פרשת תולדות. פרשת מלחמה ושלום.

שני סיפורים. אחד על שנאה תהומית ושני על פתרון נקודתי.  

פרשת תולדות מגוללת את סיפור תולדות יצחק.

בשבוע שעבר עזבנו את יצחק באוהל, עם רבקה, מתנחם על מות אמו.

כדי לספר על "תולדות" צריך ילדים, אבל פרשת השבוע מתחילה בעקרותה של רבקה...  יצחק, במעט תושייה שהוא מפגין בסיפורי המקרא, עותר לאלהים ומתפלל בעבור אשתו, בעבורו. והנה, רבקה מתעברת והרה. אבל מרגישה משהו מוזר, מתרוצץ ומוגזם. היא פונה, בלי אלהים, לאלהים, ואלהים עונה לה:

"וַיֹּאמֶר ה' לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר". (בראשית כה פס' 23)

ה' מסביר  לאם הצעירה, רבקה- שבתוכה יש תאומים. ומנבא כי מתוך התאומים יצאו שני עמים גדולים (ישראל ואדום). ושני העמים הללו לנצח יהיו מסוכסכים. ולא רק זאת, אלא שצאצאי האח הצעיר הם יהיו השולטים בצאצאי הבכור.

אז מה זה אומר?

זה אומר שלנצח יהיו מערכות יחסים כוחניות בין עמים. שהכוחניות טבועה במערכות היחסים. שיש בכוחניות הזו אגו, השפלה, שעבוד, היעדרות חירות, היעדר עצמאות. ולא רק זאת – אלא  אין לכך פתרון- כי זה חלק מהאופי של העמים ושל מערכות היחסים ביניהם.

נבואה קשה. לא כל כך לרבקה- כי היא מיד יודעת באיזה צד להיות. אבל קשה עבור עשיו, שמעכשיו ירגיש מרומה, מושפל, גזול ועשוק, מדוכא ונרמס. ובצדק. וקשה עבורנו.

אז זה הסיפור שלנו? מאבקי כח אינהרנטיים שאין להם פתרון?

צריך לזכור שהסיפור המקראי זה הסיפור שאנחנו כתבנו או אימצנו או מסרנו לאורך השנים. זה הנרטיב שלנו שאנחנו מספרים לעצמנו. על עצמנו ועל האויבים שלנו. ייתכן שזה סיפור שבא להסביר בדיעבד מערכות יחסים בינינו לבין עמים שכנים- כלומר להסביר מדוע יש איבה בין ישראל לבין אדום.  ובכל זאת, גם אז, יש בכך משהו חמור וקשה. זה הסבר שאומר "אין מה לעשות", השנאה והכוחניות אינן בשליטתנו. מאבקי הכוחות והמלחמה- יש להם נימוקים היסטוריים, אלוהיים, ולנו לא נותר אלא להילחם את שנובאנו להילחם. גישה פסיבית שמקבלת מלחמה כנתון.

בהמשך הקריאה בפרשה, יש סצינה שמראה שאפשר גם אחרת. יש רעב בארץ, ויצחק מחפש מקום שאפשר לחיות בו. ה' אומר לו לא לרדת למצרים, אלא מכוון אותו לגרר -  בין עזה לבאר שבע. איזור שמבחינת אלהים זה איזור שהוא חלק מהארץ המובטחת לעם ישראל. אלא מה? שגרים שם עכשיו פלישתים.

ויצחק מתיישב שם, מתנחל שם, ולא רק זאת אלא גם מתחיל להצליח:  וַיְהִי-לוֹ מִקְנֵה-צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר, וַעֲבֻדָּה רַבָּה..." (פרק כו פס' 14)

ובתגובה: ".... וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ, פְּלִשְׁתִּים :"  (פרק כו פסק' 14)

בקנאתם-הפלישתים סותמים את בארות המים של יצחק. יצחק פותח, והם סותמים, יצחק חופר ומוצא באר- הפלישתים משתלטים עליה. עוד באר- והם שוב משתלטים. מבחינת הפלישתים- מקורות המים  שייכים להם. מבחינת יצחק- הם שלו. בשטח שלו, המובטח לו.

