ביום שישי, בעת כניסת השבת, אהיה בקצה העולם.
אם הכל ילך לפי התכנון, כשנהיה שם, נקרא בקול את המילים היפות מתהילים קד, המתארות את הבריאה
כמה יפות המילים. כמה יפה העולם. לפקוח עיניים, לעצום עיניים ולקרוא.


תהילים קד
א בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת-יְהוָהיְהוָה אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ.

ב עֹטֶה-אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה.

ג הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיוהַשָּׂם-עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל-כַּנְפֵי-רוּחַ.

ד עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט.

ה יָסַד-אֶרֶץ עַל-מְכוֹנֶיהָ בַּל-תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד.

ו תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ עַל-הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם.

ז מִן-גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן-קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן.

ח יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל-מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם.

ט גְּבוּל-שַׂמְתָּ בַּל-יַעֲבֹרוּן בַּל-יְשֻׁבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ.

י הַמְשַׁלֵּחַ מַעְיָנִים בַּנְּחָלִים בֵּין הָרִים יְהַלֵּכוּן.

יא יַשְׁקוּ כָּל-חַיְתוֹ שָׂדָי יִשְׁבְּרוּ פְרָאִים צְמָאָם.

יב עֲלֵיהֶם עוֹף-הַשָּׁמַיִם יִשְׁכּוֹן מִבֵּין עֳפָאיִם יִתְּנוּ-קוֹל.

יג מַשְׁקֶה הָרִים מֵעֲלִיּוֹתָיו מִפְּרִי מַעֲשֶׂיךָ תִּשְׂבַּע הָאָרֶץ.

יד מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה וְעֵשֶׂב לַעֲבֹדַת הָאָדָםלְהוֹצִיא לֶחֶם מִן-הָאָרֶץ.

טו וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב-אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶןוְלֶחֶם לְבַב-אֱנוֹשׁ יִסְעָד.

טז יִשְׂבְּעוּ עֲצֵי יְהוָה אַרְזֵי לְבָנוֹן אֲשֶׁר נָטָע.

יז אֲשֶׁר-שָׁם צִפֳּרִים יְקַנֵּנוּ חֲסִידָה בְּרוֹשִׁים בֵּיתָהּ.

יח הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים.

יט עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ.

כ תָּשֶׁת-חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ-תִרְמֹשׂ כָּל-חַיְתוֹ-יָעַר.

כא הַכְּפִירִים שֹׁאֲגִים לַטָּרֶף וּלְבַקֵּשׁ מֵאֵל אָכְלָם.

כב תִּזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ יֵאָסֵפוּן וְאֶל-מְעוֹנֹתָם יִרְבָּצוּן.

כג יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי-עָרֶב.

כד מָה-רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָמָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ.

כה זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִםשָׁם-רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם-גְּדֹלוֹת.

כו שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה-יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק-בּוֹ.

כז כֻּלָּם אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּן לָתֵת אָכְלָם בְּעִתּוֹ.

כח תִּתֵּן לָהֶם יִלְקֹטוּן תִּפְתַּח יָדְךָ יִשְׂבְּעוּן טוֹב.

כט תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּןתֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן וְאֶל-עֲפָרָם יְשׁוּבוּן.

ל תְּשַׁלַּח רוּחֲךָ יִבָּרֵאוּן וּתְחַדֵּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה. לא יְהִי כְבוֹד יְהוָה לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְהוָה בְּמַעֲשָׂיו.

לב הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנוּ. לג אָשִׁירָה לַיהוָה בְּחַיָּי אֲזַמְּרָה לֵאלֹהַי בְּעוֹדִי.

לד יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּיהוָה.

לה יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן-הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת-יְהוָה הַלְלוּ-יָהּ.

שבת שלום

פרשת השבוע: ואתחנן, על אדם מסור ונאמן שפוטר מתפקידו

פרשת ואתחנן: על אדם מסור ונאמן ,שפוטר מתפקידו

מה קורה שם בפרשה הזאת? משה עומד מול העם ומדבר. ומה הוא אומר?

שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד!

(בתמונה: משה, נחום גוטמן, עפרון פחם על נייר. פשוט)

אפשר לקרוא את הנרטיב של דבריו כך:
המנהיג האדיר, שמפיו נהורא, דברי אלוהים חיים, מתדרך את עמו, רגע לפני הכניסה לארץ ישראל, רגע לפני סוף המסע, רגע לפני השיא. אלה החוקים והמצוות! אלה דברי אלוהים! זאת הדרך!

ואפשר לקרוא את הנרטיב של דבריו אחרת. בין השורות. משה מרוסק. גמור.
אמנם, מפיו יוצאות הנחיות נחרצות לשמירה על חוקי ה', לאלה שעתידים להיכנס לארץ ישראל.
אולם רגליו שלו נטועות בקרקע המדבר, ולבו שבור מכאב.

איך הגעתי לזה? טוב, נתחיל מהאמצע. זה מסע קצת מפותל, אז תהיו איתי.

בגוף הפרשה אפשר לקרוא שני טקסטים מרכזיים ומאוד מוכרים.
האחד: עשרת הדברות (דברים ה).
למעשה, זו לא הפעם הראשונה שעשרת הדברות מובאים בפני העם. עשרת הדברות ניתנו במעמד הר סיני, כפי שתואר בספר שמות כ. (למאמר השוואה בין המקורות, מאת דר רוני מגידוב ומיכל שמחון). ואילו כאן, כאן, בספר דברים, הבאת עשרת הדברות, היא בגדר תזכורת. משה מספר ומזכיר לעם את אירוע הברית.

זוכרים ש: " ה' אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב..." (פס' 2)
ואז הוא אמר לנו ש...[עשרת הדברות] (פסוקים 17-6)
ואז לסיכום, אז תזכרו ש...: "אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' ..." (פס' 18)

היחידה, השניה: "שמע ישראל ה' אלהינו 'אחד" , הפסוק הפותח את קריאת שמע- קבלת עול מלכות שמיים. הפסוק המוכר מסיפורו של רבי עקיבא, רגע לפני מותו.... (עוד על קריאת שמע)
כלומר, במרכז הפרשה שני טקסטים קאנוניים, המדברים על אמונה ומצוות.

מה קשור למשה השבור? רגע, עוד קצת. ....

בפרשה כולה, חוזרים שלושה מסרים מרכזיים:
א.אלה הם חוקי ה' ולפיהם יש ללכת
ב.אתם עתידים להיכנס לארץ המובטחת
ג. יש קשר הדוק בין הכניסה לארץ לבין השמירה העל החוקים. לדוגמא:
"וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם(דברים ד 1)


אתם מתחילים להבין מה קורה פה?
חוקים... ציות.... ארץ מובטחת.... איפה משה ואיפה ציות.... ואיפה הארץ המובטחת...

נחזור לתחילת הפרשה. שם לדעתי המפתח להבנה.
תחילת פרשת ואתחנן, דברים ג מפס' 23. , לפני כל הנאומים על עשרת הדברות ושמע ישראל... משה עומד מול העם ומדבר. בעוד רגע הוא יתדרך את העם, אבל בשלב ראשון נותן הקדמה. הוא מספר משהו, בגוף ראשון.
הוא משתף את העם ואותנו במעין וידוי חד פעמי ומצמרר, על שיחה שהייתה לו עם אלוהים. חלק מהדברים אנחנו כבר יודעים. אנחנו יודעים שמשה לא ייכנס לארץ ושהוא נענש על כך שלא דיבר אל הסלע, אלא היכה בו.
כתוב זאת במפורש,בסיפור מי מריבה במדבר כ
אבל עד עכשיו לא ידענו על השיחה הפרטית שלו עם אלוהים. השיחה שבה הוא מתחנן בפני אלוהים:

תן לי לעבור ולראות את הארץ.

משה בכלל לא מדבר על מה שהיה, על אירוע הדפיקה בסלע. בכלל לא נכנס לדיון מי צודק.
ומשה בכלל לא מדבר על הרגשות שלו. על האכזבה, על העלבון, על הכאב, על סטירת הלחי הכואבת, על הפגיעה של מי שלא מבין את השיקולים, את המאזניים, איך מול כל מה שהוא עשה- נזקף מולו מעשה אחד, שהגדרתו כ"חטא" שנויה במחלוקת, מתפשט לכתם, והופך לעונש גורף ומוחלט.

מאיפה אני יודעת שמשה מרגיש ככה?

כי גם אני מרגישה ככה עכשיו

וכי משה שולח חץ יחיד, אחד, ישיר כואב ומדויק, בגוף ראשון: וָאֶתְחַנַּן.

כך מספר לנו משה, הקוראים, בגוף ראשון. ואנחנו אפילו לא יודעים אם אלוהים הרגיש את תחנוניו.
אפילו לא יודעים אם המספר המקראי חש ברעד שבקולו. משה עצמו היחידי שיודע, שכשהוא אמר בלקוניות :
"אֶעְבְּרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן", למעשה, הייתה בדבריו תחינה.
ואז משה מספר על תשובתו של ה'. ואלוהים, אוי, אלוהים.... גם אלוהים יודע להיות לקוני ואכזרי:
*תפסיק לדבר (להתחנן)
*תסתכל- ואת מה שאתה רואה לא תקבל
*תמנה את יהושע ליורש- כי הוא יוביל לכיבוש של מה שאתה רואה.
*חזקהו ואמצהו את יהושע. חובתך שהוא יצליח.

".... וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב-לָךְ אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. כז עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי-לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. כח וְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי-הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה...."

ואז, אחרי השיחה הזאת, משה צריך לעמוד מול העם ולדבר איתם על חוקים ועל הכניסה לארץ. חוקים שהוא לא מילא. ארץ שהוא לא יראה. כל החוקים, כל עשרת הדברות, כל שמע ישראל.... הכל נאמר דרך השפתיים הסדוקות והלב השבור של "ואתחנן".

עם יקר, הנה לכם חוקים, והנה לכם ארץ. והנה אני. שעל בשרי למדתי: מי שלא שומר על החוקים, ומי שלא פועל בדיוק לפי צו הבוס שלו, לא יכול להיכנס לארץ. יפה וטובה ככל שתהיה. אני הבנתי שאני לא בעל הבית, אני רק השליח. כמה נורא לחשוב שמי שהקדיש את כולו את נשמתו את חייו- בכזאת קלות מפוטר.

כמעט סוף דבר
אבל יש נחמה. אני מקווה לחשוב שמשה לא פרייר. אני חושבת ש"על הדרך", הוא משחיל כאן שתי גישות של איך לעבוד את ה'. מציג אלטרנטיבות. אפשר לקרוא את שתי היחידות המרכזיות של הפרשה, כשתי שיטות של אמונה:
אחת- האמונה הבירוקרטית: עשרת הדברות. חוקים ומצוות. עשה ואל תעשה.
שניה- באמונה, באהבה, במסירות, בתשוקה, בכל ללבך ובכל מאודך, בכל זמן ובכל מקום. אתה משנן את הדברים, ממלמל אותם, נושם אותם, מרגיש אותם וחי אותם וחווה אותם, ומתעטף בהם, והם כולך. והם אתה.
ד שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד. ה וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ. ו וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל-לְבָבֶךָ. ז וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. ח וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל-יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. ט וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ
מהות ברורה של קיום. אחד. ציר בהיר, שבכלל לא ברור מה משקל החוקים בו. יש מרכז כובד אחד, עקרון, ערך והוא החשוב. והוא המנחה. וזה מחייב את הבוס לסמוך על האדם ולראות אותו כשלם. ולדעת שהאדם מאמין ואוהב את הדבר. וזאת דרכו. ואם אלוהים בחר בו, ואם הצליח לשכנע את פרעה, ואם הצליח להוביל את העם במדבר 40 שנה, כנראה שהוא יודע מה הוא עושה. גם כשהוא דופק בסלע. פעמיים.

סוף דבר
יש עוד נחמה. אני לא משה. ויותר מכך- הבוס שלי לא אלוהים. ואני, לא במדבר אני הולכת, ומאחורי אין עם, ולפני אין ארץ שלא אראה לעולם. לא עומדת על שום הר ולא במסיבת פרידה. והדרך בה אני הולכת, אני עדיין בתוכה. ואת דרכי לא יכול אף אחד לקטוע.

אני האדם הקטן, השורד מותש וחבול, אך עם זאת חדור אמונה, נאבק על חייו, על חירותו על כבודו על נשימתו, על נשמתו המפרפרת, המטונפת מאבק שנכנס לעיינים, שלרגע קטן הפך לבוץ כששפכו על האיש הקטן קצת מים, ובעוד רגע יתבהר הכל, יישטף בעצמת הנהר הגדול, חזק ומלא עוצמה יותר מכל פקיד, בכיר ככל שיהיה.

שבת שלום, נויה.
מוזמנים להפיץ, לעקוב, להגיב.








למען הסר ספק ולמען לא הלוך רכיל הופץ שמע- עדיין עובדת במשרה מלאה במטח ואין הדברים אמורים על מטח. הכל בסדר.

ערב ט' באב- אולי היום אהבת חינם?

פרשת השבוע- פרשת דברים.
פרשת דברים היא הפרשה הפותחת את ספר דברים. את הפרשה הזו קוראים בשבת שלפני תשעה באב, יום חורבן בית המקדש, אותו נציין ביום שלישי. מדוע חרב בית המקדש ולמה זה מעניין, עדיין....

בתמונה: ירושלים של מעלה. ילדים מציירים תנ"ך

מדוע חרב בית המקדש הראשון בשנת 586 לפני הספירה?

לפי הסבר אחד, בספר מלכים ב בפרקים כ ואילך, בית המקדש חרב בגלל התנהלות פוליטית שגויה של מלכי יהודה. האימפריה האשורית ששלטה באיזור, ירדה מגדולה, ומלכי יהודה לא השכילו לקרוא את מפה הפוליטית- האם להישאר נאמנים לאשור? כיצד בכלל ניתן לצפות את נפילת האימפריה? (עוד על מסע אשור לדיכוי המרד ביהודה- אפשר לצפות בקישור)

האם להפגין נאמנות כלפי מצרים, שלרגע היה נדמה כאילו היא האימפריה היורשת? האם להתחיל לחשוש מהבבלים ההולכים מתקדמים מכיוון מזרח? מתברר שהמלכים שלא לקחו את בבל ברצינות ולא שילמו להם מיסים- גרמו לתסבוכת פוליטית שבסופה נאלצה ממלכת יהודה לא רק לשלם מיסים רבים לבבל, אלא נענשה על ידי הבבלים- אנשי יהודה הוגלו לבבל וירושלים העיר- על בתיה, ארמונותיה ובית המקדש – נהרסו ונשרפו כליל.

לפי הסבר שני- בית המקדש חרב כעונש מאת אלוהים. על מה העונש? מבלי לחשוב הרבה, התשובה האינטואטיבית לשאלה זו- כי אנשי ממלכת יהודה חטאו- המנהיגים והעם.
מה פירוש חטאו? לא האמינו באלוהים? לא באו לבית המקדש? לא העלו קורבנות? לא פעלו על פי הנחיות הפולחן? או חלילה- עבדו עבודה זרה? האמינו באלילים אחרים?

בנים גידלתי ורוממתי, והם פשעו בי... אומר הנביא ישעיהו.

למה? מה, מה עשינו רע? הרי כולם מתלבשים יפה והולכים לבית המקדש, במועדים וברגלים, זובחים זבח לה'. מה הבעיה?
ההפטרה של פרשת השבוע- היא הפרק הראשון של ספר ישעיה. וישעיהו הנביא עונה תשובה מאוד מפתיעה על השאלה מהו החטא.
ישעיהו לא קונה את המעשים, את הפעולות החיצוניות. למה לי רוב זבחיכם? הוא שואל. ואל תענו לי.
החגים, המועדים, העלאת הקורבנות, התפילות- הכל צביעות. מדוע? כי ידיכם מלאות דם.
כי אין התנהגות ראויה בין אדם לאדם. בין אדם לאדם.
איכה הייתה לזונה קריה נאמנה? איך ירושלים, העיר שהייתה תפארת, שהייתה לראש- הפכה לזונה- נשלטת על ידי כל? התנהגות לא מוסרית של המנהיגים. המונעים משוחד ולא מצדק.
כלומר, מבחינת ה' החטא הוא הצביעות- אל תבואו לבית המקדש בידיים מלאות בדם. אין טעם במעשים של פולחן אם יש בהם צביעות. אל תתדהרו במעשים. להיפך- זה ביזוי של המקדש.
לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה...

בית המקדש השני, נחרב בשנת 70 לספירה בתקופת שלטון הרומאים על הארץ. חז"ל מסבירים את החורבן בהסבר של שנאת חינם. אש חברתית שניצתה והביאה לחורבן חברתי, כפי שמסופר בסיפור המפורסם על קמצא ובר קמצא. כלומר, גם בית המקדש השני חרב בגלל בעיות חברתיות, קשות ועמוקות.

כעת ערב שישי. עוד רגע שבת. הרהורים על הקשר שבין אדם לחברו.
כמה רגישות, כמה כוח, כמה עוצמה יש בקשר שבין אדם לאדם.
באמצעות הקשר האנושי יש לנו היכולת לבנות ולהחיות, להכיל לחבק ולאפשר אחד לשני להיות.

ואפשר גם להחליש, להחריב ולהמיט אסון.

ההחלטה בידינו.
מקווה שהמילים האלה מרככות דבר מה בלבבות. מאפשרות לראות אדם מול אדם. להקשיב ולאהוב ככה סתם, אהבת חינם.
שבת שלום

פרשת השבוע - מטות מסעי

תארו לעצמכם שהיה מסתובב כאן מישהו, וצועק בקול שהמצב חרא ושמגיע לנו! הפיגועים, האיומים, החטיפות, טילי הקאסם מדרום והקטיושות מצפון- הכל- מגיע לנו! שאנחנו לא בסדר ושאנחנו צריכים לעשות בדק בית בהתנהגות שלנו- כיחידים, כחברה, כמנהיגים!

בתמונה: הנביא ירמיהו. פרט מתוך ציור קיר מאת מיכאלאנג'לו (איטליה 1475–1564) בקפלה הסיסטינית ברומא.היה מדהים, אגב.



איך היינו מגיבים אליו, לאותו תמהוני שמתהלך בינינו ומאשים אותנו במצבנו? מאשים את המנהיגים שלנו? שתומך, בצורה מרגיזה כל כך, תומך באויבים שלנו, מצדיק את פעולתם... איך היינו מגיבים למי שעומד מול השלטון- עין בעין- וצועק ומצביע על כל העוולות החברתיות? על כל נקודות החולשה שלנו, כחברה? באמת יש לנו כוח לשמוע את מי שקורא לשינוי? הרי כל כך נוח במזגן...

מיד נחזור לאלה שעושים רעש נפלא במערכת.





פרשת השבוע- פרשת מטות מסעי. ההפטרה- מספר ירמיה- פרקי הקדשת ירמיהו לתפקיד נביא ועלילותיו בממלכת יהודה.
את הפרשה ואת ההפטרה אנו קוראים בתקופה מיוחדת שנקראת- "בין המיצרים"- שלושה שבועות שמסמנים את תהליך חורבן בית המקדש הראשון. יום יז בתמוז- תחילת המצור על ירושלים ותשעה באב- יום חורבן המקדש.

השנה- 586 לפני הספירה. ממלכת יהודה- הממלכה היחידה ששרדה. הבבלים מתקיפים את ממלכת יהודה שוב ושוב. מדוע הבבלים מתקיפים את ממלכת יהודה? בין היתר- בשל מדיניות חוץ לא נכונה של מלכי יהודה מול בבל. ופנימה? מלכי יהודה בספר מלכים כחוטאים. במה חטאו? סוג אחד של חטאים- חטאי פולחן. סוג אחר של חטאים- בין אדם לאדם.

ובמאבק ההישרדותי הזה, ברחובות העיר המאוימת, הנרקבת מבפנים, מסתובב ירמיהו הנביא, שבאופן מפתיע ומרגיז תומך בכיבוש הבבלי ואומר במילים פשוטות- מגיע לנו.

ירמיהו עומד מול מנהיגים וצועק- אתם בונים לכם בתים ומתעשרים על חשבון העם! אתם לא מובילים מערכת משפט של צדק, אלא של שוחד! וכנגד העם הוא טוען" אתם מתהדרים בבית המקדש ובשמו של ה'- אבל זוהי צביעות! אתם משקרים, גונבים, רוצחים! אתם מבזים את שם ה' ומביאים אותנו לכליה! לחורבן!

אבל אף אחד לא רוצה להקשיב לירמיהו, הוא לא נעים ומביך ומזיע ומגוחך. וחם לצעוד עם משפחת שליט, וחם לבוא לעצרת תמיכה בניצולי שואה, ומה עכשיו לנסוע לירושלים לתמוך בורד לב ששובתת רעב, במאבק נגד התעללות בילדים.

נדמה לי הקושי העיקרי שלנו- הוא להשתלב באופן עקבי ומחייב בחיים הפוליטיים. קל לנו יותר להתנדב, לתמוך, לסייע, לבוא ממקום נקי של עזרה ותמיכה- מקום שיש בו הרבה נתינה וטוב ותום, אבל יש בו גם ריחוק: אלה ה"מסכנים" ואני נותן מזמני וממרצי למענם. זאת לא הבעיה שלי, אלא שלהם.

קשה יותר להשתלב בחיים הפוליטיים ולקחת אחריות על החלטות, על מדיניות. להיות פעיל באופן שיטתי ולאורך זמן,
להגיד- זה שלי.

מצד אחד- אלהים אדירים- כמה כוח יש לחבורה הזאת! תכנסו לאתר הכנסת, תקראו פרוטוקולים של ועדות, בואו לישיבות של מועצות הרשויות המקומיות שפתוחות לתושבים- אלוהים, אלה החיים שלנו.

מצד שני- מי רוצה להיות חלק מהחבורה המפוקפקת שמובילה את המדינה?

והאמת- שגם ירמיהו שונא את התפקיד שלו. רודפים אותו ומאיימים על חייו. והוא פונה לאלוהים במילים קשות ואומר: הלוואי שלא הייתי נולד, כולם לועגים לי כל היום, כולם שונאים אותי על הדברים שאני אומר. מי רצה את התפקיד הזה בכלל? אבל לירמיהו אין ברירה. הוא הוקדש לתפקיד טרם נולד. וגם כבוגר- הוא עצמו- לא יכול אחרת, אומר ירמיהו :"והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי..." (ירמיה כ)



אז מה בעצם?

שמצד אחד לא קל לשמוע את מי שמצביע כל הזמן על מה שלא בסדר. את מי שצועק ומפר את השלווה. מצד שני חייבים לצעוק, להפגין, לצעוד. חייבים לקחת חלק במאבק כנגד שלטון שלא משרת אותנו.

ובעיקר- לא קל להיות מי שנושא על צווארו את עול השליחות החברתית, מי שנושא את דגל המפכה. ואלה לא תמיד האנשים שבהכרח הקושי הוא שלהם- הקושי הפרטי. אלא אנשים שהמהפכה, שהמאבק, שהאכפתיות והתרומה החברתית הם בנפשם, כאש בוערת. ואני מסירה בפינהם את הכובע.

האם אנחנו ערב החורבן? ימים יגידו.

שבת שלום, נויה

מוזמנים להגיב ולהפיץ

פרשת השבוע שלי- פרשת פינחס

פרשת השבוע שלי- פרשת פינחס
במדבר כה 10 – ל 1

מה לעשות כשאני לא מרוצה? כשהמציאות לא מוצאת חן בעיני?
לפעמים המציאות תלויה בנו, שתי עיניים, שתי רגליים, שתי ידיים, ראש אחד ונשמה אחת. ולפעמים מאוד קשה לגרום לשינוי בתוכנו, מסיבות שונות. ולפעמים... המעגל רחב יותר מה"אני". לפעמים במציאות כרוכים עוד אנשים, עוד חוקים, עוד כוחות שהם מעבר לשליטתנו. מה בכוחו של האיש הקטן אל מול המציאות האדירה? אל מול רצונות של אנשים אחרים? מול המונים? מול חוקים? מול כוחות גדולים ממני? האם ביכולתו של האדם הקטן לשנות מציאות?

בפרשת השבוע שלנו, פרשת פינחס, נקרא את סיפורן של בנות צלפחד שהאמינו בכוחן לשנות את המציאות. ונראה כיצד הן עשו זאת. אך לפני כן- שתי דוגמאות מתוך פרשות השבוע בישראל.

פרשה אחת- היא המאבק למען החזרתו של גלעד שליט. פרשה שנמשכת שבועות רבים, ימים רבים, לילות רבים. דקות ארוכות של המתנה, כאב וסבל. משפחת שליט, מלווה בציבור אדיר של אנשים, של תומכים, עושים ככל שביכולתם כדי להביא לשינוי בדרכם של ראשי המדינה- ולהציל את בנם, גלעד, מהשבי. גורלו של גלעד אינו בידיו שלו, אינו בידי משפחתו- אלא בידי מנהיגים שיחליטו כך או אחרת, ויכתיבו מציאות. דרכה של משפחת שליט ושל התומכים בהם- דרכים חוקיות ומותרות במסגרת הדמוקרטיה- אוהל מחאה, עצרות, מכתבים, מחאה וברגעים אלו ממש- צעדה המונית. המוני אנשים קטנים, שחוברים ביחד לכוח גדול במטרה לשנות מציאות ולהציל את חייו של אדם אחד, ילד, גלעד, שמסמל עבור כולנו כל כך הרבה.

פרשה שניה- היא פרשת ההפרדה בין תלמידות ספרדיות לתלמידות אשכנזיות בבית הספר בעמנואל. פרשה שיצאה מזמן מגבולות בית הספר, ונכנסה לזירת השיח הציבורי סביב יחסי דת ומדינה, לשאלת המאבק בין סמכות הלכתית, רבנית לסמכות מדינית, וליחסם המורכב של חלק מהציבור החרדי למערכת החוק והמשפט במדינת ישראל. גם כאן, נאבקו אנשים למען שינוי המציאות בה הם חיים. נלחמו על ערכים שחשובים ומשמעותיים בעיניהם. עד כדי הצהרות שמחה: ביזינו את בית המשפט" במסגרת גבולות החוק?

האם מאבק לטובת שינוי מציאות, לטובת שינוי, החוק, חייב תמיד להיות בתוך מסגרת גבולות החוק? או שיש זמנים שמותר לעבור על החוק כדי לשנות את החוק; "עת הפרו תורתך"?

פרשת השבוע, פרשת פינחס, מציגה בעיה במציאות, שיוצר החוק, ומרתקת בעיקר בשל דרכי הההתמודדות והפתרון.

לקראת הכניסה לארץ ישראל והחלוקה לנחלות, הבנות של איש בשם צפלחד מגלות שיש להן בעיה:

אנחנו בנות, ולצלפחד, אבינו, אין בנים. על פי החוק – רק בנים יכולים לרשת נחלה.
למה זאת בעיה? לא רק מטעמי פרנסה. משמעות הנחלה- שמירה על שם האב (כראיה- גם היום- השטח, הנחלה שבה חי שבט יהודה- נושאת עדיין את שמו של יהודה- "מדבר יהודה". השטח, הנחלה, בה חי שבט דן, נושאת עדיין את שמו "גוש דן"). הבנות אם כן, דואגות לשמירת שם אביהן.

מה הן עושות עם הבעיה?
אפשר לשבת ביחד ולבכות. אפשר לשבת לבד ולבכות. אפשר להתלונן ולפתח מרירות וקמטים. אפשר להסתובב בציבור ולהפיץ קושי, סבל ותלונה. אפשר, כמו קורח, לבוא מול המנהיג בהתרסה.
ואפשר לעשות מעשה.

מה עושות בנות צפלחד? הן באות מול משה ומציגות בפניו את הבעיה.
פשוט? טבעי? ממש לא.
כמה מאיתנו פנו ישירות לגורם שאחראי לטיפול בבעיה שמציקה להם? תהא זו רשות קובעת חוק, או יהא זה אדם שאיתנו בקשר, במגע, במערכת יחסים. כמה מאיתנו מתמודדים, עומדים מול ו... מדברים?

והן עומדות מול משה, מציגות את הבעיה " לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן ..."

ומציעות פתרון: ".... תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ...." (במדבר כז)
התעוזה היא בעצם העמידה מול משה, וכמובן- בהצעת הפתרון- אנו, נשים, נהיה יורשות.

צריך שניים לטנגו....
הגדולה אינה רק של הנשים המעיזות, החושבות, המעשיות, הלוקחות אחריות על מצבן.
התעוזה היא גם של משה. מנהיג שאינו נרתע מציבור שמציף בעיה. בניגוד לבעיה הקודמת, בעיית הצמא, שמשה התייחס אליה בחוסר סבלנות- כאן משה מתגלה כמנהיג קשוב. שאינו מנותק מהציבור שלו.
אולי בכלל טיב הבעיה ואופי הפניה. לא התבכיינות קטנת אמונה- אלא הצגת בעיה של ממש ופתרון מעשי.

ומשה נכון לפנות אל אלוהים ולחוקק תיקון לחוק- במקרה שאין בנים- בנות יוכלו לרשת.
מהפכה בכל מובן.

בהקשר זה, מעניין לראות עוד נשים שלקחו אחריות, עשו מעשה וגרמו לשינוי מציאות-
תמר בסיפור "יהודה ותמר" בראשית לח, אסתר, בסיפור מגילת אסתר, אביגיל, (שמואל א כה),
כל אחת במערכת יחסים מעניינית ו"גבולית" עם החוק.

מכאן ואילך- הסיפור נהיה מורכב- הגברים טוענים- שאם נשים יירשו- הנחלות של השבט ייגרעו כאשר הן יינשאו לאיש אחר משבט אחר. גם כאן – משה לא נרתע מהתמודדות עם הבעיה- ונחקק חוק חדש – כזה שייגן על השבטים- ונקבע כי מותרת חתונה רק בתוך השבט. וכך, גם הטיעון של הגברים מקבל מענה.

רוצה לומר....

• אחריות לוקחים, לא מקבלים.

• לכל אדם יש כוח אפשרות ויכולת לגרום לשינוי המציאות. המציאות הפרטית והציבורית.

• איך? בדרך של הצפת בעיה, של פניה לרשויות, בדרך של דיאלוג. לזכור: לפעמים עצם הפניה, יכולה להביא לשינוי.

• לזכור שלנו- יש אחריות על חיינו, כוח לשנות, ובהרבה מובנים יש לנו הרבה כוח.

• וגם... צריך מנהיגות אמיצה, קשובה, שאינה נרתעת משינוי, מנהיגות שמבינה שפקידה הוא לשמור ולהגן על ה... אנשים המרכיבים את הציבור הנקרא "חברה". מנהיגות שמבינה ש"האנשים הקטנים" אינם שבויים שלה, אלא בני אדם.


שבת שלום. מזומנים להגיב....

פרשת השבוע שלי- פרשת בלק

היום מציינים 4 שנים לחטיפה של גלעד שליט. פדיון שבויים היא מצווה מרכזית ביהדות. את הניסוח החזק ביותר, מצאתי בשולחן ערוך: כל רגע שמאחר לפדות שבויים, היכא דאפשר להקדים- הוי כאילו שופך דמים.

פרשת בלק, במדבר כב 2- כה 9.
(בתמונה: אתונו של בלעם, רמברדנט ויין ריין, הולנד, 1606- 1696)

תמצית הסיפור:

בלק, מלך מואב, מפחד מישראל ופונה לעזרה
מלך מואב, בלק, מפחד מישראל המתקדמים לעברו. בלק פונה אל נביא, קוסם מפורסם באיזור- בלעם. הוא פונה בלעם כדי שיקלל את ישראל. מה כוחו של בלעם? במה הוא טוב ובמה הוא מפורסם? כנראה שהוא נביא בינלאומי, שיש לו כוח לקלל ולברך ולחולל בדבריו מציאות: "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" הנביא בלעם מסכים לעזור לבלק. בלעם מתייעץ עם אלוהים. אלוהים אומר לבלעם לא- מלך מואב לוחץ מצידו ודורש שכן- ובסופו של דבר בלעם

הולך- אך מחוייב להישמע להוראות אלוהים.

בלעם ואתונו הולכים בדרך, ותפתח האתון את פיה...
בלעם עולה על אתונו ומתחיל להתקדם לכיוון ישראל. והאתון מתנהגת מוזר- נוטה מהדרך, לוחצת את בלעם לקיר. מה יש לה? בלעם מתעצבן ומכה אותה. ואז האתון פונה אל בלעם ושואלת אותו למה הוא מכה אותה.
לנו זה מוזר- אתון שמדברת- אבל אנחנו חיים באיזור סיפורי בו משה, בפרק הקודם, נענש כשלא האמין ביכולת שלו להוציא מים מסלע בדיבור- כלומר הנס הוא חלק מהסיפור. כמו שלא נתפלא שיש גלימות היעלמות בהארי פוטר. אלה חוקי הסיפור.
אז האתון שואלת אותו למה הוא מכה אותה ובלעם עונה לה- את מציקה לי ואם הייתה לי חרב היתי הורג אותך. האתון בתשובה- עונה תשובה נהדרת- אני האתון שלך, למה אתה לא סומך עלי? אבל מה שהאתון יודעת ואנחנו יודעים ובלעם לא יודע- זה שמול האתון עומד מלאך ה' ושהיא רואה אותו, ואילו בלעם עד לשלב זה של הסיפור- לא רואה מה שהאתון מצליחה לראות. הוא לא יודע. לפתע מלאך ה' נגלה ומשביע אותו שהוא יגיד לישראל – רק את מה שה' ישים בפיו.

