כולנו עשירים. כולנו עניים. לשחרר ולהשתחרר...

בהר- בחוקתי

תארו לעצמכם שהיה חוק שאומר שפעם בכמה זמן- לא עובדים. לא רק לשעה, לא רק לשעתיים, לא רק לסוף שבוע. אלא שנה שלמה. נגיד- פעם בשבע שנים. מאיפה נתפרנס? מה יהיה? יהיה בסדר. בסוף השנה- תקבלו בחזרה את הכל  ותמשיכו לעבוד. נרגעתם?

נמשיך. תארו לעצמכם שיהיה חוק- שיגיד שפעם בחמישים שנה – עוזבים הכל- אדמה, שדה, מפעל, משרד, מקום עבודה קבוע- כל שמייצר פרנסה. אבל הפעם כל הקניין והנדלן- לא חוזר אלי. כל מה שעבדתי שנים, בניתי כל חיי- נשמט.

תארו לעצמכם עוד הצעות חוק - כמו חוק לפיו אסור לקחת ריבית מאדם שנזדקק הלוואה, או הצעת חוק לפיה גם לפועל יש זכויות.

נחזור בהמשך לתסריטים הדמיוניים האלה- ונעבור למציאות.

אנחנו בסופו של שבוע סוער-

אחרי סערת התספורות , כותרות בתחום החינוך סביב סוגיית ימי החופשה אל מול ימי העבודה של ההורים, אל מול ימי העבודה של המורים, מאבק של בעד ונגד עובדי הנמלים, כותרות בנושא הטרדות מיניות, שוויון בנטל המיסים והגיוס, תקציב המדינה בדיון,  שר האוצר שמכריז- מכרנו את האדם העובד, 1 במאי, חג שמנסה להגן על זכויות ועל מעמד הפועלים. רצח בצומת תפוח ותגובת המתנחלים. קוים אדום משורטטים וכולם הגיעו לי עד כאן- ומעל הכל- ענן עשן המדורות של ל"ג בעומר. וכידוע- אין עשן בלי אש...

המאבקים בכל הזירות- הם מאבקים לא רק על כסף ועל חלוקת משאבים. בעולם בו אנחנו חיים- כסף הוא המשאב הבלעדי לקיום החיים. ולכן המאבק הוא על כח. והשאלה היא - מי יחזיק בכח. למה זה חשוב? כי מי שמחזיק בכח, לא רק שיזכה להגן על המגזר אותו הוא מייצג, אלא יקבע בשביל כולם. וכל אחד יודע מה נכון. מה האמת. ומצדיק את ההחזקה של הכח אצלו.

זה סכום אפס- ומי שמנצח לוקח את כל הקופה. ומי מפסיד במאבק- הוא במעמד המפוקפק של שורד. שורד בקושי. כמעט נשמט ממעגל החברה, בשוליים.  ונדמה שההגדרות ל"מעמדות" הן כבר לא מתמטיות או סטטיסיות- אלא רגשיות, ערכיות, תרבותיות. קשורות לאופן בו אדם תופס את עצמו ואת הערכים לפיהם הוא חי ולפי מה שהוא חושב שמגיע לו.  וכולם צודקים- העני – צודק ברעבונו, הבסיסי, האנושי. צודק בתחושה שיש תקרת זכוכית של מוביליות חברתית. מעמד הביניים צודק בתרעומת על כך שהוא עובד קשה, ולא נשאר לו כלום- כיוון שמעמד הביניים הוא זה שמשלם מיסים ומממן את העני שלא תמיד לוקח אחריות על מצבו. המעמד העליון- טוען כי הם מובילים ומושכים קדימה את הכלכלה- ולכן חייבים את עזרת המדינה.

כולם מושכים בשמיכת התקציב, בשמיכת הכח. אז מי צודק? והפתרונות- לא ינבעו מזה שיבוא איזה מבוגר אחראי ומפשר וחכם- אלא מתוך מאבק בין הכוחות בתוך הזירה. סכום אפס.

נחזור לתסריטים הדמיוניים ההזויים שאיתם פתחנו- פרשות השבוע- בהר בחקתי- מציעות כלים אחרים למדידה ולפתרון של שאלות הכח. באמצעות חוקים שבמטאים ערכים.  

חוק אחד- הוא חוק שנת השמיטה ושנת היובל.

הפרקטיקה- כפי שזעזענו בתחילת הדברים- שאחת לשבע שנים- שומטים את עבודת האדמה ונותנים לאדמה, לבעל האדמה, לעובדים- כולם נחים. אפשר לאכול אופן חופשי מפירות השמיטה, שמותרים לכולם.

בנוסף לערכים החקלאיים והאמוניים, יש כאן ערכים חברתים. ערכי שוויון ומעין "איפוס" של הכח. החוק מחייב את כולם. את כל בעלי האדמות ואת כל העובדים ואת ל הנזקקים. לא שאחד נדפק והשני מרוויח. כולם מפסידים משהו וכולם מרוויחים משהו.