בסופו של דבר, יצחק עובר לבאר שבע ומוצא שם בארות רחוקים מספיק שהפלישתים לא יציקו לו.  האם אלהים כועס עליו על הנסיגה? ממש לא. בא אליו ושוב מבטיח לו את הארץ והגנה. ואז- קורה דבר מדהים. משלחת ובראשה מלך גרר באה אל יצחק. למה? הרי יצחק כבר התרחק, הפסיק להוות איום על מקורות המים של גרר, ואף קיבל לכך חיזוק מאלהים. מה עכשיו? עוד מלחמה?

ויצחק עצמו שואל? :וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם"? (פרק כו פס 27).

הפלישתים, מתברר פניהם לשלום. הם אומרים- רָאִינוּ כִּי-הָיָה ה' עִמָּךְ. ומציעים כריתת ברית שלום, או לפחות הפסקת אש., המבוססת על שמירה הדדית על הסכם של אי פגיעה: " אִם-תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק-טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה'.  " (פס' 29). לא התחלנו לאהוב אותך או משהו, ולא קבענו מי צודק. אנחנו מכירים ורואים בכח שלך, ומעדיפים, בסופו של עניין, בראשיתו של עניין, לחיות בחיי שלום.

ויצחק מסכים "וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: "וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם" (פס' 30-31).

אז מה אפשר ללמוד מהפרשה?

אני כותבת הרהורים שלי, ומזמינה אתכם לשתף.

אחד, שיש במקרא כמה נרטיבים של התמודדות עם אויבים. אחד – הנצחת המלחמה והצדקתה. שני- מציאת פתרונות של שלום. של יישוב סכסוכים.

שני, שיש אפשרות להיות פסיבי ולנופף בדגל ה"ככה זה", ושיש אפשרות כמו מלך גרר לקום, לבוא אל האויב ולעשות מעשה של פניה לשלום ולהסכם.

שני, שלא צריך לאהוב את האויב. יצחק לא מבין איך מי ששונא אותו מבקש ממנו הסכם שלום. צריך להבין ולדייק את האינטרסים של עצמך ושל הצד השני, כדי ליצור מציאות חיים שאפשר לחיות בה.

שתהיה שבת שלום. שאזרחים חפים מפשע לא ישלמו בחייהם ובנפשם. שהמנהיגים שלנו ישכילו למצוא דרכי שלום. לא בהכרח מתוך אהבה, אלא מתוך מציאת האינטרס ההדדי. 

אם תתבוננו היטב בים הגדול- תראו שעוד יש מפרש לבן באופק, מול ענן שחור כבד.
כל שנבקש לו יהי. 

שבת שלום. באמת. 

פרשת חיי שרה

פרשת חיי שרה , (בראשית כג 1- כה 18)

אני מבקשת לדבר היום על פערים. אסמן שלושה צירים של פער: פער אחד- בכל הקשור למידע על יצחק. פער שני- בכל הקשור למידע על שרה. ופער שלישי –הפער הרגשי בין אברהם לבין יצחק.

הפערים יוצרים תלמים קרקעיים בשדה הפרשה, תנועות טקטוניות של לוחות הסיפור, שבסוף הפרשה יתכנסו לפיצוץ מבוקר.

פער ראשון, בכל הקשור למידע שהטקסט מספק לנו על אודות יצחק. הפסוקים לא מספרים לנו את קורות יצחק מרגע השיבה הביתה לאחר העקדה, שם מסופר כי אברהם ויצחק חוזרים הביתה: : "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל-בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע:" (בראשית כב 19) אם נקרא היטב את הפסוק, נשים לב כי שמו של אברהם מופיע פעמיים, הוא מוקד הסיפור, שהרי בתחילת הסיפור מסופר כי אלהים ניסה את אברהם. ועל יצחק, שלפני שניה היה קשור למזבח ואביו, והמאכלת בידו, עוד רגע שוחט אותו, עליו לא מסופר דבר. (פסוק זה לקוח מסוף הפרשה הקודמת- פרשת וירא).

בפרשת חיי שרה- מסופר על מות שרה :" א וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. ב וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ." מסופר על ההספד, על הבכי של אברהם, אבל לא מסופר על מה שיצחק חווה.

אחר כך מסופר על נערו של אברהם שהולך לחפש אישה ליצחק, והמצלמה עוקבת אחרי השליח ואחרי משפחת הסוחרים: האחים לבן ורבקה, אחרי העסקה המצוינת, אבל מתרחקת מיצחק.

