולא בהווה. אז רגע פשוט להיות. יש פה ערך של הקטנה מצד אחד, כי העולם ממש יסתדר בלעדי בשעות האלה, ואני לא צריכה להיות "אונליין" כל הזמן. ומצד שני- ערך של הגדלה.

ויש בזה עוד מימד מבחינתי. למתנה שאני נותנת לאמא של עומר- זו אני. בואו נגיד שזה מן משחק כזה שאני משחקת עם עצמי. כיוון שאני לא דתיה, וכל השבוע ממילא בבית, אז מה מותר השבת מימות החול? זה טקס, זה קו שאני  מסמנת. עד פה- אני עובדת. מכאן- אני מלכה. ושווה לי להתאמץ ולארגן את הבית לפני שבת – כדי שיהיה לי בית נעים לשבת. ופתאום יכולה להתחבר לאחי ולאחותי ולאבא שלי שממהרים להכין הכל לפני. ובערך בשעה 4, אבל תמיד באותו זמן עם כולם- הם עוצרים, ומתחיל הפינוק. ולא, אין לי עשרה ילדים ובעל שחוזרים מבית הכנסת, ואין לי טקס או תפילה. יש לי החלטה שלי עם עצמי- להינות מהמתנה הזו. לפעמים ממש בא לי, אחרי שאני מסיימת לשטוף כלים ולקפל כביסה ולארגן את הפרחים- לפעמים ממש בא לי לצאת החוצה מהדלת, ולהיכנס אל תוך הבית המוכן והיפה לשבת. (לא עם מזוודות כמו לחדר של בית מלון, אבל באותו תחושת חגיגיות של איזה כיף).

אני חושבת שהיכולת הזו לפנק את עצמנו, לתת לעצמו מתנות, זו יכולת חשובה. אתם יודעים מה? זה לא לפנק. זה לכבד. מי שמכיר אותי יודע שאני לא פרייארית, ואין כמעט יום שאני לא מפנקת את עצמי בו. (סליחה, מכבדת) ובעיקר משתדלת לעשות מה שבא לי. אבל אני מודה שהשבת מרשה לי להעלות את זה לדרגות חדשות, ובעיקר משחררת מייסורי המצפון.

הערות אחרונות לעניין השבת:

א. תנאי בסיסי של ההסכם הזה, הוא לעבוד שישה ימים: "ששת ימים תעשה מלאכה..." (שמות לה ב). וכך גם במקומות אחרים בתורה, בהם מצוינת השבת- " ששת ימים תעבוד, ועשית כל-מלאכתך" (שמות כ ). חייבים לעבוד, לפרנס. בזיעת אפך תאכל לחם.

ב. השבת, כפי שמצוין גם בפרשה זו, וגם במקומות אחרים בהם מוזכרת השבת, היא שוויונית לכולם.  לעשיר, לעני, לגבר, לאישה, לבעל הבית, לעבד, לעצמאי, לשכיר, לגר, לחיות. כל היצורים זכאים לזמן הזה. לזמן המכבד הזה. זה אומר לראות כל אחד- עין בעין. אין "עבדים" בשבת. ואין "מלכים". כולנו מלכים. ואין בוס שיכול לגנוב לכם אותו. זה זמן שלכם. ערך ההגבהה חל על כולם.

ג. נדמה לי שהשבת זה המצאה של מבוגרים....

ד. הדיון הציבורי על תחבורה בשבת, ועל פתיחת עסקים בשבת הוא חשוב מאוד, לטעמי. ומעניין שמכל הצדדים- הנימוק הוא נימוק של שוויון.

ה. כיוון שבשבת נוצר "ריק" שאין בו עבודה וענייני דיומא- הריק הזה הוא מקום לא תמיד פשוט. גם דתיים וגם חילוניים לפעמים ממהרים למלא אותו ב"שגרות" של שבת. מעניין רגע להיות במקום הזה, בלי פחד. עם עצמנו, עם הקרובים לנו. לשהות במקום הלא שגרתי של התודעה.

