פרשת שמות. על תכונות נדרשות ממנהיג. למקרה שעוד מישהו יכריז על כניסה לעולם הפוליטיקה. למקרה שנעמוד בפני בחירה.

בימים אלה- גם בימים אלה- הזירה הפוליטית רוחשת ובוערת- סיימנו קיץ של צדק חברתי, של שיא מאבק חברתי למען החזרת גלעד שליט, הרבה קבוצות חברתיות שמתועררות ודורשות את זכותן, והנה עם בוא החורף, מצטרפות דמויות מוכרות לעולם הפוליטיקה- בתחושה שהם האנשים הנכונים ברגע הנכון.

בתמונה: משה והסנה הבוער. ילדי העולם מציירים תנ"ך.

איך יודעים מי המנהיג הנכון? איך יודעים מתי הרגע הנכון? אילו תכונות נדרשות לאדם שרואה את עצמו או מציע את עצמו כמנהיג?
פרשת שמות – פותחת בשמות- המון שמות. אבל רק אחד מנהיג. פרשת שמות מציגה בפנינו את המנהיג הבא.

הפרשה , פרשת שמות- תופסת את בני ישראל בבעיה קשה- משפחת יעקב כולה במצרים- כי יוסף סידר להם שם אוכל וחסות, הם הולכים ומתרבים, אבל אז יעקב ויוסף מתים, וקם מלך חדש- שלא ידע את יוסף. מלך שרואה במשפחה האת, בשבט הזה, איום- ומפחד שברגע מלחמה- הם יקומו נגדו. פרעה מחליט להעביד את העברים. אבל הם? וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ... אז פרעה מחליט להרוג אותם, עוד כשהם קטנים- כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו.
דרוש מנהיג.

ואז נכנס לתמונה משה. ודרך היכרות עם הדמות שלו, לא רק בפרשה הזו- אפשר לשאול שאלות על מנהיגות. הרגעים האלה, הרגעים הראשונים- הם רגעים מכוננים. בזכות מה נבחר משה להיות מנהיג?

יש דברים הקשורים בחומרים מהם הוא ניזון- הוא בן לאמא שהחליטה שהיא את הבן שלה לא הורגת. ויהי מה. ושמה אותו בתיבה ושלחה אותו ליאור. אני הייתי בנילוס- פחד אלוהים. ויש לו אחות ששמרה עליו. אז אולי יש משהו בגנים או בחוויה הבסיסית של אדם - לתושיה, לאי השלמה עם גורל, לעשיה, ליכולת לעשות מעשה, לעצב מציאות חדשה. זאת תכונה של מנהיגים.

ואולי זאת החמלה שהוא חש, כאשר בת פרעה חומלת עליו ומשה אותו מן המים. גם היא- פועלת באופן מנוגד להגיון, למעמד של בת פרעה-ופועלת מתוך חמלה. לא חשוב עכשיו מעמדות או הנחיות אכזריות. יש כאן תינוק. וזאת תכונה של מנהיגים.

אחר כך, משה, שגדל בבית פרעה, רואה מצרי מכה איש עברי. הוא מתערב, מכה את המצרי וטומן את גופתו בחול. יש לו חוש צדק מפותח, והוא מאוד מעשי, אבל הוא רצח. תכונה של מנהיג? לרצוח? לא. אבל חוש הצדק שלו עד כדי מפותח- שהוא לא מסוגל לראות פגיעה באדם חלש. גם במחיר חייו של החזק. והוא חייב לעשות. לא יכול להישאר אדיש מול עוולה חברתית וחוסר צדק. תכונה של מנהיגים.

מתברר ששמעו עליו, הוא בורח למדבר. וגם שם, כאשר בנות יתרו מול הבאר, ורועים אחרים מתנכלים להם ומבקשים לפגוע בהן-. פועל למען בנות יתרו. באומץ, בחמלה. ומתווסף כאן עניין משמעתי- הוא לבד במדבר, לא בן מלך ומתברר שתכונת הצדק קיימת בו ובתוכו. גם באופן בלתי תלוי בארמון שמאחוריו.

והרגע היפה ביותר הוא רגע הסנה. ה' מתגלה על משה בסנה פלאי, סנה שעולה באש אך לא אוכל. לא נשרף- ומבקש של נעליך.. ומצווה על משה להושיע את ישראל.. ומשה- אותו משה- לא קוטף בשמחה את המינוי ופותח בקבוק שמפניה- אלא שואל בעדינות ובזהירות מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.... וה' מסביר לו.ושוב משה צנוע- וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי ....וה' נותן לו סימנים- המטה הופך לנחש ובחזרה, והיד המצורעת... וה' כבר מדבר על המכה הראשונה, אבל משה... עדיין זהיר וצנוע אל מול המשימה שעומדת בפניו. -לא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי.
אני לא מתאים לתפקיד- אתה אלוהים- בסדר- והניסים שלך- בסדר- אבל אני- אומר משה- לא מתאים. התפקיד מצריך תכונות שאין לי. אומר ולא מבין שבדבריו אלה הוא אומר בדיוק מה שנדרש למנהיג- צניעות, זהירות, לפעמים גמגום. זאת תכונה של מנהיג
ואחרי כל זאת- משה נפרד מיתרו- ואומר שילך לראות מה שלום אחיו- אלהים נגלה אליו עכשיו! עשה ניסים! קונצים! והוא עדיין רואה את העברים- כאחיו. הוא יודע וזוכר מה הזהות שלו ולמי הוא מחוייב.

מעניין שהפרשה מתחילה בשמות, ומתמקדת באיש אחד שה' בחר כדי להוביל את כל השמות. את ההמון הרב. מעניין במי נבחר אנחנו, לאור ההצהרות על המנהיגות שהצהירו השבוע. מעניין אם נמצא מישהו בתכונות ולו דומות לשל משה- בעל חוש צדק, מעשי, שיש בו חמלה כלפי כל אדם, אמיץ, ויחד עם זאת צנוע, מהסס, זהיר ומגמגם.

פרסומות:
הרשמה לקורסים שלי "קצרים" בעלמא, בית לתרבות עברית,
"נשים מפתות במקרא ולא במקרה"- 5 הרצאות בנושא נשים במקרא- בימי ג' מתאריך 14.2. לפרטים והרשמה
חמישה סיפורי נביאים- מי מסתתר מאחורי המסכה? בימי ג' מתאריך 29.4. לפרטים והרשמה

השיר מוקדש בהבה פרגון והערכה לכל מי שבוחר לעסוק במערובות חברתית ובשינוי פני החברה- מי בהפגנה ומי כמחוקק.

שבת שלום!

פרשת ויחי. ליד איזה אישה נקבר יעקב? בין האהבה היומיומיות לבלתי מושגת

שלום לכם. לפני הכל- פרסומות:

ההרשמה לקורסים שלי "קצרים" בעלמא, בית לתרבות עברית,

"נשים מפתות במקרא ולא במקרה"- 5 הרצאות בנושא נשים במקרא- בימי ג' מתאריך 14.2. לפרטים והרשמה

חמישה סיפורי נביאים- מי מסתתר מאחורי המסכה? בימי ג' מתאריך 29.4. לפרטים והרשמה

ולפרשה...

פרשת השבוע, פרשת ויחי, מתארת את מותו של יעקב, ואחר כך את מותו של יוסף. יעקב, ישראל, שהיה בן, אח, בעל, חתן, אבא וסבא- נפרד מכולם. מסכם את חייו, ומברך את צאצאיו בברכות שעד היום מהדהדות בתרבות העברית (סמלי השבטים, ברכות ערב שישי). יעקב מבקש שייקחו את עצמותיו ממצרים, ויקברו אותו עם אבותיו- במערת המכפלה. מערת המכפלה- כשמה כן היא- מיועדת לקבורה בכפולות, בזוגות. ויעקב מסביר: "שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת-אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת-יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת-לֵאָה" (בראשית מט 31)

ההנחיות היבשות מעלות כמה שאלות דרמטיות ביותר על מערכות היחסים הזוגיות בחייו של יעקב. כל מה שנאמר, ובעיקר כל מה שלא נאמר. נלך מהקל לכבד. אבל את הכבד כבר אפשר לחשוף- מדוע יעקב לא מבקש להיקבר ליד רחל. אבל, כאמור, נלך מהקל לכבד.
א. ראשית, מתברר מדבריו של יעקב, שלאה מתה. לא ידענו! מתי לאה מתה? למה לא סיפרו לנו על כך? כששרה מתה- מספרים לנו. ולא רק זאת, אלא מתברר שאברהם, בעלה, ספד ובכה לה: "וַתָּמָת שָׂרָה, בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן--בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיָּבֹא, אַבְרָהָם, לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְלִבְכֹּתָהּ" בראשית כג 2 . נכון, הכתוב לא מספר על מות רבקה ועל ההתמודדות של יצחק עם המוות, אבל רבקה עצמה לא מוזכרת בכלל מרגע הבריחה של יעקב. לאה, לעומת זאת, מוזכרת לאורך כל חייהם המשותפים של משפחת ישראל המורחבת. הפעם האחרונה ששומעים עליה- בפרק לג, במפגש של כל משפחת יעקב עם עשיו. ומשם – היא לא מוזכרת. האם הייתה בחיים כאשר אנסו את דינה? האם היא הייתה בחיים כאשר יהודה, בנה, איבד את שני בניו ואת אשתו, סירב לתת את בנו השלישי לתמר, אבל נפל בפח שתמר טמנה לו- והכניס אותה להריון. לאה הייתה שם? לאה הייתה שם כאשר יוסף חלם את החלומות, הלך לבדוק מה שלום האחים ומעולם לא חזר? לא יודעים. אבל על מותה של לאה- לא מסופר. ולא מסופר מה יעקב הרגיש כשהיא מתה. הרגיש עצב? אולי הקלה? האם הוא דאג לקבורתה? האם מתה לפני רחל או אחרי רחל? רק מתוך דבריו אלה של יעקב, על ערש דווי, אנחנו מגלים שהיא איננה.

