פרשת ניצבים. ובחרת בחיים? כולנו חיים. השאלה איזה חיים אנחנו בוחרים.

שעון החול של השנה החדשה ואווירת החג דוחקים בי ולספור ולחשב מה שקוראים "חשבון נפש". גם אם לא התכוונתי. כל מילה, כל מעשה מקבלים מימד דרמטי של סוף, של התחלה. הכל מועצם בתקופה זו. צבעי השמיים דרמטיים, רוח מתחלה לנשוב. אני מחפשת סימנים בכל. פרשנות והקניית משמעות למציאות סביבי- לעונות השנה, לצבעים, לתחלופת הרמזורים, לגאות, לשפל. לשיר ברדיו.

אני חושבת על הדברים שעשיתי השנה– מהנים, מרגשים, חלקם חדשים, חלקם משעממים, חלקם מיסים שצריך לשלם. חלקם פרטיים שלי, חלקם ציבוריים, שהיו שותפים בהם רבים וטובים. הופעתי עם הלהקה, הקלטנו. הוצאתי עוד ספר לימוד של תנ"ך בקומיקס. התחלתי לעבוד על ספר שירה. הכנתי לראשונה מרק בצל והגשתי בחצאי כיכר לחם כפרי. הדרכתי מסעות בארמניה. קניתי פולו שחורה חדשה. חזרתי לרוץ. המשכתי להפסיק לעשן. משערת שיש עוד דברים. (בתמונה- אני על לוע הר געש לא פעיל בארמניה, במסע מאמגה צ'אלנג', קוראת את תהילים קד. תודה לרוני על התמונה. בדרך כלל אני לא שמה תמונות של עצמי בבלוג. אבל נדמה לי שזה מתאים כאן. וגם- למי שלא מכיר אותי- אז ככה אני נראית... לפעמים...)

 

חושבת על הדברים שלא עשיתי, ורציתי לעשות, ולא עשיתי. למה לא עשיתי? חלקם לא באמת רציתי. ירדו מהרשימה. עכשיו הדברים שאני רוצה לעשות. באמת רוצה. חלקם- גדולים עלי עדיין. חלקם כבר קטנים. חלקם- המימוש שלהם לא בשליטתי. לא אני הכח המסובב. וגם בזה צריך להכיר. וחלק מהדברים שלא עשיתי, לא עשיתי כי לא היה לי אומץ לעשות. כי הרגיש לי רחוק מדי, קשה מדי, מאתגר, מפחיד. חוט מתוח מדי, ללא רשת בטחון. ואולי אני אפילו לא מעיזה לחלום רחוק למוקמות שאין בהם הצלחה, או לפחות אין סיכון שאפגע. הנה מחשבות מזדחלות... למה שלא... ומיד מסלקת... יש אין סוף דרכים להרוג רעיון, הרי. זה לא בשבילך, לא זה יצליח. מסוכן מדי, מפחיד מדי, גדול מדי. לא רווחי מדי. כבר עשו את זה. לא תצליחי. מיותר. באמת שמיותר.

ימים של חשבון נפש. הכל משדר לי סימנים.

אני קוראת את פרשת נצבים. גם בפרשה מחפשת סימנים.

הפרשה היא אחת מארבע הפרשות המסיימות את הקריאה בתורה, לקראת יום שמיני עצרת- שמחת תורה (היום האחרון של חופשת סוכות). עוד רגע שוב נתחיל בבריאת העולם. הפרשה, בספר דברים, היא חלק מנאומו של משה לקראת הכניסה לארץ. אחרי שהפרשה הקודמת הייתה מפלצת מאיימת של ברכות וקללות, נדמה שה' הולך הפעם על גישה הומנית יותר- גישה המעודדת ומקרבת את האדם לקיים את המצוות, והפעם לא רק מתוך תחושת פחד מפני הקללה המאיימת, אלא מתוך תחושת מסוגלות ומשמעות לקיום המצווה. פתאום אני חושבת – שה' ממש נואש, מחפש כל דרך אפשרית לשכנע אותנו שיש לו משהו טוב לתת לנו. ואנחנו שחצנים משחקים אותה קשים להשגה.