ההצעה העוד יותר מהפכנית- היא שנת היובל- " וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ " (ויקרא כה 10)  חלוקה מחודשת של הקלפים וביטול ריכוז הכח אצל אדם אחד, או משפחה או חמולה. שנה של שחרור עבדים והתנתקות מהקניין.

יש כאן שני רעיונות פילוסופיים מהותיים- אחד, לשאלת החזקה- כל מה שחשבת שהוא שלך- לא שלך. אין שלך. ההצלחה היא שריתותית. שני- מתוך השרירותיות - רעיון שוויון ההזדמנויות לכל בני האדם.

הלקוחות של שני החוקים האלה- שמיטה ויובל- הם בעלי הכח. עיקרם של החוקים- הקטנת הכח של בעלי הכח- אל מול הצדק, אל מול הנצח, אל מול האל. אל מול האנשים שחיים איתו באותו החברה.

הלקוחות של החוקים הבאים- הם האנשים שנקלעו למצב כלכלי קשה. (ואין הכוונה לנזקקים שמוגבלים ביכולת הפיזית,הקוגנטיבית או המעמדית לסייע לעצמם).

היום- מי שנקלע למצב כלכלי קשה על פי  רוב תקוע בחובות, שהולכים וצוברים ריבית. במקרה הטוב החובות הם מול הבנק. במקרה הפחות טוב- מול אנשים פרטיים. והאדם עובד.. ועובד... וכולו משועבד לתשלומים עבור החוב שהוא תקוע בו. וזה מעגל סיזיפי של ייאוש, של קטנות, של תחושת חוסר אונים, של עבודה ללא תכלית.

נדמה שהמנגנון של בעלי הכח, הוא מנגנון שלא מנסה לפתור ולהוציא את הנזקק מהמצב שהוא נקלע אליו. הפוך! מנגנון שמנסה לקבע את מצבו של הנזקק. לא לתת לו את הכלים, לא לתת לו את הפתח. מנגנון בו בעלי הכח ירוויחו, באופן ציני, מהמצוקה.

החוקים בספר ויקרא מציעים אפשרות אחרת. מעשית, ערכית ופילוסופית.  

איך?

ראשית ברמה המעשית-  בכך שאסור לקחת ריבית. כן! הלוואה שמטרתה אינה להרוויח ממצוקת האחר אלא לעזור לו. אסור לנהוג בעובד כבעבד – מבחינת התנאים שלו,מבחינת אפשרות השחרור שלו. אחרי שבע שנים- זכותו לצאת. ובשנת היובל- חובה עליו לצאת לחופשי.   .... לט וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר-לָךְ לֹא-תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד.  מ כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד-שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ.... (ויקרא כה)

שנית- ברמה הפילוסופית- ערכית: האדם העובד אינו עבד. הוא אינו משועבד לאדון, לאדם אחר. גם אם נקודתית אדם עובד אצל אדם אחר כדי להחזיר חוב- זה הסדר זמני ולא מהותי. האדם במהותו אינו עבד אלא יצור חופשי.  לא עוד עבדים במצרים. ואם אתם מתעקשים להיות עבדים- אז תהיו עבדים אצל הבוס הכי הגון שבעולם, שמארגן לכם יום חופש, שנת שבתון, שנת יובל ואפשרות למוביליות חברתית. נה כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.  (ויקרא כה) האדם במהותו הוא חופשי, הוא בן חורין.

אין תמימות- לא יחדל אביון מהארץ- אבל זה לא תמיד חייב להיות אותו אחד...

 

שבת שלום.

 

קול גלגל. שוטי הנבואה. מתגלגל. מה אנחנו יודעים, מה?

עם ישראל האם שומע? ואהבת לרעך כמוך.

 פרשת אחרי מות - קדושים

"לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. יח לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' "(ויקרא יט 18-17)

ימים לא פשוטים בכלל. תחושה ש"עובדים עלינו" כל הזמן. עליה בשכר הלימוד? אה, לא, תעלול תקשורתי. ריקי כהן? העיתון שלמחרת כבר השכיח את סיפורה העצוב נורא. הרמטכ"ל מניח דגלון על הקבר הלא נכון, אה טעות , סליחה. מצטערים. חבר כנסת הולך לכנס או לסיור של מתנגדיו- זוכה למטחי ביקורת. אין אפשרות ללמוד, אין אפשרות לנהל שיח. הרבה יותר נחרץ ונחשב להחרים. להחרים זה מצוין. יום השואה – וברקע אלימות כנגד קשישים, פרסומים על מקרי שוד של כספי פיצויים (גם על ידי המדינה, גם על ידי בריונים מקומיים), יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה וכולם מנפנפים בדגלים ויודעים מה נכון, ומטיפים לאחרים כיצד צריך להתאבל ובאלימות רבה מנכיחים את המלחמה, גם בתוכנו. יום עצמאות גדוש בטיולים, באהבת הארץ, ויחד איתם אלימות ברחוב, זבל אינסופי שנשאר, ושאלות על אופני בזבוז הכספים. תספורות לטייקונים, כולנו זועקים נעלבים ופגועים ודורשים צדק, ומשתלחים בבנקים ובעשירים וכועסים ושונאים ומרגישים מטומטמים (גם אני) . והבנק? אם הוא אכן חוזר בו- אז מה טיבה של ההחלטה הראשונית? דעת הקהל יש לה משקל רב יותר מאשר לנימוקים הכלכליים שעמדו בבסיס ההחלטה הראשונית? אז לא לסמוך על שיקול הדעת הכלכלי שלכם? ואם הבנק לא חוזר בו, וזה רק עיכוב למראית עין, אז שוב עובדים עלינו? ובעוד כמה זמן שוב נתעורר, ושוב נירדם?