ב. מדוע יעקב לא מכנה את לאה "אשתי"? כל כך צורם בהשוואה לתחילת הפסוק- אברהם קבר את שרה אשתו... יצחק קבר את רבקה אשתו... למה יעקב לא אומר על לאה שהיא הייתה אשתו? אנחנו זוכרים שלמעשה לא בה הוא בחר, ושלאה הגיע על יצועו של יעקב במרמה, ערב כלולותיו עם... רחל. וכל חייהם, לא רק שרחל הייתה האהובה, אלא שלאה הייתה השנואה: "וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה..." בראשית כט 31. ולא רק זאת, אלא שלאה יודעת שהיא שנואה, היא מסתובבת בעולם בתודעה של אישה שנואה: " ותַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי, וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, שִׁמְעוֹן". בראשית כט 33. לאה יודעת שהיא שנואה, אז היא ממשיכה ליצר ילדים- אולי כך יעקב יאהב אותה? אולי כך תנצח אם אחותה, רחל, שנענשה על כך שיעקב אוהב אותה- וה' סגר את רחמה? אני רוצה להציע שמצדו של יעקב, לאה מולידה לו ילדים. היא לא "אשתו". כשהאישה נוצרת מהאדם הראשון, האדם מכנה אותה- אשה "... לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.. " בראשית ב, בשלב הראשון- הפונקציה של האישה היא זוגיות עם האיש. רק אחר כך, לאחר שמתברר שהשניים האלה כבר לא בני אלמוות, ובהתאמה, ניתנת להם יכול הילודה, מקבלת האישה שם נוסף: חוה, כי היא אם כל חי. האחד- להיות אשת איש. השני- אם כל חי. ועבור יעקב, לאה הייתה רק בתפקיד אחד- וולדנית, אם כל חי, לא אישה אהובה ונאהבת, לא שותפה אמיתית. מדהים לגלות, כי בספירת בני יעקב, הדבר בא לידי ביטוי. שימו לב- לאה, הייתה ונשארה הבת של לבן, ואילו רחל, היא אשת יעקב.: אֵלֶּה בְּנֵי זִלְפָּה, אֲשֶׁר-נָתַן לָבָן לְלֵאָה בִתּוֹ; וַתֵּלֶד אֶת-אֵלֶּה לְיַעֲקֹב, שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָפֶשׁ. יט בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב, יוֹסֵף וּבִנְיָמִן" בראשית מו 18 . נדמה, כי למרות כל השנים, הילדים, הכלים, האוטו במוסך, הזבל- לאה לא אשתו של יעקב. היא בתו של לבן, היא חוה, היא אם כל חי. אבל לא אהובה. רחל היא האישה.

אם כך- מתחדדת השאלה עוד יותר- מדוע יעקב מבקש להיקבר לצד לאה- "לא אשתו"? מדוע הוא לא מבקש להיקבר לצד רחל?

רחל מתה בעת לידת בנימין, ונקברה בדרך, בדרך אפרתה. " וַתָּמָת, רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם". בראשית לה 19 יעקב מקים מצבה וממשיך בדרך. לא שומעים בכי, לא שומעים הספד. על בנו, יוסף, הוא יתאבל אחר כך, ואולי דרך כך יתאבל גם על רחל. האם יעקב אדיש למותה? זנח אותה בדרך? אני חושבת שלא. בסוף חייו של יעקב, בסצינה האחרונה, בדבריו ליוסף, הוא ממלמל את רחל, " וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם" (בראשית מח). אז הוא זוכר את מותה, וזוכר איפה היא קבורה. אז למה לא להיקבר לצידה?

תשובה אפשרית אחת- יעקב מבין שיש ממסד וסדר. האבות צריכים להיקבר במערת המכפלה. ושם יש מקום רק לזוגות. תשובה בעייתית.. מצחיק לחשוב על יעקב כממסדי. גם בתחילת חייו וגם לפני מותו- הוא זה שהופך את הסדר של בכור וצעיר, הוא זה שעושה מו"מ עם אלוהים, הוא זה שבאופן לא ממסדי גונב מחמו את העדרים. יעקב הוא לא ממסד. הסיכוי היחיד שאני מוכנה לתת לתשובה הזאת, הוא שאולי יעקב מבין שלדורות, צריך להיות סדר וממסד. האבות צריכים להיקבר במערת המכפלה.

יש בתשובה הזאת בעיה- שאולי תוביל לתשובה נוספת. הבעיה היא- מדוע רחל לא קבורה במערת המכפלה? חז"ל (פסיקתא רבתי ג')מסבירים שלרחל יש תפקיד סמלי היסטורי- שבזמן שיבת הבנים מהגלות- רחל תבקש רחמים מה'- ולכן היא צריכה לחכות בדרך. ולכן לא נקברה במערת המכפלה. (פירוש זה מסתמך על הפסוקים המפורסמים מירמיהו לא 16-14). פירוש זה הוא סמלי, הרמוני- ודווקא מעיד על עוצמת השאלה- מדוע רחל לא נקברה במערת המכפלה? והרי עצמותיה, ללא ספק, קלות יותר מעצמות יעקב ויוסף שנלקחו ממצרים לקבורה בארץ, וגם הדרך מבית לחם למערת המכפלה- כך נדמה- קצרה יותר.

תשובה נוספת לשאלה מדוע רחל לא קבורה במערת המכפלה, מצאתי בדבריו של מאיר שלו- בספרו בעיקר על אהבה (עם עובד, 1995, עמ' 179), גם הוא נשען על הפסוקים מירמיהו- אבל לא במימד המשיחי של הגאולה, אלא במימד האימהי הנובע מהפסוקים. " אני חי בשלום עם קבורתה הנפרדת של רחל, ואני שמח שאינה קבורה במערה הנוראה הזאת, בשכנות לשרה המרשעת ולרבקה הרמאית...ירמיהו ידע לזהות ברחל את האם האמיתית..."

והשאלות כרוכות זו בזו: למה רחל לא קבורה במערת המכפלה, או למה יעקב לא קבור לצידה- בדרך אפרתה? בקיצתור- למה הם לא קבורים יחד, לא משנה איפה? גם כאן, אצטט מדבריו של שלו: "אל לנו לשכוח שגם בחייהם פרחה האהבה הגדולה ביניהם בימים שלא היו ביחד- באותן שבע שנים שיעקב עבד למענה... ".

ליעקב באמת היו שתי נשים. אישה אחת שהיא "אישה", נשגבת, יפה תמיד, היא אהבה של "אביא לך את השמש את הירח ואת הכוכבים". היא אהבה פנטסטית, תדיר בלתי מושגת, בלתי אפשרית, גם בחייה, וגם במותה- רחוקה וסמלית.

ויש אחרת, לאה, וולדנית, קמה מוקדם, מזיעה, שנופלים לה דברים מהידיים כשהיא רצה בבוקר לאוטו, היא עושה קניות ותמיד שוכחת משהו, היא עובדת עד מאוחר, משתדלת להספיק להכין אוכל לכולם, מנסה גם מדי פעם לראות איתך סרט ומתקשה שלא להירדם, היא עושה את מה שהיא יכולה באהבה שלה, בזוגיות, על אף שתמיד תהיה שנואה, ולאה, ועייפה. איתה הוא חי ואיתה הוא נקבר. והיא לעולם לא תספק את האדם שחי בעולם של מלאכים וחלומות, את האדם שלעולם ישתוקק לבלתי מושגת.

שבת שלום!

פרשת ויגש. פנים אל מול פנים. אחים אל מול אחים. פיוס או נקמה?

הפוסט מוקדש לכל האנשים שחשבתי עליהם בעת הכתיבה ו/או מי שמרגיש את עצמו כאן.

חלק ראשון: תמצית פרשת ויגש, למי שמעוניין.
יהודה מצליח לשכנע את אביו, יעקב, לתת לבן הקטן, בנימין, לבוא איתם למצרים- כדי שהמשנה למלך מצרים ישחרר את שמעון ויתן להם סוף סוף אוכל. האחים, כמובן, לא יודעים שהמשנה למלך הוא יוסף, אחיהם. (בתמונה- אחיו יוסף משתחווים לו, בראשית מב- עוד לפני שהם יודעים מי הוא. מאיורי המקרא של נחום גוטמן). האחים באים, ובסופו של דבר "וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. ב וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה" (בראשית מה 2-1).


