פרשת ניצבים. ובחרת בחיים? כולנו חיים. השאלה איזה חיים אנחנו בוחרים.

שעון החול של השנה החדשה ואווירת החג דוחקים בי ולספור ולחשב מה שקוראים "חשבון נפש". גם אם לא התכוונתי. כל מילה, כל מעשה מקבלים מימד דרמטי של סוף, של התחלה. הכל מועצם בתקופה זו. צבעי השמיים דרמטיים, רוח מתחלה לנשוב. אני מחפשת סימנים בכל. פרשנות והקניית משמעות למציאות סביבי- לעונות השנה, לצבעים, לתחלופת הרמזורים, לגאות, לשפל. לשיר ברדיו.

אני חושבת על הדברים שעשיתי השנה– מהנים, מרגשים, חלקם חדשים, חלקם משעממים, חלקם מיסים שצריך לשלם. חלקם פרטיים שלי, חלקם ציבוריים, שהיו שותפים בהם רבים וטובים. הופעתי עם הלהקה, הקלטנו. הוצאתי עוד ספר לימוד של תנ"ך בקומיקס. התחלתי לעבוד על ספר שירה. הכנתי לראשונה מרק בצל והגשתי בחצאי כיכר לחם כפרי. הדרכתי מסעות בארמניה. קניתי פולו שחורה חדשה. חזרתי לרוץ. המשכתי להפסיק לעשן. משערת שיש עוד דברים. (בתמונה- אני על לוע הר געש לא פעיל בארמניה, במסע מאמגה צ'אלנג', קוראת את תהילים קד. תודה לרוני על התמונה. בדרך כלל אני לא שמה תמונות של עצמי בבלוג. אבל נדמה לי שזה מתאים כאן. וגם- למי שלא מכיר אותי- אז ככה אני נראית... לפעמים...)

 

חושבת על הדברים שלא עשיתי, ורציתי לעשות, ולא עשיתי. למה לא עשיתי? חלקם לא באמת רציתי. ירדו מהרשימה. עכשיו הדברים שאני רוצה לעשות. באמת רוצה. חלקם- גדולים עלי עדיין. חלקם כבר קטנים. חלקם- המימוש שלהם לא בשליטתי. לא אני הכח המסובב. וגם בזה צריך להכיר. וחלק מהדברים שלא עשיתי, לא עשיתי כי לא היה לי אומץ לעשות. כי הרגיש לי רחוק מדי, קשה מדי, מאתגר, מפחיד. חוט מתוח מדי, ללא רשת בטחון. ואולי אני אפילו לא מעיזה לחלום רחוק למוקמות שאין בהם הצלחה, או לפחות אין סיכון שאפגע. הנה מחשבות מזדחלות... למה שלא... ומיד מסלקת... יש אין סוף דרכים להרוג רעיון, הרי. זה לא בשבילך, לא זה יצליח. מסוכן מדי, מפחיד מדי, גדול מדי. לא רווחי מדי. כבר עשו את זה. לא תצליחי. מיותר. באמת שמיותר.

ימים של חשבון נפש. הכל משדר לי סימנים.

אני קוראת את פרשת נצבים. גם בפרשה מחפשת סימנים.

הפרשה היא אחת מארבע הפרשות המסיימות את הקריאה בתורה, לקראת יום שמיני עצרת- שמחת תורה (היום האחרון של חופשת סוכות). עוד רגע שוב נתחיל בבריאת העולם. הפרשה, בספר דברים, היא חלק מנאומו של משה לקראת הכניסה לארץ. אחרי שהפרשה הקודמת הייתה מפלצת מאיימת של ברכות וקללות, נדמה שה' הולך הפעם על גישה הומנית יותר- גישה המעודדת ומקרבת את האדם לקיים את המצוות, והפעם לא רק מתוך תחושת פחד מפני הקללה המאיימת, אלא מתוך תחושת מסוגלות ומשמעות לקיום המצווה. פתאום אני חושבת – שה' ממש נואש, מחפש כל דרך אפשרית לשכנע אותנו שיש לו משהו טוב לתת לנו. ואנחנו שחצנים משחקים אותה קשים להשגה.

מה משמעות קיום המצוות? אינני אדם דתי. לא יודעת להגיד. אבל יש מילים מתוך הפרשה שמסבירות, אולי, את מטרת קיום המצוות- "ובחרת בחיים". לבחור בחיים... אחת הדרכים, למימוש הערך, להבנתי, היא קיום המצוות. אבל הערך המרכזי הוא החיים. ברמת ההישרדות הפיזיולוגית הבסיסית במצבי סיכון ומצוקה, ובואך מעלה בסולם הצרכים של מסלאו, עד לרמת המימוש העצמי- מימוש החיים החד פעמיים האלה. וכל אחד יבחר איך הוא עושה את זה ומה משמעות החיים עבורו.

הפרשה נפתחת במילים: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. י טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם--וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ..." (דברים כט)

כולם כאן, כולם מסוגלים, כולם יכולים לבחור בחיים.  לא יחידי סגולה או נבחרים. כולם בוחרים.

ובתוך ה"כולם ניצבים" אני מסתכלת סביבי. על האנשים הסובבים אותי בחיים שלי. פתאום זה גרפי ומוחשי נורא.

מצד אחד- האנשים שלא חולמים, שלא עושים. אנשים שלא הפחד משתק אותם, אלא היעדר החלום.

מצד שני- האנשים החולמים והמבצעים. החלום עבורם-  הוא תכנית לביצוע. אין פחד שבצעד הבא שיפסעו תיפער תחתם תהום. הם הולכים כמו שור, חורשים תלמים, צעד אחרי צעד, יוצרים ובוראים מציאות.  יש להם את היכולת לסחוף איתם אנשים (ואני ביניהם) למימוש החלום (מצדיעה לאנשים בוראי המציאות במטח, בעלמא, במאגמה צא'לנג, בבינה, בעין פרת, במכינת בני ציון, להורים שלי, לאחי, לאחותי, לחברי היוצרים הממציאים את עצמם בכל פעם מחדש).

ואלה חיים את החיים, וגם אלה חיים את החיים.

ובאמצע- בחרבה- שביל ביצת הערבוב של החלומות והפחדים. תחושת  הרצון, מעורבבת בהיעדר האומץ לממש, לחלום, לממש. קוראים לזה פחד. תחושת שהחיים רחוקים. שהמימוש הוא בשמיים, מעבר לים. רחוק ובלתי מושג. שם הרי החלום, שם הרי האומץ, שם הרי המימוש, ואת הרי לא מטפסת הרים. ומה יגידו. ואם אכשל. ואם אפסיד את מה שיש לי. ומה יהיה.

אני קוראת שוב את הפסוקים: "יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. יב לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. יג וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. ...."
(דברים ל 13-11)

מילים שפותחות פתח להתמודדות עם הפחדים, ולהפיכת ההר- לאתגר. מילים שעוזרות לי לנקות ועושות סדר בערפל ובתחושה שהכל סוגר. ובחכמת הפסוק- שאלי באופן אישי מדברת- הפסוק לא מוכר לי דברים עלי- "את מסוגלת, את יכולה, יש בך כח". על זה הייתי מתעצבנת וזורקת- מאיפה הפסוק מכיר אותי?! אבל הפסוק מעיד על עצמו, על הדבר ואומר- העשייה קרובה ולא רחוקה. לא בשמיים, לא בים. הדבר קרוב, קרוב משנדמה. אז בואי.

" וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים--לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ..."

 

שבת שלום ושנה טובה.

רנדי קרופורד. one day i'll fly away

why not today?