הרחוב, העיתונים, הרשתות החברתיות בוערות, אנשים מכל הקצוות, מנהיגים, כולם מדברים, מגיבים, משתלחים, אלימים. על כל עמדה שנשמעת, נשמעת דעה שכנגד, אלימה וחריפה לא פחות. ועוד כל כך הרבה קולות שלא נשמעים, אנשים שבשקט חיים את החיים. ואולי מקבלים את הדין, ואולי לא. אולי כעס שמתבשל לאט. ולאט לאט נחשף חוסר הצדק, ומתבהר כמה בעיקר אנחנו לא יודעים והכעס גדול, ובין חוסר אונים לבין רצון לעשיה.

לטעמי זה טוב שאין אמת אחת, שיש שיח מערער וביטוי לקולות שמבקשים לפקפק ולשנות פרדיגמות חברתיות. אנשים מתעוררים, ומבקשים צדק. מבקשים שקט. מבקשים בטחון. לא רק מדיני – צבאי, אלא כלכלי, נפשי. לראות אופק. שרירותיות וזילות החלטות המנהיגים לכאן או לכן, לא מקלים בכלל.

אבל עבורי הקשה ביותר הוא אופן השיח ומטרתו. זה לא שיח, זו מלחמה. אלימה, נחרצת, לא סובלנית. שמטרתה לא לדבר, אלא לבטל לא רק דעתו של האחר, אלא את קיומו. במילים שנאמרות, במילים שנכתבות, במעשים ובהחלטות פוליטיות, במעשים אלימים ובריוניים ברחוב. אין עניין בשיחה, בדיאלוג, אלא בביטול של כל מה ששונה ממני. מתוך פחד שהוא ייקח לי, שהוא חי על חשבוני. הפחד מופרך? לא בהכרח. במלחמת הקיום של כל זרם ומגזר כאן- נדמה שיש צורך לא לדבר עם האחר, אלא לערוף את ראשו, לבטל את קיומו. תחושה של קצה. סכום אפס- או אני אתה. או אתה או אני. וכדי שכל צד יזכה- הוא חייב לבטל את הקיום אחד של השני. התקציב מוגבל ואנחנו נלחמים עליו. ואין לשנינו מקום באותה החברה, באותו מרחב. או ישיבות או צה"ל, או כסף על טקסי יום עצמאות, או כסף לניצולי שואה, או טייקונים או עניים. משלמי מסים או אוכלי חינם. בטקס הזכרון האלטרנטיבי שהייתי בו בערב יום הזכרון צעקו לעברנו מפגינים "אין לכם מקום בארץ ישראל". וזה מיד גורם לי להגיב באלימות בחזרה. מי שמכם? לקבוע עם יש לי מקום או אין לי מקום לחיות כאן? אני צריכה בכלל להוכיח שאני ראויה? ועוד למי להוכיח, לכם? ! אבל לא הגבתי. וגם בחוסר התגובה יש התנשאות, אני מודה. אבל גם פחדתי להתקרב. פחדתי פיזית. ובחוסר התגובה גם אני ניתקתי מגע.

ומצד אחד – זה מובן, כי אין שום סיבה שאנהל שיחה עם מי שבאופן ציני גונב ממני. גונב ממני זמן, כסף, חיים. מי שמבטל אותי ואת היותי. ואולי תמים לחשוב שיש עם מי לדבר. ומצד שני- האלימות קשה כל כך. ומביאה למרירות, לכעס, לא לצמיחה, לא לפתרונות, לא ללמידה. אין בה הכרה בנוכחות שלנו, של כולנו, כקבוצה. אלא מלחמה. רק מלחמה. מלחמה ושנאה.

ואז הפסוק הזה מפרשת השבוע "אחרי מות- קדושים"  (מהתורה, של הדוסים) מבקש להחזיר לא רק פינות חמד של אשליית תמימות, אלא ערכי בסיס להתנהלות חברתית בין בני אדם. "לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. יח לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט 18-17).