ההלם, ההתרגשות, הבהלה, הפיוס, והבטחה מצד יוסף שהוא ידאג למשפחה- רק תביאו מהר את אבא, יעקב. ותעבירו לגור במצרים- יוסף כבר ידאג לכם. ואכן, יעקב יורד למצרים עם כל הבנים, נכדים, מקנה ובקר. סוף סוף יעקב ויוסף נפגשים: וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת-פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי" (מו 30) וכל משפחת ישראל המורחבת יושבת בארץ גושן, בתוך מצרים, כמעין בני חסות של המשנה למלך ואף של המלך פרעה עצמו. פרעה מבקש לשוחח עם אבא יעקב, בן כמה אתה, שואל פרעה "כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ" ויעקב, שיודע לתאר כל כך יפה תחושות זמן סובייקטיביות, "כימים אחדים" כאשר הוא אוהב את רחל, עונה לפרעה לא "כמה" אלא "איך".. ולא כמה אלא "איזה"- שנות מגורים בארץ, וגם "לעומת"...:" ט וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת-יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם". הפרשה מסתיימת בכתבנו הכלכלי, שעובר לתאר את ההתמודדות של יוסף עם הרעב המתגבר. זה הרגע שהרעב מחריף ובד בבד התכנית הכלכלית עולה מדרגה ונהיית רווחית לממלכה. כיצד? בתקופת שבע השנים הטובות- יוסף גבה מיסים גבוהים וכך מילא את מחסני המדינה. עד עכשיו- במסגרת שבע השנים הרעות- אנשים קנו ממחסני המדינה אוכל. ההחרפה ברעב, בהיעדר פרנסה, מביאה לכך שלאנשים אין להם כסף לשלם בעבור התבואה- הנדרשת כל כך. רגע נפלא עבור שליטי מצרים- זה הרגע לשעבד סופית את העם- רכישת האדמות מהאזרחים לטובת המדינה, ולא רק זאת אלא שעבוד של העם מרצון - כדרך לשלם בעבור האוכל שהמדינה תספק :" וַיִּקֶן יוֹסֵף אֶת-כָּל-אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה כִּי-מָכְרוּ מִצְרַיִם אִישׁ שָׂדֵהוּ כִּי-חָזַק עֲלֵהֶם הָרָעָב וַתְּהִי הָאָרֶץ לְפַרְעֹה" (מז 20)
 

חלק שני: מיקוד בדברי יוסף ברגע הפגישה עם אחיו- סליחה או נקמה?

כאמור, יש רגע אחד, בו כל הסיפור מתהפך ומגיע לשיא- רגע החשיפה של יוסף את עצמו בפני אחיו. האחים ששנאו את יוסף, שזרקו אותו לבור ואכלו מיד לאחר מכן לחם בשלוות נפש, האחים שצבעו את כתנת הפסים בדם והראו לאבא – טרוף טורף יוסף... האחים ששנים נשאו שקר, גרמו לאבל, לאובדן- בידיעה שהם אחראיים ובחוסר ידיעה לשאלת גורל אחיהם.- הנה עתידים לפגוש את אחיהם. נכון, שבראשית הסיפור, בבראשית לז, קשה לאהוב את יוסף שמסתובב חסר מעש, מדבר דיבת אחיו בפני אבא, חולם חלומות של שליטה, מתהלך עם כתנת פסים של בן מלך, אהוב ונאהב על ידי אביו. אבל מהר מאוד- התמונה מתהפכת. היחס שלנו כקוראים ליוסף משתנה. גם אם הוא מעצבן מאוד- לא הורגים אותו. יוסף הוא המסכן והחאים הם הרעים. המלצה עוקבת אחרי יוסף, שעוברתהליך איטי ומטלטל, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ושוב ושוב, בכל פעם לומד מעט יותר איך להתנהל עם בני אדם, איך לא להשתחצן, איך להשתמש בתבונה בכוחות שניתנו לו, איך להבין שאלה כוחות לא שלו, אלא כוחות אלוהיים. ובסופו של דבר, אותו חלום ראשון, שאחיו משתחווים לו- מתממש. הנה רגע האמת. והאחים מולו. מה יגיד להם, אחרי כל השנים?


"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה." (מה 4)
זה מה שיוסף זוכר? זה מה שיוסף, המשנה למלך מצרים, מזכיר? את הסצינה ההי,א מלפני שנים? למה הוא מזכיר את חטאם של האחים? נכון, שטכנית זה היה המפגש האחרון בין יוסף לבין האחים. אבל למה הוא מציין זאת? אפשר- כדי לוודא ולאשרר את זהותו. רק יוסף והאחים יודעים את האמת. רק יוסף והאחים יודעים שהאחים זרקו אות לבור ושיהודה הציע למכור אותו, ושלא, נגיד לדוגמה-חיה רעה טרפה אותו – השקר שהסתובב שנים במשפחה. אז יוסף שולף פרט אמת, שולף את התשובה לשאלה המזהה, שטרם נשאלה. ובכל זאת- הרי ודאי יש עוד פרטים מזהים? מדוע בוחר יוסף להזכיר את חטאי האחים? פשיטא! הם רצו להרוג אותו! בוודאי שהוא זוכר להם את זה! "המשנה למלך"- את מי זה מעניין?! האחים שלו רצו להרוג אותו ומכרו אותו! גם בסרט הנסיכה הקסומה (תנ"ך מסוג אחר) איניגו מונטויה, ממלמל כל הסרט מנטרה של נקמה, בה הוא מזכיר לחוטא את חטאיו, רגע לפני שהוא הורג אותו:
My name is Inigo Montoya. You killed my father. Prepare to die (קישור לסרטון מופלא, עבור יודעי סוד ואוהבי הסרט)


אז זה מה שהולך לקרות? יוסף הולך לנקום באחיו? לא. יוסף הולך להזמין אותם, להזין אותם, להתאחד עם המשפחה. על מה ולמה?! הם ניסו להרוג אותו!!
אם נשים לב – כאשר יוסף מזכיר את חטאי אחיו, הוא אומר "... אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה....". כלומר, הוא בוחר לציין סעיף אחד, ולמען האמת די קל, מתוך התיק הפלילי של האחים. לא את ניסיון הרצח, לא את השקר, לא הבגידה. הוא אמנם מזכיר את החטא, אבל בדבריו, בעת הצגת כתב האישום הנוכחי- הוא גם חורץ את הדין- כי על מכירת האח, העונש לא קשה כמו על ניסיון רצח והונאה.
ועוד לפני שהאחים מספיקים להגיב, יוסף ממשיך:
"וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (מה 5)
פיוס? אין נקמה? הרגעה? .... הייתכן? יוסף בעמדת כוח שהוא יכול לשחוט אותם ברגע, להראות להם מאיזה בד עושים כתנת! להראות להם מה זה גנוב גונב, טרוף טורף! לכלוא אותם- שיראו מה זה בור, שירגישו מה זה כלא! אבל... לא... הוא מנחם, מכיל, פונה אליהם בלשון רבים – כגוש אחד, כמו שהיו תמיד- שלא יריבו ביניהם ותהיה מלחמת אחים. אל תהיו עצובים... (מתי בדיוק הם נעצבו לרגע?)... אל תכעסו... על מי? על עצמכם...? הוא לא רק סולח אלא דואג לכך שהם לא יריבו ביניהם. מדוע? "...כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם:"

בני התמותה שבינינו ודאי יאמרו שזאת חכמה קטנה מאוד לסלוח כשאתה שליט מצרים. בדיעבד, כשמתברר שהכל היה למען מטרה מסוימת- אז אין בעיה. ואם אתה בעל חלומות ועוד ראית לפני שכל זה קרה- שבסוף יהיה בסדר- אז בטח ובטח שאין מה לפתח מרירות, כעס או נקמה כלפי מי שהרע לך. שיטה בעייתית. מדוע? כי רובנו בני תמותה. שלא שוכחים שהרעו לנו, ולא תמיד יודעים מה יהיה בסוף, ומתאמצים מאוד להסתדר, אבל לא תמיד זה מצליח. ומה...מוחקים את הרע, אם בסוף מתברר שהכל טוב? זה קצת מוריד מהאחריות של מי שעשה רע, אם הנפגע הצליח לשקם את עצמו. עוד רגע יוסף גם יתבקש להודות לאחיו?!

אבל כמו שסייגנו את כתב האישום של יוסף בפסוק הקודם- וראינו בו סליחה, כך אני מבקשת לסייג את דבריו של יוסף כעת, ולטעון שאין בהם סליחה מלאה. ראשית, יוסף לא אומר שבסופו של דבר הכל יצא לטובה- אלא אומר שאלוהים שלח את יוסף לפני אחיו "למחיה". אתם, אחים שלי, הרווחתם בסופו של דבר. זאת לא סליחה, אלא הצגת האינטרס של האחים- שיראו שבסוף הם הרוויחו. ועוד- אלהים שלח אותי לפניכם. ואולי- מתוך ההן על הלאו- יוסף מתחבא תחת כנפי הצניעות. אולי לו היה הדבר תלוי בו- לא מחיה, ולא גביעים ולא נעליים ולא מצריים. אלא נקמה. אבל אלוהים מכתיב שהיחס שלי אליכם כעת יהיה כזה. ועוד- אלוהים שלח אותי לפניכם- למחיה- לא למחילה, לא לסליחה, לא לאהבה. אלא למחיה. שיהיה ברור. ויפה מכל, לדעתי- יוסף משתמש במילה "למחיה", להבנתי, כחרב פיפיות. תזכורת, אחים שלי, אני ואתם יודעים שלא רציתם למכור אותי, כמו שאמרתי בפסוק הקודם, אלא רציתם להרוג אותי. אז אני עכשיו היפוך- אני נותן לכם חיים. בתיאבון. אחים שלי. לא שכחתי כלום.

