כיצד לדבר על הכל ולהמשיך לאהוב? פרשת קדושים

פרשת קדושים (עיקרה בויקרא יט) היא אחת הפרשות המרגשות בעיני. מתואר בה רצף של התנהגויות ראויות ורצויות בין אדם לחברו, בין אדם לעצמו- התנהגויות שמבקשות ליצור חברה מוגנת, הוגנת, מוסרית.
ובכל שנה אני מתרגשת מחדש כשאני קוראת את הפרשה. כי מתוארים בה ניואנסים של התנהגות- הרגלים קטנים של יומיום, שיש בהם עולם ומלואו של ערכים. לא ללכת רכיל... לא להלין שכר... לא לשים מכשול בפני עיוור... לא לקלל חרש...
ובכל שנה, יש צו שמדבר אלי יותר מאחרים- על פי רוב בעקבות משהו שקרה. אירוע במציאות חיי.

היום אני מבקשת לדבר על הצו: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא"הנחיה ראשונה- לא לשנוא את אחיך בלבבך. קשה לצוות לא לשנוא. וקשה לצוות על מה שבלב.
הנחיה שניה- הוכח תוכיח את עמיתך. כלומר- חובה על אדם להוכיח, לתת ביקורת לאדם אחר. להגיד לו במה הוא לא בסדר.
מדוע – לא תישא עליו חטא- אפשר להבין : כדי למנוע ממנו את החטא. ואפשר להבין:שאני אשא על עצמי את החטא- אם לא אמרתי ולא הוכחתי.

אז מה זה אומר? שמהיום מותר להגיד "שמנת?" "אתה מסריח מהפה"? "אתה לא יודע לנהוג"?
לכאורה כן. באמתלה של אכפתיות, של חברות, של דאגה, של אהבה.
אבל זה לא עובר במבחן האמת של החיים.

את הקושי ביישום הצו, כבר חז"ל העלו:
"א"ר טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה – אם אמר לו טול קיסם מבין שיניך, אומר לו טול קורה מבין עיניך.
כלומר- הבעיה היא שאנשים לא יודעים לקבל ביקורת. מיד מתגוננים ו.. מתקיפים.

אמר ר' אלעזר בן עזריה:תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח.
כלומר- אנשים לא יודעים לתת ביקורת. הבעיה היא שאנשים לא יודעים כיצד להגיד את הביקורת - ולכן מעוררים זעם.

חז"ל מדברים על "הדור הזה"- תקופת התלמוד.
וכמו אז- כך גם היום. בדור הזה
מי מאיתנו באמת מעיר למישהו אחר- במטרה למנוע ממנו חטא?

אנחנו לא מעירים. למה? כי לא נעים לי. כי זה לא ענייני. כי אנחנו מפחדים מתגובה. כי זה מביך.

ואם אנחנו כן מעירים- זה מתוך כוונה להקטין, ולא מתוך כוונה להצמיח.

והצד שני עונה- מה פתאום הוא מבקר אותי?! מי הוא חושב שהוא?!

אז מה עושים? כיצד לקיים את הצו- ואת מהותו- כיצד באמת לתת לאדם שמולי משוב שיגרום לשיפור?

ציר אחד- הוא עם "עמיתך"- בנימוסים והליכות, בתקשורת מכבדת. בהתנהגות מכבדת כלפי מי שהפסוק מכנה "עמית". כל "אחר בחברה שלנו, שהוא אוביקט. וכמו אז גם ה יום- אפשר וכדאי להוכיח אדם על טעותו. במטרה להגדיל ולתקן ולא להקטין. וצריך לדעת איך. כי קשה מאוד לקבל ביקורת.

ציר שני- הוא בקשר האישי עם "אחיך בלבבך". מי שאינו "אחר- זר", אלא אח, חבר, אהוב. וקשה – קשה מאוד להוכיח. אפילו יותר קשה כשמדובר על אחיך בלבבך. כי בתוכחה- יש חשיפה של חולשות. ובחברות יש רצון אמיתי שלא לפגוע. וקשר ואהבה. ופה לב העניין. שדווקא מתוך הקשר, האמון והבטחון- אפשר לדבר. בעדינות רבה, כמו רופא שמטפל בפצע. והאהבה, כמו רשת בטחון שמונחת מתחת לרגעים לא פשוטים שלא רק אפשר לדבר אלא גם צריך.