פרשנות שלי:

לא לשנוא אחד את השני, בעמוק, באמת של זה, בלב. אפשר לא להסכים, אפשר לריב, אפשר לנהל דיאלוג על צביון החברה. אפשר להיות שונים מאוד אחד מהשני. באמונות, בתפישות, במנהגים, במעשים, באורחות החיים, באינטרסים.  אבל לא לשנוא. לא בלב ומשם- גם לא במילים הקשות, לא במעשים הקשים.

ומהמקום של האהבה-

להוכיח אחד את השני כשאנחנו טועים. להיות מראה אחד של השני, גם כשזה לא פשוט. כדי שלא יחטא, כדי שאנחנו לא נישא על עצמו את החטא של האדם שלא שיקפנו לו את טעותו. ההוכחה ההדדית, המשוב, היא היא החיבור. הרי אנחנו שונים, וחושבים אחרת. אבל התוכחה היא הקשר הנרקם בינינו. היא היא המחוייבות. ממקום של אהבה, של אכפתיות, של אחדות ושותפות, של ערבות הדדית. לא מתוך שנאה וביטול.

לא לנקום, לא לנטור- להרפות.  לא להזין מעגל של שנאה, של נקמה, של דפקו אותי אז אדפוק אותך. בכוחות רבים, כמעט על אנושיים- לנסות לא להזין מעגלי נקמה ושנאה.

ואהבת לרעך כמוך- יש צו לאהוב. הבלתי אפשרי – אפשרי. ציווי לאהוב את הרע שלך. איך לאהוב אותו? "כמוך". אין סוף פירושים לפסוק זה. בהקשר החברתי, נדמה לי שאפשר לקחת את הפסוק למקום של ההכרה בקיומו של האחר. כשם שאני מבקשת שיכירו בקיומי – כך אני נדרשת להכיר בקיומו של האחר. זה קשה מאוד כשאנחנו שונים. זה קשה מאוד כשאנחנו מרגישים מרומים. זה קשה מאוד כשאנחנו מרגישים שמופנית כלפינו אלימות, נקמה, מלחמה ושנאה. קשה להיות מי שעוצר את השנאה. ולא ממקום תמים ונרמס ונרפה, אלא ממקום של כח. של תחושת בטחון מספקת, שאתה לא יכול ולא רוצה להרע לי. הרי אחים אנחנו.

אני עדיין מקווה לחשוב שמקום של אהבה, של פרגון, של דיאלוג ושיחה, מקום של כבוד הדדי, מקום שמכיר בקיומו של האחר, נכון ללמוד וליהנות מהשונות בינינו, אינו מקום תמים, אינו גן עדן של שוטים. ושתחושת בטחון ושקט, אינה נחלת אשלייתם של הבריונים אחרי שגזלו משל החלשים ועכשיו נעים להם ונחמד,  אלא של כל אדם, עובד וראוי וזכאי. בדיאלוג אוהב ומכבד ומכיר בין שווים.

מזכירה לעצמי- שסביבי יש עדיין הרבה טוב, לא מעט אנשים שעושים אחד למען השני, שעושים טוב לעצמם, למשפחתם, לסובבים אותם, שמתנדבים ותורמים מתוך אהבת האדם, אנשים ששותפים ויוצרים ומייצרים טוב. ה"רעים", אם יש "רעים", לא מנהלים את כל העולם. ול"טובים", אם יש "טובים", יש הרבה מקום וכח בעולם. ותמיד אפשר להחליט באיזה צד אנחנו. באיזה צד אני, באיזה צד אתה. מעשים קטנים של אהבה.

שבת שלום ואהבת חינם. הנה תמימים שעשו היסטוריה.

 

בין השורות של שיר השירים. חול המועד פסח

בשבת חול המועד פסח נוהגים לקרוא את מגילת שיר השירים. משתפת אתכם בפרשנות שלי. בין השורות של השירים.
לפני שצוללים לקריאה- מזמינה אתכם לקורס חדש איתי בעלמא. 5 מפגשים על הכביסה המלוכלכת של המקרא. עלמא, בצלאל יפה 4 תל אביב. מיום שלישי 9/4 בערב. לפרטים ולהרשמה לחצו כאן
מועדים לשמחה ושבת שלום.

שיר השירים א

(פס' 6-5)

שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה ...
 

כל הקיץ ירדתי יחפה מהבית אל הים.
על החול השתרעתי חינם.
קרני השמש ליטפו פני, בטני, ישבניי.
וכשנהיה לי חם
הגלים הרעננים, כמו שמיכת קיץ קלה,
הרטיבו אותי, ליטפו אותי, עטפו אותי, ערסלו אותי בינם לבינם
נשאו אותי הרחק, ושוב אל חוף ושוב אל ים.

ובטרם יכיר איש את רעהו לאורך הטיילת רצתי, מהודקת רגליים.
רכבתי באופניים,
הזעתי הרבה.

