פרשת וארא. האומץ לחירות.

כשלמדתי לתואר הראשון בירושלים, כבר אז, גם אז, לא הייתה לי סבלנות לשגרה (טוב, זה התחיל מהגן). מבועתת מהמחשבה שכל שבוע נראה אותו הדבר. מערכת לימודים קבועה, מערכת עבודה קבועה. אהבתי את הלימודים, אהבתי את העבודה, השתגעתי מהשגרה. האוטו שלי כבר ידע את הדרך ממקום למקום, לא הוא ולא אני הסתקרנו לגלות מה ילד יום. נפלנו לתוך שגרת היום היום, מתוכנתים היטב. אפשר שזה טוב- מה יש לעצור כל הזמן לבדוק ולשנות. זה מה שבחרתי לשלוש שנים האלה וקדימה. אבל הנפש... והגלגלים... אי אפשר בכל יום לנסוע את אותו המסלול, לעשות את אותה הדרך. הרגשתי כבולה בכלא שאני עצמי יצרתי. זוכרת שהתקשרתי לאבא שלי מהאוטו בדרך חזרה מהאוניברסיטה, לכיוון הבית, כבר מכירה את סדר הרמזורים בצומת. קודם הממשיכים מכיוון ממילא לכיוון אגרון וכיכר המלכים, ואז אנחנו, מהר הצופים לכיוון עמק רפאים. רמזור קצר. אני בטח אהיה בסיבוב השלישי. לא מפתיע. אני משתגעת אמרתי לו. יש לך אוטו- סעי לטייל. אני לא יכולה. יש לי לימודים מחר. ועבודה. אז תלכי לאכול סטייק. אני לא רעבה. אני לא אמרתי שאת רעבה. גם אני לא אמרתי שאת רעבה. תאכלי סטייק. אבא, אוכל זה לא פתרון! אני לא אמרתי שזה פתרון. תאכלי סטייק. טוב, טוב, מה זה קשור עכשיו. אני מדברת על השגרה והוא מדבר איתי על סטייק. חניתי בבית היפה שלי ו... חיפשתי שותפים לסטייק באמצע היום. כולם היו עסוקים וחשובים ובאמצע. אז... הלכתי לבד. אחד הסטייקים הכי טעימים שאכלתי. 

פרשת וארא (שמות ו 2 עד ט 35) מתארת את מרבית מכות מצרים ואת מהלכי הקוסמות של משה ואהרון מול המלך פרעה, במטרה לשכנע אותו: שלח את עמי. באופן טבעי, משה פונה אל פרעה, כיוון שבידיו המפתח לשער מצרים, המפתח לחירות בני ישראל.

אולם אם נקרא את תחילת הפרשה, נגלה כי משה פונה בראש ובראשונה לבני ישראל. ומזכיר להם את ההתחייבות שלו לקיום הברית. ה' פונה לבני ישראל דרך משה, ומציע להם לגאול אותם מסבלתם, להציל אותם מעבודתם. " וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים..." להביא אותם לארץ  המובטחת ולחיות באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

האמת? נשמע דיל מעולה. כל מה שישראל צריכים לעשות זה רק להרפות, לתת לה' לקיים את הבטחתו, שהוא עצמו בא וטורח ומזכיר אותה, לתת לו הציל אותם ולתת לו להיות האלהים שלהם. ובתמורה- יקבלו חירות, הפסקת הסבל, ריבונות וחיים בארץ מובטחת.

אבל בני ישראל לא מוכנים לעסקה. למה? רוצים לשפר תנאים? הערות לחוזה? מבקשים אישור למטען חורג ביציאה ממצרים?  גבולות הארץ? רוצים גם זבת חלב וגם זבת דבש? לא מתפשרים על מחלקת עסקים בדרך לארץ המובטחת?

לא, זה ממש לא העניין. ישראל אפילו לא מקשיבים למשה. מדוע? "... מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (פס' 9)

נותנים לכם חופש וגאולה מהעבודה הקשה, מעבדות, ואתם אפילו לא מוכנים לשמוע בגל... העבודה הקשה?! איך תצאו מהמעגל הזה אי פעם? עוד לפני שנפנה לפרשנים- יכולים אנחנו לפרש, לראות ואפילו למפעמים ממש להרגיש את המצב. בו אנחנו לא מסוגלים להקשיב לדברי גאולה, חירות והצלה מפאת קוצר הרוח שלנו, מפאת העבודה הקשה. סרט? מסעדה? הופעה או קונצרט? טיול לצפון? נסיעה לחו"ל? לעזוב את העבודה? להתגרש? להתחיל מחדש? לעשות שינוי בחיים? לראות דברים מזווית קצת אחרת? לא מוכנים לשמוע על כלום. כל כך שקועים ב" סִבְלֹת מִצְרַיִם" שלנו, שאפילו לא מסוגלים לשמוע על אפשרות אחרת. עוד לא לעשות כלום, רק לשמוע. איזור הנוחות, גם אם הוא מכיל סבל, קושי, צרה- עדיף על פני השינוי. כך אנחנו לפעמים. קצרי נשימה. קצרי רוח. קצרי שאר הרו המאפשר לראות אפשרות אחרת, כיון מחשבה אחר.

פרשנים, כך נדמה לי, הבינו את המצב הנפשי הזה, וניסו לפרק את המושג "קצר רח ועבודה קשה".

הרמב"ן מפרש-  "וקוצר הרוח הוא פחדם שלא יהרגם פרעה בחרב...ועבודה קשה הוא הדוחק, שהיו הנוגשים אצים בהם ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו". כלומר קוצר הרוח הוא פנימי, הפחד, ועבודה קשה היא הדוחק החיצוני. ובתווך- האדם לחוץ במלחציים.

גם ארבנאל מפריד בין הקוצר הרוח לבין העבודה הקשה. לפי קוצר הרוח הוא נפשי, ואילו העבודה הקשה היא בגוף: "הן שתי סיבות, הא' "קוצר רוח" שקצרה נפשם בעמלם, והב' בעבודה קשה שהיו עושים, שלא היה להם פנאי אפילו לשמוע בשורות טובות, והיה אם כן הקוצר רוח בנפש, והעבודה הקשה בגוף". מוכר לכם?

פירוש רש"י לעניין קוצר הרוח, הוא פירוש פלסטי ומוחשי מאוד :"כל מי שהוא מיצר רוחו [הופך רוחו לצרה] ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו". ממש תיאור של קוצר נשימה. כך גם פירוש כלי יקר- "הייתה נשימתן קצרה כאיש מבוהל"  תיאור פלסטי כל כך שלנו, לאורך כל היום. קצרי נשימה, מבוהלים.