הנחת היסוד של הפרשה- הוא בשמה- קדושים. כיוון שאנחנו קדושים- כשם שהאל קדוש- אנחנו מחויבים לכל אלה. קדושים? אנחנו? והרי קדוש הוא מיוחד, נשגב.ופה לב העניין. הקדושה היא בהתנהגויות יומיומית, קטנות, מעשיות, שגרתיות, קדושות, של כבוד, תקשורת חברות ואהבה.

החברים שלי הם החיים שלי, רשת הבטחון שלי בעולם הזה. אוויר לנשימה. מצורף השיר המדויק של ריטה- חברה

.מוזמנים לקרוא, להגיב, להוכיח, להפיץ.

שבת שלום.

ערב פסח- חג החירות. מהי החירות?

מוקדש באהבה לנשות הפורץ אוגנדה 20011, מגמה צ'לנג'.

את השבת האחרונה ביליתי באוגנדה הרחוקה שבאפריקה, בחברת נשים ישראליות, במסגרת מסע פורץ למקורות הנילוס – מסע נשים אתגרי של מגמה צ'לנג'. בתמונה: אנחנו מתארחות ב"אבויודיה"- קהילה יהודית מקומית. (כן...כן...)ותמונת השיירה שלנו, לצד ילדים שחזורים מבית הספר.

אחרי ימים ארוכים של נסיעה בג'יפים, של נופים, חיות, פירות טרופים, יערות גשם – נחנו בשבת ואת שעת אחר הצהריים, בילינו יחד בשיחה שהתגלגלה סביב שאלת החירות. אולי הקרבה לנילוס, אולי הקרבה לחג הפסח, אולי הקרבה לאנשים שחיים כל כך קרוב לטבע, שנראים כל כך חופשיי, אבל אין לנו באמת מושג למה הם כבולים ומול אילו קשיים הם מתמודיים, אולי השבת ואולי המרחק מהבית ותחושת החופש האדירה- ניסינו לברר את מהות מושג החירות בחיים שלנו- וכל אחת מהנשים- שלפני כן לא הכרנו- סיפרה על רגע של חירות בחיים שלה. ומתברר שאלה רגעים, רגעים שצריך לתפוס- רגע של תקווה, משפט שמישהו אמר, רגע של יצירה, התבוננות, יוזמה, להרגיש בבית אחת אמרה. להיות לבד- אמרה אחרת. ולא היה בינינו דבר משותף למעט היכולת להגיד- זאת חירות עבורי. לרגע. (גם ההתרגשות והתודה ההדדית על גילויי הלב).

מהי חירות אמיתית ? האם חירות אפשרית בחיינו- לא רק כאנשים בעולם המערבי, השונה כל כך מאנשי אוגנדה המקומיים- אלא כבני אדם, המחוייבים לצרכי הישרדות, לקשרי קהילה, זוגיות ומשפחה, החיים בתוך מסגרת חוקים, כללים ונורמות, השואפים למימוש עצמי- האם כל אלה לא כבלים? האם בתוך כל אלה כלל אפשרית חירות?

ומהי אותה חירות? ההגדה של פסח- מסודרת על פי סדר- כמו הומפייג' באינטרט, כמו תוכן עניינים. במרכזה- הקריאה לחירות. סיפור העבר הלאומי – שנמסר מסירה אישית- והגדת לבנך, והקריאה לחירות אישית- בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. חייב? זאת לא חירות. אבל חייב- להרגיש את תחושת היציאה מעבדות לחירות. איך עושים את זה? איך מרגישים בן חורין? איך מייצרים בהווה, בכל פעם, תחושת הזדהות עם העבר?

בהגדה יש קטע שלהבנתי יש בו שתי תשובות על החירות:

אחת- כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח. כלומר- כל הרעב יבוא ויאכל, כל מי שצריך יבוא ויעשה את הפסח. החג הזה משחרר מכבלי המעמדות החברתיים. העבד והאדון, העשיר והעני, כולם זכאים וחייבים בחג. חובה לפתוח את הבית ואת הלב- כך שכולם ירגישו, כולם יהיו זכאים לחירות, משוחררים לרגע מכבלי כסף ומעמד.