ולעת ערב,
עת החום נשבר,
רוח נעימה על החוף את פני מלטפת,
מייבשת שערי המפוזר.
לפני שעוד לילה ודאי יתאדה בחום כליל אמש.
ככה כל הקיץ, יחפה אבל יפה.

כעת, עם בוא הסתיו,
אַל-תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ....

 

שיר השירים ב

(פס' 2)

כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים

עטופה במכשולים
מסוייגת במשוכות
מגודרת במוקשים
רצופת בולעני פתע
תחומה במעגל תהום אדירה.

כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת.

בלתי חדירה.

(פס' 4)

הֱבִיאַנִי אֶל-בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה.  [1]

(תרגום לשיר The look of love. מילים: האל דיוויד, לחן: ברט בכרך, ביצוע במקור: דאסטיספינגפליד)

מבט האהבה בעינייך,
גם החיוך שלך לא יכול להיות לו הסוואה.
מבט האהבה הזה,
שמדבר יותר מכל מה שתוכל אי פעם לומר כל מילה.
וכל מה שהלב שלי שמע במבטך...
מחסיר בי פעימה.

כמעט ולא יכולה להתאפק אותך לא לחבק
שלא ללטף בידיי את גופך.
כמה זמן חיכיתי,
חיכיתי,
רק כדי לאהוב אותך.
עכשיו כשמצאתי אותך,
אל תלך לעולם.

אני רואה,
את מבט האהבה בעינייך
מבט שגם הזמן לא יוכל למחוק.
הלילה היה שלי,
ויהא זה לילה ראשון מבין רבים
נשבע שבועה של אוהבים
ואז
נחתום בנשיקה

כמעט ולא יכולה להתאפק אותך לא לחבק
שלא ללטף בידיי את גופך.
כמה זמן חיכיתי,
חיכיתי
רק כדי לאהוב אותך.
עכשיו כשמצאתי,
אל תעזוב לעולם.

אוהבת אותך כל כך.

(פס' 7)

אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ. 

 

ממתינים על חוף הים
אוחזים בחוף ברצועה
עד שהאהבה תהיה חפצה.
ואז היא תתפרץ לקראתנו, מחייכת, בריצה.
ואז כבר שנינו נדע,
נתנער מהחול, נקום ונדע.

שיר השירים ג

 (פס' 4)

עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ

ולא ארפנו
ולא ארפנו
ולא
ארפנו
ולא
ארפה
נו

(פס' 6)

מִי זֹאת עֹלָה מִן-הַמִּדְבָּר

עוף החול,
ציפור גדולה.
מי זאת עולה?
הכניסי תחת כנפך.
והיי לי, רק היי לי, אהובה.

 

שיר השירים ד

(פס' 5-1)

עינייך.
צמתך.
שערך.
שינייך.
שפתותייך.
מדברך.
רקתך.
צווארך.
שדייך.

עד כאן,בינתייך

 

שיר השירים ה

 (פס' 5 )

וְאֶצְבְּעֹתַי

צִיירו קו שפתיים
תחמו קו מתאר כתף
לִטפו עדין מורד צוואר
טעמו בטן
אחזו ירכיים, ישבן.
לשווא.

מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל

 

שיר השירים פרק ו

(פס' 10)

מִי-זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ-שָׁחַר  יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת.

אני איומה
ושדי כמגדלות.
אני איומה ונוראה
דבר בי,
דבר עלי,
דבר איתי
מה לעשות בי?
אסביר לך.
מעשים איומים ונוראים נורא.

שיר השירים ז

פעמייך,
חמוקי ירכייך,
האגן.
בטנך,
שדייך,
צווארך,
עינייך.
ראשך,
קומתך,
שוב שדייך.
חיכך.

חיכיתי עד כאן.

נלינה, נשכימה. נִרְאֶה
אִם-פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים.

תבטיחי?

שָׁם אֶתֵּן אֶת-דֹּדַי לָךְ...צָפַנְתִּי לָךְ

 

שיר השירים פרק ח

 (פס' 7)

מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה

דווקא היובש יעשה את העבודה.
היובש והשתיקה.

(פס' 10)

אֲנִי חוֹמָה ...

פרצה קוראת לגנב. האם שומע?
עבור.

(פס' 14)

בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה-לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִיםעַל הָרֵי בְשָׂמִים

אמן תחזור
עם הזנב בין הרגליים
על ארבע
ודמה לך לכלב רחוב מהשכונה.

 

---

the look of love. nine simone. שבת שלום

[1][1] דגלו- מבטו

מועדים לשמחה ושבת שלום.

פרשת ויקהל פקודי. דיאלקטיקה של פנים וחוץ. אז איפה הבית?