מה משמעות קיום המצוות? אינני אדם דתי. לא יודעת להגיד. אבל יש מילים מתוך הפרשה שמסבירות, אולי, את מטרת קיום המצוות- "ובחרת בחיים". לבחור בחיים... אחת הדרכים, למימוש הערך, להבנתי, היא קיום המצוות. אבל הערך המרכזי הוא החיים. ברמת ההישרדות הפיזיולוגית הבסיסית במצבי סיכון ומצוקה, ובואך מעלה בסולם הצרכים של מסלאו, עד לרמת המימוש העצמי- מימוש החיים החד פעמיים האלה. וכל אחד יבחר איך הוא עושה את זה ומה משמעות החיים עבורו.

הפרשה נפתחת במילים: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. י טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם--וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ..." (דברים כט)

כולם כאן, כולם מסוגלים, כולם יכולים לבחור בחיים.  לא יחידי סגולה או נבחרים. כולם בוחרים.

ובתוך ה"כולם ניצבים" אני מסתכלת סביבי. על האנשים הסובבים אותי בחיים שלי. פתאום זה גרפי ומוחשי נורא.

מצד אחד- האנשים שלא חולמים, שלא עושים. אנשים שלא הפחד משתק אותם, אלא היעדר החלום.

מצד שני- האנשים החולמים והמבצעים. החלום עבורם-  הוא תכנית לביצוע. אין פחד שבצעד הבא שיפסעו תיפער תחתם תהום. הם הולכים כמו שור, חורשים תלמים, צעד אחרי צעד, יוצרים ובוראים מציאות.  יש להם את היכולת לסחוף איתם אנשים (ואני ביניהם) למימוש החלום (מצדיעה לאנשים בוראי המציאות במטח, בעלמא, במאגמה צא'לנג, בבינה, בעין פרת, במכינת בני ציון, להורים שלי, לאחי, לאחותי, לחברי היוצרים הממציאים את עצמם בכל פעם מחדש).

ואלה חיים את החיים, וגם אלה חיים את החיים.

ובאמצע- בחרבה- שביל ביצת הערבוב של החלומות והפחדים. תחושת  הרצון, מעורבבת בהיעדר האומץ לממש, לחלום, לממש. קוראים לזה פחד. תחושת שהחיים רחוקים. שהמימוש הוא בשמיים, מעבר לים. רחוק ובלתי מושג. שם הרי החלום, שם הרי האומץ, שם הרי המימוש, ואת הרי לא מטפסת הרים. ומה יגידו. ואם אכשל. ואם אפסיד את מה שיש לי. ומה יהיה.

אני קוראת שוב את הפסוקים: "יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. יב לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. יג וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. ...."
(דברים ל 13-11)

מילים שפותחות פתח להתמודדות עם הפחדים, ולהפיכת ההר- לאתגר. מילים שעוזרות לי לנקות ועושות סדר בערפל ובתחושה שהכל סוגר. ובחכמת הפסוק- שאלי באופן אישי מדברת- הפסוק לא מוכר לי דברים עלי- "את מסוגלת, את יכולה, יש בך כח". על זה הייתי מתעצבנת וזורקת- מאיפה הפסוק מכיר אותי?! אבל הפסוק מעיד על עצמו, על הדבר ואומר- העשייה קרובה ולא רחוקה. לא בשמיים, לא בים. הדבר קרוב, קרוב משנדמה. אז בואי.

" וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים--לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ..."

 

שבת שלום ושנה טובה.

רנדי קרופורד. one day i'll fly away

why not today?