וההמשך- "השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין". זה לא רק שהשנה אנחנו עבדים ובשנה הבאה נהיה בני חורין- כי הרי כל שנה אומרים את זה. החירות היא עצם היכולת לתכנן תכנית, לראות מעבר לכאן ועכשיו, גם אני כרגע במצב הנמוך ביותר- של עבדות, של שפל כלכלי, של שפל בריאותי, של חוסר מזל, לא משנה מה- היכולת לראות עתיד, להיות מי שנושא תקווה ורואה חזון, בכל הווה שהוא. החירות היא היכולת להתבונן במציאות באופן אחר, ליצור זווית ראיה ייחודית שלי . וזאת החירות האמיתית – היכולת לראות אחרת את הדברים, לתכנן עתיד, לקוות, להאמין ומשם לפעול.

הרב קוק, בהקדמה שלו לפירוש ההגדה של פסח, כותב: החרות הצביונית (המהותית) היא אותה הרוח הנישאה שהאדם... מתרומם על ידה להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו, לתכונה הנפשית של צלם אלהים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שווים את ערכם. .... הראי"ה קוק, מתוך ההקדמה לפירוש ההגדה של פסח חג שמח! לינק לארית'ה פרנקלין האחת והיחידה....חג שמח!

פרשת שמיני-הפטרה- גבולות ההיסחפות.

פרשת שמיני- כמה מילים על היסחפות.....
בפרשת השבוע שלנו – נדבר דווקא על ההפטרה.
ההפטרה היא פסוקים נבחרים מתוך ספרי הנביאים (יהושע, שמואל, מלכים, ירמיהו, ישעיהו) שחז"ל הצמידו לקריאת הפרשות בתורה. בכל שבוע – פסוקים אחרים כמובן.
ההפטרה שלנו היום, היא מתוך ספר שמואל ב פרק ו. מסופר שם על אירוע מרגש, היסטורי, חד פעמי, על רגע של התרגשות ואסקטזה, סיפור של היסחפות ושיא סיפור שמלמד לקח ברור וחד משמעי- אסור להיסחף!
יש זמן, מקום ומסגרת לכל דבר. גם ברגעי השיא- יש דברים שמותר ואף רצוי לעשות- וגם ברגעי השיא- יש דברים שאסור.
אז מה הסיפור?

מסופר שם על המסע להבאת ארון ה' לירושלים, בתקופת דוד המלך.
מאיפה הביאו את הארון?
אפשר להגיד שמקרית יערים, אחרי קרבות בהם פלישתים גנבו את הארון כשבוי מלחמה
ואפשר להגיד שלמעשה- זהו מסע שראשיתו במעמד הר סיני, מסע בו הארון נדד עם עם יששראל במשך דורות, טומן בחובו את התורה, את הברית- והנה- מגיע סוף סוף למקומו- לירושלים. אל ההיכל, אל בית המקדש!
סיבה מצוינת להתרגש ולהיסחף? כן.. ו...לא.
חלקו הראשון של הסיפור מספר על עוזה, איש חביב שהיה חלק מהשיירה שהביאה את הארון. בפיתולי הדרך הקשה, היה רגע אחד , תמים, בו הארון כמעט ונשמט. עוזה, לתומו- שלח יד כדי לאחוז בארון. המעשה הציוני הנפלא הזה- עלה לו בחייו. ברק יצא מהשמיים והרג אותו!
מדוע? הרי עשה מעשה טוב!
יש הוראת מאוד ברורות כיצד ומי יכול לזאת את הארון. גם ברגע מתח ודרמה- שהארון כמעטו נופל, במדע החשוב הזה- אסור לעבור את הגבולות של מה מותר ומה אסור. יש חוקים ברורים.
עונש מוות? לא מוגזם?
לא רק עוזה התפרץ- אלא גם ה'- בתגובה שלו " פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה "- ולכן קורא דוד למקום, "פרץ עוזה".

דוד משנה טקטיקה, מדייק בהנחיות, מדייק באיוש התפקידים של האנשים הקרובים לארון- כדי שלא ייפגעו עוד אנשים. ואנחנו מגיעים לסצינת ההסחפות הבאה!