פירוש "אור החיים" מדבר על דלות חיי הנפש: "לזה ייקרא קוצר רוח, כי התורה מרחבת ליבו של אדם". ולהבנתי לא מדובר בהכרח על תורה, אלא על כל לימוד והרחבת הדעת, הרחבת עולמנו הצר כנמלה. שאנחנו מסרבים לו כי למי יש זמן עכשיו לקרוא ספר או ללכת להרצאה או אפילו לפתוח איזה אתר שמסביר על תופעה שלא הכרנו ולא בהכרח על לוח השידורים או על הרכבת הקרובה.

הפרשן ספורנו גוזר מתהילים עח : "דּוֹר, לֹא-הֵכִין לִבּוֹ;    וְלֹא-נֶאֶמְנָה אֶת-אֵל רוּחוֹ" כי הרוח קשורה אל הלב. : "...לא נתנו לב להתבונן"

ומרחיבה על עניין ה"דור" נחמה ליבוביץ': . "דור מדוכא ומושפל אינו קולט את הנאמר לו: לא את דברי הנחמה לימים קרובים, ולא את דברי ההוד לעתיד הרחוק".

עד כאן- הצגנו את דבריו של משה כמופלאים ומפתים ואת ישראל כמי שלא מסוגלים לשמוע. כמובן, לא ממקום שיפוטי, אלא דוקא מתוך אמפטיה לסבלם, ולחוסר היכולת שלהם להתרומם ולשמוע את אפשרות הגאולה. אלא שאפשר גם להקשיב שוב לדברי משה, ולתהות על דבריו שלו.

הרלב"ג מעז לפרש: "מפני קוצר רוח משה להתבונן בסידור דבריו כראוי כדי שיְיַפֶּה להם זה המאמר באופן שיכנסו דבריו באוזניהם".  כלומר משה הוא האשם- הוא זה שמיהר והיה קצר רוח להביא את דבר הגאולה בפני העם, ולא הבין עם מי הוא מדבר. עם עבדים מזי רעב, 400 שנה הם עובדים את פרעה. זה שלאמא שלך היה את שאר הרוח בפרשה הקודמת להבריח אותך, ואתה גדלת כל החיים כבן מלך- כל זה לא מחייב אותנו. למה שנאמין לך? למה שנקשיב לך? גם את דברי הפיתוי לחופש צריך לדעת המפתה לארגן כך שהעבד יסכים להשתחרר מכבליו.  ואולי משום כך התלונן משה בפני האל וכינה את עצמו "ערל שפתיים". שהוא עצמו לא מסוגל לנסח את הדברים באופן שישכנע את העם, הוא קצר רוח. ואולי משום כך הטקטיקה השניה נראית אחרת לגמרי- קהל היעד של משה הוא פרעה, פעולת השכנוע נעשית במעשים ולא במילים, ואולי קצת כדי ללמד את משה לקח- כל זה לוקח הרבה זמן, עשר מכות ארוכות... ארוכות... ולפניך עוד 40 שנה של מדבר....

סבלנות... לוקח זמן לעבדים להשתחרר מכלאם... לוקח זמן לאדם להסדיר נשימתו. להרחיב את לבו, להתרגל למצב חדש של חירות וגאולה. גם אם משה צודק. ולפעמים נדרשת ממנהיג (ואולי גם מחברה טובה) הרגישות "כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע"  תלמוד בבלי יבמות סה:

לסיכומו של עניין, אפשר לראות את הצד של ישראל, שלא מסוגלים לשמוע מפאת מצבם. ואפשר לראות את צד המנהיג, שצריך לדעת כיצד לנסח ולארגן את דבריו באופן כזה שיצליח לפתוח את לבם, את אזנם, את עינם של הסובלים.  

אני שואלת את עצמי איפה זה אותנו עשרה ימים לפני הבחירות. האם אנחנו כל כך רגילים לחיות במצב של ייאוש- לא יהיה פה שלום, לעולם תהיה מלחמה, לעולם נשלם מיסים כל כך גבוהים ונרגיש שאין תמורה, לעולם תהיה פה שחיתות, אבטלה, בעיות בתחבורה, בחינוך,  לעולם יוצפו הנחלים ללא תגובת הממשלה, לעולם נהיה קצרי רוח לאפשרות של שינוי, שחרור וגאולה?

והמנהיגים שמולנו, עד כמה הם בעלי אורך רוח להסביר, להקשיב, להוביל, להתאים את דבריהם לציבור, כדי למשוך ולהוביל. לא רק מתק שפתיים, אלא באמת בהתאמה לצרכים שלנו, שהרי הם נבחרי ציבור. לעולם יהיו קצרי רוח, שאפילו מצע לא יטרחו להציג?

אני שואלת את עצמי איפה זה שם אותנו בחיי היומיום, בבחירות הפרטיות שלנו. עד כמה אנחנו כנועים לקוצר הרוח, לעבודה הקשה, לנשימה הקצרה, לנשמה הקצרה. לחובות, לדרך בה מישהו אמר שצריך לעשות דברים. כי שם נח, בטוח, מוכר. גם אם זה סבל, גם אם זה מצרים. גם אם לא אלה החיים. עד כמה אנחנו קשובים לאפשרות הפנימית של חירות, אמיצים מספיק כדי לצאת את יציאת מצרים, גם אם יהיו שנים של קושי. האומץ לחירות, לנשום עמוק, מלוא הריאות. להכריז ולצעוד בדרך שלי, רחבת הלב, הקשה אבל האמיתית והיפה. הביאו את היום. שיהיה שבוע טוב. טוב מאוד.

שאריות של החיים, עידן רייכל.

שנים כולם בורחים, שנים כולם חוזרים, 
רודפים אחרי השמש, 
שבויים בתוך מעגלים, כולם מסובכים, 
אז מה את עוד חולמת, 
שנים הם מסתירים, שנים כולם יודעים, 
אבן מתהפכת, 
בלילות ובימים כולם כבר מדברים, 
למה את עוד נשארת... 

עדיף לרוץ לאש, לדרוש לא לבקש, 
ממה את מפחדת? 
אין מה לחשוב כשהוא אומר, אין זמן יפה יותר, 
הביאי את היום...

פרשת שמות. נשים קטנות עושות מעשים גדולים.

