פרשת נח, איך הכל התחיל? איך הכל נגמר?

הממ.... מטפטף בחוץ...

חשב נוח בלבו, וסגר את התיבה מבפנים.

(הרהורי יום שישי בצהריים, אלפי שנים אחרי פרשת נוח, גשם ראשון בתל אביב)




מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ. שבת שלום!

בן אדם, אל תפחד לא נשארת בחוץ. פרשת בראשית

וידוי של אדם קטן, לחוץ, שזז במהירות ממקום למקום: לפעמים אני קובעת עם אדם במקום מסוים בשעה מסוימת. ואני- כך חונכתי- תמיד מגיעה בזמן. יש בזה משהו מכבד, את כולנו. ונגיד והאדם שקבעתי איתו מתקשר (בדור שבו אפשר להשיג אותי בטלפון כבר אחרי שיצאתי מהבית), ומבקש לדחות את פגישתנו בחמש דקות, רבע שעה, שעה. לא חשוב. אני מוצאת את עצמי בתנועה כפולה, דו סטרית. מצד אחד, עדיין צרובה בי השעה הראשונה, המתוכננת. ומצד שני, אני בהחלט מודעת לשינוי. זורמת, ספנטנית, קלילה. הכי. ואני מודה- השעה הראשונה, המתוכננת, היא החוק- הגדול יותר ממני ומהאדם שאיתו אני אמורה להיפגש, כאילו החלטה שרירותית, גדולה יותר מאיתנו. והשעה השניה- היא ה"גניבה", היא ההתחמקות, התירוץ, היא נעימות, הנתפסנו על חם. וזה יותר חמור כשזה אני עם עצמי- קבעתי עם עצמי שאני יוצאת מהבית בשמונה ועשרים. כבר שמונה וחצי. נו, אבל קבענו! מי תפס? מי רודף? את מי זה מעניין? הרי אנחנו הריבונים גם של הקביעה הראשונה. לא? כן. אבל יש משהו בתכנון, בסדר, שלא רק מרגיע, אלא נותן את התחושה של "נכון" וכל סטיה ממנו- נתפשת כסטיה, כויתור, כהנחה מהתכנון המקורי. האם אני היחידה שמסתובבת ברח' קינג ג'ורג', הורגים רבע שעה עד לפגישה, אכולי אשמה שהם חורגים מהחוק שהם קבעו וספוגי טמטום כי נו באמת תזרמי כבר?

מוזמנים לקרוא את הפרשה שכברקע השיר שמתנגן אצלי במן הכתיבה:




נדמה לי שבפרשת השבוע שלנו, פרשת בראשית (באשית א, 1 - ו, 8) יש התייחסות לתנועה הדו סטרית הזו, ואולי גם קרש הצלה. האדם הראשון, עליו מסופר בפרק א, נברא בעולם מתוכנן, מסודר. האדריכל הגדול ידע כבר ביום הראשון מה הוא יעשה ביום השישי. בנה תשתיות מסודרות; הדליק את האור, עכשיו אפשר לראות- כי טוב, הפשיל שרוולים, ולעבודה- המים האלה לפה, המים האלה לשם, רקיע יפריד ביניהם,עכשיו תחשף היבשה. טוב. אדמה- את מצמיחה דשא, אבל כזה שיוכל אחר כך להפרות את עצמו, טוב? טוב. החיות האלה לשם, החיות האלה לשם, על הכל ינצח יצור שנקרא לו "אדם". שגם הוא- מתוכנן כך שהוא מפרה את עצמו. והאדריכל הגאון הזה, גם ידע בדיוק מתי הוא ינוח. מתי מתחיל יום עבודה, מתי נגמר, ומתי יש יום שלם של מנוחה.

זה האדם שקובע שעה ומגיע בזמן. פשוט. אולי- הזכר והנקבה שקובעים שעה ומקום- והם נפגשים שם בשעה המתוכננת. זכר ונקבה ברא אותם. שוויונים, פשוטים, מתוכנתים למשימה, גדולה ככל שתהיה, אבל מתוכנתים למשימה ברורה. נבראו לתוך עולם עשיר, מלא, מסודר וברור.

האדם השני, עליו מסופר בפרקים ב ג, האדם של גן העדן- הוא, מה לעשות, צריך להתמודד עם מציאות שונה. נברא לתוך עולם שאין בו נפש חיה. מלא עצים. תשמור על מה שיש. תאכל ממה שאתה רוצה. חוץ מזה ומזה. אם תאכל מהם תמות. להתראות! וכלום לא קורה. שקט. אלוהים אולי ממתין והאדם אולי לא מבין. מה עושים עכשיו? משימה ערטילאית, בדידות נוראה. דממה. נו, אלוהים מחליט "טו ספייס איט אפ": לא טוב היות האדם לבדו. בורא חיות, בורא אישה- ומשום הסיפור מוכר. האישה, הנחש, הפרי. העיניים הנפקחות, הידיעה, עלי התאנה, ועדת החקירה- גלגול האשמה ומה שאהבים לקרוא "העונש- לאדם- בזיעת אפך תאכל לחם. לאישה- בעצב תלדי בנים. ושניכם- משולחים ומגורשים מגן העדן.

ואני טוענת שזה לא עונש. אלא יכולת התגמשות והתאמה למציאות חדשה. מלכתחילה אמור להיות האדם בן אלמוות- אחרת המוות לא היה כלל איום. והנה- אכל מפרי עץ הדעת- ולכן הוא בן מוות. אז מה עכשיו? אז עכשיו בעצב תלדי בנים. בדגש: מעכשיו תלדי. מעכשיו יש ילודה, כיוון שיש מוות. משנים את התכנית מיצור בעל חיי נצח- לאנושות שמולידה וכל יוצרת נצח. בעצב? לא מדברים על הכאב הפיזי שבלידה, אלא על העצב, הדאגה המתמדת, על החרדה, על הקושי והצער. נפלא- הכל על השולחן. הלאה- מה בעניין האוכל? חביבי, עד עכשיו אכלת חופשי חופשי. אז אלוהים לא משאיר אותך רעב, תירגע. אלא נותן לך את הכלים להסתדר. בזיעת אפך תאכל לחם. יש כאן שני חידושים. אחד- בזיעה, במאמץ. שני- תאכל לחם- מזון מעובד. אבל הכי חשוב; לזרום. אל תדאג, לא תישאר רעב. שינוי בתנאים, שינוי במציאות, להתארגן בהתאם- אבל לא תהיה רעב.