ואולי זה לא קשור לאלוהים ולמחיה ולשליט מצרים - אלא למשהו אנושי. אולי יוסף מחפש דרך להתקדם. הרי בקלות אפשר ואף מתבקש להיכנס עכשיו לריב, לנקמה, לכעס אינסופי. הדרך היחיד הלשחרר את הסתימה הזאת היא להתקדם, לסלוח, למצוא נקודת הארקה למבוכה הנוראה, למצוא נקודת מילוט לכעס האינסופי. אולי טוב לחשוב שיש משהו גדול יותר ומכוון. אני לא סלחתי- אתם לא אשמים- בואו נאחז במשהו גדול מאיתנו, כדי שאפשר יהיה לשרוד את מערכת היחסים הזאת ולא ליפול שוב בבור.

חלק שלישי: אפילוג
אז מה אמור בן תמותה לעשות עם הפרשה הזאת? להיות אלטרואיסט? נקמן? אופטימי? מאמין? להיות יוסף? למחוק את הרע, אם בסוף הכל מסתדר? לזכור את הרע, גם אם בסוף הכל מסתדר? באופן אישי, אני לוקחת לעצמי, כמגדלור, את השילוב בין שתי תכונות של יוסף- תכונת החלומות ותכונת המעשיות ואת הקשר ביניהם- האמונה. (האמונה במובן תקווה). רק מעשיות יכולה להביא לידי מימוש חלום. רק חלומות יכולים להוביל ולדרבן לעשיית מעשים שיש בהם משמעות. רק אמונה יכולה לעזור לאחות, לפייס, ללוש כאב ברגעי ניפוץ החלום ולהביא ליכולת לכוון חלומות מחדש, ושוב לעשות. למחיה. לשמוע חלילים ברוח החופשית ולהתחיל מבראשית.
שבת שלום! מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ, להתמודד עם המציאות., לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב.
לפני השיר האלמותי והמתבקש של נעמי שמר "החגיגה נגמרת"....פרסומות:
ההרשמה לקורסים שלי "קצרים" בעלמא, בית לתרבות עברית,
"נשים מפתות במקרא ולא במקרה"- 5 הרצאות בנושא נשים במקרא- בימי ג' מתאריך 14.2. לפרטים והרשמה
חמישה סיפורי נביאים- מי מסתתר מאחורי המסכה? בימי ג' מתאריך 29.4. לפרטים והרשמה

פרשת מקץ. על ניסים ועשיה- לכבוד החנוכה.

פרשת מקץ פוגשת את יוסף בבור הכלא המצרי. יוסף כבר פתר את חלומות שר האופים ושר המשקים- והוא מחכה שמישהו שם למעלה ייזכר בו.
מתברר שלא רק יוסף יודע לחלום- אלא גם פרעה, מלך מצרים. המלך חולם חלום מוזר ביותר- שבע פרות רזות ושבע פרות שמנות עולות מן היאור- ובאופן מנוגד להגיון- הרזות אוכלות את השמנות- ואל נודע כי באו אל קרבן.
שוב –חלום- שיבולים דקות ושיבולים בריאות וטובות – עולות בקנה אחד- והדקות אוכלות את העבות.
חלום מוזר, מטריד- ופרעה מרגיש כנראה משדובר בחלום אחד- שום חרטום לא נותן פתרון... החלום מטריד... ושר האופים נזכר בבחור מהכלא- יוסף!
ויוסף, בעל החלומות, פותר את החלום! ומסביר לפרעה שעתידות לבוא שבע שנים טובות, ואחריהן שבע שנים רעות שיאכלו את השנים הטובות – כמו בחלום!
והפעם- יוסף לא רק בתפקיד חולם, ולא רק בתפקיד של פענוח- אלא גם בתפקיד מעשי- הוא מציע לפרעה תכנית כלכלית המבוססת על המידע המודיעיני על התכניות של אלהים,תכנית בה במשך שבע שנים פרעה יגבה מיסים בצורת תבואה- וכך יאגור תבואה במחסני הממלכה, ואחר כך, בשנות הרעב- הוא ימכור- לא יחלק- לא מדובר במדינת רווחה- הוא ימכור למצרים ולתושבי האיזור- את היבול שהם עצמם שילמו כמס.
הנס- ההתגלות, החלום ההזכרות ביוסף בעל החלומות, היכולת של יוסף לפענח. אבל נס וחלומות זה לא מספיק- צריך אדם שיבנה תכנית, ייקח אחריות ויהיה מנהיג.
בהמשך הפרשה- בשבע שנות הרעב, גם משפחת יעקב מכנען- סובלת מהרעב, והאחים יורדים להביא אוכל ממצרים. הם לא מתארים לעצמם שמשנה למלך המצרי שיושב מולם הוא אותו יוסף, שהם זרקו בבור בשנאה לפני שנים. יוסף מזהה אותם כמובן, אבל עדיין לא חושף עת עצמו... הוא משחק איתם, אולי מענה אותם, אולי בודק אותם, אולי נוקם אולי מתכנן תכנית . הוא מאשים אותם בגניבה, אוסר את האח שמעון, ואומר שהוא ישחרר אותו מכלאו- רק אם יביאו את האח הקטן- בנימין. האחים חוזרים לאבא יעקב – שמתנגד להוצאת בנימין הקטן מתחת כנפיו. ובצדק- כי בן אחד של רחל כבר מת. כי הוא יודע שצריך להיזהר מהאחים האלה, מהבנים שלו. לא תמיד בטוח להסתובב במחיצתם.... מה עושים? זה נס שיוסף חי, נס שהם עוד רגע, בפרשה הבאה, ייפגשו, ויוסף יפגוש את אבא- אבל בינתיים-אבא יעקב לא מרשה לקחת את בנימין- מעכב את העלילה ומסכן את המפגש!
ואז- יהודה- לא מחכה לניסים- אומר לאבא, אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ--מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ – אני אחראי באופן אישי לבנימין. כדי שנס המפגש יתרחש- צריך את עזרתו של יהודה, את המנהיגות, את ההתערבות האנושית- את כוח המנהיגות.
למה קראנו את הפרשה דרך הדיאלוג בין מרכיבי הנס והאחריות אנושית?
בין היתר- משום שאלה המרכיבים של סיפור חנוכה- סיפור אחד- היסטורי- מספר על ניצחון המכבים את היוונים וביטול הגזרות. סיפור שני- מאוחר, מציג נרטיב של נס- נס פך השמן.
ואולי כך גם בחיים שלנו- צריך לקחת אחריות, מנהיגות, לתכנן תכנית ולהוביל אותה. ויחד עם זאת- תמיד לקוות לנס. אלא לא מילים. באמת - תתבוננו רגע בחיים שלכם. מה אתם רוצים להשיג? צריך באמת לקוות לטוב, להאמין ולהיות מלא באופטימיות. וצריך גם לעשות, לפעול, להיות אחראי ולקדם את העניינים. כך נדמה לי.

שבת שלום!

פרשת וישב. בעל החלומות הלזה. אף פעם אל תפסיק לחלום!

פרשת השבוע, פרשת וישב (מבראשית לז), מגוללת את סיפור משפחת יעקב. פרשה צפופה: הסצינה הראשונה, היא תחילת סיפור יוסף ואחיו- יוסף האהוב, מקבל מאבא כתנת פסים, חולם חלומות על אלומות, שמש ירח וכוכבים. (בתמונה: יוסף, מתוך סדרת סיפורי המקרא, של האמן הישראלי, עדי נס). האחים שונאים אותו ומבקשים להרוג אותו. אפשר להגיד שברגע של חוסר מנהיגות וחוסר תשומת לב- הוא ניצל ו"רק" נזרק לבור, משם מדיינים או ישמעלים מושכים אותו ויוסף מתגלגל למצרים. שווה וכדאי להתעכב על הנקודה הזאת- על האלימות של האחים שכמשהו לא מוצא חן בעיניהם. זה היה על כבוד דינה בפרשה שעברה, ועכשיו האלימות הזאת מופנית פנימה, כלפי יוסף. מטריד, שאנשים מגיבים באלימות כשמשהו לא מוצא חן בעיניהם.

סצינות נוספת, שלא נרחיב בהן כעת: סיפור יהודה ותמר (מצרפת קישור לפרשת השבוע מהשבוע שעבר), סצינת יוסף ואשת פוטיפר, סיפור יוסף בכלא המצרי ופענוח חלומות שר המשקים ושר אופים.


כשאומרים היום חלום- אנחנו מתכוונים לשתי הוראות. מתוך מילון אבן שושן:
1. חזיון לילה, מראות ומאורעות שרואה אדם לפעמים בשנתו.
2. דבר ששואפים אליו, משאלה.