אני משתדלת בדרך כלל, שלא ליפול למלכודות של "קריאות פמיניסיטיות" המאלצות את הטקסט לעמדת הכותב/ת. בין היתר, כי נדמה לי שגם גדולות הפמיניסטיות לא צריכות לאלץ את הטקסט המקראי להיות כזה. בתוך מציאות של חוקים ונורמות פטריארכליות, הטקסט המקראי (על סעיפיו וחלקיו הרבים השונים והמגוונים) בולט, לטעמי, בחתרנות הפמינסטית שבו. דוגמאות- האישה המכתיבה את סיפור גן העדן, ארבע האמהות- שרה, רבקה, רחל ולאה- שכל אחת מהן היא בעלת תפקיד משמעותי בעלילה וגם בעלת מרחב ואפיון ספרותי. נמשיך בספר בראשית לסיפור תמר ויהודה – שם לא רק שתמר תופסת את העניינים לידיים, גונבת זרע מיהודה והופכת להיות האם החד הורית הראשונה במקרא- אלא שגם יהודה וגם המספר המקראי אוהדים את המעשה שלה ותומכים בה. איך אני יודעת? גם הסיפור מופיע במקרא, גם אין בו ביקורת כלפי תמר, גם יהודה עצמו מודה שתמר צדקה ממנו, ואם זה לא מספיק- בסופו של דבר יוצא מהסיפור הזה מלך... נמשיך? ספר שופטים בו, מככבות דבורה ויעל ולא בתפקידים "נשיים". ספר שמואל בו חנה, אם שמואל, שעושה ופועלת (הרבה יותר מבעלה), ונמשיך למגילת רות שם הנשים מובילות את העסק (וגם משם יוצא מלך, כן, אותו המלך), ונחתום במגילת אסתר, שם אישה אחת עומדת לבדה מול כל ממלכת פרס ומצליחה בכוחות על להציל את עמה ואת מולדתה.

כך שנדמה לי , שלא צריך לאלץ את הטקסט המקראי כדי למצוא בו עמדה פרו- נשית, גם ובמיוחד לאור מציאות החיים הפטריארכלית בה נוצר ונכתב. (הדרת נשים זה לא רעיון של אלהים וזה לא במקרא)

האם הסיפור שלנו בפרשת שמות, הפרשה הפותחת את ספר שמות, הוא סיפור נשי? גברי?

הדמויות הראשיות בו הן גברים. פרעה, אהרון וכמובן במרכז- משה. הפרשה מתארת את סיפור לידת משה, את קורות חייו בארמון פרעה ואת ההתקדשות לתפקיד הנביא והמנהיג של ישראל- זה שעתיד להוציא את ישראל ממצרים. אז זה סיפור גברי? ועוד יש בסיפור הזה אלימות רבה- של פרעה כנגד ישראל, של המצרים כלפי העברים בעבודה הקשה, בין השוטר המצרי לבין העברי, בין העברים לבינם, וגם בתגובה האלימה של משה, שהורג את המצרי המכה. אלימות היא תכונה גברית? לא בהכרח. גם כי זה לא כך במציאות, וגם משום שמבחינה רטורית יצרנו חרב פיפיות- כי בסיפור שלנו, יש לדמות ה"גברית" של משה תכונות של חוש צדק, אמת, ומנהיגות. אז אלה הופכות להיות תכונות גבריות? 

אם כך, מוטב לנו ללכת על חיזוק הפן הנשי בסיפור, ולא על פסילת הפן הגברי (נכון בעיני גם בניתוח הספרותי וגם בחיים. לא תמיד החיים זה "סכום אפס". לא צריך לשלול דבר אחד כדי לקבל את האחר. בחלק מהמקרים יש "גם וגם". אם לא בפרקטיקה, לפחות ברמת האפשרות לניתוח והכלת אפשרויות לפני הכרעה).

אבל הסיפור שלנו, מה לעשות...  מנסה להרוג גברים. " כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן." (שמות פרק א פס' 22). מטרת הריגת הבנים הנולדים ליאור, היא השמדה והכחדה של העברים החיים תחת שלטון מצרים. (אלה שבאו פעם מזמן, קרובי משפחה של איזה אחד, יוסף....). למה צריך להכחיד אותם? כי פרעה, מלך מצרים החדש, מפחד שבעת מלחמה העברים יחברו לאויבים ויהיו מעין סוס טרויאני בתוך ממלכת מצרים. הרג הבנים יפתור גם את בעיית הכח הצבאי העברי (הגברים לוחמים) וגם יביא להכחדה של העברים (למרות שבטבע הרי מספיק אלפא אחד...) 

"... וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן" ציווה פרעה, ולא הבין שהוא טעה טעות אסטרטגית, כי הלוחמות בעם הזה, הן הנשים. אז מי הן הנשים בסיפור ומה הן עושות?

הנשים הראשונות המופיעות בסיפור הן המיילדות, שפרה ופועה. הן מצוות להרוג את הבנים העבריים מיד עם לידתם. המיילדות יראות את אלהים (ולא את פרעה) "... וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים" (פרק א פס' 17). לא רק שהן נשארות נאמנות לה' ולא עושות כדבר המלך פרעה, כאשר פרעה שואל אותן למה הן פועלות כך, הן עונות איזה שקר כלשהו, ואומרות שהנשים העבריות יולדות כמו חיות, והן יולדות עוד לפני שהמיילדות מספיקות להגיע....  האקט הנשי של הלידה, הופך להיות מלחמה. מלחמת דמוגרפיה שפרעה מכריז עליה, וכרגע- העברים מנצחים בזכות הנשים יראות השם ושמות קצוץ על פרעה." וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד" (פס' 20). שתי מיילדות שעשו היסטוריה. ואז פרעה מתעצבן ומצווה את הצו המפורסם " ויְצַו פַּרְעֹה לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר  כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן. " (פס' 22).

הסצינה הבאה, בתחילת פרק ב,  היא לידת משה. איך יכול להיות שמשה שרד את הצו החמור והמחמיר להשלכת הבנים הנולדים ליאור? כמה נשים אחראיות לכך. מזמינה ראשית לקרוא את הפסוקים, ולשים לב תוך כדי קריאה לכמות הנשים בקילומטרז' פסוקים נתונים, ולעוצמה של המעשים:

"וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים.  ג וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר.  ד וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ.  ה וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ.  ו וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה.  זוַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל-בַּת-פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת-הַיָּלֶד.  חוַתֹּאמֶר-לָהּ בַּת-פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת-אֵם הַיָּלֶד.  ט וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת-פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת-הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ.  י וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה וַיְהִי-לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ:" (פרק ב פס' 10-2)

אז מה קורה כאן?