וכל אלה – בכלל לא עונשים, אולי אפילו פרסים שאלוהים נותן לאדם ולחוה, מתנות. אלוהים זורק אותם מגן העדן, אבל לא גוזר עליהם כליה, להפך- אלהים נותן להם את הכלים להסתגל למצב החדש. לא תמותו ולא תרעבו לעולם. יש בכם את הכלים ואת הכוחות להתמודד עם כל מצב, גם עם גירוש מגן העדן.

ועוד מילה בעניין גן העדן- גם בני ישראל מכנים את התקופה במצרים תקופת "סיר הבשר", ומלאי געגועים לימים הנפלאים ההם. ואנחנו, אלמלא קראנו את ספר שמות וידענו את הסבל והעינויים שעינה מלך מצרים את ישראל, היינו חושבים שבאמת היה נפלא במצרים, ושמשה הוא מנהיג מטורף ואכזר.

ואולי גם כך לגבי לגבי גן העדן-אין לנו הרבה מידע מוקדם על הנמתרחש שם. אולי גם כאן, כמו סיפור יציאת מצרים, מתארים איזה זמן ומקום מהעבר כמקומות פלאיים, מושאי כמיהה וגעגוע. מן זכרונות שנמסרים תוך הוצאת אנחה קוועצי'ת ממומרמרת היטב. אז אולי לא היה שם כזה גן עדן. ואולי צריך להתבונן על כאן ועכשיו. חוה- יש לך רחם בנים ועצב? אדם- יש יש לך זיעה, ידיים ולחם? אז קדימה, התכנית המקורית השתנתה, אבל יש לכם את הכלים, את היכולת וגם את הברכה ליצור עולם חדש. ואולי.... אולי אלוהים עשה לנו טובה גדולה כשבעט אותנו מגן העדן.

בן אדם, שרוק משהו....




שבת שלום, נויה
מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ

פרשת וזאת הברכה- על מנהיגות עצמית

פרשת וזאת הברכה- על מנהיגות עצמית.

בתמונה- מאיורי המקרא של נחום גוטמן.

פרשת זאת והברכה היא הפרשה החותמת את הקריאה בתורה. הפרשה בה משה מברך את שבטי ישראל, הפרשה בה ה' מראה למשה את הארץ, אליה הוביל, אותה ראה, ושמה לא יעבור. הפרשה בה משה מת. כשהוא במצב מצוין: לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא-נָס לֵחֹה. הפרשה בה נפרדים ממשה, מתאבלם, עליו ומיד מאמצים את יהושע כמנהיג (אולי כמו הקריאה המחזורית בתורה, מיד ממלאים את החסר בחדש. תמיד יש מיש, ולא יש מאין.)
מתוך כל הפרשה, אתמקד בפסוק אחד, מדברים לד פסוק 10 : "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל-פָּנִים"
אני מבקשת למשוך שני חוטים מתוך הפסוק. האחד- "לא קם נביא כמשה"- למשוך את חוט ההשוואה, להתבונן בנביאים אחרים ודרכם ללמוד על הייחודיות של משה. שני- למשוך את חוט "פנים אל פנים". אולי החוטים ישתלבו בסוף.


היום אנו נפרדים ממשה. בן שבט לוי, שהוגנב בתיבה קטנה ליאור, מתחת לידיו של מלך מצרים, שנמשה על ידי בת המלך אל תוך חיי השפע בארמון. משה שגדל בזהות שאולה,יודע- לא יודע אם העבדים העברים הם אחיו. משה, שלא יכול היה לעמוד במראה של האלימות וחסר הצדק והיה חייב להתפרץ, לקחת את החוק לידיים, ולעשות מעשה. משה שברח על נפשו, והחל בחיים חדשים, של נווד, של איש מדבר. שהציל את בנות יתרו ליד הבאר, שנתקל בסנה הבוער, שהוריד את נעליו, ומאז- השתנו חייו.

וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל-פָּנִים.

במה זכה משה- שלא קם נביא כמותו, שה' ידע אותו פנים אל פנים? מה היה בו, מה היה לו? בלידתו, בחייו, במותו...

מה מיוחד בו?

נסתכל קצת על נביאים אחרים, על מנהיגים אחרים, על דמויות נוספות במקרא שאלהים נגלה אליהן.

אברהם אבינו? שהלך לו, כי שמע את צו האלוהים, והיה בו אומץ לעזוב הכל, מבלי להביט לאחור, לנדוד הרחק מארצו, ממולדתו, מבית אביו. אל ארץ חדשה. בהבטחה שנראית מופרכת- לארץ, לצאצאים, להגנה ולברכה. מופת לאמונה. ולימים....אלוהים ניסה את אברהם. ואברהם, להבנתי, נכשל. בנכונות המוחלטת לשחוט את בנו. ככה לא מתנהג אבא.

שמואל הנביא? שהוקדש לאל עוד טרם לידתו, שגדל במקדש עלי בשילה, שבזכותו חזרה הנבואה לישראל, ששפט נאמנה את שבטי ישראל, והנהיג את ישראל במלחמה- אבל לא היה מסוגל לשאת את הרעיון שיהיה לעם מלך. על אף שאלוהים עצמו תמך ברעיון- והבין שזה הרגע של העם להתאחד תחת מנהיגות מלכונית, אחת. שמואל שהכשיל את שאול, המלך הנבחר על ידי האל- בכל דרך אפשרית. ומרוב קנאותו הדתית ה ועלבונו הפרטי, שיקר, השפיל והכשיל ופגע במלך ישראל, והגניב תחתיו את דוד, רועה הצאן מבית לחם.