פרשת ויקהל פקודי

נ.ב. אני עושה ניסוי ולבקשת אחת הקוראות, ילדת פלא, אני שמה את השיר בהתחלה, כדי שינגן תוך כדי קריאה ואולי יהיה עוד אפיק של השראה. מקווה שתאהבו את החידוש:-)

אני יושבת בבית שלי, הזמני, השכור, זה עם הקירות, החלונות והמראה. ועוברות בי מחשבות על לעבור דירה. המון סיבות. למה לעבור מכאן, למה לעבור למקום אחר. מסתכלת סביב. האם זו רק תפאורה? האם ומתי קירות וחפצים הופכים בית? מה הצורך של חלקנו להיות בתוך מקום, בין קירות יציבים, מוכרים, שיעגנו ויתנו תחושת בטחון? מה הדיאלוג הזה, הרגשי כל כך, בין הפנים לבין החוץ, בין החוץ לבין הפנים. מה זה משנה אם אני יושבת בין ארבעה קירות בפתח תקווה, תל אביב, פראג או קליבלנד? מה זה משנה? נרחיב עוד יותר- עד כמה משנה אם חושך או אור חוץ בחוץ? אם קר או חם? אם נוף אורבני או יער, או ים? הרי ה"אני הפנימי" ההולך איתי הוא היציב, הקבוע, הנוכח. אז למה צריך את השיקופיות המתחלפות מאחורינו? וכמה מאמץ וזמן וכסף והשקעה. נסתכל במראה- עד כמה חשובים הבגדים שאני לובשת? המותגים, הדאווין, הפוזה? זה קצת יותר מורכב מהדיון על הליוויס בכיתה ח, אבל עדיין קיים. אני לא אומרת שלא ולא אומרת שכן. רגע שואלת. ונושמת במרחב של השאלה. נשים ליד אלה  ערכים כמו  חברות, אמת, כנות, תרבות, מעורבות, נתינה, למידה, סקרנות, אחריות, יצירה. מה חשוב? האם אחד בא על חשבון השני? לא אומרת שלא ולא אומרת שכן. רק שואלת.

פרשת השבוע- פרשת ויקהל פקודי (קוראים שתי פרשות למעשה) היא פרשה שעיקרה- "החוץ". תיאור נרחב של המשכן- כולו זהב, כלים, אבנים טובות. ותיאור נרחב של בגדי הכהן- זהב פתיל מצנפת ועוד. תפאורה של בית לאלהים. בגדים יפים לכהן העוסק בעבודת האלהים. אלהים אדירים, זה מה שחשוב?

ועוד- השבת הזו, היא פרשה מיוחדת, "שבת החודש". מה זה אומר? זוהי השבת האחרונה של חודש אדר, רגע לפני חודש ניסן. למי שלא חי את החיים שלו לפי לוח השנה המקראי- רגע סדר: זה אומר שעכשיו אנחנו בסופ"ש האחרון לפני השנה החדשה. ניסן, לפי לוח השנה בתורה, הוא החודש הראשון. וגם עכשיו – מתחלפת התפאורה. מתפאורת חורף, חושך, גשם, אפלה- לתפאורת אביב ,פריחה, צבעים וטעמים, התחלה חדשה. ושוב אני שואלת... לא אומרת רק שואלת: אני מבינה שחילופי העונות הם חלק מהטבע, ואנו לא מרכז העניין, אבל אנחנו אלה שמסמנים וקובעים את התמרור "שנה חדשה לפנייך" . אנחנו אלה שבוחרים לחגוג ולהגיד מכאן- התחלה חדשה, לפי הספירה שלנו, של בני האדם. הטבע יסתדר גם בלי ההכרזה. למה צריך את החוץ הזה? למה צריך להחליט שהאביב הוא סימן של התחלה חדשה, שהירוק הוא סימן להתחדשות ולתקווה? שסוף החורף, הוא סוף של תקופה?

אין לי תשובה טובה חוץ מככה. ככה אנחנו- באינטראקציה עם הסביבה, עם החוץ, עם התפאורה. בצניעות רבה- גם אנחנו יצור שמושפע. אנחנו חלק מדיאלוג שבו האוויר, הים, השמש, הירוק, כמו גם החורף, הגשם, הרוח והבוץ- הם לפעמים שמכתיבים ומדברים. חלק מדיאלוג עם אנשים ועם חברה אנושית. ויש לנו צורך לבטא בחפצים, במקום המגורים, בבחירות המראה שלנו- את מי שאנחנו, את האמונות, את הערכים. להחצין את הפנים ולהגיד ולפרסם "ככה אני". בכל בחירה שהיא. יש לנו צורך פנימי, למקם את עצמנו בסביבה שתהיה לנו מתאימה. לפעמים שתהיה נעימה וטובה, מוגנת ובטוחה. שתעשה שקט מבפנים. ולפעמים מאתגרת, מסוכנת, לפעמים מבטאת ערך או רעיון, לפעמים מסקרנת ומעוררת השראה. אולי החוץ הוא הזדמנות למראה, ואולי החוץ, התפאורה, משפיעים על הפנים ומעצבים איזה פנים חדש. שצריך לאפשר לו להתחדש ולהיות.