דמות ראשונה- אם משה, יוכבד,שמצליחה לראות שיש בבנה משהו אחר, משהו טוב. חז"ל מפרשים "טוב" שאולי שמו היה "טוב" או "טוביה". יש המפרשים שנולד כשהוא מהול. ויש המפרשים שנולד והפיץ אור. מדוע מפרשים כך כיוון שהדבר הראשון שנאמר עליו "טוב" במקרא, הוא האור, בראשית א. אור<>אור. (תלמוד בבלי מסכת סוטה יב עא). ועל כך תתמה כל אם עבריה ושאינה עבריה... והבן שלי... ? לא "טוב"? כל אחת יודעת שהבן שלה הוא יחיד ומיוחד, חד פעמי, נזר הבריאה? או במילים של הרמב"ן: ידוע כי כל הנשים אוהבות את בניהם, יפים ושאינם יפים, וכלנה תצפנינה אותן בכל יכלתן, ואין צורך לטענה כי טוב הוא. אבל פירוש הטובה הזאת, שראתה בו טוב מחודש וחשבה כי יארע בו נס וינצל". לפי הרמב"ן, כל הילדים טובים. הטוב שראתה אמו של הבן הזה, הוא טוב מחודש- וראתה שיהיה בו נס וינצל. לא רק שהיא רואה בו את הטוב, היא גם בחוצפתה עושה מעשה ומחביאה אותו במשך שלושה חדשים. ולא רק זאת, לאחר שעוברים שלושה חודשים, והיא מבינה שאי אפשר יותר להחביא את הילד, היא יוצרת בידיה תיבה ושמה בה את הילד. יולדת, רואה את הטוב, מחביאה את הילד, מבינה שצריך לשנות כיוון, יוצרת תיבה, שמה את הילד. כל זה לבד. מיוזמתה. מתושייתה. בלי תמיכה גיבוי או עזרה. כי ככה היא רואה ומבינה ועושה.

דמות שניה- אחות משה. היא עומדת בצד היאור. מתייצבת. איזה מילה חזקה של מחוייבות- להתייצב לצד מישהו. להשגיח, גם אם מרחוק. שידע שהוא לא לבד. זה חזק כל כך. (הייתי לפני שנתיים בנילוס. תנינים, היפופטמים, פילים. איזה פחד!!). וכשבת פרעה מגיעה (מיד נחזור אליה). היא מתנהגת בתבונה ולא קופצת. נותנת לדברים לקרות, וברגע הנכון- היא יוצאת ממחבואה ומציעה לבת פרעה להביא אישה עברית מיניקת עבור הילד (כמובן- אמו..., אמה). באומץ רב עומדת אחות משה, מרים, מול בת פרעה. אותו פרעה שציווה להרוג את הבנים. ובתבונה רבה היא

איך היא יודעת שזה בסדר לפנות אל בת המלך ולהציע לה מינקת עבריה? הרי בת פרעה זיהתה שזה בן עברים. הרי בת פרעה אמורה להשליך את הבן הזה ליאור, מיד כשהיא מגלה שזה בן עברי. אולם גם בת פרעה, כמו המיילדות, וכמו אם הילד, פועלת לפי צו ליבה ולא לפי צו פרעה " וַתַּחְמֹל עָלָיו". וכנראה שמרים מזהה את החמלה, ולכן מעיזה לבוא מול בת פרעה ולהציע את ההצעה. הצעה שיש בה כמה רווחים- להרוויח את חייו של הילד, להרוויח עוד זמן של הילד עם אמא. ולהרוויח עוד זמן של האמא עם הילד.

דמות שלישית, כאמור, היא בת פרעה, המלווה בנערותיה. כח נשי. היא יורדת ליאור לרחוץ, ושם היא רואה את התיבה. כמו שאם הילד ראתה כי הוא טוב- היא רואה את התיבה. אפשר לדבר בזכות אובייקט הראיה. ואפשר לדבר בזכות הרואות. היא לא רק רואה, היא גם סקרנית- ושולחת את אמתה להביא את התיבה. והנה שוב היא רואה- הפעם לא את התיבה אלא את הילד. רואה ומבינה שהוא בן עברים, וחומלת עליו. החמלה שלה עומדת בניגוד גמור לאכזריות של אבא שלה, המבקש להרוג את הבנים מיד עם לידתם או להשליך אותם ליאור. כאמור, בשלב הזה- לשאלה מה לעשות עם הילד- נחלצת אחותו ומיד מציעה את אימם כמינקת. כמובן, מבלי להסגיר שמדובר באמו, באחיה הקטן.

והעסקה נסגרת, בתיווך האחות מרים. האישה העברית תניק את הילד, בת פרעה תיתן לה את שכרה, והילד- חי כבנה של בת פרעה. עסקה שהנשים מובילות, יוזמות, וסוגרות- מתוך מקום של חמלה, של הבנת צרכים, יצירתיות ויוזמה. עסקה מנוגדת לחלוטין לצו המלך, פועלות לחלוטין לפי צו הלב.

הנשים הקטנות, עושות כאן מעשים גדולים. החל במיילדות המעיזות להמרות את צו המלך, מתוך יראת ה'. דרך האמא שרואה את בנה, רואה בו את נס ההצלה ומוכנה לסכן את חייה כדי להציל אותו, דרך האחות ששומרת ומגנה על אחיה, ויודעת מתי איך ומה להציע, דרך בת פרעה, שתכונות החמלה, הרגישות, האומץ והתבונה- עולות על המחוייבות שלה להתנהג כמו "בת מלך פרעה".

הגיבור של הסיפור הוא משה. כי הסיפור הזה מספר את סיפור לידתו והוא המנהיג הגדול החד פעמי שעתיד להודיע את עם ישראל. אבל נדמה לי שאין לו קיום ללא הנשים שהצילו את חייו. ולא כי ראו סנה בוער, אלא כי ראו מציאות והקשיבו לצן ליבן. והסנה בער בקירבן.