שלמה המלך? מהתחלה- אלוהים אהב אותו, הילד השני של דוד ובת שבע. (שמואל ב יב 24) הילד המיועד למלוכה- לא אדניה, לא אמנון, לא אבשלום. שלמה, שאלוהים בכבודו ובעצמו נגלה אליו, ואלוהים שאל אותו מה הוא רוצה. כן? אלוהים שואל את שלמה מה הוא רוצה.... ומקבל את כל מה שביקש ואף מעבר. והיה החכם מכל אדם, והביא את שבטי ישראל לשיא של מלכות – דתית, כלכלית, מדינית. שלמה שזכה לממש את חלומו של דוד, ובנה את בית המקדש. ואז, השלמה הזה, בערוב ימיו, נהג בכפיות טובה ונשא נשים רבות ועבד עבודה זרה וביזה את האל שנגלה אליו, פעמיים. והביא אל ממלכת ישראל המאוחדת פילוג ובסופו של דבר- כליה. (מלכים א יא)

אליהו הנביא? שספק בכלל אם מונה על ידי אלוהים. שהא נאמן וקנאי ואוהב את אלוהים, ונלחם בעבודה הזרה ובאחאב, מלך ישראל, ומטיל בצורת, ומחיה ילדים מתים, ועושה קסמים על הר הכרמל, ומוריד אש מהשמיים. אבל אלוהים הסביר לו בכל דרך אפשרית שהקנאות, הקיצוניות ומעשי הראווה- אינם לרוחו של אלוהים, אלא קול דממקה דקה. אליהו פוטר מתפקידו לאחר ששחט את נביאי הבעל בנחל קישון והאשים את ישראל בהאשמות שווא.

ירמיהו? שנבחר והוקדש לתפקיד עוד טרם לידתו. שעומד איתן מול העם, ואומר את מה שאף אחד לא רוצה לשמוע- הבבלים, הם העונש שלנו, ומגיע לנו העונש. ורק לאחר החורבן והגלות- יבוא התיקון. אבל... ספר ירמיה מאפשר לנו הצצה מופלאה אל מאחורי הקלעים, אל תוך נפשו של ירמיהו... ואנחנו מגלים שירמיהו הנביא שונא כל רגע, ומקלל את היום שבוא הוא נולד ולא מבין למה התיק הזה של הנבואה נפל עליו.

אז מה יש במשה? אילו תכונות יש לאיש הזה? חוש צדק, מעשיות, אומץ, מנהיגות, נבואה, יכולת ניסית, הענקת התורה, מסע אינסופי במדבר, שיפוט, מלחמה, היכולת לראות אופק, עתיד, ארץ זבת חלב ודבש, מתוך שממת ארץ לא זרועה. היכולת להוביל עם של עבדים, בעלי תודעת עבדים, למסגרת של עם, עם חוק אחד, אמונה אחת, תורה אחת. ובתוך כל אלה- התמודדות יומיומית עם קשיים, עם תלונות, עם שגרה, עם פסימיות של המונהגים שמתגעגעים לסיר הבשר, עם מרד, עם אחות שנופלת בלשונה ומרכלת, עם אחיינים, בני אהרון, שנענשים ומתים, עם אויבים –שמזנבים בעם, ואפילו אלוהים הוא זירה של התמודדות- צריך להרגיע אותו, לפייס אותו. ולא תמיד אלוהים מגבה ותומך.

ובשונה מהנביאים האחרים- הוא לא שחצן, ולא ממורמר, ולא קנאי, ולא תחמן, ולא שקרן, ולא עושה ניסים לשם הראווה, אלא מטעמים פרקטיים. אם צריך להפוך מטה לנחש- אז צריך. אבל שאהרון ידבר. ואם יכולים לצאת מים מלתת מכה בסלע, ולא מדאווין של דיבור, אז שיהיה ככה. צנוע, מעשי ופשוט. ואם יש מי שיכול לעזור בתהליך השיפוט ולייעל את המערכת- אז יופי. ואם אלוהים מגזים בתגובה שלו- אז עומדים מול אלוהים ואומרים לו שהוא מגזים. והחיים מורכבים- וגם אם אחותו ריכלה עליו- אז הוא כועס, אבל יודע גם לפנות אל ה' ולבקש לה רפואה שלמה. ויודע לשבור את הלוחות, ויודע לקחת נשימה עמוקה ולהתקין ולתקן לוחות חדשים. משה הוא לא קיצוני לשום כיוון, אין בו דרמה, או שאיפה לייצר דרמה. דרכו היא דרך מעשית, שאין בה קיצוניות. ארבעים שנה, יום יום במדבר. התבוננות במצב, וקבלת החלטות בהתאם.

ומה עניין "פנים אל פנים"?
הביטוי "פנים אל פנים"מופיע בתורה פעמיים:

שמות לג 11: וְדִבֶּר ה' אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ....

ובפרשה שלפנינו- וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל-פָּנִים.
(רש"י והרמב"ן עומדים על ההבדלים בין "דיבר" לבין "ידע"- בכפתור "פרשנים" במאגר ספרות הקודש).

הרמב"ם מפרש את פנים אל פנים- לא על ידי מלאך, בלא חידה ובלא משל. אלא רואה הדבר על בוריו.
ראיה ללא תיווך, שוויונית, כמעט, כמו אדם אל חברו. משה אינו נשגב, אלוהים אינו נשגב- הם בגובה העיניים.

והנה, הביטוי "פנים" מופיע בהקשר דומה בדברים כה:
ה' אֱלֹהֵינוּ, כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית--בְּחֹרֵב. ג לֹא אֶת-אֲבֹתֵינוּ, כָּרַת ה' אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת: כִּי אִתָּנוּ, אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים. ד פָּנִים בְּפָנִים, דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר--מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.

כאן משה הוא בתפקיד מתווך, אבל העיקר הוא שהעם נוכח, וכולנו חיים פה היום. והאל מדבר אל כולם "פנים בפנים". לא אעמוד כאן על ההבדלים בין הביטוי" פנים אל פנים" לבין "פנים בפנים". אבל נדמה שבשניהם יש אינטימיות, ובשניהם יש גובה עיניים.