ועכשיו, אחרי שהשלמנו עם הצורך בחוץ, בהחצנה, בבגדים, בתפאורה, אני קוראת את אחד הפסוקים האחרונים בפרשה: "וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן." (שמות מ לד). שוב כיסוי, שוב הסתרה של החוץ, ושוב התמלאות פנימית במשהו שהוא לא אני ולא אתה. שוב תרגיל בתעתוע של מה חשוב. מורכב? הכל מורכב.

ושוב אני זוכרת, שכל בניית המשכן והבית, היא חלק מתהליך של מסע, של נדודים. והארעיות לעולם תהיה קיימת, במישורים שונים. את המסע מובילים עמוד ענן ועמוד אש חיצוניים או פנימיים. ואולי כל אדם, גם בהינתן תפאורה, ואנשים ונוף ומסע, צריך לדייק את עצמו ולהיות בשביל עצמו מרחב שהוא לא רק ארבעה קירות אלא גם בית.

שיר נבואה קוסמי עליז, מוקדש באהבה לאנשים סביבי שבונים כל הזמן את עצמם ומייצרים עבור עצמם ועבור האנשים שסביבם בית  ותפאורה, פנימיים וחיצוניים, והם הבית האנושי שלי, הקירות והמראה. וכל אחד הוא קצת בית של מישהו אחר. לפעמים פותח דלת ומוסיף עוד חדר ועושה מקום. לפעמים אורח אצל מישהו אחר, לפעמים כאן כדי להישאר. ומוקדש באהבה למי שהשבת הזו היא שבת מיוחדת עבורו ועולה לתורה. שבת שלום.

מזמינה את כולם, יום חמישי הבא 14/3, בשעה 20:00 לערב לומדים ושרים תנ"ך בעלמא, איתי ועם יעל קידר. יהיה אביב!
https://www.facebook.com/events/514236928628600/?ref=3

שיר נבואה קוסמי עליז- עלי מוהר, יוני רכטר

כמו עמוד ענן, כך תלך לפני העדר 
תבין הכל, תדע, לא תאמר מילה אחת 
כמו עמוד עשן תעלם בתוך החדר 
משהו בך יאמר לך המשך 
בדרכך. 

כמו שביל החלב שחוצה את השמיים 
אתה הולך ישר, לא שם לב לכוכבים 
שזוהרים כדי לסנוור את העיניים 
משהו בך יאמר לך המשך 
בדרכך. 

הו, לך ישר 
לך לבד, 
אל תפחד. 
אוהו אוהו או. 
אל תכעס, 
לך תמים, 
לך אחד....

פרשת כי תישא. ומאוד לא פשוט לחכות.

עגל הזהב: התבוננות במימד האנושי, סיפור של מצוקה ותושיה.

פרשת כי תישא הי פרשה קשה  נוראית. משבר אמון נורא. משבר עגל הזהב. בזמן שמשה מקבל את התורה מאלהים עבור העם- העם נשבר ובוגד. במשה, בה', באמונה. בהסכם שעדיין לא נחתם.

החטא  נתפס כחטא נורא. אבל... ברמה האנושית, אפשר להבין אותם, לא? תחשבו על זה, הם מחכים כבר די הרבה זמן. כבר לפני ארבע פרשות, בפרשת יתרו, משה עלה לקבל את התורה מה'. ומאז... לא חזר.  והעם? נשאר לבד... המון זמן.

מה העם עושה כל הזמן הזה? מה קורה לעם בזמן ההמתנה?   לפני שלושה חודשים עזבו את מצרים. אמנם מאות שנים של עבדות, אבל הקרקע הייתה בטוחה. משה, או אלהים, או עמוד ענן או השד יודע מה, הוציא אותם מוליך אותם במדבר ו...מה? מדבר על ארץ מובטחת שאף אחד לא ראה ולא שמע.... מכנס את כולם סביב ההר, מבקש מהם להתכונן, לכבס את הבגדים, להיערך לקראת קבלת הברית... ומה? משה עולה למעלה. אומר לעם בכמה מילים את עשרת הדברות , העם מבועת, מבקש שמשה ידבר אל העם ולא אלהים מרוב פחד,, ומשה שוב... נעלם למעלה,  לשיחה שלא נגמרת עם אלהים.  

והעם? מה העם אמור לעשות בזמן הזה? להמשיך לחכות? לחזור למצרים? להיות מלאה אמונה ש... שמה? העם לא יודע את המשך הסיפור שהנה עוד רגע משה יבוא ובידיו לוחות הברית, שיא הברית בין ה' לבין העם. העם ארצי, אנושי, מחכה ומרגיש אולי באיזה שהוא מקום אבוד, חסר אונים, מבולבל. איפה משה? איפה אלהים? איפה מצרים? איפה אנחנו בתוך כל הסיפור? בלי מנהיגות, בלי כיוון, בלי תקווה.