"כאב הוא בלתי נמנע, סבל הוא בחירה" (הארוקי מורקמי, על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה). המציאות בעיני המתבונן, המסע רגלי ההולך. פרשת ויחי

המציאות בעיני המתבונן, המסע רגלי ההולך. פרשת ויחי (בראשית מז 28- נ 26)

לא אחדש אם אומר שאין דבר כזה מציאות אובייקטיבית. רק אנסה להזכיר ולהדגים. המציאות היא בעיני המתבונן. מה שאדם אחד יפרש כאסון, יפרש אדם אחר כהזדמנות. מה שאדם אחר יפרש כעלבון, יפרש אדם אחר כמראה ללמידה. את המשקל ה"אמיתי" של הנתונים בתוך תמונת המציאות- אנחנו קובעים. ויש בזה הרבה כח. אנחנו אמנם לא שולטים במציאות, אבל אנחנו שולטים  באופן בו אנחנו מתבוננים ומפרשים את המציאות. והרבה פעמים הפרשנות, יכולה גם לכוון ולסלול את דרכי המעשה. ואם לא אז לפחות לשנות את לחץ הדם ואת הסיכויים לשבץ או לאולקוס, ומהצד השני יכולה לפתוח את האפשרות להיות מאושר. (להרחבה עיינו במאמרה האחרון והמצוין של חברתי היקרה ענת הראל).

הנה לדוגמה. משהו שמצאתי רק בקריאה של השנה. אנחנו בפרשת ויחי. הפרשה האחרונה בספר בראשית. בפרשה זו יעקב נפרד מבניו ומהעולם. הסצינה מתרחשת במצרים, כאשר יוסף הוא בכיר במצרים ולאחר  שכל אחיו ואביו ומשפחותיהם יורדים למצרים וחיים בחסות יוסף. יעקב, על ערש דווי, מבקש להיקבר בארץ כנען, בקברי אבותיו, במערת המכפלה (ליד לאה ולא ליד רחל שנקברה בדרך אפרתה). יעקב מברך את כל בניו ומנבא את עתידם, ובנוסף מברך את נכדיו, בניו של יוסף, אפרים ומנשה. וכך למעשה נותן להם "הכשר" להיות בשורת בניו, וכך הם עצמם הופכים להיות ראשי מטות (שבטים). ואז יעקב מת. ויוסף, שמתוקף תפקידו כבכיר במצרים, נתפס גם כעת כבכיר האחים, הוא שמקבל אישור ממלך מצרים לצאת למסע הקבורה.

יוסף יוצא לארץ כנען בראש משלחת משפחתית וממלכתית-  בליווי עבדי פרעה, זקני מצרים, רכב, פרשים, וכמובן- אחיו. וכולם נושאים את גופת יעקב לקבורה במערת המכפלה. המסע אינו במטרה לעזוב את מצרים, אלא במטרה לקבור ולחזור.  כתוב באופן מפורש כי הם השאירו את הילדים ואת הצאן ואת הבקר במצרים. יעני במילים פשוטות- קופצים שניה לכנען וכבר חוזרים. הם עורכים טקס הספד בעבר הירדן המזרחי, כנראה חוצים את הירדן (לא מסופר על כך), מגיעים למערת המכפלה, קוברים את אבא יעקב במערת המכפלה וחוזרים למצרים. מי שרוצה לקרוא את הפסוקים מוזמן. ובפסקה שאחר כך נגיע לסימן השאלה הגדול.

" ו וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה  עֲלֵה וּקְבֹר אֶת-אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ.  ז וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת-אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל-עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ-מִצְרָיִם.  חוְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו  רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן.  ט וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם-רֶכֶב גַּם-פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד.  י וַיָּבֹאוּ עַד-גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ-שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים.  יא וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת-הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל-כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן.  יב וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם.  יג וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה  אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת-הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת-קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל-פְּנֵי מַמְרֵא.  יד וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו וְכָל-הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת-אָבִיו אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת-אָבִיו" (בראשית פרק נ פסוקים 14-6).

סימן השאלה הגדול: סליחה?!!  קופצים שניה ממצרים לכנען וחוזרים?!! כמה פרקים אחר כך, לתוך עובי ספר שמות, יסופר על מסע של 40 שנה במדבר!!! ים סוף נפתח, עמוד ענן, עמוד האש, מן, מים יוצאים מהסלע, ניסים ונפלאות! ארבעים שנה של סבל, של נדודים, של תלונות, של התמודדות של משה ושל העם עם המסע הזה שאין לו סוף. וכאן, הופ, קופצים שניה לכנען?! וחציית הירדן? בספר יהושע, מוקדש פרק שלם להתארגנות לחציית הירדן.  פירוטכניקה של ארון הברית, כהנים מחזיקים מפה ומשם, העם חוצה, הירדן עומד כמו חומה, דרמה והפקה שלמה. וכאן, בסיפור יוסף, מעבר הירדן אפילו לא מתואר. בטח לא פשוט עם הגופה של יעקב והכל, אבל זה כנראה לא שווה את טרחת הסיפור, יש דברים שפשוט עושים אותם ולא עושים מהם סיפור.

אז נכון, שזה דור המדבר, ואנחנו יודעים שעם ישראל עשה סיבובים לא הכרחיים במדבר מבחינת הדרך, רק כדי שימות דור המדבר, ושבאמת אין שום הצדקה למסע של 40 שנה, אבל אפשר להתעכב רגע על הסיפור בפרשת השבוע שלנו, הכמעט אגבי, על הקפיצה שניה לכנען, כדי להשוות ולראות את איך אותו המסע, את אותה הדרך אפשר לחוות – מצד הצועדים,  ולתאר – מצד המספר המקראי, באופן שונה. את אותה הדרך.

הדוגמה שהבאנו עכשיו, התייחסה לשני אופנים שונים בהם שתי משלחות שונות חוו באופן אחר את אותו המסע  ולשני אופנים שונים (אפילו שלושה) בהם מספרים בוחרים לתאר אירועים. יעני- מה אתם עושים סיפור?