ונקשור את החוטים:
משה, אין נביא דומה לו. במה? להבנתי בראש ובראשונה בהיותו אדם. דמות מורכבת עם חולשות, מאוויים, גחמות. אבל לא של נביא מוטרף, אלא של איש. אדם עם עקרונות, ערכים, חוש צדק מפותח, ויחד עם זאת בעל יכולת להתגמש ולהכיל תמונת מציאות מורכבת. עם יכולת לשאת ולהוביל שגרה, בד בבד עם הניסים. הצניעות, המעשיות. היכולת לראות. ממש כמו אימו:
וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא, וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים
הדבר הראשון שהיא עושה- היא רואה אותו. ואז עושה מעשה. (כדאי בהקשר זה לשים לב- גם משה, ברגעיו האחרונים- רואה).

"פנים אל פנים"- לא בשמיים היא. כל אדם, פנים אל פנים, יכול לשוחח עם האל כאילו חברו. וכל אדם יכול להיות בחייו מנהיג. כמו משה. ומהי מנהיגות? לעיתים לשאת שגרה סיזיפית של יומיום ולשתוק. לפעמים להכות בסלע. לפעמים לסלוח למי שחטא לך, ודווקא עבורו לבקש מחילה. לפעמים להתווכח עם פרעה, לפעמים עם אלוהים, לפעמים לפתוח את ים סוף, לפעמים לכתוב את התורה ולפעמים לשבור את התורה. לקום כל בוקר לעבודה ולפעמים להחליט שמספיק. ליזום, ליצור, לברוא, ולפעמים לשחות עם הזרם ופשוט להיות. להיות מנהיגים של החיים שלנו- לקבל החלטות, לקחת אחריות, להוביל את עצמנו, בראש ובראשונה, לתת לעצמנו את המן, לעשות לעצמנו ניסים.
רוצה לומר שכולנו משה, כולנו מנהיגים של החיים של עצמנו. גם אם אנחנו בעצמנו לפעמים עם קשה עורף....

עכשיו לא בססמאות ובמילים- להנהיג את החיים של עצמנו. לקחת החלטות, לקבל אחריות, לבדוק אם הכיוון מתאים לי.

כבר היום מתחילים בקריאה של התורה, בבריאת אדם חדש. בהצלחה לכולנו.

הנה שיר, שאם יש אלוהים, משה ודאי זמזם לעצמו ברגעיו האחרונים.

ערב יום כיפור

ביום כיפור קוראים פסוקים נבחרים מהתורה המתארים את פעולת הכהן הגדול, את מצוות יום כיפור, את השעיר לעזאזל, הפטרה מספר יונה ומישעיהו. מצורף קישור לפירוט הטקסטים.


היום, אבקש לחלוק אתכם שיר מופלא של יהודה עמיחי:

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ
מתוך פיוט לימים הנוראים

בִּשְׁתִיקָתִי הַגְּדוֹלָה וּבְצַעֲקָתִי הַקְּטַנָּה אֲנִי חוֹרֵשׁ
כִּלְאַיִם. הָיִיתִי בַּמַּיִם וְהָיִיתִי בָּאֵשׁ.
הָיִיתִי בִּירוּשָׁלַיִם וּבְרוֹמָא. אוּלַי אֶהְיֶה בְּמֶכָּה.
אַךְ הַפַּעַם אֱ-לֹהִים מִתְחַבֵּא וְאָדָם צוֹעֵק אַיֶּכָּה .
וְהִיא תְּהִלָּתֶךָ.

אֱ-לֹהִים שׁוֹכֵב עַל גַּבּוֹ מִתַּחַת לַתֵּבֵל,
תָּמִיד עָסוּק בְּתִקּוּן, תָּמִיד מַשֶׁהוּ מִתְקַלְקֵל.
רָצִיתִי לִרְאוֹתוֹ כֻּלּוֹ, אַךְ אֲנִי רוֹאֶה
רַק אֶת סֻלְיוֹת נְעָלָיו וַאֲנִי בּוֹכֶה.
וְהִיא תְּהִלָּתוֹ.

אֲפִלּוּ הָעֵצִים הָלְכוּ לִבְחֹר לָהֶם מֶלֶךְ.
אֶלֶף פְּעָמִים הִתְחַלְתִּי אֶת חַיַּי מִכָּאן וָאֵילֵךְ.
בִּקְצֵה הָרְחוֹב עוֹמֵד אֶחָד וּמוֹנֶה:
אֶת זֶה וְאֶת זֶה וְאֶת זֶה וְאֶת זֶה.
וְהִיא תְהִלָּתֶךָ.

אוּלַי כְּמוֹ פֶּסֶל עַתִּיק שֶׁאֵין בּוֹ זְרוֹעוֹת
גַּם חַיֵּינוּ יָפִים יוֹתֵר, בְּלִי מַעֲשִׂים וּגְבוּרוֹת.
פִּרְקִי מִמֶּנִי אֶת שִׁרְיוֹן גּוּפִיָּתִי הַמַּצְהִיבָה,
נִלְחַמְתִּי בְּכָל הָאַבִּירִים, עַד הַחַשְׁמַל כָּבָה.
וְהִיא תְּהִלָּתִי.

תָּנוּחַ דַּעְתֵּךְ, דַּעְתֵּךְ רָצָה עִמִּי בְּכָל הַדֶּרֶךְ,
וְעַכְשָׁו הִיא עֲיֵפָה וְאֵין בָּהּ עוֹד עֵרֶךְ,
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָךְ מוֹצִיאָה דָּבָר מִן הַמְקָרֵר,
מוּאֶרֶת מִתּוֹכוֹ בְּאוֹר שֶׁמֵּעוֹלָם אַחֵר.
וְהִיא תְּהִלָּתִי
וְהִיא תְּהִלָּתוֹ
וְהִיא תְּהִּלָּתֶךָ.