ו. תארו לכם עולם בלי שבת? לעולם, אף פעם? עבדות אין קץ. נורא.

בטח עם השנים יבואו לי עוד תובנות.

אז שבת שלום.

מפרגנת לנו באהוד בנאי וברמי קליינשטיין קצת לפני שבת

מדברים עכשיו לא מעט על מצבו העגום של כדור הארץ ואני שומע,כולם אומרים,חייבים בדחיפות לעשות משהו כמו: יום ללא מכוניות, יום ללא רכבות, יום ללא מטוסים, יום ללא אוטובוסים ואופנועים, יום ללא עישון, יום ללא עשן, יום ללא מכונות כביסה, יום ללא מיבשי כביסה ,יום ללא מדיחי כלים, יום ללא טלפונים, יום חיסכון באנרגיה, יום ללא בישול, יום ירוק, יום כחול, יום סגול, יום ללא תאונות, יום ללא עבודה, יום ללא לחץ, יום עגול.

ואני אומר: יש לנו יום כזה מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו כעם.

יש לנו יום כזה מאז ומתמיד. מאז שנברא העולם.

יש לנו את השבת, כן, שבת, רבותי, שבת!

שבת זה הרי היום הטוטאלי למען כדור הארץ.

זה טוב לאויר, זה טוב לאדמה, זה טוב לכביש, לים, למים,ולרוח לנשימה ולנשמה,

זה זמן איכות לסביבה, זמן איכות למשפחה, זמן איכות למנוחה...

 "ויברך אלוהים את היום השביעי ויקדש אותוכי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות"

שבת שלום

אהוד בנאי, הדף הלבן, יום כדור הארץ 12/07/2007

מתנות קטנות. רמי קליינשטיין. שיר מקסים

מנהיג שלנו- לא ידענו מה היה לו

מנהיג שלנו- לא ידענו מה היה לו

פרשת כי תישא. שמות ל 11- לד 35.

היום אני מבקשת להבין את מצוקת האבודים, הנטושים, הנבוכים, הבוכים.

ראיתם פעם ילד שהלך לאיבוד בים? הוא קטן ונמוך ולא יודע לפנות למציל ואיפה אמא ואיפה אבא והצילו!!!! או ילדה שאמרו לה לחכות בקניון לד החנות עם השלט הירוק, ואמרו לה "אל תזוזי אנחנו כבר באים"? והיא מחכה. ולא זזה.  40 שניות מרגישות כמו ארבעים יום וארבעים לילה. כמו נצח. הילדים סומכים על ההורים שלהם, אבל... איפה הם? אם אפשר לסמוך עליהם, אז איפה הם, לעזאזל?!

לב,א וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ

לא ידענו מה היה לו. ישראל, כפי שנראה, מחכים למשה שמבושש לבוא. דואגים, לא רק למשה, אולי גם לעצמם. מה יעלה בגורלם? לאן מכאן? מי יוביל אותם עכשיו? את הדאגה, את המצוקה, היטיב לבטא אהוד בנאי:

במצוקתם, הם פונים אל אהרון. עד כאן- ציון לשבח על האסרטיביות של העם ועל ההתקהלות כגוף אחד כדי לקבל פתרון. הם לא הלכו מכות, לא קיללו אחד את השני, לא בכו, לא הלכו חזרה למצרים. לא איבדו עשתונות- אלא פנו אל אהרון כדי לקבל פתרון. אהרון, אחיו של משה, נענה לפנייתם, ומבקש מהם לאסוף זהב- ויוצר עגל. עגל זהב. ישראל מקבלים את העגל ואומרים:

לב,ד וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ--אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. 

רגע רגע, "אלה אלהיך ישראל"? אז את מי הם מחפשים ולמי הם דואגים?

חיפשתם משה ויצא לכם אלהים? לפי פסוק 1, הם מחפשים את משה. ולפי פסוק 4, הם מחפשים את ה'. האם משה הוא האלהים בעיניהם?!  והעגל הוא תחליף למשה ו/או לאלהים?