דוגמה נוספת לעניין הפרשנות השונה למציאות, אפשר  למצוא בהמשך הפרשה, לאחר מות אבא יעקב. הדוגמה הזו חשובה כי היא מציידת אותנו בעוד כלים. פרשנות שונה של צדדים שונים בסיטואציה, לאותה הסיטואציה. האחים נכנסים ללחץ ומפחדים מיוסף. הם מפחדים שעכשיו, אחרי שאבא יעקב מת, אין עליהם הגנה ושיוסף ינקום בהם על כל העוול שעשו לו ועל הסבל שגרמו לו כל חייו. מרוב לחץ ופחד, הם מעבירים מסר מיעקב ליוסף (שלא ברור אם אכן נמסר) שיעקב ביקש ממנו לסלוח להם, והם נופלים לפני יוסף, ומוכנים להיות עבדים שלו. התרפסות מוחלטת. בעיניהם, הם אחראים להתגלגלות של יוסף לבור, ומשם למצרים, להפללה שלא בצדק על ידי אשת פוטיפר, משם לכלא, ומשם לתפקיד הבכיר. הם, לדידם, אחראיים לשנות הסבל, הצער, האבל, הבדידות, ההשפלה, חוסר הוודאות, הזרות של יוסף. 

ויוסף רואה את הדברים אחרת: " וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ:  כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים, אָנִי: וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב" (פרק נ פס' 20-19)  יוסף רואה את הדברים אחרת בשני מישורים. מישור אחד, שהם, האחים, לא אחראיים למציאות, וגם הוא, יוסף, לא אחראי למציאות. אלהים תכנן וטווה את המציאות, ואף אחד מאיתנו לא באמת אחראי למציאות. זו תובנה חשובה בעיני, לא מהמקום שמסיר את האחריות מהאדם על המציאות בה הוא חי, אלא תובנה שיש בה צניעות, והכרה בכך שיש דברים גדולים מאיתנו. תובנה ששוב ממקדת אותנו, גם אם רק בהיבט המתודולוגי ולא בהכרח הפילוסופי, בשאלת הפרשנות, ולא בשאלת המציאות. וכאן המישור השני- מישור הפרשנות. אילו אירועים זוכרים, ואיזה פרשנות נותנים להם. מה שאתם חושבים לרעה, אומר יוסף, אלהים חושב לטובה. כיצד? לפי דברי יוסף, כל המהלך של עינוי יוסף הייתה לו מטרה- להחיות עם רב (יוסף היה בעמדת כח כלכלי ופוליטי שאפשר לו לספק מזון לאחיו במשך שנות הרעב). מה, יוסף שכח? האם לא פחד בבור? האם לא היה מבוהל ובודד כשנישא בשיירת המדיינים/ישמעאלים למצרים? האם לא היה חסר אונים מול אשת פוטיפר הפתיינית? אם לא נבעת ושנא ונרעד בכלא המצרי?  ולא רק זאת, אלא שגם האחים וגם יוסף לא מזכירים את שנות הצעירות של יוסף, השנים בהן חלם חלומות והתנהג בשחצנות ביחס לאחיו, השנים בהם אבא יעקב העדיף אותו ובמובנים רבים, מי שיקרא את הפסוקים הראשונים של פרק לז, יוכל לשרטט נרטיב של אשמה של יוסף.

וכעת, יוסף אומר לאחיו- כל זה לא משנה. אני בוחר לזכור את הטוב. בוחר שלא לתת משקל לשנות הסבל, אני בוחר שלא להאשים אתכם. אני בוחר לראות את הטוב במצב. ובכל מצב יש טוב ויש רע. אין רע מוחלט ואין טוב מוחלט.  וזו תובנה חשובה, לדעתי גם היא. אין טוב מוחלט ואין רע מוחלט. אי אפשר לצבוע את ה"רע" בצבעים של טוב ולרמות את עצמנו, אבל אפשר להחליט איזה משקל נותנים לדברים. ואפשר לזוז רגע הצידה, לחשוב אחרת, לנתח אחרת את אותה המציאות, ולאפשר גם לטוב ולאור לקחת חלק בפרשנות המציאות. המציאות לא "רעה" או "טובה". הפרשנות שלה אליה היא המשמעותית.

דוגמה אחרונה להיום, שמאירה זווית אחרת של כוחה של סובייקטיביות, היא התיאור של יעקב את שנות חייו. אמנם התיאור לקוח מהפרשה של השבוע שעבר, אבל מקווה שהקוראים יבינו את חשיבות העניין. רגע לפני מותו, שואל פרעה את יעקב (שהוא אבא של המשנה למלך, הקרבה למלך ברורה): "... כַּמָּה, יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ" (בראשית מז פס' 8). שאלה טכנית- במילים פשוטות, בן כמה אתה? על השאלה הטכנית, יעקב עונה תשובה מוזרה: " וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-פַּרְעֹה, יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי, שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה:  מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת-יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי, בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם". למה תשובה מוזרה? ראשית את חייו הוא מכנה "שנות מגורי" כלומר השנים בהן הייתי גר (זר). שנית, הוא מכנה את שנותיו "מעט ורעים". פרעה לא שאל אותו- תגיד, לסיכום החיים, איך היה? יעקב מוסיף מיוזמתו לשאלת ה"כמה" את תשובת ה"איך". כי ה"איך" משפיע על הכמה. עשרה ימים של שגרה בארץ, לא דומים לעשרה ימים של נסיעה משגעת בחו"ל. שלוש שנים בצבא, הן לא כמו שלוש השנים של המעבר משכיבה על הגב, לזחילה, לעמידה. עשר דקות בתור בקופת חולים, הן לא כמו עשר דקות בתור לקופות בקולנוע, בציפיה לאדם שאתה אוהב. יעקב, נראה שמיד מתנצל, ואומר שהוא אפילו לא הגיע לשנות חיי אבותיו. למה מתנצל? הרמב"ן מפרש ששאלתו של פרעה נבעה מכך שיעקב , איך נגיד, נראה לא משהו. וחשב בפליאה שהוא זקן מאוד והאריך חיים. ויעקב התנצל על זה שהוא נראה כל כך זקן ותשוש. וכך מפרש הרמב"ן  "ונראה לי כי יעקב אבינו זרקה בו שיבה והיה נראה זקן מאד, ופרעה תמה על זקנותו כי אין רוב אנשי זמנו מאריכים ימים כל כך, שכבר קצרו שנותם, ולכן שאל לו כמה ימי שני חייך, כי לא ראיתי כמותך זקן בכל מלכותי, אז ענה יעקב כי ימיו שלשים ומאת שנה, ואל יתמה בהם כי מעט הם כנגד שנות אבותיו שחיו יותר, אבל מפני היותם רעים בעמל ואנחה זרקה בו שיבה ונראה זקן מאד".