("שירים 48-62", עמודים 74-75 )

יש בשיר הרבה הרמזים מטקטסים מהמסורת היהודית. אם בספר שירה הייתה אפשרות ליצירת "קישור חם"- היה אפשר לקשר את הביטויים: איסור כלאיים, הייתי במים והייתי באש (מתוך הפיוט ונתנה תוקף, הפיוטו אשר עומד בבסיסו של שירו המופלא של הכהן הגדול- לאונרד כהן, who by fire, אדם צועק איכה, העצים שהלכו לבחור להם מלך, תמונת הכהן הגדול המונה, וכמובן הביטוי החוזר בשינוי: והיא תהילתך, הלקוח מתוך פיוט ליום הכיפורים. (הקישור לפיוטים- לתוך האתר הנפלא "פיוט")(את כל הקישורים לא עשיתי ישירות על השיר, כיוון שנראה היה לי לא ראוי לגעת בשיר לא שלי. מאידך לא יכולה להתאפק ומצרפת כבר כאן את השיר של לאונרד כהן. יהיה עוד אחד בסוף, מבטיחה).





אני קוראת שוב את שירו של עמיחי, נזכרת בגיל 26, כשנתקלתי בשיר לראשונה. כתמיד- ההתפעלות המשתקת מהגאונות של עמיחי. ההתנגנות של המילים, גם מבלי שתהיה לקורא שמיעה אבסולוטית ותואר שני בשירה. ההתנגנות, המלודיה של המילים, המרגיעות, המתריסות, המרגשות, המרעידות. בקצב, בעומס, ברווחים ובתבונה.

מזהה כאן שוב את ההיפוך, את ההתרסה, את השימוש בחומרים המוכרים- מתוך הטקסטים, ואת ההיפוך- הפעם אלוהים מתחבא. אולי אפילו את הציניות- היא תהילתך- חסר סימן שאלה, סימן תמיהה – זאת תהילתך, אלוהים? אולי- האם בכך את מתגאה? ואולי- זאת לא התהילה שלך, זאת התהילה שלי, אני זה שנלחמתי בכל האבירים, לא לאלוהים התהילה. אני הוא זה שחי וחורש ומונה. ואלוהים- יצר עולם מקולקל שתמיד הוא מנס לתקן, אז על כך תהילתו?!
ובאותה נשימה, ההתרסה שחייבת להיות ניזונה מתוך אותם המקומות כנגדם הוא מתריס- המקורות הטקסטואליים שזורמים בדם, הם חבל הטבור, חלב האם- מילים שהם יסודות של תרבות, חשיבה, תפישת עולם. שגם כדי להקטין את פעולת הכהן הגדול- צריך להשתמש במושגים שלו- למנות.

מה השתנה בקריאה שלי מגיל 26? יום כיפור הוא זמן שמשמעותו משתנה לי משנה לשנה. היום ערב יום כיפור- היום אני קוראת את השיר כשיר על האדם הקטן שזועק אל מול הנצח. ויש בו לא רק התרסה וחדות, אלא גם נחישות, עוצמה ואומץ, אולי קצת עייפות, ובשיר יש גם בכי. ואין שחצנות ש"הייתי במכה", ואין לעג לאל על העולם המקולקל. יש אולי שותפות. אולי הכרה- והיא תהילתך. לא על חשבון תהילתי- כאדם בוחר, ריבוני- אבל מכבד ומקבל גם את תהילתו של דבר מה גדול ממני.
מתוך השיר: גַּם חַיֵּינוּ יָפִים יוֹתֵר, בְּלִי מַעֲשִׂים וּגְבוּרוֹת. אני מוסיפה: והיא תהילתנו.

גיליתי לאחרונה, שלגבי אנשים שאני אוהבת, הרבה יותר פשוט לי לסלוח להם. ואולי נכונות שלי לקבל, ולאפשר לעצמי להיות מוארת מאור אחר, שבמקרר. תאורה יומיומית שאין בה הילה ואין בה זיקוקים, אבל יש בה חשבון חשמל, ויש בה אהבה, חן וחסד. ואין בה סכינים ושלטים או מניפסטים, אלא יומיום מפויס ואוהב, שיש בו מרחב של טעות וסליחה וחיוך והכלה והרבה נשימה מתוך אותה האהבה, ומתוך רצון לתהילה מסוג אחר. תהילת מי שהיה באש ובמים וחורש את היומיום הזה. וסביבי כל כך הרבה אנשים רגישים וחכמים ומוכשרים ומצוינים שחורשים את היומיום של חיינו. ולא רק בסיזיפיות של שורדים, או באלטרואיזם של חובבי כיכרות העיר, המולת ותהילת הגיליוטינה, אלא בחיות ובעשייה, בוירטואזיות של להטוטני קרקס,
בריחוף ובחיוך ובקסם. אנשים שנותנים השראה ומעניקים שמחת חיים.

וכמובן, הרי חייבים לסיים בשיר. וחייבים תמיד עם טוויסט וחיוך ושמחה, גם ובעיקר בערב יום כיפור. אז הנה שיר תהילה:-)
ברצינות- תקשיבו למילים. אחלה מסר ליום כיפור, לימים של חשבון נפש. אלוהים הוא לא הכתובת- אלא אנחנו לעצמנו.




שבת שלום, וצום קל- לאלה שצמים.
מוזמנים להגיב, להוסיף, לתקן, להאיר, להפיץ

פרשת ניצבים. על זכות הבחירה

בתמונה- קבוצת נשים מופלאה שבחרה בדרך החיים, הטוב, האהבה, ההתמודדות והשמחה. תודה לכן, מקצה 12 מלכת המדבר, על החוויה המשותפת (ועל הצילום).







פרשת ניצבים מתארת מעמד של חידוש הברית בין ישראל לבין ה', ממש כפסע לפני הכניסה לארץ . כפסע? הרגע הזה נמתח כמו מסטיק. (אולי גם הפוסט הזה. חכו בסוף יש שיר בונוס). תחושת הכמעט, הרגע לפני, ההתרגשות לקראת משהו גדול-
נמשכת כבר לאורך כמה פרקים, ואולי מאפיינת גם את הימים האלה, ימי חודש אלול, רגע לפני תחילת השנה החדשה.
תחושת שליחות חזקה לדור הזה ולדורות הבאים, במעמד הציבורי, החגיגי, הרחב. וכבר דיברנו על האהבה ועל השמחה המתבקשת בעשייה, ודיברנו על הערכים החברתיים, האישיים. עוד רגע- הנה הכל מתמשש. הרבה ברכות למי שילך בדרך ה', הרבה קללות מאיימות על מי שיסטה מהדרך. וחשבתי לעצמי, מי באמת אדיוט לסטות מהדרך אחרי כאלה קללות ואיומים? ולמה צריך לאיים כל כך הרבה? המחוקק מחמיר כשדורכים לו על איזה עצב.
וכאשר קראתי את הפרשה, לפתע עלו בי מחשבות על האופן המוזר בו אלוהים בונה את הדברים. השאלה עלתה מתוך קריאה בדברים ל פסוק טו: רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע. ... "

כלומר- בפני האדם שתי דרכים- דרך החיים והטוב, ומולה דרך המות והרע...
מה הקטע? אם יש דרך אחת נכונה ואין בלתה- דרך החיים והטוב, שתביא לשפע הברכות לאדם ולכך שאלוהים יהיה מרוצה- , למה אלוהים, הכל יכול, בכלל מתיר ומאפשר את קיומה של דרך אחרת? הרי לא פשוט הרבה יותר לבטל את האפשרות של הדרך ה"רעה"? למה לשים אותנו במקום של בחירה, של בלבול, של אפשרות לטעות? ועוד לאיים עלינו ולהגדיר סדרה של עונשים? למה לברוא עולם שיש בו אפשרות של חטא? למה לברוא יצור שיש בו את האפשרות של החטא? של טעות? של הבחירה באפשרות הלא נכונה?

אם נחזור לספר בראשית (האמת שלא צריך לחזור אחורה, אנחנו מגיעים לשם באופן מעגלי עוד רגע, לאחר שמחת תורה...) נראה שלאלוהים יש מנהג; לברוא עולם שיש בו פיתויים, שיש בו כמה דרכים, ולברוא יצור שיש בו את אפשרות הבחירה. האדם הראשון נברא לתוך עולם שיש בו מותר ואסור. כל עץ הגן מותר ואילו עץ הדעת ועץ החיים אסורים. ה"אסור" מפתה והאדם- מתפתה. בין היתר, כי מישהו שם בפניו את הפיתוי. ואוכל מפרי עץ הדעת טוב ורע. כאילו אלוהים רצה שמאותו רגע יהיה בפני האדם באופן רשמי את שתי הדרכים. בפרק ד, אלוהים שם את קין בסיטואציה בלתי אפשרית, בה אלוהים לוקח את מנחתו של הבל. קין נטרף מרוב כעס ומרוב קנאה. וגם כאן, אלוהים מזהיר, אבל לא מחליט בשביל קין: לפניך החטא. אתה יכול למשול בו. תעשה מה שאתה מבין. אני את שלי אמרתי. וקין בוחר בחטא. בחירה שלו. אלוהים הוא זה ששם את הפיתוי, שגרם לסיטואציה של הקנאה והכעס- ועדיין משאיר בפני קין את הבחירה לגבי אופן ההתמודדות.
וכך הלאה, גם בחיים שלי הנוכחיים. נויה, פרק לד.

האופן בו אלוהים מעצב את העולם- הוא מפתיע. במקום לא לברוא כלל את לחסל את האפשרות של הבחירה השגויה, הוא משאיר אותה, ומאפשר ל"ניצבים" במשחק לבחור באיזו דרך ללכת. ים של קללות, ים של אזהרות- וכמובן הלקיחה בחשבון שאנשים יבחרו בדרך שלא מקובלת על אלוהים. ובכל זאת- הוא יוצר את הדרך האחרת ויוצר לאדם את האפשרות לבחור בה.
האם יש לנו אפשרות של ממש לבחור? לא נכנסת כרגע לפילוספיות על הבחירה של האדם בעולם, אלא נצמדת לטקסט המקראי. בהמשך לנאמר בפסוק 15 בדבר הטוב החיים, ומולם המוות והרע- בפסוק 19 כתוב: " הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ..."

מה פירוש ובחרת בחיים? האם זאת הנחיה לביצוע? אם זאת הנחיה אז יש סתירה מניה וביה עם המושג "בחירה". האם זאת נבואה? אם נבואה- אז איפה זכות הבחירה? איפה הרשות הנתונה לנו? הרי כתוב במסכת אבות: "הכל צפוי, והרשות נתונה, ובטוב העולם נדון, והכל לפי רוב המעשה" משנה, סדר נזיקין, מסכת אבות פרק ג משנה טו .אם הבנתי נכון את פירוש הרמב"ן, הרמב"ן מציג זאת כעצה, כהמלצה של אלוהים לאדם. ושוב- אחריות הבחירה מוטלת על האדם.

אם נתבונן דרך דרך נקודת המבט של האדם, בפני כל אדם עומדות וניצבות שתי דרכים (לפחות). והאדם רשאי ואף מחוייב לקחת אחריות על הדרך בה הוא הולך, לבחור במעשים, בפעולות, לשלוט בתגובות שלנו למציאות, בהתמודדות לאורך זמן עם משמעות של בחירות שבחרנו. בידינו היכולת לגרום לשינוי, להיטיב, לשפר. להתבונן ולבחור בדרך הנכונה. ולפעמים יש כמה דרכים. לבחור בדרך הנכונה יותר. ואולי לפעמים גם לסגת. הכל- אחריות שלנו. עדיף שמישהו אחר יבחר עבורנו? קשה? גדול? מתיש? פסוקים קודמים בפרשה, מפסוק 11, הם פסוקים שנותנים בעיני כח. זה לא שעל האדם מוטלת אחריות הבחירה, וכך הוא נשאר "תקוע". הפסוקים גם מעצימים את האדם, ומראים לו שביכולתו ובכוחו לממש את הבחירה:

יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. יב לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. יג וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. ..."