ורק לבסוף, המצלמה שליוותה את רבקה ואת השליח, בחזרה לבית אברהם,מלווה אותם למפגש עם יצחק, ורק אז אנחנו פוגשים אותו. וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב. סג וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים (בראשית כד).

משוטט בשדה. חז"ל מפרשים שהוא התקין את תפילת המנחה בהולכו בשדה. אבל ייתכן וסתם הלך בשדה. משוטט, מחפש נחמה, אמא מתה ואבא לרגע לא עוצר לדבר איתו על מה שהיה, רק עסוק בלקבור את אמא למצוא לו עצמו וגם ליצחק נשים טובות. 

פער נוסף הוא הפער בכל הקשור לשרה. הפסוקים לא מספרים דבר. האם ידעה שאברהם לוקח את יצחק כעולה? האם ניסתה לעצור אותם? האם סיפר לה אחר כך? כיצד הגיבה? מה אמרה ליצחק? מדוע מתה? מדוע מתה מיד לאחר העקדה? המון שתיקות. א וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. ב וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ. (בראשית כג 2-1)

חז"ל מפרשים, בשל סמיכות הפרשיות, כי שרה מתה מצער. המדרש מנסה למלא את הפער ומספר כי השטן, בטובו, שיתף את שרה בקורות הר המוריה:

"כשבא אברהם מהר המוריה חרה אפו של שטן שראה שלא עלתה בידו תאוות לבו תאוות לבו לבטל קורבנו של אברהם. מה עשה? הלך ואמר לשרה= אי שרה לא שמעת מה שנעשה בעולם? אמרה לו= לאו. אמר לה= לקח אישך הזקן לנער ליצחק והקריבו לעולה והנער בוכה ומילל שלא יכול להינצל. מיד התחילה בוכה ומיללת. בכתה שלוש בכיות כנגד שלוש תקיעות )של השופר( שלוש יללות כנגד שלוש יבבות )של השופר( ופרחה נשמתה ומתה )פרקי דרבי אליעזר, דף ע"ב, ע"ב, ורשא תרי"ב(

פער נוסף, ברמת הרגש- בין אברהם לבין יצחק. לקוניות התיאור של עקדת יצחק- מוכרת. שורת פעלים, ללא רגש של האב או של הבן. מעט רגש דולף מעיניו של אברהם עם מות שרה, כאשר הוא סופד לה (בוכה). אחר כך אברהם עסוק בעסקנות- סביב קניית מערת המכפלה,  סביב כלה ליצחק.  המון פרטיקה, המון מעשים. אין רגש.

ויצחק? מדוע יש כאן פער מהמקום הרגשי של יצחק? הרי בכל הזמן הזה, כפי שראינו, אין תיאור של יצחק, של רגשותיו, כיצד אפשר לדעת שהעסקנות של אברהם שונה ממה שעובר על יצחק? נגיע לפסוקים האחרונים של הפרשה.

בסוף הפרשה, מתלכדים כל צירי הפערים, ציר שרה המתה, ציר פער המידע על אודות יצחק, וציר הפער הרגשי בין אברהם העסקן לבין יצחק הרגשן:

" סז וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ." (בראשית כד).

בשקט, בעדינות, כל הצער של יצחק נאסף אל תוך האוהל. הוא לא עסקן כמו אבא שלו. הוא לא מוצא נחמה במעשים ובעסקאות (זו תכונה כנראה שמדלגת על דור). הוא משוטט, אבוד, אולי המאכלת עדיין מעל ראשו, מבקש מקלט לצער שלו על מות אמו. רק בסוף הפרשה, כשנדמה היה לנו ששרה כבר איננה, מתברר שהייתה שם כל הזמן, וצובעת את הקריאה בפרשה, פרשת חיי שרה, בנוכחותה המתמדת. יצחק, בשונה מאבא, עדיין לא סיים את תהליך האבל. אולי מעולם לא התחיל. ולפתע היעדר המידע על יצחק, כאשר המצלמה מתבייתת עליו, נכנס עם רבקה לאהל, מתנחם על מות אמו, צובעת אחורה את היעדר המידע על אודותיו, לא כדבר שפשוט איננו, אלא כנעדר נוכח ומורגש. אקדח טעון געגועים, משוטט בשדה, חומר נפץ, מוקש של רגש שיתפוצץ כל רגע, מתפרק לאט ומתנחם בזרועות רבקה.

Genesis, Mama
אולי זה השיר שיצחק שר בשדה, עד לבוא רבקה.

 שבת שלום .

פרשת נח. אם נשרוד את המבול.

פרשת השבוע. פרשת נח. היה מבול.

השבוע,  מבקשת  לכתוב על מעשה בקשת בענן. מעשה שהיה.

ובכן, מעשה שהיה כך היה, ואם לא ממש כך היה- שיהיה.

לפעמים השמיים מחייכים אליך, לפעמים בוכים עלייך, בלי סיבה גלויה, ברורה, או מובנת.

לפעמים, אדם בינו לבינו יודע טוב מאוד על מה ולמה מוטחות עליו טיפות כבדות, ולפעמים- גם אם יפשפש במעשיו לא ימצא רבב. ולפעמים, לפעמים יש מבול בגלל רצון האלים, ולא בגלל חטאי האדם. (צילום: זהבה סער, מסע 2 מאגמה צ'לנג' לארמניה. ספוילר)

בקיץ האחרון, לא ידענו.

המסע הראשון שהדרכתי הקיץ בארמניה עם חברת מאגמה צ'לאנג- מושלם. מה זה מושלם? מעבר להרי המושלם. האנשים, הצוות, המסלול, מזג האוויר, האווירה. מושלם. יש בארמנית ביטוי לימים בהם מזג האוויר נפלא , ימים בהם אפשר לראות את הר אררט מכל מקום ."יום פתוח" הם קוראים ליום שכזה. שהראות נפלאה והפסגה רחוקה אך מחייכת. "יום סגור", כפי שאפשר להבין, הוא יום שהראות רעה וקשה ואין אופק. ואין אררט. למה זה חשוב? כי הר אררט, שנמצא היום בגבולות תורכיה, היה שייך בעבר לארמניה. הוא הסמל של ארמניה, הוא התקווה, הוא הברנדי, הגאווה, הוא ההיסטוריה, העתיד, הוא האהבה, הוא התשוקה, הוא הגזל, הוא התקווה. וכל המסע, היו ימים פתוחים.

במסע השני, נסגרו עלינו הימים. השמיים התקדרו עלינו. את מסלול השטח ביטלתי בגלל שנהיה בוצי ומסוכן, את הזמן הכיפי בשוק, בילינו מתחת גגונים מחכים שהגשם ייפסק, את ארוחת המלכים שהכינה המנהלה בשטח- אכלנו צפופים עומדים במעילים, תחת גזיבו, מלקטים אורז ודגים. את לינת השטח שהייתה מתוכננת למחרת- העברנו למלון- אי אפשר עוד לילה באהלים... הכל רטוב... מבול. טעינו? חטאנו? עונש? אולי לא הכל סובב סביבנו. אולי פשוט יורד מבול.

למחרת, הנקודה הבאה במסלול המתוכנן- נסיעת שטח להר ארגץ, הר געש לא פעיל, הר הגבוה ביותר בארמניה, הכי קרוב שאפשר להגיע לקו הגובה של אררט. כמעט לגעת. למעט הגבול. אנחנו מתחילים לעלות. שלג סותר בג'יפים. קר. גשם. להמשיך? ננסה עוד קצת, האבנים כאן סוגרות על השלג. אם נראה שמסוכן – נחזור. לא כל פסגה היא הפסגה שלך, צריך לזכור. המשכנו, השלג נרגע והתחיל מעט להתבהר. צריך לשמור על מתח נהיגה, אבל גם על קצב, כדי שנספיק להגיע לפסגה ולחזור באור. מתחיל להראות אפשרי. הנשים נוהגות נפלא ומצב הרוח, כמו הגובה שלנו- מתרומם. במכשירי הקשר הנשים מפנות אחת את תשומת לבה של השניה לרוכבים הבודדים, הדוהרים על סוסים לצידנו ומנפנפים לשלום. כפר יאזדים (יוצאי איראן) מחייכים אלינו, אנחנו יורדים להצטלם ולנסות לפטפט באיראנית, חוזרים מהר לג'יפים כי קר ושלג וגשם טורדני. ממשיכים לטפס. מסוכם על כולם- שאם נהיה מסוכן ולא עביר- חוזרים. לא כל פסגה היא שלנו. צריך לזכור.

אולי הפעם דווקא כן. הגענו לפסגה. הכל קפוא. שלגים קטנים יורדים עלינו. אין סיכוי לראות את אררט.  יום סגור. סגור. כפי שזה נראה אין סיכוי גם שמישהו יצא מהג'יפ. זהו? לרדת? לחזור? השקית עם הברנדי אררט שהכנו לפסגה מחייכת אלי. אני קורצת לה בחזרה. היא ואני מסכמות שלא קר. לא קר. אני מודיעה במכשיר קשר שלא קר. תנשמו מהבטן. לא קר. ועכשיו נצא כולנו, מצטופפים בתוך הקור למעגל מחבק וחם. השלג מלטף את הפנים. שלוק ברנדי אררט לכל אחד. לא קר. אין סיכוי לראות את אררט. היום סגור, הלב פתוח.

נכנסו מהר חזרה לג'יפים. הסתובבנו כדי לחזור.

ואז היא באה. יפה ואצילית מולנו. חד פעמית. מה רומזת? אולי לא לנו. אבל היא שם.

הקשת הכי יפה בעולם.

במקרה או שלא במקרה היה איתי ספר תנ"ך. קראתי אל תוך מכשיר הקשר, ומקווה לחשוב שאל הלבבות, אל השמיים, אל הקשת, אל הנופים והפסגות:

 ח וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-נֹחַ וְאֶל-בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר.  ט וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת-זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם.  י וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ.  יא וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא-יִכָּרֵת כָּל-בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ.  יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם.  יג אֶת-קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ.  ידוְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל-הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן.  טו וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר.  טז וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.  יז וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-נֹחַ  זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל-בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.  

(בראשית ט)

וזה מעשה שהיה, כך פחות או יותר, היה.

מבול של רונה קינן, לא מפסיק לרגש ולדייק. בפרשת נח ובכלל.

אם נשרוד את המבול הפעם, 
כל חיוך יהיה שונה, נגוע. 
אם אחזור על זה עוד ועוד ועוד 
תשארי עשרים שנה או עד סוף היום. 
למדנו לחכות ולוותר ואיך להיזהר, מכל מילה 

והכל יקפא פתאום 
אם יהיה לנו רגע לעצור בפינת רחוב 
לחבק ולעזוב 
כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות 
לאהוב פחות. 

בחיוך פרוע עוד אבוא לגבות חובות 
לשבור חומות ולהאיר אותך 
למרות שאין דבר שלם יותר מהכאב שמתנגן 
בשיר אחר

והכל יקפא פתאום 
אם יהיה לנו רגע לעצור בפינת רחוב 
לחבק ולעזוב 
כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות 
לאהוב פחות. 

פרשת בראשית. הבשורה הגדולה: יהיה בסדר!

פרשת השבוע- פרשת בראשית.

מצטטת מתוך פרק ג, סוף סיפור גן העדן:

"יד וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ. טו וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. {ס} טז אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ. {ס} יז וּלְאָדָם אָמַר כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב." (פרק ג' פסוקים 19-14)

גן העדן. סוף הסיפור. סצינת הענישה.ראשית נענש הנחש, אחר כך האישה ולבסוף- האדם.

איך הגענו לכאן? איך הדרדרנו מגן העדן הנפלא לעונש, איבה, לקללות, לגירוש? מה חטאנו?
ומה משמעותם של העונשים המוזרים שמעניש האל את כל השותפים לפשע?

(בתמונה, ציור של אמן אמריקאי בן זמננו שהכרתי הבוקר, Marvin Werlin) 

סיפור גן העדן (בראשית פרקים ב –ג) מתחיל במצב ראשוני, בו אין עדיין צמחיה, ואין עדיין את התנאים לקיומה- משקעים ואדם ושיעבוד את האדמה. והנה- אד עולה עלה ארץ, וכעת נדרש היצור ששמו "אדם". ה"אדם" של סיפור גן העדן, שונה מהיצור "אדם" שנברא בסיפור הבריאה שפרק א.  שם, בפרק א, האדם נברא יחד עם האישה- זכר ונקבה ברא אותם- ותפקידו לרדות ולשלוט ביצורים החיים. הוא נברא בצלם אלוהים – אולי היצור הבכיר ביותר בקרבתו לאל, הוא היצור האחרון בסדר הבריאה, והוא מקבל ברכה: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ ..." כלומר- הפריון והילודה הם חלק מהתפקידים של האדם.

 האדם של גן העדן, לעומת זאת, נברא יחידי, בודד, ראשון. הוא נברא עפר מתוך האדמה, ותפקידו מוגדר. ואם יורשה לי- קטן, בטח לעומת עמיתו מהפרק הקודם :"וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (פרק ב פס' 15).

רגע, האם האדם הזה, בשונה מהאדם של פרק א לא אמור להוליד?  שאלה טובה. מצד אחד- האדם הזה נוצר יחידי, ללא בת זוג לפריון, האדם הזה לא מתברך בברכת פריון, אין זה תפקידו. ולא רק זאת-  כאשר אלוהים מגדיר את האיסור לאכול מעץ הדעת טוב ורע, אומר האל: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". כלומר- מהרגע שתאכל מהעץ תהיה בן מוות. יוצא מכאן- שאם לא תאכל ממנו- תהיה בן אלמוות. ומי שבן אלמוות- אין לו ילדים. המוות כרוך בלידה, והלידה כרוכה במוות. אי אפשר לתפוס את ציפור אריכות הימים גם בחיי נצח וגם באמצעות הילדים. דמיינו מצב שלא מתים ורק מולידים. פיצוץ אוכלוסין וכאב ראש.

עד כאן,  אפשר לטעון כי האדם מראשיתו- היה יצור בודד, בן אלמוות, ומכאן שללא כוונה, תפקיד או יכולת לילודה.

אבל... מצד שני...נבנה כעת היפותיזה סותרת: אלוהים שאמנם ברא את האדם ראשון ויחידי, מבין באיזשהו שלב שלא טוב היות האדם לבדו. ובורא את החיות, ואז את האישה. אמנם היא מכונה "אישה"- על שום הקשר שלה לאיש, ועדיין לא "חוה", על שום היותה אם כל חי (לכך נגיע עוד מעט), אבל יש כבר פוטנציאל...

טיעון נוסף בהיפותיזה: אחרי שהאישה נבראה ולפני שנחש מופיע ועושה את כל הבלאגן, כתוב "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (בראשית ב כה). תלמידה שלי מבית ספר שעבדתי בו פעם ביפו, שאלה- מה זאת אומרת לא התבוששו?!  מה, הם היו אמורים להתבייש, אבל הם לא התביישו, בניגוד למצופה? כלומר- היו להם איברי מין?! אלוהים לא היה בורא להם איברי מין אם לא היה רוצה שישתמשו בהם... אני מאמצת בשמחה את הפרשנות של התלמידה היקרה.

וטיעון אחרון- אלוהים שלי, למה שמת שם את העץ, את הפיתוי, את המלכודת, אם לא רצית שהאדם יתפתה ו... יממש את תוצאות המהלך?

נמשיך במסלול הזה: שאלוהים מלכתחילה תכנן וזימן את הפיתוי, את האכילה מעץ הדעת, ואת תוצאות הדברים. וכעת, נחזור לעונשים. אני מבקשת לטעון שמה שאנחנו רגילים לקרוא כ"עונשים"- הם לא עונשים אלא תוצאות, ואפילו- הבטחות.

ברשותכם- הנחש כרגע לא מעניין אותי.

אחת המשמעויות של האכילה מעץ הדעת- היא ידיעת המין, המיניות. ואכן, בפרק ג, פסוק 7, מיד לאחר האכילה: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת".

מעתה ואילך, האדם והאישה הופכים ליצוריים מיניים, ערים ומודעים לעירום, לבושה, למיניות, וליכולות שלהם. ואז אומר אלוהים לאישה את התוצאות של האכילה:

"אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ." (פס' 16)

אנחנו רגילים לקרוא את הדברים כעונש- קשיי ההריון, כאב הלידה.

אבל להבנתי אין אלה עונשים. אלא תוצאות והבטחות. ואפילו חדשות מרעישות. מעתה, גברת, את יכולהת ללדת!

"... הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ..." זה ביטוי שמבטא את תוצאת האכילה, תוצאת המיניות- הילודה. הביטוי "הרבה ארבה" מופיע בפעם היחידה במקרא, בהקשר של ההבטחה של ה' להגר, שפחת שרה: "הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֵךְ, וְלֹא יִסָּפֵר, מֵרֹב." (בראשיתטז 10 )

"... בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים..."  המילה "עצב" משמשת במקרא לא רק בהוראה של "צער". במקומות רבים במקרא, המילה "עצב" משמשת בהוראה של "אל". " עֲצַבֵּיהֶם, כֶּסֶף וְזָהָב; מַעֲשֵׂה, יְדֵי אָדָם." (תהילים קטו פס' 4.)

כלומר- אישה, את תלדי בנים, ב"עצב"- כלומר, באלוהות. ביכולת אלוהיות. כאשר חוה תלד בפרק הבא את בנה הראשון, היא תביע  בעצמה את תחושת האלוהות שמפכה בה:  " וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן, וַתֹּאמֶר, קָנִיתִי אִישׁ אֶת-ה'". בתנ"כית:  קניתי את= יצרתי עם. כלומר, האדם עשה את העבודה הטכנית, אבל האישה מרגישה שהיא ואלוהים עשו ילד, שיש לה יכולות בריאה אלוהיות. בעצב, באלוהות, תלדי בנים. זה לא עונש, זאת הבטחה.

וכך גם חז"ל :" : "שלושה שותפים יש באדם, הקב"ה אביו ואמו..." (קידושין ל, ב).

עונשה היחיד של האישה, בעיני, באותו פסוק, הוא "... וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ." כתיקון, מבחינת הטקסט, למצב הראשוני, בו האדם, כמי ששמע את הצו האלוהי, היה צריך להוביל את העניינים, ולא להתפתות אחר האישה. (לא ניכנס כעת ליחסי גברים נשים, על אף שאפשר).

ועם כח הילודה האלוהי שניתן לאישה- חייב לבוא גם המוות. כפי שאמר ה' בפרק ב, כאשר הציב את האדם מול העץ: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת".  

המוות, הוא משמעות הילודה עבור האדם: "... עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב" (פרק ג פס' 19).

אי אפשר הכל.

חלק נוסף בדברי אלוהים לאדם, הוא מה שאנחנו רגילים לקרוא כ"קללת האדמה":
"יז וּלְאָדָם אָמַר כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם ...." (פרק ג פסוקים 19-17)

וגם כאן, אני מבקשת לטעון שאין כאן עונש. אלא דאגה והבטחה של אלוהים לאדם. על אף המוות, ועל אף החזרה אל האדמה, ועל אף ה"מעילה" בתפקיד השמירה על גן העדן. האדמה אמנם ארורה, אבל היא כן תצמיח לך. אל תדאג, אתה תאכל לחם. אמנם כבר לא לקט, אמנם בזיעה, אבל יהיה לך איך לפרנס את אשתך (שמעתה אתה מכנה "חוה"- אם כל חי) ואת הילדים. אתה לא נשאר לבד, גם לא כשאני מגרש אותך עוד רגע מגן העדן. העבודה הקשה היא לא עונש. היא תוצאה של האכילה והגירוש העתידי מגן העדן, אבל היא גם הבטחה, שתהיה עבודה, תהיה פרנסה. יהיה אוכל. וגם כאן, האל שותף : "... בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:" (פס' 17). גם ביבול מהאדמה, מהפרנסה, יש מימד של "עצבון" במובן המעורבות האלוהית.

טיול ארוך טיילנו: פתחנו בסוף סיפור גן העדן- בפסוקים שקראנו תחילה כעונשים קשים, חזרנו לתחילתו- ולאט פתחנו את האפשרות, שאולי הכל היה מתוכנן, ואולי הלידה והמוות, אנם עונשים, אלא תוצאות. ולא רק זאת, אלא שהתוצאות הן אולי הבטחות, ודאגה אישית של אלוהים לכך שיהיה בסדר.

שיר מופלא של דייויד גריי לשבת. אולי זה מה שאמר אדם לחוה? עזבי אותך מגן העדן, בואי איתי, יהיה בסדר. נהיה לבשר אחד.
Sail away with me honey
I put my heart in your hands

 

וזאת הברכה. ומשה חונק בכיו, מתחנן עדיין ובוכה.

