פרשת יתרו. משה מוסר את המסורת. מי תופס?

האירוע המרכזי שבפרשת השבוע שלנו, פרשת יתרו, הוא מעמד הר סיני, קבלת התורה. בתמונה: מתן תורה, מאיורי המקרא של נחום גוטמן.

אני רוצה לדבר על המשמעות של האירוע הזה בחיים שלנו היום, כאן ועכשיו.
אבל נתחיל בסיפור בתורה. בתולדות קבוצת העבדים היוצאת ממצרים- זה אירוע המכונן. היחידים שיצאו ממצרים- לפתע הופכים לעם. בעלי חוק אחד, שמגדר אותם ומבדיל אותם מעמים אחרים. בעלי אמונה אחת ואלוהים אחד. שקודם כל מבהיר- אנוכי ה' אלהיך... שחס וחלילה לא יתבלבלו ויחשבו שעמוד הענן או משה הם האלוהים...
לפעמים נדמה שהאירוע עצמו קצת גדול על הנוכחים- פדיחות כמו עגל הזהב... געגועים לחיים היפים במצרים.... סיר הבשר. אבל משה ואלוהים- רואים למרחקים ארוכים. הם מגדירים חזון, חוקה ומסגרת- לדורות. וצריך להתחיל עם מישהו, מתישהו. הברית אינה רק של כאן ועכשיו אלא ברית נצח בין ישראל לבין ה'.
איך הברית הזאת אמורה לחלחל בצינורות הנצח?

משה אומר בספר דברים- כט 14- כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם
והמדרש מסביר- אלו הנשמות העתידות להיבראות.
כלומר- באופן מגי, על זמני, מטריקסי, כל ישראל של כל הדורות הנכחו במעמד הר סיני.

ואם נהיה קצת יותר פרקטיים, בשאלת העברת התורה, מסכת אבות במשנה, פותחת בתיאור אופן ההעברה של התורה לאורך הדורות: משה. קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע. ויהושע לזקנים. וזקנים לנביאים. ונביאים. מסרוה. לאנשי. כנסת הגדולה.
וכן הלאה. האמנם?
מה זה בשבילנו היום, קבלת התורה? מעמד הר סיני? עשרת הדברות?
בשביל חלק מהציבור היהודי- זה הלב הפועם של החיים היומיומיים. בשביל חלק מהציבור היהודי- זה אירוע חסר משמעות ותוכנו חסר משמעות. נדמה לי שחלק גדול מהאנשים- דתיים וחילוניים, יהודים ולא יהודים- מקיימים את תוכן הדברים- כצו מוסרי, פנימי, אוניברסלי. הומינסטי אנושי.
ומה עושה מי שלא מאמין? או מי שמאמין ויש לו ביקורת, או חידוש, או שינוי? זורקים הכל לפח?

אבא שלי תמיד אומר לגבי היהדות, שזה כמו סופר מרקט- שכל אחד יבחר מה שהוא רוצה. אבל כדי לבחור צריך להכיר,
צריך לדעת. אני מבקשת שני דברים.

אחד- אני מזמינה אתכם לקרוא את עשרת הדברות- . שכל אחד יבחר מה הוא עושה עם זה- לוקח, זורק, מאמץ, לוקח חלק. מתאים לעצמו, נזכר במשהו חשוב, מקבל אישור על עצמו. מה שלא יהיה.

דבר שני, אני מבקשת לקרוא אתכם שיר של יהודה עמיחי, מתוך הקובץ האחרון שלו- פתוח סגור פתוח. השיר מדבר על החובה לשמר ועל החובה לשנות. ונדמה לי שרק ככה מסורת יכולה להישמר- בתנועה הדו כיוונית. גם של שמירה ומסירת הדבר כמות שהוא, וגם בשינוי, בגמישות, באלסטיות, בהתאמה מתמדת למציאות ולאנשים.

" אבי היה אלוהים ולא ידע.
הוא נתן לי את עשרת הדיברות לא ברעם ולא בזעם, לא באש ולא בענן אלא ברכות ובאהבה.
והוסיף לטופים והוסיף מילים טובות, והוסיף "אנא" והוסיף "בבקשה".
וזמר זכור ושמור בניגון אחד והתחנן ובכה בשקט בין דבר לדבר,
לא תשא שם אלוהיך לשוא, לא תשא, לא לשוא,
אנא, אל תענה ברעך עד שקר.
וחבק אותי חזק ולחש באוזני, לא תגנב, לא תנאף, לא תרצח.
ושם את כפות ידיו הפתוחות על ראשי בברכת יום כפור.
כבד, אהב, למען יאריכון ימיך על פני האדמה.
וקול אבי לבן כמו שער ראשו.
אחר כך הפנה את פניו אלי בפעם האחרונה כמו ביום שמת בזרועותיי, ואמר:"אני רוצה להוסיף שנים לעשרת הדברות:
הדבר האחד-עשר, "לא תשתנה"
והדבר השנים-עשר, "השתנה, תשתנה"
כך אמר אבי ופנה ממני והלך ונעלם במרחקיו המוזרים. (יהודה עמיחי)

השיר, בגן מוקסם, של יהדה עמיחי, בביצוע של יהודית רביץ. גם כי יהודה עמיחי, גם כי יהודית רביץ, גם כי הסרטון מרתק. גם כי השיר מתוק וכואב ועדיין אוהב. שתהיה שבת שלום!