במקרא, לחלום יש ממשעות נוספת- חלום נבואי- כלומר דרך לקבלת דבר האל. מסר. יוסף הוא לא החולם היחיד במקרא- יש את יעקב, אבא שלו, יש את פרעה, יש את החולמים בסיפור גדעון, יש את שלמה. יש חלומות שהם בגדר התגלות נבואית- שברור שהאל מדבר אל האדם, ויש חלומות שהם פחות ישירים, ויש צורך בפענוח שלמעשה מדובר פה במסר אלוהי. אבל יוסף, מבין כולם – הוא המאופיין כ"בעל החלומות". כל אלה שהזכרתי, חלמו בלילה חלום- חזיון. אבל האם החיזיון הזה הוא בגדר שאיפה? משאלה? או- האם בגדר נבואה שעתידה להתגשם?

מה תפקיד החלום בסיפורי המקרא?
אפשרות אחת- שזהו כלי ספרותי. החלום- דרכו של המחבר לאפיין את הדמות כבעלת כוחות, כבעל קשר מיוחד עם האל, ואף לרמוז להמשך העלילה, באמצעות המדיה של החלום, וכך ליצור מתל- יקרה או לא יקרה? והדמות- תסיים בבור או בגדולה?
אפשרות נוספת- שהחלום הוא כלי חינוכי- להראות את צדקת האל. החלום, המובא בפי האדם, הוא כלי שרת בידיו של האל כדי להעביר את המסר של צדקת האל ושליטת האל בעתיד. ואז זהו חלום נבואי.
אפשרות נוספת- שהחלום הוא כלי אישי- כביטוי למאווים, למצוקות, לשאיפות אישיות. ואז זהו חלום שהוא בבחינת שאיפה, משאלה.
מתי החלום הופך להיות מחיזיון לילי לחלום שיש בו משאלה? מתי חלום המשאלה- הופך להיות חלום נבואי- ומכאן שהמשאלה תתגשם?
אני לא יכולה ולא רוצה לקטלג את חלומות יוסף. והאחים בשלב הזה לא יודעים שזה חלום נבואי שעתיד להתגשם. הם רק יודעים שיש להם אח מעצבן. נורא. אבל כשם מכנים אותו "בעל החלומות הלזה"- אין זה כינוי חיבה. הם רוצים להרוג אותו. הבעיה של האחים עם חלומות יוסף, לדעתי, היא כפולה. גם אם תוכנם וגם עם פורמט החלום. תוכן החלומות- מאוד ברור ופשוט לפרשנות. שליטה כלכלית, רוחנית, של יוסף לא רק באחיו אלא גם בהוריו. זאת שאיפת יוסף. פורמט החלום- יש בחלום תחושה של כח, של ידיעה . זה לא רק ביטוי לשאיפה, אלא בחלום ככלי להביע שאיפות יש משהו מאיים וחזק. שאלה של זמן עד שהעתיד הזה כבר יקרה. חלום נבואי שעתיד להתגשם.
ולכן הם מבקשים להרוג אותו- הנה בא בעל החלומות הלזה.


בחלום יש כוח, וזה מפחיד. בחולם יש כוח, וזה מפחיד. אבל גם במי שזורק את אח שלו לבור ומקווה שהוא ימות שם יש משהו מפחיד. ויש פה מסר מאוד קשה לחולם, בעיני. אל תחלום כי זה מפריע לציבור שלא חולם. תקטין את הכוחות שלך, כדי לא לאיים על הסביבה. נכון, שיוסף היה צריך לשייף ולעדן את המיומנויות החברתיות שלו. הוא לא היה צריך לגלות לאחיו את החלום (ואולי כן, כי רק מתוך הבור נעה העלילה). ואפשר אולי להבין את הכעס שלהם. אבל אי אפשר להרוג חלומות באלימות. אלימות פיזית, ואלימות מילולית של הקטנה. לא חלומות אישיים, שאיפות של אדם ביחס לעצמו, הישגים ומטרות שהוא רוצה להשיג ולפרוץ את הגבולות של עצמו, ולא חלומות גדולים על שינוי פני החברה- בדרך של חלומות ומילים, ולא בדרך של בורות ואבנים.

ומילה אחרונה לחולמים, גם אלה שאומרים להם שהם הוזים והזויים- אתם בשורה ארוכה ומכובדת עם הרצל שחזה את חזון מדינת ישראל, ועם רבין, עם מרטין לותר קינג וג'ון לנון- שחלמו על חברה שוויונית ומתוקנת, בה אין אלימות, אפליה, ורוע- ויש בה שונות ומקום לשונות. חלומות ששום יריה לא תרצח.

לפני שמקשיבים לשיר הנפלא- שתי הזמנות.
אחת - בסוף השבוע הזה- היום וגם מחר, שבת 17/12/2011, האנגר 11 בגני התערוכה בתל אביב, אירוע "מתלבשות על זה"- אירוע מכירת בגדים שכל הכנסותיו לטובת מרכז סיוג לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ואונס. הייתי שם אתמול. גם חשוב גם כדאי.
הזמנה שניה -
ההרשמה לקורסים שלי "קצרים" בעלמא, בית לתרבות עברית, כבר החלה-
נשים מפתות במקרא ולא במקרה- 5 הרצאות בנושא נשים במקרא- בימי ג' מתאריך 14.2. לפרטים והרשמה
חמישה סיפורי נביאים- מי מסתתר מאחורי המסכה? בימי ג' מתאריך 29.4. לפרטים והרשמה

שבת שלום, נויה שגיב.

פרשת וישלח. אונס דינה. ואין מושיע לה.

אחד הסיפורים העומדים במרכז פרשת וישלח הוא סיפור אונס דינה.
כיצד קרה מקרה האונס?
מה עלה בגורלה של דינה לאחר האונס?
כיצד משפחתה של דינה מתייחסת אליה?- האחים, אבא יעקב...
כיצד המקרא מתייחס לדינה- כקורבן או כאשמה?
האם וכיצד מענישים חוקי המקרא את האנס? מהו העונש?
האם וכיצד מגנים חוקי המקרא על הנאנסת ו.. מהי ההגנה?

הנושא כולו נושא טעון. אני מקווה שאני כותבת ברגישות מספקת וחלילה לא פוגעת באף אחת, באף אחד. בסוף הפוסט יש הזמנה לפעולה. בתמונה: הצעקה, מונק, נורבגיה, המאה ה 20.



בבראשית לד מסופר על דינה, שהייתה בת יעקב ולאה ": וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ". הרבה נשים יש בפסוק- דינה, אמא שלה, החברות שלה. מרחב נשי, מוגן, שעתיד להיות מופר ונחדר באכזריות בעוד רגע. ולא רק זאת- אלא שדינה אינה בתו של יעקב (ביולוגית כן- אבל הפסוק מדגיש את השייכות של דינה ללאה). כבר רמז מטרים שאפשר לסמן- לקראת היחס המורכב של יעקב, האבא, כשהוא שומע שבתו נאנסה. עד כמה יהיה אבא שלה ,מגן ותומך? פרשנים מקשרים בין הפועל "יצא" שנאמר בהקשר ללאה כאשר היא יוצאת עם הדודאים, לבין הפועל "יצא" שנאמר בהקשר של דינה, כאשר היא יוצאת כאן, עם בנות הארץ : "(תנחומא פרשת וישלח סימן ז): '' ותצא דינה בת לאה', ולא בת יעקב היא?! תלאה הכתוב באמה, מה לאה יוצאנית אף זו יוצאנית. " יצאנית, למי שלא יודע- זה שם נרדף ל"זונה". והנה לפנינו לא רק מדרש שיש בו לא רק "משחק" עם הפועל יצא, אלא תובנה חברתית, גנטי. ומשפטית, ויש בו אצבע מאשימה כלפי הבת וכלפי האמא- דינה היא זונה בת זונה, מה הפלא שאנסו אותה?
(עוד על כך במאמרה של ד"ר רוחמה וייס)



בעברית של היום: מה הפלא, תראו איך היא מתלבשת, איפה היא מסתובבת, איך היא מתנהגת. אני זוכרת אחד משיעורי החינוך כשחינכתי כיתה י. תלמיד אחד אמר: אני מבקש- תפסיקו להתלבש ככה. אני לא מאשים אתכן אם אחר כך קורה משהו. אבל מה זה יעזור לכן שאתן צודקות? תשמרו על עצמכן! רוב הבנות כעסו עליו. אתם לא תגידו לנו איך להתלבש! איך להתנהג! אבל הוא המשיך בשלו- ואמר, בעצב, אני יודע שאני אומר דברים קשים על גברים ועל נשים, אבל אני ממש מקווה שאף פעם לא תודו לי על זה. והוא מדבר על מציאות שבה הוא חי, שבה אנחנו חיים, של תחושת חוסר מוגנות- בפני המציאות ברגע האמת, בפני גברים שמרשים לעצמם לאנוס או להכות, בפני החוק, בפני משפחה, בפני החברה.



למה נאנסת לא מתלוננת? נמשיך ונקרא
מיד לאחר שד' יוצאת :" וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן-חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ:" (בראשית לד פס' 2). איש בכיר, נשיא הארץ, רצף פעלים לאקוני ואכזרי. לוקח אותה. וישכב אותה, אפילו לא איתה, והוא מענה אותה. אין הנאה ביחסי מין האלה. יש עינוי. אבל זה מתעתע. כי יחסי מין יכולים בהקשר אחר להיות דבר נפלא. ואז אפשר גם ברגע האמת להתבלבל ולחשוב שהיא נהנית. ואז גם אפשר לטעון בבית המשפט שהיא רצתה את זה.



