פרשת כי תבוא.
רגע לפני הניסה לארץ, רגע לפני סיוף השנה ותחילתה של חדשה. דמדומי
קיץ, משב רוח קל שובר את החום הנורא, ראשית סליחות עכשיו. ניחוחות ראשונים של
סתיו.
לפני שנפנה לפרשת השבוע. ערב שישי, שבוע לפני השנה החדשה.
קחו רגע זמן לחשוב- מה אנחנו לעצמנו? באמת, לא קלישאות. מה הדברים
שבאמת חשובים לנו, במה היינו מברכים את עצמנו? את האהובים לנו? מהם הערכים,
העקרונות, הליבה של החיים שלנו? מה באמת מניע אותנו? מה עבורינו הצלחה? אושר? אמת?
מה בנשמת אפינו ובלעדיו- חיינו אינם חיים. ומהצד השני- מה רעש, מה רעל, מה קושי,
מה קללה- מה היינו רוצים לסלק מהחיים שלנו? אולי דברים שהתרגלנו לספוג, להיות
במחיצתם, ופתאום אנחנו מגלים, בהתבוננות חשבון נפש, שהדברים האלה לא טובים לנו.
בכלל. מהם הפחדים?
מה חשוב לנו? ומה לא חשוב? על מה אנחנו מבזבזים את המשאב העיקרי שלנו
כאן, הזמן? אילו מחירים אנחנו משלמים? אילו מחירים אנחנו לא מוכנים לשלם?
מי שלקח רגע לעצמו, ואולי גם דף ועט, וחשב ברצינות- יודע שאלה תהליכים
לא פשוטים. לא בהתבוננות של אדם בעצמו, לא בכתיבה ובכנות ובטח שלא במעשה, או
בשינוי אם יש כזה, בסופו של דבר.
מנסה ללכת עם הפרשה, צעד צעד. אולי אמצא שם שביל.
בתחילת הפרשה- עם הכניסה לארץ, מצווים ישראל על העלאת זבח- קורבן
ביכורים. זה בעיני מסר ראשון. דבר ראשון, לפני הכל- משלמים מיסים. לא בפולנית. אלא
כחינוך לצניעות. הגעת לארץ, כבשת, מרגיש בבית? תירגע. לא הכל שלך, שחרר, וותר, לעולם
חסר, לעולם לא שבע. לעולם נותן משלך עבור אחר- למען דבר שמחוץ לך, גדול ממך. בסופו
של דבר ה"שלם", באופן פרדוקסלי, מגביל אותנו. אז שחרר.
ואז הגדרת הכלל. מחצית השבטים עומדת על הר עיבל, מחצית השבטים עומדת
על הר גריזים. הכלל מתקבץ ותוחם מי אנחנו,
כיצד ראוי לנהוג כאשר אתה בתוך הכלל. ומהצד שני-
מי מנודה מחוץ לכלל, מי ראוי לגנאי, מי ארור ומקולל. וכולם אומרים אמן.
מהלך רטורי מבריק לגיוס ההמון. דוגמה אחת,
מתחום הפולחן: "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל
וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה' מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ
כָל-הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן". דוגמה נוספת, מהתחום שבין אדם לחברו :"אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ
בַּסָּתֶר וְאָמַר כָּל-הָעָם אָמֵן". וכך כל העבירות שמצוינות בפסוקים אלה (כז 26-15). מה המכנה
המשותף בין העברות? הסתר. חטא שנעשה בחשאי. אלא שאם מדובר בדברים שאפשר לעשות
בסתר, ואף אחד לא יודע, אז מה הסיפור הגדול? בתלמוד הבבלי מגדירים חכמים את נייר
הלקמוס למבחן: " אמר רב יהודה אמר
רב: כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין - אפילו בחדרי חדרים אסור" תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף מא, עמוד א. כלומר אם אדם חש בושה,
מבוכה, או יודע שהוא חוטא, ולא יעשה זאת בציבור- הרי שזה המדד לכך שגם בחדרי חדרים
הדבר אסור. בין אדם לבינו. ומה לגבי הצו האוסר על הטיית משפט גר יתום
ואלמנה? גם כאן עלול להיות סתר- כי אין להם אין להוציא את הצדק לאור (אבן עזרא: כי
אין להם עוזר והנה גם הוא בסתר. והזכיר הגר גם היתום והאלמנה, כי אם יטה הדיין
משפט אחרים יערערו עליו ויפרסמוהו, והגר והיתום והאלמנה אין להם כח).
אז הצעד הבא בבירור "מה חשוב", הוא להבנתי הגדרת תחומים.
תחום הכלל- מי זה "אנחנו" ומה מקובל עלינו כחברה, והגדרת נייר הלקמוס
למה מותר ונכון- חדרי חדרים כפרהסיה.
ואז, עוברת הפרשה לשלב הבא- לנקודת הבחירה. בין הברכה לקללה. הברכה
והקללה אינם קבועים מראש. אלא תלויים בהחלטת האדם, נובעים מתוך ההתנהגות שלו. אם
תרצו – אפשר במושגים של "פרס ועונש" ואפשר במונחים של "תוצאה".
והברכות והקללות, כבר
אינן מופנות לציבור, אין קהילה, לא נאמר אמן. אלא פניה אישית ליחיד. באותם מקומות
שניסחתם לעצמכם קודם כדברים החשובים, המפחידים, כערכים, כציפור נפשכם. בבטן הרכה.
פרק כח: "בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה: בָּרוּךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ...."
(פס' 4-3) ומצד שני- " אָרוּר
פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ:
אָרוּר אַתָּה בְּבֹאֶךָ וְאָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶךָ...." (פס' 19-18)
בכל שאני קוראת את
הדברים נהיה לי רע, באותה בטן רכה. למה איומים? למה מילים קשות כאלה?
"יַכְּכָה ה' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב. וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר
יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ
עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל-הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ: אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ
אַחֵר יִשְׁכָּבֶנָּה בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא-תֵשֵׁב בּוֹ כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא
תְחַלְּלֶנּוּ..." (פס'
30-28)
רק באיומים זה עובד עלינו? אולי ... ואולי המוקד הוא משה. משה שיודע שעוד שניה הוא עוזב את העם וצועק נואש
עוד כמה קללות כדי להעביר את המסר ש 40 שנה הוא מנסה להעביר. מנפנפף מהר נבו ועוד
צועק ומברך ומקלל נואש.
דברים כט:"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה
אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה ה'
לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו וּלְכָל-אַרְצוֹ:
הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים
הָהֵם: וְלֹא-נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם
לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (פס' 3-1)
ולתקן עוד פעם.
שבת שלום
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה