ועשו לי מקדש. והיו לי אם ואחות. פרשת תרומה.

ועשו לי מקדש. והיו לי אם ואחות.

שמתי לי פודרה 
צבעתי ריסים 
לבשתי שמלה 
מקושטת כיסים 
סלסלתי שיער 
והכל כבר מוכן 
עכשיו רק חסר 
שיבוא החתן

(מילים- אורי סלע) 

היצר, הבשלות, הרצון, המוכנות, התשוקה, ההמתנה, הרצון לאהוב- כל הרגשות העזים, הפנימיים, הסוערים האלה- כמו דרך הארקה, מיסוד וסובלימציה- יוצאים בהכנות המדוקדקות: בפודרה, בצבע לריסים, בכיסים המקשטים את השמלה, בשיער המסולסל. הכל כבר מוכן. כל הטוב של הפנים- מתפרץ החוצה. אבל בסערה בלתי נשלטת, אלא בקווים עדינים, מאופקים, מדוייקים מאוד. הגוף והבגד מתכוננים לקבל פנימה את האהבה.

את העדינות הזו של היצר, הריקוד במחוזות הכמעט, מצאתי גם בשיר השירים. בתיאורים המדויקים של האהוב את האהובה והאהובה את האהוב. אפשר לקרוא את תיאורי הגוף, וממש לעקוב אחרי המבט. פרק ד. תראו איך האהוב במבטו עוקב אחרי עיניים, צמה, שיניים, שפתיים, רקה, צוואר, שדיים:  הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה--עֵינַיִךְ יוֹנִים, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ; שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד.  ב שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, שֶׁעָלוּ מִן-הָרַחְצָה:  שֶׁכֻּלָּם, מַתְאִימוֹת, וְשַׁכֻּלָה, אֵין בָּהֶם.  ג כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ, וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה; כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ.  ד כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ, בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת; אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו, כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים.  ה שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תְּאוֹמֵי צְבִיָּה, הָרוֹעִים, בַּשּׁוֹשַׁנִּים.

וגם האהובה מתבוננת, מלטפת במבטה את האהוב. ראש, תלתלים, עיניים, לחיים, שפתיים, ידיים, שוקיים: שיר השירים ה. א רֹאשׁוֹ, כֶּתֶם פָּז; קְוֻצּוֹתָיו, תַּלְתַּלִּים, שְׁחֹרוֹת, כָּעוֹרֵב.  יב עֵינָיו, כְּיוֹנִים עַל-אֲפִיקֵי מָיִם; רֹחֲצוֹת, בֶּחָלָב--יֹשְׁבוֹת, עַל-מִלֵּאת.  יג לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם, מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים; שִׂפְתוֹתָיו, שׁוֹשַׁנִּים--נֹטְפוֹת, מוֹר עֹבֵר.  יד יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב, מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ; מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן, מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים.  טו שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ, מְיֻסָּדִים עַל-אַדְנֵי-פָז; מַרְאֵהוּ, כַּלְּבָנוֹן--בָּחוּר, כָּאֲרָזִים.  טז חִכּוֹ, מַמְתַקִּים, וְכֻלּוֹ, מַחֲמַדִּים; זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם.

הארוטיקה נשפכת מהמילים. ואין כאן מגע. אין כאן מילים של רגש. אלא תיאור של מראה. של חוץ. זה לא שקר החן והבל היופי. אלא התפעלות ואהבה שיוצאים החוצה- אל הצורה.  זה לעשות אהבה דרך המילים, דרך קליפות החוץ, לאט. אולי מרוב חרדת הפנים, מרוב יראה של כניסה." גן נעול אחותי כלה, גל נעול מעין חתום" (שיר השירים ד 12).

פרשת תרומה, שמות, כה 1- כז 19,  מתארת את המשכן אותו מצווים ישראל לבנות. לאחר קבלת התורה- התורה עצמה אמורה להיות בתוך המשכן, וכך אמורים לשאתה.  ובאופן מפתיע- יש משכן פיזי לתורה של אלהי ישראל המופשט, הטרנסצנדנטאלי. שהרי האלהים צריך להיות בתוך לבו של אדם? והרי ה' עצמו אומר בראשית תיאור מלאכת המשכן: " וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי  בְּתוֹכָם" (שמות כה 8). ובאופן מפתיע- המשכן מפואר- זהב, כסף, נחושת ועוד כהנה וכהנה חומרים טובים. ובאופן מפתיע ההוראות נורא מדויקות. מפרט טכני מדויק:

 וְעָשׂוּ אֲרוֹן, עֲצֵי שִׁטִּים:  אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי, קֹמָתוֹ.  יא וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ; וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב, סָבִיב.  יב וְיָצַקְתָּ לּוֹ, אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב, וְנָתַתָּה, עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו; וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הָאֶחָת, וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית.  יג וְעָשִׂיתָ בַדֵּי, עֲצֵי שִׁטִּים; וְצִפִּיתָ אֹתָם, זָהָב.  יד וְהֵבֵאתָ אֶת-הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת, עַל צַלְעֹת הָאָרֹן, לָשֵׂאת אֶת-הָאָרֹן, בָּהֶם.  טו בְּטַבְּעֹת, הָאָרֹן, יִהְיוּ, הַבַּדִּים:  לֹא יָסֻרוּ, מִמֶּנּוּ.  טז וְנָתַתָּ, אֶל-הָאָרֹן--אֵת, הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן, אֵלֶיךָ.  יז וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת, זָהָב טָהוֹר:  אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ.  יח וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים, זָהָב; מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת.  יט וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה, מִזֶּה, וּכְרוּב-אֶחָד מִקָּצָה, מִזֶּה; מִן-הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת-הַכְּרֻבִים, עַל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו.  כ וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל-הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם, אִישׁ אֶל-אָחִיו; אֶל-הַכַּפֹּרֶת--יִהְיוּ, פְּנֵי הַכְּרֻבִים.  כא וְנָתַתָּ אֶת-הַכַּפֹּרֶת עַל-הָאָרֹן, מִלְמָעְלָה; וְאֶל-הָאָרֹן--תִּתֵּן אֶת-הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ.  כב וְנוֹעַדְתִּי לְךָ, שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת--אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  {פ}

וזה ממשיך ככה כל הפרשה.

אפשר- שזו מפרט טכני אדריכלי, חפרני וטרחני. ואפשר- כמו במגילת השיר השירים- חיזור ארוטי, איטי, שמתחיל במילים המתארות, עובר דרך החפצים, הפרטים, המראה, דרך הגוף, ובסופו של דבר יגיע אל הלב, אל הפנים. אבל לאט, ביראה, בחרדה ובקדושה.

וכשם ששיר השירים מתפרש בפרשנות אלגורית כשיר אהבה אירוטי בין עם ישראל לבין האלהים, ונקרא בכל ערב שישי, כך גם מלאכת בניית המשכן- מלאכה אירוטית של פרטים, של מראה, של חיצוניות הנבנית לאט. המבטאת דווקא דרך האיפוק את התשוקה. הינך יפה, רעייתי, הינך יפה משכן שלי.

"וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי  בְּתוֹכָם" (שמות כה 8)- כניסה אל מקום של אהבה ואמונה אינה התפרצות, אינה אונס, אינה פעולה גסה. רק לאחר התקדשות של העם או של היחיד- יכול האל להיכנס. וההתקדשות היא דרך החוץ, דרך הפעולות של עשיית הכרובים, סלסול הריסים, שמתי לי פודרה. הן הבונות את הארוטיקה, הן המבטאות את הבשלות הפנימית, והן המאותתות על המוכנות. לעבור משלב של חיזור, לשלב של מימוש, של הכלה, של איחוד. " וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי  בְּתוֹכָם". עשו לי מקדש. בבקשה. היו לי אם ואחות. ויהי חיקכם מקלט ראשי. שאשכן בתוככם. 

שבת שלום. 

פרשת בא.הכלבים לא נובחים והשיירה עוברת.

פרשת בא. 

אני רוצה לדבר היום על שתיקה. על חוסר צדק ועל שתיקה על מול חוסר הצדק. על מצבים בהם איש אינו מעז למחות. (פרשת בא, ספר שמות) 

המצב במצרים. כאוטי. ארבה, חושך. בכורות. אצל המצרים- הכל קורס. היבול נפגע, אין פרנסה (אחרי 7 מכות שכבר עברו), חושך אצלם, בזמן שאצל העברים יש אור. וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַשָּׁמָיִם; וַיְהִי חֹשֶׁךְ-אֲפֵלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁלֹשֶׁת יָמִים. י,כג לֹא-רָאוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו, וְלֹא-קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו--שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר, בְּמוֹשְׁבֹתָם (שמות י 23-22) והמכה הקשה מכל- בכורות המצרים מתים. חורבן. מכה אחרי מכה אחרי מכה אצל המצרים. העברים, לעומתם- בדרך לגאולה. יציאה מעבדות לחירות.

אני קוראת את הדברים ומזדעזעת. מה, בעבור החירות של העברים- המצרים סובלים? מתענים? ולא רק זאת, אלא שהכבדת לבו של פרעה הייתה מעשה מכוון של ה', כדי שישראל יראו את חוזק ידו של ה'? במילים פשוטות- ה' עושה דאווינים על ישראל על חשבון המצרים?

ובעודי מזדעזעת, הטקסט באופן גלוי מסכים איתי:

"...לְמַעַן, תֵּדְעוּן, אֲשֶׁר יַפְלֶה ה', בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל"

כן, ה' מפלה באופן גלוי בין מצרים לבין ישראל. ולא רצון אלא שכל הפעולות הן למען שנדע זאת. שישראל המועדפים. שיש אפליה. לא עליתי כאן על איזה חידוש.

עכשיו דמיינו את התמונה הנוראה. ותקשיבו לתמונה הנוראה הזו, כי אנחנו אחרי החושך. תקשיבו לצעקה של המצרים, אל מול השתיקה של העברים. השתיקה בביטוי "לא יחרץ כלב לשונו" שמשמעו- איש אינו מעז למחות:

יא,ה וּמֵת כָּל-בְּכוֹר, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם--מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה יא,ו וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה, וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף יא ז וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ, לְמֵאִישׁ, וְעַד-בְּהֵמָה--לְמַעַן, תֵּדְעוּן, אֲשֶׁר יַפְלֶה ה', בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל"

אני רואה בפרשה הזו את המצרים כקורבנות ברצון של ה' לכופף את שריר האמונה של ישראל. ולא רק זאת, אלא שישראל עצמם קורבנות, מושתקים. איש אינו מעז למחות.  גם אם היה בהם רצון למחות כנגד האפליה- נאסר זאת עליהם. וקול המוסר הפנימי שנזעק מול עוולה שנעשית למי שמולך- מושתק.

אלה משטרים חשוכים. זה דיכוי. מנגד- זו חובה שלנו לזעוק, לצעוק, לא להשתיק את קול המוסר כשנעשה עוול.

אז נכון שלפעמים המלחמה היא סכום אפס- או אני או אתה. אבל גם אז- גם עכשיו- חובה עלינו לחרוץ לשוננו. להגיד ולדבר כשנשמעת צעקה גדולה של אנשים שמולנו, שלא עוול בכפם. ולא לתת יד לאפליה- גלויה וסמויה. 

שבת שלום

פרשת וארא. אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים.

פרשת וארא. אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים.

לפעמים, דווקא כשתקועים, קשה להרים את הראש ולחשוב על דרך להיחלץ מהמצוקה. הכאן ועכשיו, כמו בוץ, סוחב אותנו למטה.  נראה שאין מוצא ואין ברירה ושאנחנו כבולים. כדורי ברזל קשורים לרגליים, תקרת בטון לוחצת על הראש. ואין חלון ואין שמיים ואין סימן. עבדים בגוף ובנפש לעול בלתי נראה. כבויים וכבולים, בגלל קוצר רוח ועבודה קשה. חמור מכך- מתרגלים לסבל, והוא נראה לנו נורמאלי. הראש למטה, ואנחנו לא רואים. לא רואים עבר, לא רואים עתיד. שקועים בכאן ועכשיו. עד כדי כך ששוכחים. שוכחים להרים את הראש ולהסתכל אחורה. לאט, לראות ולהיזכר שיש לנו עבר להישען עליו. על עצמנו או חברינו, או אבותינו. לאט, לסובב את הראש ולהסתכל קדימה, לראות שיש אופק. שיש עתיד, שיש תקווה, עתיד, חזון. שלא הכל הוא הבוץ התובעני שאנחנו שקועים בו עכשיו. מעבדות לחירות. וזה מתחיל בראש. הבעיה היא, שדווקא כשתקועים, קשה לראות מעבר. מצב טאוטולוגי.

נתחיל הפעם בסיפור תלמודי שמדגים את הרעיון. ואחר כך נגיע לפרשת השבוע, פרשת וארא.שלושה חלקים לסיפור. בשני החלקים הראשונים יש חולה וחבר שבא לבקר. בשני החלקים מופיע רבי יוחנן. פעם אחת, הוא בתפקיד המבקר, ופעם שני בתפקיד החולה.

בחלק ג- יש שאלה ותשובה של הגמרא- על שני הסיפורים.

חלק א:

רבי חייא בר אבא חלה

בא אליו (לבקרו) ר' יוחנן

אמר לו (רבי יוחנן לרבי חייא) : חביבין עליך יסורין?

אמר לו (רבי חייא לרבי יוחנן) : לא הן [ייסורין] ולא שכרן.

אמר לו (רבי יוחנן לרבי חייא) : הב [=תן] לי ידך.

נתן לו ידו והקימו (מן המחלה = ריפא אותו.

חלק  ב

ר' יוחנן חלה

בא אליו (לבקרו) ר' חנינא.

אמר לו (ר' חנינא לרבי יוחנן) : חביבין עליך יסורין ?

אמר ליה: לא הן ולא שכרן.

אמר ליה: הב [=תן] לי ידך.

נתן לו ידו והקימו (מן המחלה = ריפא אותו. 

חלק ג

אמאי לוקים ר' יוחנן לנפשיה? [=למה שלא יקים ר' יוחנן את עצמו?

אמרי [=אומרים]: אין חבוש [=אסיר] מתיר עצמו מבית האסורים [=מהכלא[.

תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ה עמוד ב

מה פשר השאלה של הגמרא בחלק ג?

הרי לרבי יוחנן יש יכולת לרפא, כפי שראינו בסיפור בחלק א, למה הוא לא מרפא את עצמו בחלק ב? התשובה- שאדם לא יכול לרפא את עצמו, לא יכול להתיר את עצמו מבית האסורים. צריך עזרה.

פרשת השבוע, פרשת וארא- מדברת על כך במימד הלאומי.

בני ישראל "חולים". שקועים בשעבוד במצרים. הם לא מסוגלים לגאול את עצמם, ולא מסוגלים לראות אפילו כמה קשה להם וכמה המצב לא הגיוני. והנה מגיע משה, ובפיו דברי גאולה לעם, אמפטיה לסבלם, הבטחה לעתיד טוב יותר (מתוך שמות פרק ו)

  

א וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה:  כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ.  {ס}  ב וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'.  ג וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ה', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.  ד וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן--אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ.  ה וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי.  ו לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.  ז וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.  ח וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה'.  

ותגובת העם?

ט וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.  {פ}

הם לא מסוגלים לראות ולשמוע. מדוע? כי הם שקועים בקוצר רוח ובעבודה קשה.מרוב מצוקה- הם לא רואים שהם במצוקה. ולכן, גם כאשר בא גואל מבחוץ, ומציע להתיר אותם מבית האסורים, הם לא מסוגלים לעשות זאת.

בסיפור התלמודי, בשונה מהסיפור המקראי- ה"חולה" מושיט יד למי שבא לגאול אותו. ובכך, כמו מכיר בצורך שלו בעזרה, בגאולה. לא תמיד יש לאדם או לעם את הכוחות להרים את הראש. צריך להכיר במצוקה, בחולי. חובת החולה להושיט את היד. רק קצת. להרים מעט את הראש מהקוצר הרוח והעבודה הקשה, רק מעט.חובת הסובבים להתירו מבית האסורים.

ועוד שני דברים:

א. מעניינת ההקבלה בין המחלה לבין "בית אסורים"

ב. משה תמיד בתפקיד הגואל והמרפא. בשונה ממנו, רבי יוחנן, שהוא בתפקיד משתנה בסיטואציה האנושית. לפעמים הוא החולה לפעמים המרפא. נדמה לי שאנחנו, בני האנוש, דומים יותר לרבי יוחנן.

שבת שלום. מדברים בשקט. עידן רייכל. 

פרשת שמות. בשבח האנושיות. לכל איש יש שם.

את אשר על לבי אני כותבת. אני רוצה לדבר היום על הילודה. על המשפחה שלי, על האנושיות.

לפני כמה שנים הזדמנתי לנילוס, ליאור הגדול (עם חברותיי למסעות- מאגמה). אותו נהר שהוא נהר החיים והמוות. זה נהר אדיר, שוצף, קוצף. מימין משמאל חיות ענק- פילים, היפופוטמים, תנינים, קרנפים. לא צילום- אלא לידי, הכי קרוב שיש! איזה יופי! איזה פחד... כשהייתי שם, חשבתי על משה הקטן, החשוף, בן שלושה חדשים, חסר האונים. על אמו שהעדיפה לשים אותו בתיבה בין הקנים, נשמר על ידי אחותו, חשוף לסכנות של ההיפופוטמים, הקרנפים, הפילים והתנינים. שהרי אחותו לא תוכל לעשות דבר מפני הקרנף. העדיפה את כל אלה- על פני המצרים.

פרשת שמות מתחילה ב... שמות. שמות של אנשים. באנשים שירדו למצרים. בניו של יעקב. ראובן. שמעון. לוי. כולם. שבעים נפש. שנספרים, וחשובים. לכל אחד יש שם, והוא נספר ונחשב. קבוצת הגרים, משתקעת במצרים, ובעיקר גדלה:  א,ז וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ--בִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֹתָם

לימים- מת יוסף , ועבור המלך החדש, קבוצת הגרים הזו (בני ישראל) מתחילים להוות איום בטחוני. אם תהיה מלחמה- הגרים יחברו לאויבים- ויהיו בבחינת סוס טרויאני. מה שהתחיל בפרשה בשמות של כמה אנשים פרטיים, הופך להיות גוש מאיים עברו המצרים. אין ראובן, אין שמעון. יש גוש מפחיד של גרים בתוכנו.

אז הפתרון הראשון של פרעה, הוא לשעבד אותם, לענות אותם בעבודה קשה. אבל זה לא עובד:
"א,יב וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ..." כוחם של העברים- הוא ברחמם.

או אז, פרעה חושב על פתרון שני להרוג את הבנים של העבריים. איך? את זה הוא מפיל על המיילדות העבריות.  א,טז וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם:  אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה.

המיילדות, שיותר משהן מפחדות מפרעה, הן יראות את אלהים, לא פועלות לפי ההנחיות של פרעה, אלא מחיות את הבנים. איך? תולש פרעה את השערות, איך?! והמילדות עונות: " א,יט וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל-פַּרְעֹה, כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת:  כִּי-חָיוֹת הֵנָּה, בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ"

כלומר, הנשים העבריות היולדות יש משהו חייתי, לא מתורבת בלידה שלהן, הן לא מחכות למיילדות אלא פשוט יולדות. מדהים. למה? כי ככה זה לידה. לידה לא מחכה לרופא או לאחות או למיילדת. הלידה פשוט קורת.
התינוק הוא שמכתיב את הזמן ואת הדרך. ואנחנו צריכים לנווט בחכמה.

פרעה מבין שהישועה לא תצא מהמיילדות העבריות, והעברים ממשיכים להוליד את עצמם. מה עושים? הפעם הוא מצווה את כל עמו- כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן.

תחת הצו הקשוח, האובססיבי, ההיסטרי הזה- נולד בן לאיש ולאישה משבט לוי. ותחת הצו הזה מחליטה האם להחיות את בנה ולהציל אותו. ואחותו שומרת עליו, ובת פרעה- כן, בת פרעה, רואה אותו וחומלת עליו, ומשה אותו מן המים. ושמו משה. ופתאום, כשרואים אותו, ומבחינים בו-  לילד הזה יש שם. הוא לא חלק מהגוש העברי המאיים. הוא תינוק, קטן, יונק, ששמו משה.

והאיש הזה, שראו אותו, לימים יהפוך למנהיג שיוביל את ישראל מעבדות לחירות.

אבל אני מבקשת שלא לדבר היום על משה, אלא להתעכב על זירת הילודה בסיפור.כי שם מאבקי הכח. הילד, הילדה, האיש, האישה, האנשים הפרטיים- הופכים להיות כח לחימה לאומי. הילודה היא כח- את זה הבינו כבר מזמן טובי אויבינו. וגם בסיפור שלנו- הכח של העברים גדל- בזכות הילודה. ולכן הם מאיימים. וכך הם מגיבים. כאשר פרעה מנסה להתנגד להם- תגובתם היא תגובת ילודה- ככל שמענים אותם- כן ירבה וכן יפרוץ. הורדות ידיים, הורדות רחמיים. תגובת פרעה- היא לפנות למיילדות העבריות, שהן הקוסמות של הסיפור. הן בעלות הכח. כדי שימנעו את הילודה. והן לא משתפות פעולה עם פרעה, ומאפשרות לידה פראית, חייתית, של העבריות. ואז תור העם- להרוג את הנולדים. הילודה היא כח החיים של העם העברי בסיפור הזה.

אני מבקשת בהקשר זה לומר שני דברים- האחד אישי- משפחתי-לאומי, והשני אוניברסאלי.

אישי – משפחתי- לאומי: השבוע אחותי היקרה ילדה בן. בן חמישי, אח לשלושה בנים ובת. כולם בריאים חכמים ויפים. למחרת בת דודתי ילדה בן. אח לבת ולבן. כולם בריאים חכמים ויפים. ולכולם השלום. והמשפחה, תודה לאל, מתרחבת.  ולא יכולתי שלא לחשוב על אבא שלי, שהפך סבא לנכד עשירי, ועל אחיו, סבא לנכד רביעי, שזכו יום אחרי יום לחבוק נכד חדש, כל אחד. שני אחים. בנים להורים ניצולי שואה. סבתא שלי איבדה את בעלה הראשון ואת בנה הראשון בשואה, וספק היה אם עוד תוכל להביא ילדים לעולם. והנה, בדרך מהמחנות לישראל,  נולד אבי, ואחרי שנים רבות- ישראל, נולד דוד שלי. שני בנים לשני הורים ניצולי שואה. שגדלו כאן בארץ בשנות החמישים, של מדינת ישראל המתפתחת. והנה, יותר משישים שנה אחרי, נולד נכד עשירי לאבא שלי, נולד נכד רביעי לדוד שלי. כן ירבו. ולא יכולתי שלא לחשוב על כך שזה סוג של נקמה בנאצים ועוזריהם. אנחנו כאן, חיים, מגדלים ילדים, מתרבים. והילודה שלנו, כן, היא כח. זה נשמע לאומי- עד לאומני. אבל, כן, לרגע מתנוסס בי דגל, לרגע הלב שלי מתכווץ ומתרחב חליפות, כשאני חושבת על סבא וסבתא שלנו, משני הצדדים, ששרדו, ולחמו, וילדו והנה אנחנו. והנה ילדינו. 

אוניברסאלי: מהצד שני, שזה אותו הצד למעשה. אינסוף פעמים במקרא (36 ) אנו מצווים שלא לענות את הגר, את הזר שחי בתוכנו. כי גרים היינו בארץ מצרים. אפשר להבין את פרעה שמרגיש מאוים מקבוצת הגרים שחיה בתוכו. ואפשר גם להבין את בני ישראל שמרגישים מאויימים-  הם ירדו למצרים ברשות (תחת חסות יוסף) , וברגע אחד, הפכו לפתע לשוהים בלתי חוקיים שצריך למגר. ואנחנו, הקרואים העבריים היום,  מגנים את דרכו של פרעה, ומייחלים לשחרור של העברים. ועכשיו?  והיום?  באיזה צד אנחנו? של המקומי או של הגר? אפשר להבין את מדינת ישראל, שמרגישה מאוימת מקבוצת המהגרים. אפשר להבין את תושבי השכונות, שמרגישים פחד קיומי, יומיומי. ואפשר להבין את השוהים הבלתי חוקיים, שהתגלגלו לכאן, וכעת- מקבלים תת יחס, של תת בני אדם. וכל מה שהם מבקשים, הוא מקלט ויחס אנושי.  אפשר להבין את כל אחד מהצדדים. מה ששובר את האיום בסיפור המקראי- ואפילו בת פרעה נשברת ומגלה חמלה- הוא היכולת לראות את האחר, של הפרטיקולארי, של האדם. להבין שמולך אדם עם שם. עם פנים, עם זהות. עם מאוויים, רצונות, צרכים, עבר, משפחה. אדם. לפני שתהיה פה שואה, לכל איש יש שם.
שבת שלום.

ילדים/ אביתר בנאי 

כל בוקר אני קם מוקדם 
להכין לך את הבוקר 
מסדר לך את התיק על הגב 
את הדלת פותח 
הרוח פורצת פנימה 
דרך עיניך הגדולות 
ולרגע נדמית בעיניי הדלת 
ללוע ארי 

וליבי מבקש תהיה נשמר 
תהיה אהוב וקרוב 
ותמיד תלך בשדות של אמת 
בשדות של שמחה ויופי 
וליבי כורע ומשתחווה 
חסוך מליבו בושה ועלבון ופחד

פרשת וישב. מי שמאמין - כן מפחד.

פרשת וישב- מי שמאמין- כן מפחד.

פרשת הזמר המפורסם מסעירה גם אותי. ובמקביל, כמו מתבוננת על עצמי ועלינו, תוהה מדוע. מדוע הפרשה כה מסעירה? האם רק בגלל היצר הרכילותי? האם הצורך לצקצק ולומר שזה נורא? נדמה לי שיש כאן מעבר. קודם כל – כי זה באמת נורא מה שקרה- מבלי לדעת איזה מהפרטים מדויקים ואיזה פחות. זה מגעיל. זה מצמרר. זה מבחיל. וביותר עמוק-  זו נגיעה בעצבים החשופים של המוסר, של הערכים, של האמון שלנו אחד בשני כבני אדם. של הקוד האתי שלנו כחברה – שיש דברים שלא עושים בה. זה מפר את הקוד הבסיסי של היותנו מוגנים ובטוחים זה בחברת זה.

מפתיע או לא מפתיע לגלות שיש מי שלא רק שלא מגנה את המעשים ואת האנשים המעורבים בה (בהנחה שאכן היו- לא רוצה להקדים ולחרוץ דין), אלא שאף מנצלים את הפרשה כדי לטעון טענות עקרוניות. טענות כנגד החוק. מקבץ פנינים: צריך לשנות את החוק, ולהוריד את גיל הקטינות- תראו איך הן נראות. צריך להעמיד לדין את ההורים שלא שמרו על הילדה. הוא צריך להתלונן על הילדה שרימתה אותו בקשר לגיל. טענות נוספות כנגד ה"תקשורת" שיוצרת נורמות- תראו את הפסטיגל, תראו את המחוברים/מחוברות/ מנותקים/ ריאליטי- ותבינו לאיזה מודלים הילדים והילדות גדלים. יש שמאשימים את ההורים שלא השגיחו על הבת שלהם. ויש שאומרים שאפשר להבין אותו, כי היא פיתתה אותו- היא זו שהתקרבה אליו.

אני מבקשת בניתוח פרשת וישב כדי להדגים ניתוח קצת אחר של פרשת הזמר המפורסם. אקדים את סיכום הדברים. לפי הניתוח שלי  את הפרשה- גם אם וכאשר מפתים אדם, יש לו אחריות לסרב. לא הילדה אשמה בכך שניסתה להתקרב, לא החוק אשם, לא ההורים שלה אשמים ולא התקשורת. האשם הוא האשם.  

פרשת וישב מתחילה את סדרת סיפורי יוסף (בראשית לז). הבן האהוב של יעקב, בן כתנת הפסים, הבן שעצבן את האחים עד כדי שנאה, עד כדי רצון להרוג אותו. האחים זורקים אותו לבור ושיירת סוחרים מביאה אותו למצרים. שם במצרים, הוא נמכר לפוטיפר ומאוד מצליח. מדוע? כי ה' איתו. כיון שהוא מצליח- פוטיפר מפקיד בידיו כל אשר לו. משרת אמון מדהימה. השר המצרי, פוטיפר- נותן בידי העבד הזר שנמכר לו את ניהול הבית. ויוסף, כך מספר הכתוב היה "יפה תאר ויפה מראה". כך גם מתוארת אמו, רחל. למה זה כל כך חשוב לדבר על זה עכשיו? הרי את הדמיון לאמו אולי היה ראוי לציין כשנולד, או באהבת יעקב אותו. אבל יופיו מצוין כאן- כי ליופיו הייתה השפעה מכרעת על העלילה. הוא היה יפה, נורא יפה, כל כך יפה עד שאשת פוטיפר לא יכלה להתאפק, נשאה עיניה אל יוסף ואמרה לו "שכבה עימי"

הו! מה יעשה יוסף עכשיו? הבחור הצעיר, היפה, החתיך שאולי גדוש ביצרים מיניים? העבד הזר שנמכר במצרים ועלה לגדולה? הילד הקטן שנזרק לבור ואולי לראשונה, מזה הרבה מאוד זמן, מרגיש אהוב ומחוזר? האיש שניתנה לו משרת אמון מבעל הבית- האם יפר את האמון שניתן לו? העברי שחי לבדו, מנותק ותלוש בארץ מצרים? הנער חולם החלומות על גדולה, שמעולם לא ננזף על ידי אבא? כיצד הוא יגיב?