בלעם מול ישראל- מברך או מקלל?
ואכן כשבלעם עומד מול ישראל – ואויה! במקום קללות יוצא מפיו רצף של ברכות. כמובן- בלק כועס- הרי לא לשם כך ביקש מבלעם שיבוא- ואמרתי לך, אומר בלעם לבלק, שני אעשה מה שאלוהים אומר לי לעשות. לא בשליטתי. אבל אשר בורך בורך ואת הברכה אין להשיב. בסיומה המוזר של הפרשה המוזרה, המצלמה חוזרת לעם ישראל. ישראל מתחילים לזנות עם בנות מואב - אותו מואב שבלק, המלך שלהם, שלח את בלעם. בלק חשש מפני כיבוש- והנה ישראל מתחילים לשכב עם בנות מואב- סוג של כיבוש. ולא בציניות. הערבוב הזה, לא רצוי גם באג'נדה של ישראל ופורצת מגיפה בישראל. פנחס, נכדו של אהרון, הורג לעיני כל העם את הגבר מישראל ואת האישה המדיינית בעת המעשה וכך נעצרת המגיפה. וזאת הפרשה.

הרהורים ומחשבות...
הסיפור מוזר ומעלה שאלות כמעט בכל מימד- סיפורי, תיאולוגי, סמלי, לאומי. עד כדי כך מוזר, שחזל מציינים שמשה כתב את כל התורה ואת פרשת בלק. והרי פרשת בתוך התורה- אבל יש לציינה שהיא מיוחדת או שהיא חלק- יש צורך לציינה.
קראתי הרבה ולא הבנתי. אבל אני רוצה לשתף במחשבה אחת. על שני כיוונים מנוגדים בפרשה.

הכיוון האחד- הנחרץ. הדיכוטומי. אולי אפילו השולט. בלעם- מה שהוא מברך – ברוך. מה שהוא מקלל- מקולל. שחור ולבן. ובדברי אלוהים לבלעם- אתה לא יכול לקלל את ישראל כי במהותם הם מבורכים לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא. יש דבר שהוא כזה ולא יכול להשתנות. גם לא במילים. הנחרצות של בלעם בדבריו לאתון- הייתי הורג אותך. את שיאה של הנחרצות, אפשר לראות באפיזודה האחרונה של הפרשה- כאשר פנחס הורג לעיני כל את הגבר מישראל ששוכב עם המואביה. מילים נחרצות, מעשים נחרצים, הבדלות נחרצות, אלימות מבטלת שיש בה סכום אפס- או ישראל או מואב, או ברכה או קללה, אני או אתה.

הכיוון השני- המהסס, הבודק, המערער, הכיוון שלוקח בחשבון את האפשרות הנוראה- שאני לא יודע. בלק חסר אונים מול ישראל ומבקש עזרה מבלעם. בלעם שמבקש להתייעץ עם אלוהים לפני שהוא עונה ומקבל על עצמו את המשימה. הסצינה המופלאה בה האתון רואה דברים שבלעם לא רואה, שהוא לא יכול לראות ונותנת לו שיעור בצניעות, באמון, בלסמוך אחד על השני. אני האתון שלך, שכחת? על מי אתה מאיים? ואפילו- המניפולציה עלינו, הקוראים- הצגת האתון המדברת כדבר הטרוויאלי ביותר בעולם. דווקא חיה, דווקא, אתון, דווקא מדברת- היא נושאת המסר בסיפור? בפעם האחרונה שנתקלנו בחיה מדברת זה היה בגן העדן וזה היה די מזמן. מניפולציה ספרותית שמערערת את הקונבנציות, את תיאום הציפיות שלנו עם הסיפור. הכיוון הכי לא צפוי בסיפור על מלכים, נביאים, אלוהים ברכות וקללות.

אז מה המסר? מה הלקח? איך יודעים מתי להיות נחרצים ומתי לתת לספק לערער אותנו?
אין פה לקח. רק נקודות למחשבה. כמו שכתוב בקהלת: א לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם
יתר על כן- דומתני כי אין סתירה בין הספק לבין הבטחון. לפי דקראט- מטיל הספק למרחקים ארוכים, אני חושב משמע אני קיים. לפי הרבי מקוצק- אין שלם מלב שבור. הסדק, הערעור, הוא חלק מתוך השלם. לא במושגים של חוזקה וחולשה. לא במושגים של זמן- מתי כך ומתי אחרת. אלא בד בבד. לטעות ולצדוק באותה הנשימה.

פרשת חקת

פרשת השבוע- פרשת חקת. (במדבר יט,א-כב,א).
אחד הסיפורים המפורסמים בפרשה, הוא סיפור "מי מריבה", הסיפור המפורסם על משה שאלוהים ציווה עליו לדבר אל הסלע, ואילו משה הכה בסלע. בתגובה- אלוהים מעניש את משה בכך שלא ייכנס לארץ ישראל.
א וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. ב וְלֹא-הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן.... (להמשך הפרשה )

מדוע משה הכה בסלע ולא דיבר אליו?
עניין המים הוא עניין מהותי במדבר. זאת מצוקת חיים. ויותר מזה- זה לא סיפור חדש. בשמות טו, מיד לאחר אירוע ים סוף, מסופר סיפור מי מרה- הסיפור עם המים המרים שמשה הפך למתוקים. אחר כך, שמות יז, שוב העם צמא- ומשה מכה בסלע- ויוצאים ממנו מים.
והנה הפעם, אחרי ארבעים שנה, שוב יש מצוקת צמא והעם מתלונן.
ה' מצווה על משה לדבר אל הסלע ואילו משה מכה את הסלע. ויוצאים ממנו מים. כלומר- משה מפר את הצו האלוהי במפגיע, ומשתמש בטריק מוכר ושכבר עד בעבר- להכות בסלע- ואלוהים, אל מול כל העם- לא נכנס עם משה לפינות, אלא מוציא מים. אבל עם משה, ה' מיד סוגר חשבון- משה לא ייכנס עם העם לארץ.