לא בשמיים היא. קרוב אלינו הדבר מאוד. בפה. בלב. לעשות.

ואם מילים אלה נקלעות, אקראי, לסמטאות שיטוטי הרהורי לבו של אדם, ערב חג, ואולי מאירות איזה אור או מנחמות איזו שהיא נחמה, ואולי נותנות עוד מעט עוד כוח, ואולי מסייעות לעוד צעד בבחירה של איזה דרך, או מקרבות החלטה מהשמיים אל הלב...

מצורף שיר שמדבר על אדם שבחר, ואהב, וטעה, וידע להכיר בטעותו, ושילם מחיר, והמשיך הלאה עם הקושי, וגם בחייו עוד זכה לנחת, ובמקביל המשיך לכאוב ולשלם מחירים על טעותו. וחי חיים מורכבים ויפים וקשים. כמו כל אדם שחי ובוחר ובועט ונושם. ואוהב.




מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ.

שבת שלום.

פרשת כי תבוא- מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?

בשמחה ובטוב לבב

במרכז פרשת השבוע, פרשת כי תבוא, פרק דברים כח- פרק המכונה פרק ברכות והקללות. ממש רגעים ספורים לפני מות משה והכניסה לארץ.... רגעים ספורים לפני תום השרב הגדול ותחילת השנה החדשה....
בתמונה, יצירה של ישראל רבינוביץ, 1994. ברזל, עץ. 32X97X30

(עוד על ספר דברים- מאמר של פרופ' אלכסנדר רופא)

המעמד, הוא מעין "רענון" הברית בין ישראל לבין ה'. ואחר כך סדרה ארוכה, מגוונת, קשה ומבטיחה של ברכות וקללות. הברכות- אינסופיות. גן עדן ממש. שפע וטוב שכולנו מייחלים לו. אצטט ברכות נבחרות:
" בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה... יִפְתַּח יְהוָה לְךָ אֶת-אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת-הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר-אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל-מַעֲשֵׂה יָדֶךָ וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה. יג וּנְתָנְךָ יְהוָה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה ..."

הקללות – נוראיות, קשות, איומים כמעט בלתי נתפשים. פגיעה באדם, בצאצאיו, בפרנסה, בחברה שסביבו. אצטט קללות נבחרות: אָרוּר אַתָּה בְּבֹאֶךָ וְאָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶךָ. ...יַכְּכָה יְהוָה בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב... פְּרִי אַדְמָתְךָ וְכָל-יְגִיעֲךָ יֹאכַל עַם אֲשֶׁר לֹא-יָדָעְתָּ וְהָיִיתָ רַק עָשׁוּק וְרָצוּץ כָּל-הַיָּמִים... בָּנִים וּבָנוֹת תּוֹלִיד וְלֹא-יִהְיוּ לָךְ כִּי יֵלְכוּ בַּשֶּׁבִי....

לא ניכנס לשאלות המטרידות: מדוע צריך לאיים ולשחד בקללות ובברכות, בכל הקשור לקיום מצוות? האם יש צורך בשכר מעבר לקיום המצווה עצמה? מעבר לנוכחות במעגל מקיימי המצוות? וחמור מכך- מדוע צריך לאיים ? האם הכתוב רוצה להניע אנשים לקיום המצוות ולמוסר האלוהי, מתוך תפישה של שכר ועונש מיידיים (נגלוש אפילו לתיאוריות בייהביוריזם...?)

אז לא ניכנס לשאלות המטרידות האלה....

נו, אז מה צריך לעשות כדי להימנע מקללה, ומה צריך לעשות כדי לזכות בברכה?
נקרא היטב את ההוראות:
לברכות:
וְהָיָה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם....
לקללות:
וְהָיָה אִם-לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ
כלומר- צריך לשמוע, לשמור ולעשות. אם כן- ברכה. אם לא- קללה. פשוט? שכל אחד ואחת יחליטו.

אבל....הנה, בין השורות מסתתרת הפתעה, מתנה. מילים שקובעות תנאי נוסף לברכה. לא רק מה לעשות, אלא גם איך לעשות... איך צריך לעשות? בשמחה ובטוב לבב. כלומר, לא מספיק לעשות את מה שצריך לעשות. האופן, השמחה, הרוח הטובה, חשובים לא פחות, אם לא יותר. ולא רק זאת, אלא שהם הם חלק בלתי נפרד מהשלם. החיוך והרוח הטובה אינם "בונוס", "אקסטרה". אלא חלק אינהרנטי לדבר. אסור לומר שאני מסתפקת בזה שהאדם שלצדי, מעלי, מתחתי, יעשה את המוטל עליו. חייב להיות חיוך. ואסור לי להסתפק בזה שאני עצמי אעשה את המוטל עלי- אבל בלי חיוך, בלי שמחה, בלי טוב לבב. לא לעשות כי צריך, בשנאה, במרירות, בקושי. אלא חובה לעשות בשמחה.
הקללות יבואו על מי ש:..."לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל ..." (פסוק 47)

אז- לשאלה מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר... רגע לפני השנה החדשה-

כדאי לבדוק אם את אותם הדברים אבל בחיוך, בשמחה, ובטוב לבב...

שבוע טוב! נויה

מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ.

פרשת כי תצא - בשבח החמלה

פרשת השבוע- פרשת כי תצא.
(דברים כא 10 - דברים כה 19)

כמה עניינים יש בפרשת השבוע! מודה שממש קשה להחליט במה להתמקד. איזה מזל שקוראים את הפרשות בכל שנה.
ולכן גם אם אתמקד השנה בדבקר אחד, יש את שנה הבאה לנושא אחר....