אז מה אמורה ד' עכשיו לעשות?
להתלונן? יש לכך מחירים רבים- אף אחד לא יינשא לה, בושה לה ולמשפחה, קרע ביחסים בין העם החיוי, ממנו בא שכם בן חמור לבין שבט ישראל המתהווה.
לשתוק? יש לכך מחירים רבים- הפגיעה, ההשפלה, העלבון, הכאב, השקר. להיות קורבן לא רק לאונס אלא גם לשתיקה. גם לבושה.
למרבה ההפתעה, הפתרון מגיע מכיוון אחר לגמרי- שכם מתאהב לפתע בד', ומבקש לשאת אותה לאישה.
וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת-יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת-הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל-לֵב הַנַּעֲרָ. ד וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל-חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח-לִי אֶת-הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה.
למה זה טוב? זה הסיכוי היחיד של ד' להתחתן ולהקים משפחה.
למה זה רע? מאיפה להתחיל... למה זה רע להתחתן עם מי שאנס?



ומה ד' חושבת? לא כתוב. השתיקה של ד' מתחילה עוד בפסוק הקודם. שמסופר שהיא נאנסת אבל לא אומרת דבר. עוד רגע נגיע לשאלת צעקת הנאנסת. אבל כאן היא לא אומרת כלום. ולא תגיד כלום עד סוף הסיפור.
ומה אומרת המשפחה של דינה?
וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת-דִּינָה בִתּוֹ ....
מה אתם מצפים שיקרה כאן? מה אתם מצפים שאבא יעשה כשהוא שומע שאנסו את הבת שלו?




אז יעקב הזה- מחכה. מחכה עד שיבואו האחים של ד'. "...וּבָנָיו הָיוּ אֶת-מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד-בֹּאָם".
נדמה שיעקב מקווה שהאחים יצדדו בהצעה של שכם בן חמור- להתחתן, לאחד כוחות כלכליים, לשמור על שקט. זאת העמדה של יעקב. זאת גם העמדה של החוק המקראי ביחס לאישה רווקה בתולה שנאנסה. כאילו אקט האונס הוא כבר צעד ראשון בחתונה, עכשיו רק צריך לשלם מוהר לאבא ולהתחתן עם האישה. כלומר החוק דואג לאישה- בהיבט החברתי הרחב- של הקמת משפחה, והבנת היותה פסולה לחתונה עם כל אדם אחר. אולי הרע במיעוטו, לפי ההגיון של התורה?: "כִּי-יִמְצָא אִישׁ, נַעֲרָ בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא-אֹרָשָׂה, וּתְפָשָׂהּ, וְשָׁכַב עִמָּהּ; וְנִמְצָאוּ. וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ, לַאֲבִי הַנַּעֲרָ--חֲמִשִּׁים כָּסֶף; וְלוֹ-תִהְיֶה לְאִשָּׁה, תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ--לֹא-יוּכַל שַׁלְּחָהּ, כָּל-יָמָיו". (דברים כב, כח)

אבל לאחים יש דעה אחרת. פגעו לא רק בד', אלא פגעו בנו, בכולנו. וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן-הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי-נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת-בַּת-יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה
התייצבות חד משמעית- מה שאי אפשר להגיד על אבא יעקב. האם אבא יעקב צדק או טעה בגישה שלו? כאמור- מצד אחד.. מצד שני... ויש מי שיגידו- צד אחד. בלבד. ובני יעקב, האחים של ד', עושים פה מהלך במרמה- הם מסכימים לקיון העסקה- אלב יש להם תכנית- הם מסכימים לקיום העסקה בתנאי שכל אנשי העיר יעשו לעצמם ברית מילה. אנשי שכם בן חמור מסכימים ואז..." וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל-זָכָר:" האחים של ד', לא בני יעקב, אלא האחים שלה- הם אלה ששומרים עליה. נוקמים את נקמתה, את נקמתם. ואחרי שאבא נוזף בהם, על כך שחיבלו בעסקה- הם עומדים על שלהם :" וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ". כלומר- מה שיהפוך אותה לזונה זה לא זה שהיא יצאה לטייל, ולא זה שהיא נאנסה, אלא הסחר שאבא שלה ואבא של האנס עושים בה, במעשה שנעשה לה. תשובה ניצחת לא רק ליעקב, אלא גם לפרשנים שקראו ללאה זונה. האחים שלה, צועקים מתוך הפסוקים- הי! פרשן! אל תגיד על אחותינו זונה!



את ד' אנחנו לא שומעים יותר. ולא שומעים גם על אודותיה. אני רוצה להגיד עוד דבר לעניין השתיקה והצעקה. או במילים של היום- למה היא לא התלוננה? הסנגור, ייקח את השתיקה לכיוון של הצדקת הנאנסת, כמי שלא רק סבלה מהאונס, אלא גם פחדה מהתגובות, מאיבוד מקום עבודה, של לא יאמינו לה, וכו. הקטגור, ייקח את השתיקה לכיוון של ראיה כנגד הנאנסת- היא בטח נהנתה, היא בטח פיתתה, היא הייתה איתו ברומן או משהו רצוני – ואחר כך היא נזכרה לצעוק- כשכבר לא התאים לה הסידור.

אני מבקשת להביא כאן את החוק המקראי המתייחס למקרה של אונס נערה בתולה ומאורשת. יש כאן שני מקרים שונים זה מזה. מקרה אחד של אונס בעיר, ומקרה אחד של אונס בשדה. נראה שיש הבדל בין הנענשים וגם בין העונשים. מה ההבדל בין אונס בשדה ואונס בעיר? מה זה כבר משנה? משנה. וכבר אקדים ואומר שאני מבקשת לומר משהו על התפקיד של החברה, באמצעות ההשואה בין החוקים.
בספר דברים כב כתוב כך. על מקרה האונס בעיר:
כג כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה, מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ; וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר, וְשָׁכַב עִמָּהּ. כד וְהוֹצֵאתֶם אֶת-שְׁנֵיהֶם אֶל-שַׁעַר הָעִיר הַהִוא, וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ..."

כן, קראתם נכון- אם נערה מאורשת נאנסה בעיר- שניהם- גם הנאנסת וגם האנס צריכים להיענש בעונש מוות. על מה ולמה? ממשיך הפסוק ועונה:

"...אֶת-הַנַּעֲרָ עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-צָעֲקָה בָעִיר, וְאֶת-הָאִישׁ עַל-דְּבַר אֲשֶׁר-עִנָּה אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ; וּבִעַרְתָּ הָרָע, מִקִּרְבֶּךָ. {ס}

האנס- נענש על כך שענה את אשת רעהו- כלומר פגע לא רק בה אלא גם באדם לו היא מאורשת. אבל זה פחות חשוב- יותר חשוב עונש המוות לנאנסת. למה? כי היא מצופה ונדרשת לצעוק. בעיר שיש אנשים שיכולים לעזור לך, להושיע. ואישה מחויבת לצעוק כאשר היא נאנסת. והחברה מחוייבת לסייע לה. זה לא רק מדד משפטי לשאלה אם היא באמת נאנסה, או שהיא נהנתה מהאקט- זאת אמירה על כוחה של האישה ועל המחוייבות של החברה להאזין לצעקה, להאמין לה ולהיחלץ לעזרתה. לעזרתינו. כלל החברה. כי הפסוק עצמו אומר- חברים, גברים, הפגיעה היא לא רק באישה הנאנסת, היא בכולנו. אונס זה לא בעיה של גברים מול נשים. אלא בעיה של החברה עם עצמה.

ועל מקרה האונס שבשדה. אסביר לפני- כדי שהמילים המהדהדות בסיום יהיו המילים החזקות של הפסוק. במקרה של אונס בשדה- האנס נענש בעונש מוות. השדה הוא מרחב סמלי- סמל למקום שאין בו אנשים, אין בו חברה. אז למה עונש מוות רק לאנס? עונש מוות מגיע למי שרצח, והאונס כמו רצח. והנערה- הנאנסת בשדה- גם אם צעקה, לא היה מי שיעזור לה. וזה תפקידנו. לשמוע את כל הצעקה, להושיע. לא רק לחבק ולהקשיב ולהאמין לאחר מעשה, אלא גם להיות נוכח ולהתערב- כשמשהו נראה חשוד ומוזר ברחוב או בבאר, או כשנראה שמישהו הולך לעשות שטויות, כשעבודה יש מישהו שמגזים בנגיעות, במבטים, לא לשתוק כשזה קורה לידינו, לא לתת את התחושה של האדמה והקורבנות הכפולה, לעצור אדם אחר, לחנך, לדבר, למנוע. לעשות כל מה שאפשר.
כתוב כך:

כה וְאִם-בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ, אֶת-הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְהֶחֱזִיק-בָּהּ הָאִישׁ, וְשָׁכַב עִמָּהּ: וּמֵת, הָאִישׁ אֲשֶׁר-שָׁכַב עִמָּהּ--לְבַדּוֹ. כו וְלַנַּעֲרָ לֹא-תַעֲשֶׂה דָבָר, אֵין לַנַּעֲרָ חֵטְא מָוֶת: כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל-רֵעֵהוּ, וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ--כֵּן, הַדָּבָר הַזֶּה. כז כִּי בַשָּׂדֶה, מְצָאָהּ; צָעֲקָה, הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה, וְאֵין מוֹשִׁיעַ, לָהּ

בתאריכים 17-16 בדצמבר יתקיים יריד "מתלבשות על זה"- של מרכז סיוע לנפגעי ונפגעות אונס ותקיפה מינית. דרושים ודרושות מתנדבים- כבר מה 15 לחודש להכנה. לפרטים נוספים- בקישור הבא: מתלבשות על זה. גם אני וכל חברותיי ממגמה נהיה שם.