מה קרה פה? מה, משה לא מאמין יותר בה'?

פתאום לא נראה לו הגיוני שאם הוא ידבר אל הסלע יצאו ממנו מים? הרי זה משה שעעמד מול הסנה שלא אוכל, זה משה שעשה אותות ומופתים לפרעה, זה משה שפתח בשם ה' את ים סוף, האכיל את העם במן 40 שנה, מובל על ידי ג'יפיאס קדום- עמוד ענן. כל הסיפור הזה לא הגיוני מהתחלה ועד הסוף, אנחנו בעולם של ניסים, של מטות שהופכים לנחשים, של ימים שנפערים, של קורנפלקס מהשמיים. אז מה פתאום משה לא מדבר אל הסלע?

ועוד- נגיד ולא דיבר אל הסלע- מדוע התגובה של ה' כל כך קשה? עד כדי שלא מרשה לו לעלות עם העם לישראל! האם המעשה הזה לא בטל בשישים? אמנם, הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, ויש אפילו מחמאה בעונש למשה- אבל ממתי המקרא מציג דמויות מושלמות? ללא דופי? אברהם שיקר לגבי זהות שרה מול אבימלך, דוד- שכב עם בת שבע אשת אוריה, שלמה- שכב עם 1000 נשים ועבד עבודה זרה- המקרא לא מסתיר את החולשות ואת הטעויות של המנהיגים, שאגב לא תמיד נענשו על ידי ה', וגם אם כן- לא בנקודה הרכה.

כמה פירושים מעניינים, שמנסים להתמודד עם השאלה-

מדוע משה לא דיבר אל הסלע, מתמקדים בשאלת היחס של משה המנהיג למצוקת העם.

הוא חסר סבלנות, ולא רגיש.
יכול להיות שמשה כבר עבר את השיא שלו כמנהיג. אולי כבר נגמר לו הסוס. העם לא יודע שעוד רגע מגיעים לארץ העם צמא. פשוט. כמו לפני 40 שנה. ומשה מתעצבן, לא מבין איך אחרי 40 שנה הם לא מבינים שה' יעזור להם, איך הם לא מאמינים. ואז הוא "חוסך" מהם את הנס האלוהי- של הדיבור אל הסלע- מרוב עצבים.
הוא מכה בסלע- פעמיים- במן עצבנות
הוא מכנה את העם" המורים"- כלומר- ממורמרים, או- ממרים. מן אמירה כוללנית, מכלילה על העם. תיוג אופי- אתם רעים, ולא- עשיתם מעשה רע.

ומה קרה? הם בסך הכל צמאים, ועייפים. אפשר להבין אחרי 40 שנה במדבר.
ואולי לכן משה לא יכול להיכנס לארץ- לא כעונש- אלא כהבנה של אלוהים שמשה כבר עייף ועצבני. הוא לא יכול להתעסק עכשיו עם הגרלת נחלות, ולמה הוא כן ואני לא, וכמה פעמים נקיף את יריחו- הוא כבר לא שם.

אבל...

אני רוצה להציע שתי הצעות נוספות לשאלה מדוע משה המנהיג לא מדבר אל הסלע אלא מכה בו.
שתי הצעות- שמציגות משה אישי, אנושי, פשוט.
הצעות שעלו מתוך השאלה על משה האיש. מה באמת עבר עליו?
הצעה אחת- מסופר כי אחותו של משה, מרים, מתה בתחילת הפרשה. לפי המדרש, הסלע הוא בארה של מרים, שהיה הולך עם ישראל וממנו יוצאים המים. כיצד לומדים זאת- מתוך הסמיכות- וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. ב וְלֹא-הָיָה מַיִם לעדה....
ואולי, משה, שזה עתה איבד את אחותו. לא רוצה להוציא מים מהסלע. הוא אבל הוא כואב. וממש לא מעניין אותו עכשיו מצוקת העם. אין מים כי אחותי מתה. מה אתם רוצים? ואלוהים- תדע לך שאני לא מתכוון לדבר אל הסלע, אלא להכות. פעמיים. מכות של צער. תוציא או לא תוציא מים- לאחותי זה כבר לא משנה. אבל על מותו של אדם כל כך קרוב.

הצעה שניה- הדיבור. אנחנו זוכרים את המפגש הראשון בין משה לה'. שמות ד, מול הסנה.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ: כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי...
ה' מצווה על משה להושיע את העם ולדבר עם פרעה. משה עונה- לא איש דברים אנוכי.... כבד פה וכבד לשון אנוכי.... ואז אלוהים נותן לו בתמורה אותות, ניסים, מופתים. ואח שידבר עבורו, את אהרון.

אז מה הקטע של אלוהים עכשיו? לגעת בחולשתו? הרי משה הודה כבר מהרגע הראשון שהוא לא טוב במילים. אז למה להביך אותו מול העם? כדי שה' יוצג כמחולל ניסים? על חשבון הגמגום של משה?
משה חוזר לנקודת ההתחלה, ואולי מרגיש פגוע. הרי בין משה לבין אלוהים נוצרה מערכת יחסים כל כך אינטימית. משה חשף את חולשתו ברגע הראשון. ועכשיו מה, עברו 40 שנה וה' שוכח, או מאתגר אותו, או מציק לו? דורך עליו? אז משה, כמו כמו ילד, מבוגר או זקן- שכנוגעים לו בנקודות הרגישות, ומפרים את האמון. הוא שותק. לא מדבר. אלא מכה, דופק בסלע. פעמיים.
שבת שלום, נויה

מוזמנים לעקוב אחרי הבלוג (למעלה מצד ימין)
מוזמנים לכתוב תגובות כאן בבלוג