אפשר לקרוא ולהרגיש את החרדה, מצוקה ואת חוסר האונים של העם, אפילו את הדאגה למשה כאשר הם פונים אל אהרון: "... מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ" (שמות לב 1)

באותו הפסוק, לעם יש כבר רעיון, הצעה לפעולה: "וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ..." (שמות לב 1)

החלק השל החטא- ברור. הקלות בה הם מוותרים על אלהים, ודורשים מאהרון שיעשה להם אלהים אחרים שיוביל אותם במדבר. וזה נורא. זה הכי נורא. זה נורא כי המשפט הראשון בעשרת הדברות שכבר נתנו בפרק כ הוא " אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי." (שמות כ 2(  אז מבקשים אל אחר?

והמשפט השני הוא " לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת--וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ" ((שמות כ 3) אז הם מבקשים מאהרון שיעשה להם פסל?

וזה נורא כי אחרי עשרת הדברות, רגע לפני שמשה יעלם עכשיו לזמן לא מוגבל, ברגע הזה שהוא מנפנף לשלום ועולה אל ההר, הוא עוד אומר לעם "לֹא תַעֲשׂוּן, אִתִּי: אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. (כ 19)- אז אהרון עושה להם פסל מזהב?

אבל אני מציעה לראות את החלק הטוב בפניה של העם לאהרון. חוזרת, ברשותכם, לפסוק של הפניה לאהרון, כשמשה בושש לבוא:  : "וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ..." (שמות לב 1)

מה טוב בזה? במצוקה ובחוסר האונים, העם לא נשאר פסיבי, אלא קורא תמונת מצב ומחליט לעשות מעשה. לא רק זאת, אלא שהמעשה כרוך בהקהלות, בלהיות ביחד, כעם, כקהילה. ועוד- הם פונים ביחד אל מנהיג אחד. לא מתרפקים, לא מאשימים אחד את השני, לא מתפזרים, אלא מבקשים סמכות ומנהיגות. ואת מי? לא מורד בוגד – אלא את הכי קרוב שיכלו למצוא למשה. ומה הם מבקשים ממנו? מבקשים אל שיוליך אותם,  להמשיך בכיוון, להמשיך בדרך שהתחלנו בה.

למה אני מוצאת שאלו דברים חיוביים? לא רק בפרמטרים שלי, שאולי יש בהם קריאה אנכרוניסטית, אלא כי רק לפני שבוע קראנו את מגילת אסתר, וראינו כיצד היא מתמודדת עם המצוקה: היא קוראת מציאות, מבקשת להתכנס, תופשת מנהיגות ועושה מעשה. לא מחכה ולא ממתינה עד שמישהו או אלהים יפעל בשבילה ובשביל העם שלה. היוזמה, העשיה, הקהילתיות והמנהיגות- הם חיוביים, רצויים וחזקים. הרי לא אסתר ולא מרדכי יושבים ומחכים שיבוא איזה משה וירד ממרומי ארמון אחשוורוש ויכריז על גאולה.

ובכל זאת- מה ההבדל בין סיפור חטא העגל לבין סיפור אסתר? הרי בשניהם יש אקטיביות, מנהיגות  ויוזמה, בדרך להתמודד עם מצוקה. לא יכול להיות שאלהים מעודד פסיביות ותלות. למה זה לא יכול להיות? ראשית כי ככה אני רואה את הדברים. שנית, כי פורים הוא החג האחרון בלוח השנה- שיאו של תהליך התבגרות ואחריות של עם, כאשר פסח הוא ראשון, ילדותי וקטן. ושלישית, אשען על דברי חז"ל שאמרו שפורים הוא החג שעתיד להישאר, כאשר כל חגי ישראל יבוטלו. אז האקטיביות מבורכת. אם כך, מה ההבדל?

אני חושבת שההבל הוא במימד הזמן, ושאלת מושא הציפיה. בסיפור אסתר – יש מועד ידוע לפנינו, וידוע לנו שבמועד הנקוב- יהיה רע. אז כשאדם עומד מול גורל ידוע, אכזר וברור – עליו לעשות מעשה, ולא לחכות לישועה. בסיפור ההמתנה למשה- אמנם אין מועד ידוע, וקשה כל כך לחכות- אבל הטוב יכול לקרות גם מחר. ומושא ההמתנה- הוא טוב. הוא הברית. ולכן לא נדרשה מהעם כאן אקטיביות, לא זה היה הניסיון ולא זאת הכוונה. אלא מדובר כאן בניסיון של אמונה, של אהבה תמה.

נדמה לי שאני לא היחידה שאמפטית כלפי המימד האנושי שבהתנהגות של העם. גם משה, וגם ה', שכועסים נורא כל אחד בתורם, בסופו של דבר מרגיעים אחד את השני, וסולחים לעם, וממשיכים הלאה איתם. לדרך ארוכה של ציפיות ואכזבות, של ברית שלא תותר, שלא תותר.

ומאוד לא פשוט לחכות. יהודית רביץ למילים של לאה גולדברג, אהובתי.
שבת שלום.