ועוד:
ההרשמה לקורסים שלי "קצרים" בעלמא, בית לתרבות עברית, כבר החלה-
נשים מפתות במקרא ולא במקרה- 5 הרצאות בנושא נשים במקרא- בימי ג' מתאריך 14.2. לפרטים והרשמה
חמישה סיפורי נביאים- מי מסתתר מאחורי המסכה? בימי ג' מתאריך 29.4. לפרטים והרשמה

שבת שלום

פרשת ויצא. "הארץ המובטחת". מה עושים איתה?

פרשת ויצא. איזו פרשה!
לאחר שבפרשה הקודמת יעקב קנה את הבכורה וגנב את הברכה, בפרשה שלנו – פרשת ויצא- יעקב יוצא מהר מהר, בורח מאחיו שרוצה להרוג אותו, לבית לבן, הדוד. ליד הבאר יעקב נתקל ברחל, בוכה, ומתחילה סאגה אינסופית כימים אחדים, של עבודה והמתנה. לבן הוא איש שלא כדאי להתעסק איתו- אבל גם יעקב לא פרייאר- ואז נפרסת בפנינו עלילה רצופה בהפרות אמון- החלפת לאה ברחל, תעלול יעקב עם העדרים המנוקדים (תעלול שמשמעותו הרבה כסף),רחל ולאה- נוקטות עמדה ובוחרות ביעקב ולבן – האבא של רחל ולאה, השותף העסקי של יעקב- משתולל מעצבים- תחושת אובדן השליטה על העדרים, על הבנות, על הכסף שצבר עם השנים הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה לִי-הוּא וְלִבְנֹתַי ורחל תורמת גם היא את חלקה- גונבת את התרפים ואומרת שאי אפשר לחפש אצלה כי היא בימי הנידה... בקיצור- אני לא הייתי רוצה להיות חלק מהמשפחה הזאת. אופס- אני כן...

אבל אני לא רוצה לעסוק היום במימד המשפחתי- אישי בסיפור. אני מבקשת לעסוק היום במימד לאומי, במושג ה"ארץ המובטחת" הנובע מתוך הסצינה הראשונה בפרשה- המוכרת כ"חלום יעקב". (בתמונה- חלום יעקב, מארק שאגל, 1956)

למה אני מתעכבת על עניין הארץ המובטחת? כרגע – בנקודת הזמן הזאת יש מפגש בין רעיון שעולה בפרשה לבין משהו שמטריד אותי באופן אישי. אני כותבת כעת ספר לימוד לכיתה ד. בתכנית הלימודים מופיע ספר יהושע. כל המהלך של ספר יהושע- בין אם בתיאורי הכיבוש ובין אם בתיאורי ההתנחלות- הוא על בסיס אידיאולוגי של הזכות לרשת, סוף סוף, את הארץ המובטחת. ובמסגרת זו אפשר להתנחל בערים נטושות ויתרה מזאת- להרוג, להשמיד ולהחרים את עמי כנען, החיים בערי כנען. אני מודה שזה גורם לי לאני נוחות מסוימת כשאני יושבת על הכיסא מול המחשב בבית שלי בתל אביב וכותבת ספר לימוד. אי נוחות. ומחייב אותי לבירור העניין- לא רק לעצמי כאזרחית בוגרת במדינת ישראל בעלת זכות הצבעה- אלא גם כמי שכותבת ספרי לימוד שאחר כך אלפי ילדים לומדים מהם. על כתפי כובד נקיטת העמדה.

אני אני יושבת בבית שוברת את הראש מה לעשות עם יהושע. לעזרתי מאמרים טובים כמו מאמרה של פרופ' אמית "כיבוש הארץ: היסטוריה או אידיאולוגיה" אבל עדיין האי נוחות הזאת. ואז בא יעקב ועזר לי.

בבראשית כח, פסוקים 15-10 כתוב כך :
"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה. יא וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי-בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא. יב וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. יג וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. יד וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל-מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. טו וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ ..."

יעקב הולך מבאר שבע לחרן, מגיע למקום שאין לו שם עדיין, ועוצר בו באופן שרירותי. אין ייחוד למקום. למה הוא עוצר דווקא שם? עניין טכני לגמרי- יעקב עוצר שם כי בא השמש- כלומר, כי הגיע ערב. הוא תופס איזה אבן שתהיה לו כרית- ונרדם. הוא חולם חלום (כנראה תכונה שתעבור בגנטיקה). הוא רואה מלאכים עולים ויורדים. קודם עולים ואז יורדים? הרי מלאכים אמורים לרדת מהשמיים- אם נניח לרגע שיש מלאכים ושהם גרים בשמיים. יש פרשנים, כמו הרשב"ם, שלא מתעכבים על כך, אומרים שאין לדקדק בהקדמת ה"עולים" ל"יורדים". רש"י, לעומת זאת, מסביר כי מלאכי ארץ ישראל נפרדו מיעקב ועלו לשמים, ומלאכי חו"ל ירדו כדי ללוותו. חשוב להתעכב, כדאי לדעת- אבל כדי להגיע לפואנטה נדבוק לרגע בגישת הרשב"ם. (להרחבה עיינו גליונות נחמה)

בחלום יעקב, נגלה אליו ה' ונותן לו הבטחה. להבטחה יש שלושה מרכיבים: אדמה, זרע והגנה. והמרכיבים כרוכים אלה באלה.
למעשה, הדגם הזה- של ההבטחה משולשת, מופיע לראשונה בדברי ה' לאברהם:
" בַּיּוֹם הַהוּא, כָּרַת יְהוָה אֶת-אַבְרָם--בְּרִית לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם, עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת" (בראשית טו 18)
אחר כך בדברי ה' ליצחק:
" וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל-אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ-פְּלִשְׁתִּים, גְּרָרָה. (...) כִּי-לְךָ וּלְזַרְעֲךָ, אֶתֵּן אֶת-כָּל-הָאֲרָצֹת הָאֵל, וַהֲקִמֹתִי אֶת-הַשְּׁבֻעָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ. ד וְהִרְבֵּיתִי אֶת-זַרְעֲךָ, כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ, אֵת כָּל-הָאֲרָצֹת הָאֵל; וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ..." (בראשית כו 4-3)
והנה גם כאן- בדברי ה' ליעקב.
מה מקומה של הבטחה הזאת- של הארץ המובטחת? האם אלה הנחיות לביצוע?

הארץ מובטחת- - מפה מתך אתר מקראנט

הנה יהושע, רגעים ספורים לפני הכניסה לארץ, מקבל את ההנחיות הקונקרטיות הבאות: " ג כָּל-מָקוֹם, אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף-רַגְלְכֶם בּוֹ--לָכֶם נְתַתִּיו: כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי, אֶל-מֹשֶׁה. ד מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד-הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר-פְּרָת, כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים, וְעַד-הַיָּם הַגָּדוֹל, מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ--יִהְיֶה, גְּבוּלְכֶם. ה לֹא-יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם-מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ, לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ. ו חֲזַק, וֶאֱמָץ: כִּי אַתָּה, תַּנְחִיל אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם." (יהושע א 6-3)

כלומר- על בסיס השבועה אשר נשבע ה' לאבות, מותר ליהושע להיכנס לארץ, גבולותיה- רחבים ביותר- מדבר סיני מדרום, לבנון מצפון, נהר פרת ממזרח והים ממערב. מזל שיש ים לעצור את זה. ולא רק שמותר לו להיכנס לארץ- אלא מותר לו להרוג את מי שכאן. ולא ניכנס לסוגיית היה או לא היה ספר יהושע. ואילו חלקים ממנו היו יותר או פחות. זה הספר. זאת האג'נדה.
שוב אי הנוחות הזאת.
האם "הארץ המובטחת" =הנחיות לביצוע?

אפשרות אחת- כן. אם כן- יהושע נכשל, וגם אנחנו היום. אם כן- במקביל לתודעת הכשלון- חיה תודעת שאיפה להצליח ולכבוש את הארץ לפי גבולותיה ה"מובטחים".
אפשר כמובן להתנער מהכיוון הזה, המאוד ימני ומאוד דתי. אבל צריך לברר בדיוק רב את שאלת הציונות והמדינה היהודית. בזכות מה אנחנו כאן? בכנות רבה. כולל הכרה בכך שגם תל אביב יושבת על שטחים שלא תמיד היו שייכים לאברהם אבינו. בזכות החלטת או"ם? בזכות מלחמות ישראל? בזכות שטר קניה בראשית היישוב? אני לא טוענת טענה שמאלנית או ימנית- אלא מבקשת בירור כן ואמיתי- ממי שפסל את הארץ המובטחת כגושפנקא לחיים שלנו כאן בהווה.