פרשת ניצבים. על זכות הבחירה

בתמונה- קבוצת נשים מופלאה שבחרה בדרך החיים, הטוב, האהבה, ההתמודדות והשמחה. תודה לכן, מקצה 12 מלכת המדבר, על החוויה המשותפת (ועל הצילום).







פרשת ניצבים מתארת מעמד של חידוש הברית בין ישראל לבין ה', ממש כפסע לפני הכניסה לארץ . כפסע? הרגע הזה נמתח כמו מסטיק. (אולי גם הפוסט הזה. חכו בסוף יש שיר בונוס). תחושת הכמעט, הרגע לפני, ההתרגשות לקראת משהו גדול-
נמשכת כבר לאורך כמה פרקים, ואולי מאפיינת גם את הימים האלה, ימי חודש אלול, רגע לפני תחילת השנה החדשה.
תחושת שליחות חזקה לדור הזה ולדורות הבאים, במעמד הציבורי, החגיגי, הרחב. וכבר דיברנו על האהבה ועל השמחה המתבקשת בעשייה, ודיברנו על הערכים החברתיים, האישיים. עוד רגע- הנה הכל מתמשש. הרבה ברכות למי שילך בדרך ה', הרבה קללות מאיימות על מי שיסטה מהדרך. וחשבתי לעצמי, מי באמת אדיוט לסטות מהדרך אחרי כאלה קללות ואיומים? ולמה צריך לאיים כל כך הרבה? המחוקק מחמיר כשדורכים לו על איזה עצב.
וכאשר קראתי את הפרשה, לפתע עלו בי מחשבות על האופן המוזר בו אלוהים בונה את הדברים. השאלה עלתה מתוך קריאה בדברים ל פסוק טו: רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע. ... "

כלומר- בפני האדם שתי דרכים- דרך החיים והטוב, ומולה דרך המות והרע...
מה הקטע? אם יש דרך אחת נכונה ואין בלתה- דרך החיים והטוב, שתביא לשפע הברכות לאדם ולכך שאלוהים יהיה מרוצה- , למה אלוהים, הכל יכול, בכלל מתיר ומאפשר את קיומה של דרך אחרת? הרי לא פשוט הרבה יותר לבטל את האפשרות של הדרך ה"רעה"? למה לשים אותנו במקום של בחירה, של בלבול, של אפשרות לטעות? ועוד לאיים עלינו ולהגדיר סדרה של עונשים? למה לברוא עולם שיש בו אפשרות של חטא? למה לברוא יצור שיש בו את האפשרות של החטא? של טעות? של הבחירה באפשרות הלא נכונה?

אם נחזור לספר בראשית (האמת שלא צריך לחזור אחורה, אנחנו מגיעים לשם באופן מעגלי עוד רגע, לאחר שמחת תורה...) נראה שלאלוהים יש מנהג; לברוא עולם שיש בו פיתויים, שיש בו כמה דרכים, ולברוא יצור שיש בו את אפשרות הבחירה. האדם הראשון נברא לתוך עולם שיש בו מותר ואסור. כל עץ הגן מותר ואילו עץ הדעת ועץ החיים אסורים. ה"אסור" מפתה והאדם- מתפתה. בין היתר, כי מישהו שם בפניו את הפיתוי. ואוכל מפרי עץ הדעת טוב ורע. כאילו אלוהים רצה שמאותו רגע יהיה בפני האדם באופן רשמי את שתי הדרכים. בפרק ד, אלוהים שם את קין בסיטואציה בלתי אפשרית, בה אלוהים לוקח את מנחתו של הבל. קין נטרף מרוב כעס ומרוב קנאה. וגם כאן, אלוהים מזהיר, אבל לא מחליט בשביל קין: לפניך החטא. אתה יכול למשול בו. תעשה מה שאתה מבין. אני את שלי אמרתי. וקין בוחר בחטא. בחירה שלו. אלוהים הוא זה ששם את הפיתוי, שגרם לסיטואציה של הקנאה והכעס- ועדיין משאיר בפני קין את הבחירה לגבי אופן ההתמודדות.
וכך הלאה, גם בחיים שלי הנוכחיים. נויה, פרק לד.