נראה, מתשובתו של יעקב, שכל חייו הרגיש זר, הרגיש לא שייך, הרגיש נווד, ובעיקר- סבל. שנים של סבל, אבל – על רחל, על יוסף שטרוף טרוף. שנים של געגועים וקושי. במילותיו של הרמב"ן- עמל ואנחה. או במילותיו של יעקב עצמו: קשים ורעים.

במילותיו של  אלבר קאמי: "בעולם שניטלו ממנו פתאום האשליות והמאורות, אדם מרגיש עצמו זר. גלות זו אין לה תקנה, מפני שהיא חסרה את זיכרונות המולדת האהובה, או את תקוות הארץ המובטחת".(המיתוס של סיזיפוס"/ אלבר קאמי). הגלות של אדם היא גלות פנימית, הזרות של אדם היא זרות פנימית בעצמו מעצמו, בהיעדר אור ותקווה. והכל בראש. (קאמי הוא דמול מרכזית בפילוסופיה האקזיאנליסטית, ומדבר על "שעת התודעה"- על כח הפרשנות של אדם את המציאות). 

למה כל הסיפור הזה מעניין? כי זה אותו יעקב שלפני שנים, כשעוד היה עלם צעיר ומאוהב ברחל, נכתב עליו, ומתוארות עיניו: "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ." בראשית כט פס' 20). אותו יעקב, מסוגל לתאר את שנות חייו באופנים שונים. לתת פרשנות שונה, במצבים שונים, לשאלה הטכנית "כמה זמן". מה התובנה, אני שואלת את עצמי? שאולי קל יותר לחוות את שנות הציפיה לאהבה באהבה כשנים שקל לשאת, מאשר שנים של אבל, געגוע וצער? אהבה קלה יותר מוות? ואולי המציאות כן מכתיבה את האופן בו רואים ומפרשים את המציאות? גם לא. "...עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה..." (שיר השירים ח 6).

יש הרבה אנשים סביבי, סביב כולנו, שחוו אובדן ומוות. של הורים, של חברים, של ילדים, של בני זוג, של אחים. ולכל משפחה, לכל אדם יש את הדרך שלו לחוות את האובדן. ואין נכון או לא נכון, אין טוב או רע. כמו שאנחנו נותנים משקלים שונים לאנשים בחיינו בחייהם, כך גם במותם. ובתוך כך- יש דרכים שונות לפרש את מציאות המוות. אולי אם אני בעצמי לא מת אחרי שאדם יקר ואהוב נפטר- זה לא מוריד מערכו ומזכרו, אולי להיפך. מכירה אנשים שהתחילו לחיות, מכירה אנשים שקברו את עצמם יחד את המתים. מכירה אנשים שעדיין מחפשים. (איך אמרה לי חברה טובה אתמול, שאביה נפטר לפני שנה וחצי, "תגדירי אסון")

ויש סביבי הרבה אנשים אוהבים אהובים, שמצפים, שמחכים למחר, שאוהבים ונוגעים ברגעים אלו ממש, או שמנגבים דמעות על שעבר ונגמר. ואין מציאות מוחלטת. יש פרשנות ודרך להתנהל בתוך הנתונים. ההחלטה איזה משקל, משמעות ופרשנות נותנים למרכיבי המציאות.  אהבה נוכחת בהכרח לא טובה, הפרידה אינה בהכרח אסון. הציפיה אינה בהכרח סבל.  וההמתנה לא מלמדת על פחות אהבה, אולי רק יותר. "... וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ"

ובין האהבה למוות, יש את שגרת חיינו, המשעממת או הנפלאה- תחליטו אתם.

בסוף קריאת ספר נהוג לומר "חזק חזק ונתחזק". נדמה לי שהפעם זה נכון גם לתוכן הדברים.

שבת שלום. 

למה סיימון וגרפונקל לסיום? בילדותי, בחדרי  כשרק אני שומעת אותם, וגם היום, לימדו אותי לחשוב אחרת. להתבונן ולפרש את המציאות ממרחק של מילימטר, לפעמים זה כל מה שצריך, כדי לשמור על שפיות שלא לומר לחיות. 

פרשת ויגש. חברה במצוקת רעב.

כיצד מתנהגת חברה במצוקת רעב?

הנחת היסוד בחוקי המקרא, המתייחסים לחברה העברית, היא כי "כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן, מִקֶּרֶב הָאָרֶץ...". (דברים טו 11) עוד הנחת יסוד היא, כי היבול וההצלחה של "העשיר" הם שרירותיים. האדמה, הפריון, שייכים לאל, גם אם בחזקה הזמנית של האדם. לכן לא יכול אדם להגיד זה שלי, אני ואפסי עוד,  אלא חייב לא לתת. גם בדרך של תודה לאל (מנחה) וגם בדרך של נתינה לנזקקים בחברה. אלה שלא יכולים לפרנס את עצמם.  חוקי המקרא מגדירים בצורה ברורה את הזמנים ואת הכמות שעל העשיר לתת, ואת ההתנהלות המותרת לנזקק. מיהם הנזקקים? אלה שלא יכולים לפרנס את עצמם ואין להם אדמה מתוקף מעמדם- הגר, היתום, האלמנה, הלוי. כלורמ לא מדובר במי שעצלן, לא יוצלח, או פרזיט, אלא מי שמעמדו לא מאפשר לו להתפרנס. מעניין שבחוקי המקרא אין בית דין, מלך או שוטר שמפקח על ההתנהלות של הנתינה. זה פשוט כך. לא מודבר במדינת רווחה, אלא בחברת רווחה. חברה שיש בה ערבות הדדית ושותפות גורל. (אחר כך, כשהמצב ישתנה, יכניס הלל הזקן את מעורבות בית הדין כדי להסדיר ענייני הלוואות ונתינה). מצב זה, בו לעולם יהיו מעמדות ופערים כלכליים, מוגדר כמצב טבעי של החברה.