אחד העניינים הקשים פרשה בעיני, הוא נושא היחס לעמלק.
בסוף הפרשה יש ציווי חד משמעי למחות את זכר עמלק. מה פירוש "למחות"? להרוג, להשמיד.
רגע.... על מה ולמה? "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם...." (דברים כה פס' 14)

טוב, אז בואו ניזכר...
בספר שמות יז, מוספר על עם ישראל שזה עתה יצא ממצרים. בתחילת הפרק- סיפור מי מריבה, שם העם צמא למים ומתלונן בפני משה, משה מכה בסלע ויוצאים ממנו מים. מיד לאחר מכן, עמלק, שהיו שבט נוודים, תוקפים את ישראל. כאן התמונה המוכרת שמשה מרים את ידיו וישראל מנצחים. בתום , האירוע, מופיע צו: " ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמיים" (שמות יז פס' 14).

כלומר, הצו בספר דברים, הינו יישום של צו נקמה שניתן בספר שמות. מדוע הנקמה היא קשה כל כך? של השמדה מוחלטת? פרשנים מוצאים בכתוב בספר דברים סיבות לחומרת צו הנקמה:
" ...אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ [...]"
רש"י מדגיש את עניין העיתוי. הרי עמים אחשרים שתקפו את ישראל (דוגמת הפלישתים) לא צוו להשמדה מוחלטת. רש"י מדגיש את הסיטואציה שבה עם יוצא מעבדות,נודד במדבר ולא מתוך עמדת כוח, לא מתוך יכולת להשיב מלחמה, כריבון.
המלב"ים מדגיש את היעדר ההצדקה למתקפה. ישראל היו עייפים ויגעים, צמצאים ואבודים. מה ש לתקוף אותם? מה הסיבה? אמנם, גם עמלק היו שבט נוודים, ואולי ישראל נתפסו כשבט נודד מאיים, אבל... תראו את ישראל.... עיפיים ויגעים...

סביב עמלק נקשרו סיפורים נוספים- דוגמת סיפור שאול בקרב המסופר בשמואל א טו, בו שאול אמור היה לקיים את הצו של השמדת עמלק ולא עשה כן. עוד עמלקי- המן הרשע, ממגילת אסתר, המיוחס לזרע עמלק.
אבל עדיין- מה מצדיק את הצו המוחלט, האכזרי, הבלתי מתפשר להשמדת העמלק? כבר במפגש הראשון עם עמלק, בספר שמות, ניתן צו לנקמה. וספר דברים מצווה לזכור. אותו "זכור" יפה וענוג של שבת. מה קרה? מאיפה האכזריות הנוראה הזאת? עד כדי כך שצריך לפטר את שאול המלך מתפקידו כשהוא חומל על המלך ועל הצאן? ה' רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד- שאמנם נוקם שילשים וריבעים- אבל- לא די?

קשה לי עם הצו הזה. קשה לי מוסרית- הצו להשמדה מוחלטת, גורפת, של עם. קשה לי תדמיתית; אני לא יכולה לומר דבר להגנת צו כזה. ואני אוהבת להרגיש קרובה ולהיות יכולה לייצג. גם אם לא להסכים.
חיפשתי הרבה, אני מודה, עד שמצאתיאת הפירוש של הרש"ר הירש:

"עמלק התקיף את החלשים שבחלשים... החולשה לא עוררה בלבו רחמנות וחמלה אלא היא גֵירְתָה בו את יֵצֶר ההתעללות הגסה והלעג... אל תשכח דבר זה: אם יבוא יום ותרצה להידמות [להיות דומה] לעמלק... ותבקש [תחפש] הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות [לאנשים]. אם יבוא יום ותבקש להסיר מלבך את תפקידך ואת שליחותך כישראל, שקיבלת על עצמך בקרב האנושות."

במילים פשוטות:
אנו מצווים להשמיד את יצר הבריונות שבנו. את הרגע הזה, שאנחנו מזהים חולשה, רעב, צמא, קושי אצל האחר. ובתזמון הגרוע ביותר, בלי שום סיבה – אנחנו מתקיפים. במילה, במבט, במעשה. שיכולים להזיק ולפגוע בנימים דקים מאוד של הנפש. נכנסים במלוא העצמת הרוע, שנובעת, בסף הכל, מחולשתו של האחר. ולא מתוך מעשה טוב, תבונה או חוכמה שלנו. הרש"ר הירש מייחס זאת להיבט הלאומי. אני מייחסת זאת להיבט האישי. הרי חולשות, פגמים, גמגומים, טעויות של אנשים לצידנו אנו רואים כל הזמן. אגב, גם לנו יש כמה. לא צריך להעיר על כל דבר, לא לבעוט בהנאה במי שחלש וכרגע קשה לו.... הרי בהנפת יד הוא גיבור. כולנו, לפעמים, רעבים, עייפים, צמאים. לכן, זו היא קריאה לחמלה כלפי האחר.


ואולי ...אני מרהיבה עוז ומעיזה לצעוד אפילו צעד נוסף בפרשנות. אולי להפסיק להיות בריונים כלפי עצמנו. אולי להפסיק להיות אלימים כלפי עצמנו. להפסיק להיות ביקורתיים, מחכים לעצמנו בפינה, תופסים את עצמנו על חם. קשים עם עצמנו באופן שלא תמיד מאפשר ליצור, להתקדם, להתגמש, לתקן, לנשום, לחיות. הרי טעויות- אנחנו עושים כל הזמן. ומי שלא עושה לא טועה- ומי שלא טועה, טועה ובגדול.... אולי הקריאה היא לחמלה כלפי עצמנו.

הערה מתודולוגית: הדיון בפרשת השבוע התחיל סביב נושא השמדת עמלק. גם "השמדה" שזה משהו רע. גם "עמלק"- לא אנחנו. קולקטיב שאנחנו אפילו לא יודעים היום מי הוא.
איך הגענו לסיום חיובי ולדבר על עצמנו? לוקחת אחריות מלאה.

הערה נוסטלגית: מצורף השיר ששינה את חיי, בהקשר זה. שיר שנותן מכה בראש ובלב בדבר חמלה.



שתהיה שבת שלום, מלאת חמלה, רכות, קבלה של עצמנו ושל אחרים,
נויה
מוזמנים לקרוא, להפיץ, להגיב.