פרשת וזאת הברכה, הפרשה האחרונה בתורה, קוראים אותה ביום שמחת תורה ומיד לאחריה פסוקים מתוך פרשת בראשית.  פרשת וזאת הברכה היא הפרשה בה מסופר על הברכות שמברך משה את השבטים, ועל ההיעלמות שלו מן העולם. משה עומד על הר נבו, מתבונן, ולא נכנס לארץ. (משה, בוריס שץ, פסל, אין לי פרטים נוספים)

מדוע משה לא נכנס לארץ? משה לא נכנס לארץ כעונש, כפי שמסופר בסיפור מי מריבה בספר במדבר. משה לא דיבר אל הסלע  על מנת להוציא מים, כפי שה' ציוה אותו, אלא היכה בסלע, בשיטה הישנה והטובה. משה  פקפק בה' ועל כך נענש, שלא יזכה להיכנס אל הארץ :" וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם" (במדבר כ12)

והנה, אנחנו בסוף ספר דברים. הסיפור, על הר נבו, רגע לפני הכניסה לארץ. האם ה' יתחרט על העונש שנתן בספר במדבר?  רגע אחרי יום הכיפורים, אלוהים- מה החלטת השנה, מידת הדין או מידת החסד, אלהים?

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר...." (דברים לד)

אין רחמים. אין חסד. זה הדין, משה. משה מת. וכולם בוכים:

"ה וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל-פִּי ה'. ו וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. ז וּמֹשֶׁה בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא-נָס לֵחֹה. ח וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה..."

ומשה? משה לא בוכה?

למשה לא  נקרע הלב, נשבר, מלעמוד מנגד, ולראות. רק לראות אץ מה שהוא רוצה, לא להיות ולא לגעת? לא לקבל את מה שהוא רצה והביל אליו ומשתוקק אליו, ולא מקבל?

לא הייתי מפילה את התיק הרגשי של האבל, של הבכי והצער, על משה, אלמלא הדברים שמשה עצמו גילה לנו. בתחילת ספר דברים, מספר לנו, כמין שיחה של מאחורי הקלעים, בינינו לבין משה, משה מספר לנו על שיחה אינטימית שהייתה בינו לבין ה', פרשת ואחתנן, דברים ג, 26-23 : " וָאֶתְחַנַּן אֶל-יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר. כד אֲדֹנָי ה' אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ אֶת-גָּדְלְךָ וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. כה אֶעְבְּרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן. כו וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב-לָךְ אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה".

משה מרוסק, גמור. הוא התחנן בפני אלהים שייתן לו. שיירשה לו. לראות את הארץ הטובה. ואלוהים חתך. חד משמעי ונוקב. אל תדבר אלי יותר בעניין זה. וכך משה אמור להתנהל לאורך ספר דברים. לאורך המדבר. להגיד שוב את התורה, ולהיות תקוע עם ואחתנן בגרון. וצריך להוביל את העם במדבר לקראת הארץ, שהוא יודע שהוא לא ייכנס אליה. . להיות עם ובלי. בדו כיווניות בלתי אפשרית.  תאונת דרכים בנשמה.  

ועכשיו, על הר נבו. ...

אולי משה הוא זה שבוכה, את יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה.. .?  אולי משה עומד גאה על נבו, מתבונן בארץ המובטחת, חונק בכיו המתחנן בשקט. רועד מבפנים, מרוסק.

הטקסט מחלק למשה תארים ומחמאות. מחזר אחריו, מפייס.

י וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה פָּנִים אֶל-פָּנִים. יא לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו וּלְכָל-אַרְצוֹ. יב וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל. {ש}

מי צריך פרסים ונחמות? אני עדיין עם משה המתחנן. החונק, מתחנן, את הבכי. עומד גאה, כובש עלבון. ובתוך תוכו, אולי בכלל לא רוצה לראות את ה' פנים אל פנים. רק רוצה לחיות ולהיות.

שיר מופלא של גו'ן קייל. אולי השיר שמשה שר לעצמו בשקט. הראיה, העיניים, ברגעיו האחרונים של משה- חזקים מאוד. ומשה רואה. לא רק את הארץ. אלא גם קצת את עצמו. את לבו השבור. מתבונן פנימה וכואב. מבין שהוא במצב בלתי אפשרי, חסר אונים מול כוחות גדולים ממנו. לא מת לא חי ולא נקבר.

But there’s nothing much I can do
Because I can’t live without you
Any way at all