האופן בו אלוהים מעצב את העולם- הוא מפתיע. במקום לא לברוא כלל את לחסל את האפשרות של הבחירה השגויה, הוא משאיר אותה, ומאפשר ל"ניצבים" במשחק לבחור באיזו דרך ללכת. ים של קללות, ים של אזהרות- וכמובן הלקיחה בחשבון שאנשים יבחרו בדרך שלא מקובלת על אלוהים. ובכל זאת- הוא יוצר את הדרך האחרת ויוצר לאדם את האפשרות לבחור בה.
האם יש לנו אפשרות של ממש לבחור? לא נכנסת כרגע לפילוספיות על הבחירה של האדם בעולם, אלא נצמדת לטקסט המקראי. בהמשך לנאמר בפסוק 15 בדבר הטוב החיים, ומולם המוות והרע- בפסוק 19 כתוב: " הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ..."

מה פירוש ובחרת בחיים? האם זאת הנחיה לביצוע? אם זאת הנחיה אז יש סתירה מניה וביה עם המושג "בחירה". האם זאת נבואה? אם נבואה- אז איפה זכות הבחירה? איפה הרשות הנתונה לנו? הרי כתוב במסכת אבות: "הכל צפוי, והרשות נתונה, ובטוב העולם נדון, והכל לפי רוב המעשה" משנה, סדר נזיקין, מסכת אבות פרק ג משנה טו .אם הבנתי נכון את פירוש הרמב"ן, הרמב"ן מציג זאת כעצה, כהמלצה של אלוהים לאדם. ושוב- אחריות הבחירה מוטלת על האדם.

אם נתבונן דרך דרך נקודת המבט של האדם, בפני כל אדם עומדות וניצבות שתי דרכים (לפחות). והאדם רשאי ואף מחוייב לקחת אחריות על הדרך בה הוא הולך, לבחור במעשים, בפעולות, לשלוט בתגובות שלנו למציאות, בהתמודדות לאורך זמן עם משמעות של בחירות שבחרנו. בידינו היכולת לגרום לשינוי, להיטיב, לשפר. להתבונן ולבחור בדרך הנכונה. ולפעמים יש כמה דרכים. לבחור בדרך הנכונה יותר. ואולי לפעמים גם לסגת. הכל- אחריות שלנו. עדיף שמישהו אחר יבחר עבורנו? קשה? גדול? מתיש? פסוקים קודמים בפרשה, מפסוק 11, הם פסוקים שנותנים בעיני כח. זה לא שעל האדם מוטלת אחריות הבחירה, וכך הוא נשאר "תקוע". הפסוקים גם מעצימים את האדם, ומראים לו שביכולתו ובכוחו לממש את הבחירה:

יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. יב לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. יג וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. ..."

לא בשמיים היא. קרוב אלינו הדבר מאוד. בפה. בלב. לעשות.

ואם מילים אלה נקלעות, אקראי, לסמטאות שיטוטי הרהורי לבו של אדם, ערב חג, ואולי מאירות איזה אור או מנחמות איזו שהיא נחמה, ואולי נותנות עוד מעט עוד כוח, ואולי מסייעות לעוד צעד בבחירה של איזה דרך, או מקרבות החלטה מהשמיים אל הלב...

מצורף שיר שמדבר על אדם שבחר, ואהב, וטעה, וידע להכיר בטעותו, ושילם מחיר, והמשיך הלאה עם הקושי, וגם בחייו עוד זכה לנחת, ובמקביל המשיך לכאוב ולשלם מחירים על טעותו. וחי חיים מורכבים ויפים וקשים. כמו כל אדם שחי ובוחר ובועט ונושם. ואוהב.




מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ.

שבת שלום.