פירוש הרמב"ן מעניין. הוא טוען שהם אכן לא ראו בעגל "אלהים" כתחליף לאל המופשט. אלא פתרון למצוקת  נקודתית של הדרך. מישהו שיוביל. כמו האלהים שידע את הדרך להוציא ממצרים- אז כזה שייקח אותנו מכאן גם עכשיו:

"...לא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלהים, ושהוא בכוחו עשה להם האותות והמופתים... ועוד, כי בפירוש אמרו "אלהים אשר ילכו לפנינו", לא שיהיו נותנין להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא. אבל היו מבקשין משה אחר...אבל העניין כמו שאמרתי, שלא בקשו העגל להיות להם לאל ממית ומחיה, וקבלו עבודת אלוהותו עליהם, אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם."

אז מה... ככה הם מוותרים על משה?

זה לא חכמה. אנחנו מכירים את סיפור. ואחו יודעים שמה יחזור ושכרגע הוא מאוד עסוק בקשירת כתרים לאותיות התורה, אנחנו יודעים שהוא פנים אל פנים עם אלהים. הבלי העולם הזה לא מעניינים, אבל... יש כאן אנשים. שעד לפני שניה היו עבדים, אנשים שנתנו אמון משה. אנשים שמשה אחראי להם,  דואגים, מפחדים, מבוהלים. 40 ימים ו40 לילות של דאגה, של חושך, של עיניים קרועות, של בהלה. איפה משה? הוא אמר לחכות. אנחנו מחכים. אלהים אדירים, תשאיר פתק על המקרר "עליתי על ההר, אשוב בערך עוד 40 יום וארבעים לילה, השארתי מן על הרצפה. אוהב אתכם, משה".

בעודי מחפשת חומרים לכתיבה על הפרשה, נתקלתי בשיר הזה, המדוייק לי כל כך:

אִמָּא אָמְרָה לִי
לְחַכּוֹת
בְּצַד הַהַר וְלֹא
לִבְכּוֹת
אֲנִי רַק קוֹפֶצֶת לְכַמָּה
דַּקּוֹת
אָמְרָה-
וְנֶעֶלְמָה בְּתוֹךְ
עָנָן וַעֲרָפֶל
עוֹלֵט, נָבוֹךְ.
רָבּוֹת יְמָמוֹת חִכִּיתִי
וּבְשֶׁקֶט-בְּשֶׁקֶט בָּכִיתִי
כִּי אָמְרָה לִי לֹא.
וַאֲנִי גַּעְגּוּעַ לְמַטָּהּ
הַמְּלַטֵּף
וְלָרֹךְ הַכָּתֵף
אֶת פָּנַי בּוֹ
אַשְׁקִיעַ
רַק שֶׁתֶּרֶד מֵרָקִיעַ
וְעוֹדִי חכּיוֹן.
וּבְיָמַי אַרְבָּעִים
כִּלָּיוֹן
פָּרַצְתִּי
בָּכִיתִי נוֹרָא
"אִמָּא, אִמָּא
רִכְבִי עַל הֶעָב!"
וּבָנִיתִי לִי
עֵגֶל זָהָב

אליעז כהן, כי תשא, מתוך: מחומשים, הוצאת תמוז, 1997

ואני חושבת על עומר שלי, שאני מקווה שלעולם לא אשאיר אותו נבוך ומבוהל ובלי דרך. שיידע תמיד שאמא כאן (זו אני, כן? כן!). אני ממש לא מסכימה ל"תשמור על העולם ילד כי אנחנו כבר לא מצליחים", אלא מתייצבת לעמוד במחויבות שלקחתי על עצמי. זו המחויבות שלי, ברגע שהוצאתי אותו לחירות-עבדות הזו, שנקראת עולם.