אבל מה עושים כשיש רעב בכל הארץ, וכולם רעבים? אין עשיר ואין עני, אין מי שיש לו ומי שאין לו. כולם סובלים ממכת טבע גדולה מאיתנו. מה אז? במגילת רות, המתארת אירועים מתקופת השופטים (כך לטענתה), מסופר על מצב דומה, של רעב בארץ, ממנו סבלו כולם. בתוך כך מסופר על התנהגות של משפחת אלימלך בזמן הרעב, משפחה שהתנהגה באופן שונה מיתר מהשפחות. " וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו." (רות א פס' 1)

לאחר כמה שנים, אלימלך ושני בניו ימותו במואב. מדוע? כעונש על שירדו מהארץ בזמן רעב? האם מותר לרדת מהארץ בזמן רעב? אם נקרא בסיפורי האבות, נגלה שאברהם ,יצחק, ועכשיו גם יעקב- יורדים מהארץ כשיש מצוקת רעב. לא זאת הבעיה. אז מה הבעיה? דורשים חז"ל : 

"אלימלך מגדולי הדור ומפרנסי [עשירי] הדור היה וכיון שבאו שני [שנות] רעבון אמר [לעצמו, בלבו] עכשיו יהיו כל ישראל מסובין [באים] בקופתן על פתחי [אל ביתי] וזה בא בקופתו וזה בא בכפיפו [הסל שלו], מה עשה [?] עמד וברח פניהם. (ילקוט שמעוני רות)

לפי עמדת חז"ל, גם כאשר יש מכת רעב חברתית כוללת, הנורמה ההתנהגותית מחייבת את העשירים לסייע למי שאין לו. לא רק הגר היתום והאלמנה שאין להם נחלה ואין להם יכולת להתפרנס, אלא כל מי שאין לו, כל מי שרעב בגלל מכת הגורל. הביקורת כלפי אלימלך היא שהיה עשיר, חשש שיבואו לבקש ממנו- וברח. כלומר, גם כאשר יש מכת רעב כללית, על העשירים לסייע לרעבים.

הוגן? מצד אחד – ממש לא. אני עובדת, אלהים יודע כמה אני עובדת. אין סיבה שאתן אפילו שקל ממה שיש לי למישהו אחר, שלא עובד. נזקק? לא יכול לעבוד? גם לי קשה. מצד שני- הוגן, מוסרי, הכרחי. בין אם מהמקום הצנוע, שמבין שההצלחה יש לה גורמים רבים. או מהמקום המבוהל, שמבקש להתנהל במעין תעודת ביטח מול הגורל- אתן לנזקק ואז אני לא אהיה במקומו, ובין אם מהמקום המוסרי האנושי, שלא יכול להישאר אדיש למצוקה, ותמיד מרגיש שאפשר וראוי ונכון לתת. בדין של אדם מול עצמו, ומול החברה שבה הוא רוצה לחיות.

הסיפור בפרשת השבוע, פרשת ויגש, שונה. מדוע שונה? לא רק במימד המקום- מדובר בארץ מצרים. אלא גם במימד הזמן. יוסף, ששמע ופתר את חלום מלך מצרים, ועוד לפני המצוקה, יודע שתהיה מצוקה. יוסף מבין ויודע שלפני מצרים שתי תקופות. תקופה ראשונה של שבע שנות שפע, ולאחריה תקופה של שבע שנות רעב ומצוקה. לא רק לעניים, אלא לכולם. לא מדובר כאן ברעיון פילוסופי חברתי על כך שלעולם יהיו מעמדות, ומצד שני, לא מדובר באסון טבע בלתי צפוי. מדובר בעתיד ידוע שאפשר להתכונן ולהיערך אליו. אז מה יוסף, שקיבל מינוי מפרעה, עושה ? 

(בראשית מז) ראשית, קונה מהאנשים את המקנה ומשלם להם בלחם, אחר כך קונה את האדמות ומלאים אותן. במה באה לידי ביטוי ההלאמה? על האזרחים לעבד את השדות, ולהעביר חמישית (20%) מהיבול לאוצר המדינה. כל היתר- יכול להישאר למזון ברשות האזרחים. מה השיג יוסף בשיטה הזו? הוא מגדיל את אוצר המדינה, ומאפשר לאוצר המדינה להיות גב כלכלי לנזקקים, באופן כזה שהוא יכול לספר להם לחם בעת הצורך. המדינה אינה נושה אכזר, אלא  גב כלכלי, תומך. אולי המודל הראשון של מדינת רווחה. שנית, הוא מתייחס לכולם באופן שוויוני, ולא מתייחס באיפה ואיפה לעשיר ולעני. כולם משלמים 20%. אין משמעות לעושר ולעוני מול הטבע, מול דברים גדולים מאיתנו. שלישית, הנובע משני הראשונים, הוא שכולם, באופן שוויוני,  זכאים לקבל מהמדינה בשעת הצורך. כיוון שכולם שילמו מיסים, כולם זכאים לקבל מהמדינה, שלמעשה מהווה מעין קופת פקדונות משותפת לכולם. 

מה אפשר ללמוד מזה בשבוע של סיום שביתת האחיות  שיקבלו העלאה של 1,400 שקלים בחודש, והחלטה על העלאת שכרם של עובדי הנמלים ב 4,500 שקלים בחודש. , של עיכוב העברת תקציבים לניצולי שואה, של סיכומי שנה ודיווח עליה של כ 30% במחירי הדירות?  

משערת שכל אחד ילמד מזה מה שהוא רוצה. אחד יוציא שקל מהכיס ויתן לצדקה, אחר יוציא את הידיים מהכיסים ויתחיל לעבוד. אחר אולי יחשוב פעמיים למי הוא מצביע בבחירות, ואולי אפילו יהיה פעיל למען המפלגה שהוא מאמיןש תביא לשיפור ולצדק. אחר אולי יגחך ויהנה מעושרו. אחר אולי יבין שאין ברירה, והוא חייב לדאוג לעצמו, למשפחתו, כי אי אפשר לסמוך במדינה הזו על אף אחד, אולי אחר יבין שאנחנו חייבים לסמוך אחד על השני במדינה הזו. 

אינני יודעת מה יעשה ומה יבין כל אחד. אני רק סיפרתי סיפור. 

מחשבה לפני פרסום הפוסט. כסף זה לא הדבר הכי חשוב בעולם. אבל הוא מאפשר לקנות אוכל. וחלק לא קטן מאיתנו מבלים חלק ניכר משעות היום כדי להשיג אותו- אז לפחות כדאי שנתנהל בחכמה. ובמקרה הזה הדיון הוא דיון ערכי ולא כלכלי. 

אם מחפשים מה לקנות בסוף השבוע, מוזמנים ומוזמנות ליריד "מתלבשות" שמארגן מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בסוף השבוע הזה 21-22/12. בהאענגר 11 בגני התערוכה. יריד מכירת בגדים של טובי המעצבים, כל ההכנסות לטובת מרכז הסיוע. לפרטים נוספים. 

שבת שלום, מלאה באמונה שיכול להיות יותר טוב, באחריות אישית וחברתית על העושר ועל האושר שלנו.  באושר ובועני. שי עמר.