יוסף מסרב, ובדבריו שני נימוקים.

הסירוב:

וַיְמָאֵן-

נימוק א:

וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת; וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדִי.  ט אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה, מִמֶּנִּי, וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ

נימוק ב:

וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת, וְחָטָאתִי, לֵאלֹהִים. 

אז ככה. קודם כל הוא מסרב. גבר שמסרב לאישה שאומרת לו תשכב איתי. זה כח גדול לעמוד מול אישה ולסרב לה. קל להגיד היא פיתתה אותי. אבל הוא מסרב. בזכות אלו כוחות פנימיים? יוסף מציג שני נימוקים- ואני מאמינה לו.

האחד – שתהיה זו מעילה באמון שבעל הבית נותן בו. יש לי הכל, הוא אומר. ניתנה לי הרשות לגעת בהכל, רק לא בך. אז לא אפשר את האמון שניתן בי. זה שיקול מוסרי שמבין שככה לא מתנהגים.

השני- זה חטא. כלפי אלהים. לא עושים דבר כזה כי זה אסור לפי החוקים שבהם אני מאמין. יוסף מכיר בה', ורואה באל כקוד, כחוק. הוא לא שואל את עצמו שאלה מוסרית אלא אמונית וחוקית. ובמקרה הזה- האמונה והחוק- תוכנם הוא המוסר.

תראו את יוסף- עומד איתן, מאופק, מוסרי, שומר חוק, מאמין- גבר אמיתי.

צחוק הגורל 1: הוא מדרש חז"ל על סיפור יוסף. לפי המדרש, יוסף סירב בזכות דמות אביו שבאה מולו:

"באותה שעה באתה [באה] דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון,

אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם...?"

בבלי סוטה, ל"ו ע"ב (וגם ברש"י לפס' י"א):

יש כאן שני דברים (אולי יותר): א.  אל תעשה משהו שתתבייש בו אחר כך. אתה אדם ראוי שאמור להיות בשכנות של שמות אנשים ראויים. זה מחייב. ב. אבא שלו, גם ב"חזיון" מחנך אותו. יש לו עמוד שדרה של חינוך שהוא מזמן לעצמו ברגע הזה.

צחוק הגורל 2:  יוסף סרב, אשת פוטיפר העלילה עליו והוא נזרק לכלא. בעבור מעשה שלא עשה. ואולי אם היה עושה- היה נשאר בבית פוטיפר. חוטא ומשוחרר. כלומר- המוסר והסירוב שלו לפיתוי הביאו  אותו לכלא.

 סוף דבר

הפרשה מדגימה יפה כיצד יכול אדם על אף הצלחתו המסחררת, על אף שאלהים נגע בו, על אף התחושה שהוא יכול הכל ומותר לו הכל, על אף היותו כה יפה ומוכשר – כיצד יכול אדם לעמוד מול אישה שמציעה לו משהו אסור – ולסרב לה. הפרשה מדגימה יפה את עמוד השדרה המוסרי הערכי שנדרש מאדם במצבים כאלה. הילדה- היא ילדה. בעל הבית זה אנחנו. שנותנים אמון במבוגרים, ובדמויות מפורסמות שיש להן כח השפעה, מה לעשות. והגבר- הוא האיש שנדרש להאמין במשהו, לעמוד מנגד ולסרב. והאבא הוא האבא, שמקום לסרסר לבנו, ראוי היה שיחנך אותו לערכים של כבוד, מוסר, בושה, הגינות.

אבוי לנו שזו הפרשה שלנו. האם זו אכן תהיה פרשת וישב?

מפתה לחתום בשיר ציני. ילדונת? צאי אל החלון?

לא רוצה ציניות. רוצה תמימות. רוצה להתגעגע ולהתכווץ. רוצה להזכר בילדות נשכחת ושוב  לקוות ולהאחז בתמימות בתום.
שבת שלום. לכולנו.