ואני חושבת גם עלינו, על הימים האלה, על התקופה הזו, על המדינה שלו. על המנהיגים שלנו. לא ידענו מה היה להם. עגלים של זהב, עגלים. שבת שלום. 

ועשו לי מקדש. והיו לי אם ואחות. פרשת תרומה.

ועשו לי מקדש. והיו לי אם ואחות.

שמתי לי פודרה 
צבעתי ריסים 
לבשתי שמלה 
מקושטת כיסים 
סלסלתי שיער 
והכל כבר מוכן 
עכשיו רק חסר 
שיבוא החתן

(מילים- אורי סלע) 

היצר, הבשלות, הרצון, המוכנות, התשוקה, ההמתנה, הרצון לאהוב- כל הרגשות העזים, הפנימיים, הסוערים האלה- כמו דרך הארקה, מיסוד וסובלימציה- יוצאים בהכנות המדוקדקות: בפודרה, בצבע לריסים, בכיסים המקשטים את השמלה, בשיער המסולסל. הכל כבר מוכן. כל הטוב של הפנים- מתפרץ החוצה. אבל בסערה בלתי נשלטת, אלא בקווים עדינים, מאופקים, מדוייקים מאוד. הגוף והבגד מתכוננים לקבל פנימה את האהבה.

את העדינות הזו של היצר, הריקוד במחוזות הכמעט, מצאתי גם בשיר השירים. בתיאורים המדויקים של האהוב את האהובה והאהובה את האהוב. אפשר לקרוא את תיאורי הגוף, וממש לעקוב אחרי המבט. פרק ד. תראו איך האהוב במבטו עוקב אחרי עיניים, צמה, שיניים, שפתיים, רקה, צוואר, שדיים:  הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה--עֵינַיִךְ יוֹנִים, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ; שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד.  ב שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, שֶׁעָלוּ מִן-הָרַחְצָה:  שֶׁכֻּלָּם, מַתְאִימוֹת, וְשַׁכֻּלָה, אֵין בָּהֶם.  ג כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ, וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה; כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ.  ד כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ, בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת; אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו, כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים.  ה שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תְּאוֹמֵי צְבִיָּה, הָרוֹעִים, בַּשּׁוֹשַׁנִּים.

וגם האהובה מתבוננת, מלטפת במבטה את האהוב. ראש, תלתלים, עיניים, לחיים, שפתיים, ידיים, שוקיים: שיר השירים ה. א רֹאשׁוֹ, כֶּתֶם פָּז; קְוֻצּוֹתָיו, תַּלְתַּלִּים, שְׁחֹרוֹת, כָּעוֹרֵב.  יב עֵינָיו, כְּיוֹנִים עַל-אֲפִיקֵי מָיִם; רֹחֲצוֹת, בֶּחָלָב--יֹשְׁבוֹת, עַל-מִלֵּאת.  יג לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם, מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים; שִׂפְתוֹתָיו, שׁוֹשַׁנִּים--נֹטְפוֹת, מוֹר עֹבֵר.  יד יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב, מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ; מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן, מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים.  טו שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ, מְיֻסָּדִים עַל-אַדְנֵי-פָז; מַרְאֵהוּ, כַּלְּבָנוֹן--בָּחוּר, כָּאֲרָזִים.  טז חִכּוֹ, מַמְתַקִּים, וְכֻלּוֹ, מַחֲמַדִּים; זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם.

הארוטיקה נשפכת מהמילים. ואין כאן מגע. אין כאן מילים של רגש. אלא תיאור של מראה. של חוץ. זה לא שקר החן והבל היופי. אלא התפעלות ואהבה שיוצאים החוצה- אל הצורה.  זה לעשות אהבה דרך המילים, דרך קליפות החוץ, לאט. אולי מרוב חרדת הפנים, מרוב יראה של כניסה." גן נעול אחותי כלה, גל נעול מעין חתום" (שיר השירים ד 12).

פרשת תרומה, שמות, כה 1- כז 19,  מתארת את המשכן אותו מצווים ישראל לבנות. לאחר קבלת התורה- התורה עצמה אמורה להיות בתוך המשכן, וכך אמורים לשאתה.  ובאופן מפתיע- יש משכן פיזי לתורה של אלהי ישראל המופשט, הטרנסצנדנטאלי. שהרי האלהים צריך להיות בתוך לבו של אדם? והרי ה' עצמו אומר בראשית תיאור מלאכת המשכן: " וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי  בְּתוֹכָם" (שמות כה 8). ובאופן מפתיע- המשכן מפואר- זהב, כסף, נחושת ועוד כהנה וכהנה חומרים טובים. ובאופן מפתיע ההוראות נורא מדויקות. מפרט טכני מדויק:

 וְעָשׂוּ אֲרוֹן, עֲצֵי שִׁטִּים:  אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי, קֹמָתוֹ.  יא וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ; וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב, סָבִיב.  יב וְיָצַקְתָּ לּוֹ, אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב, וְנָתַתָּה, עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו; וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הָאֶחָת, וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית.  יג וְעָשִׂיתָ בַדֵּי, עֲצֵי שִׁטִּים; וְצִפִּיתָ אֹתָם, זָהָב.  יד וְהֵבֵאתָ אֶת-הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת, עַל צַלְעֹת הָאָרֹן, לָשֵׂאת אֶת-הָאָרֹן, בָּהֶם.  טו בְּטַבְּעֹת, הָאָרֹן, יִהְיוּ, הַבַּדִּים:  לֹא יָסֻרוּ, מִמֶּנּוּ.  טז וְנָתַתָּ, אֶל-הָאָרֹן--אֵת, הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן, אֵלֶיךָ.  יז וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת, זָהָב טָהוֹר:  אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ.  יח וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים, זָהָב; מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת.  יט וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה, מִזֶּה, וּכְרוּב-אֶחָד מִקָּצָה, מִזֶּה; מִן-הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת-הַכְּרֻבִים, עַל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו.  כ וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל-הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם, אִישׁ אֶל-אָחִיו; אֶל-הַכַּפֹּרֶת--יִהְיוּ, פְּנֵי הַכְּרֻבִים.  כא וְנָתַתָּ אֶת-הַכַּפֹּרֶת עַל-הָאָרֹן, מִלְמָעְלָה; וְאֶל-הָאָרֹן--תִּתֵּן אֶת-הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ.  כב וְנוֹעַדְתִּי לְךָ, שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת--אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  {פ}

וזה ממשיך ככה כל הפרשה.

אפשר- שזו מפרט טכני אדריכלי, חפרני וטרחני. ואפשר- כמו במגילת השיר השירים- חיזור ארוטי, איטי, שמתחיל במילים המתארות, עובר דרך החפצים, הפרטים, המראה, דרך הגוף, ובסופו של דבר יגיע אל הלב, אל הפנים. אבל לאט, ביראה, בחרדה ובקדושה.

וכשם ששיר השירים מתפרש בפרשנות אלגורית כשיר אהבה אירוטי בין עם ישראל לבין האלהים, ונקרא בכל ערב שישי, כך גם מלאכת בניית המשכן- מלאכה אירוטית של פרטים, של מראה, של חיצוניות הנבנית לאט. המבטאת דווקא דרך האיפוק את התשוקה. הינך יפה, רעייתי, הינך יפה משכן שלי.

"וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי  בְּתוֹכָם" (שמות כה 8)- כניסה אל מקום של אהבה ואמונה אינה התפרצות, אינה אונס, אינה פעולה גסה. רק לאחר התקדשות של העם או של היחיד- יכול האל להיכנס. וההתקדשות היא דרך החוץ, דרך הפעולות של עשיית הכרובים, סלסול הריסים, שמתי לי פודרה. הן הבונות את הארוטיקה, הן המבטאות את הבשלות הפנימית, והן המאותתות על המוכנות. לעבור משלב של חיזור, לשלב של מימוש, של הכלה, של איחוד. " וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי  בְּתוֹכָם". עשו לי מקדש. בבקשה. היו לי אם ואחות. ויהי חיקכם מקלט ראשי. שאשכן בתוככם. 