אפשרות נוספת- לא. גבולות הארץ המובטחת אינן הנחיות לביצוע. מדוע? כי אני לא מחשיב את הטקסט הזה ולא רואה בו טקסט שאמור להתוות הנחיות צבאיות ופוליטיות. לא בעבר ולא בהווה. נציג מובהק של תפיסה זו, להבנתי, הוא חנוך לוין. בטקסט אני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם: "אבל אני אינני חול אשר על שפת הים/ ואני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם/מעודי לא חלמתי על חברון ואינני דואג לשכם/ מה שמדאיג אותי הוא לעבור את החיים שלם..."
האדם לא מקבל את הסמכות של הטקסט, ואז הסמכות נעקרת מתוך הטקסט. לא בהכרח ממקום דתי או חילוני. גם אדם דתי יכול להתייחס לטקסט כטקסט מנחה מבחינה דתית ולראות בהיבטים הפוליטיים דברים שהם מחוץ לתחום הדתי. וגבולות הארץ, שהם עניין פוליטי- הם מחוץ לגבולות האמונה- הנה גם לתפישת רש"י יש מלאכים שומרים בחוץ לארץ. הכל בסדר. (במאמר מוסגר- איך זה יכול להיות? האם יש משהו שמחוץ לגבולות הדת והאמונה? הרי גם החלק השמאלי של עשרת הדברות – החלק של לא תרצח – החלק החברתי, לכאורה- כפוף ל"אנכי ה' אלהייך...". השבוע גיליתי דבר מדהים- אמרו חז"ל = קדמה דרך ארץ לתורה. כלורמיש יישות "תורה" ויש יישות נפרשת "דרך ארץ". והן נפרדות זו מזו. או במקום אחר- יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ משנה אבות ב ב). שוב- גם כאשר הם ביחד- אלו יישויות נפרדות)

השבוע, בזכות יעקב, מצאתי אפשרות נוספת להתמודדות עם המושג "הארץ המובטחת". משהו בפרשנים שהצביעו על קושי- כתוב "הארץ אשר אתה שוכב עליה"- שזה יכול להיות בערך ארץ באורך מטר שמונים ורוחב של 70 ס"מ לאדם מבוגר. אולי 80 ס"מ. וזה קושי- כי זה אומר שהארץ המובטחת ממש קטנה. אז פרשנים מתמודדים ואומרים שבעצם בשנתו הייתה הארץ מקופלת. אבל הקושי וגם הפתרון מלמדים על מורכבות- הארץ הקונקרטית, בפועל, אינה האוטופיה. תקפל את כל העולם- תכל'ס יעקב הוא מטר שמונים. ומדינת ישראל היא מקרית שמונה עד אילת. ומצד שני היה גם משהו בפתרון היצירתי הנפלא הזה- שיעקב יכול לישון בשקט- וביצועו מקופלת כל הארץ- לא צריך באמת לכבוש אותה, אפשר לדמיין שהיא מקופלת. זה מצד אחד מגולמני מאוד- אבל מצד שני צנוע ואפשרי. והיה גם משהו במלאכים העולים ויורדים- ביצירתיות בהגדרת מושגי הזמן והמקום. כאילו עוצרים במקום שרירותי, ועכשיו במקום במישור הארצי המאוזן, מסתכלים במימד אנכי. בסיפור הזה- זה סולם. ואני מבקשת ליצור ציר כזה- ציר עלילת סיפור התנ"ך- באמצעות נרטיב "הארץ המובטחת". אני מבקשת לראות בארץ המובטחת כמושג שיש לו תפקיד בעלילה- כוח מניע שכל פעם נוגע ומרחף במרחקים שונים ממישור המציאות של הסיפור, ומתפקד במישורים שונים בו.

בתקופת האבות- הארץ המובטחת היא רעיון אוטופי, כמעט מופרך. כמעט מופרך כמו הרעיון שאברהם יעזוב את בית אבא ויקים דת חדשה, מופרך כמו הרעיון שלאברהם ולשרה הזקנים יהיו ילדים, כמעט מופרך כמו הרעיון שיצחק ישרוד את העקדה, מופרך כמעט כמו הרעיון שיעקב האח הצעיר יהפוך להיות האח הבכור וייולדו לו 12 בנים ובת שישתלטו על מצרים. בשלב הזה, בתקופת האבות- תפקיד הארץ המובטחת הוא להיות רעיון אוטופי שתפקידו להגדיר חזון ומאפיינים של אומה נבנית- בשילוב בלתי מופרד מהבטחת ההגנה והבטחת הזרע. ולכן אין בעיה לרדת למצרים בכל פעם שיש רעב- יש מציאות ויש אוטופיה.

אחר כך, בתקופת יציאת מצרים והנדודים במדבר, הארץ המובטחת היא להבנתי, מה שקוראים בסוצולוגיה, בחקר ההגירה- כוח מושך. כלומר הדמויות בעלילה עושות מעשה כי מניע אותן כח מושך. תמונות קונקרטיות של ארץ חלב ודבש שמחלחלות לתודעה שלה הנוודים, תמונות שמצליחות ברוב הפעמים לגרום להם לצעוד. הארץ המובטחת, כמו עמוד הענן, מושכים את הנוודים באף, עוד קצת, עוד קצת.
בתקופת כיבוש הארץ- ימי יהושע- "הארץ המובטחת" היא רשיון כניסה, היא תכנית הפעולה, היא קונקרטית- לא במובן של הצורך להגיע עד נהר פרת- אלא כהצהרת כוונות וצעקת "אחרי". הארץ המובטחת היא רעיון שמניע את הדמות המרכזית והוא משתמש ברעיון הזה ככלי להובלת אנשיו. כאן לרגע יש התמזגות לא מוחלטת בין הרעיון לבין הקונקרטיזציה שלו. אבל גם בשיא תיאורי הכיבוש של ספר יהושע, בפרק יג ואחר בפרק כד- לא מתוארת איזה ארץ ישראל שלמה ומובטחת, ואין דרישה מצד האל לצייר מלא מלא בתוך הקוים. ולא רק זאת אלא שבפרק יג נפלט כי למעשה יש עוד הרבה עבודה... " וִיהוֹשֻׁעַ זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, אַתָּה זָקַנְתָּה בָּאתָ בַיָּמִים, וְהָאָרֶץ נִשְׁאֲרָה הַרְבֵּה-מְאֹד, לְרִשְׁתָּהּ." התכנית מעולם לא בוצעה- כי זאת לא תכנית לביצוע. אלא מושג, תימה, רעיון.

אחר כך, בתקופת השופטים ואף בתקופת המלוכה- הארץ המובטחת כמעט ולא נזכרת כתימה- כי לכאורה- אנחנו כבר כאן. ההתיישבות של ממלכת יהודה והממלכה הצפונית- מעולם לא נגעה או שאפה בגבולות הארץ המובטחת- גם לפי ספר מלכים וגם לפי ממצאים חוץ מקראיים (בטח ובטח לפי אלה הטוענים שממלכת שלמה הייתה קטנה ולפי אלה שטוענים שלמעשה מועלם לא הייתה ממלכה מאוחדת). וגם שלמה בימי ההשכמים הפוליטיים הגדולים שלו – המתוארים בפרקים הראשונים של ספר מלכים א, מגיע להסכמי שלום ( שמשמעם כניעה/עבדות/תשלום מיסים/חסות/אין מלחמה) אבל לא לכיבוש טריטויאלי.

מתי עניין הארץ המובטחת שוב חוזר? כאשר המצב המוסרי בשתי הממלכות מדרדר, ויש צורך ל"נער" את העם ואת המלכים. אז הארץ המובטחת לאבות- חוזרת כתימה משמעותית בדברי הנביאים. הפעם, "הארץ המובטחת" מופיעה לא כחזון אוטופי עתידי, אלא בתפקיד כלי רטורי חינוכי בי=פי הנביאים. הם משתשמים בו כמושג, כאייקון, כשם קוד. קוד למה? לטובה שה' עשה לעם ולכפיות הטובה של העם מול ה'- בכך שאינם שומרים על חוקי התורה ומתנהגים התנהגות מוסרית שלילית. תזכורת להתחייבות שנעשתה בעבר וכאיום להפרת ההתחייבות אם לא יהיה שינוי רדיקלי באופי החברה. ולכן גם עונשו של העם בסופו של דבר הוא גלות. התרחקות מהארץ המובטחת. גלות פיזית, מוחשית, לא קונספטואלית. מי שמועל בהבטחה- לא במישור של הבטחת הארץ- שהרי כאמור מעולם אף אחד לא מימש את ההבטחה ולא נדרש לכך, ולא נענש על כך, אלא במישור של הפרת ההבטחה המוסרית - מתרחק מהשבועה, מהתימה, מהרעיון שהארץ המובטחת מייצג.

לסיכום, אני מציעה, אם כך, לראות ב"ארץ המובטחת" כמושג מורכב בעלילה, הנושא תפקידים שונים בפי הדמויות והבמאי. לפעמים בתפקיד קונספט אוטופי שתפקידו להוציא את אברהם מהבית לבנות עם, לפעמים בתפקיד עמוד ענן רעיוני, לפעמים בתפקיד "אחרי" ולפעמים בתפקיד רטורי חינוכי- כדרך להזכיר מהי דרך הישר.
זוהי תימה, זהו קונספט, זה חלום. ומלאכים עולים ויורדים.

שבת שלום