שבת שלום. 

פרשת בא.הכלבים לא נובחים והשיירה עוברת.

פרשת בא. 

אני רוצה לדבר היום על שתיקה. על חוסר צדק ועל שתיקה על מול חוסר הצדק. על מצבים בהם איש אינו מעז למחות. (פרשת בא, ספר שמות) 

המצב במצרים. כאוטי. ארבה, חושך. בכורות. אצל המצרים- הכל קורס. היבול נפגע, אין פרנסה (אחרי 7 מכות שכבר עברו), חושך אצלם, בזמן שאצל העברים יש אור. וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַשָּׁמָיִם; וַיְהִי חֹשֶׁךְ-אֲפֵלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁלֹשֶׁת יָמִים. י,כג לֹא-רָאוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו, וְלֹא-קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו--שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר, בְּמוֹשְׁבֹתָם (שמות י 23-22) והמכה הקשה מכל- בכורות המצרים מתים. חורבן. מכה אחרי מכה אחרי מכה אצל המצרים. העברים, לעומתם- בדרך לגאולה. יציאה מעבדות לחירות.

אני קוראת את הדברים ומזדעזעת. מה, בעבור החירות של העברים- המצרים סובלים? מתענים? ולא רק זאת, אלא שהכבדת לבו של פרעה הייתה מעשה מכוון של ה', כדי שישראל יראו את חוזק ידו של ה'? במילים פשוטות- ה' עושה דאווינים על ישראל על חשבון המצרים?

ובעודי מזדעזעת, הטקסט באופן גלוי מסכים איתי:

"...לְמַעַן, תֵּדְעוּן, אֲשֶׁר יַפְלֶה ה', בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל"

כן, ה' מפלה באופן גלוי בין מצרים לבין ישראל. ולא רצון אלא שכל הפעולות הן למען שנדע זאת. שישראל המועדפים. שיש אפליה. לא עליתי כאן על איזה חידוש.

עכשיו דמיינו את התמונה הנוראה. ותקשיבו לתמונה הנוראה הזו, כי אנחנו אחרי החושך. תקשיבו לצעקה של המצרים, אל מול השתיקה של העברים. השתיקה בביטוי "לא יחרץ כלב לשונו" שמשמעו- איש אינו מעז למחות:

יא,ה וּמֵת כָּל-בְּכוֹר, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם--מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה יא,ו וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה, וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף יא ז וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ, לְמֵאִישׁ, וְעַד-בְּהֵמָה--לְמַעַן, תֵּדְעוּן, אֲשֶׁר יַפְלֶה ה', בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל"

אני רואה בפרשה הזו את המצרים כקורבנות ברצון של ה' לכופף את שריר האמונה של ישראל. ולא רק זאת, אלא שישראל עצמם קורבנות, מושתקים. איש אינו מעז למחות.  גם אם היה בהם רצון למחות כנגד האפליה- נאסר זאת עליהם. וקול המוסר הפנימי שנזעק מול עוולה שנעשית למי שמולך- מושתק.

אלה משטרים חשוכים. זה דיכוי. מנגד- זו חובה שלנו לזעוק, לצעוק, לא להשתיק את קול המוסר כשנעשה עוול.

אז נכון שלפעמים המלחמה היא סכום אפס- או אני או אתה. אבל גם אז- גם עכשיו- חובה עלינו לחרוץ לשוננו. להגיד ולדבר כשנשמעת צעקה גדולה של אנשים שמולנו, שלא עוול בכפם. ולא לתת יד לאפליה- גלויה וסמויה. 

שבת שלום