תופים ומחולות, שמחה וריקודים – שיירת דוד ואנשיו- עם הארון- מגיעים לירושלים. איזו שמחה! כולם באקסטזה.
ודוד? בראש הרוקדים! מְכַרְכֵּר בְּכָל-עֹז לִפְנֵי ה'....
היחידה שלא נסחפת היא מיכל, אשתו של דוד- שעומדת בחלון, מסתכלת על השיירה- ובזה לדוד בלבה . מיכל שואלת את דוד בציניות מרושעת: מַה-נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל? וארס נוטף מדבריה, והיא מיד ממשיכה- אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים. אתה, אומרת מיכל, אתה לא מתנהג כמו נכבד, אתה לא מתנהג כמו מלך- אתה נסחף ומבזה את עצמך- אתה נגלת היום כמו אחד העבדים, כמו אחד מהפשוטים. פירוש מחמיר יותר, אומר שמיכל רומזת שדוד נגלה- כלומר- בעת הריקוד- הוא חשף את איבריו המוצנעים, רחמנא ליצלן.
איך יגיב דוד לדברי הבוז?
שתי תגובות –
האחת- במילים. דוד עונה למיכל. על הדרך- הוא גם טורח להזכיר לה שגם אם יש לה טענות כלפיו כמלך, אלוהים בחר בו- בדוד, והעיף את אבא שלה מהמלוכה, אז שתירגע. ואחרי שהוא מסיים להעליב אותה בחזרה- דוד עונה תשובה ברמה העניינית- ומסביר מדוע הוא נסחף, מדוע הוא מרשה לעצמו להיות כמו אחד העבדים- מול ה', ברגעי השמחה- אין מעמדות. כולם שמחים ורוקדים.
כאן- בזירת השמחה- אין מותר ואסור, אין חוקים, אין מעמדות, אין תפקידים- הכל מותר. ואין בכך התבזות או עלבון. ההסחפות- בזירה הזאת, בהקשר הזה-מותרת ואף רצויה.
תגובה שניה של דוד- במעשים- מסור בסוף הפרק כי למיכל לא היהה ילד עד יום מותה. האם כעונש מדוד? אפשרי בהחלט.

ראינו אם כך שתי סצינות של הסחפות- בעזרה לארון הנשמט ובשמחת הבאת הארון. ומתברר שגם להיסחפות יש גבולות, מסגרות והקשרים. ובמסגרת אחת- ההסחפות היא אסורה. ובמסגרת אחרת- היא רצויה ונהדרת.
אני לרגע מסתכלת על ילדים, על בי נוער ועל מבוגרים. ונדמה לי שעשינו קצת בלאגן.
ילדים- באופן טבעי- לא תמדי מבינים איפה מותר ואיפה אסור להיסחף. מה ההבדל בין כביש לגן שעשועים.
בני נוער- בגיל המקסים והנורא הזה- נסחפים- במקומות שאסור ומסוכן להיסחף, מעבר לגבול. ומצד שני מונעים את עצמם ממקומות שכיף ונעים ומוגן ובטוח לכרכר בעוז. אולי חלק מחוסר איזון של הגיל. אולי דרך להגיד משהו למבוגרים. אולי דרך לעצב את הדמות שאישית הייחודית של כל אחד. ואז נהיים מבוגרים....
ומבוגרים: יש חופשיים, נסחפים, ממצים את הפונטיצאל של המקומות המותרים הנהדרים להיסחפות. זה ההבדל בין אירוע משפחתי כזה או אחר, זה איך נראות שעות הפנאי שלנו, זה איך אנחנו מתלבשים, ואיזה דרור אנחנו נותנים למחשבות, ואם זה בסדר או לא בסדר לקחת לעצמנו שעה ביום לעצמנו, או מדי פעם לנסוע למקום שמעולם לא היינו בו. או סתם לאכול ארוחת ערב בים. וגם- איך אנחנו מסתכלים על אנשים אחרים. אבל לא כולם חופשיים, לא כולם מנצלים את מרחב ההסחפות המותר. מי שנסחף- אנחנו מסתכלים עליו במבטי הבוז של מיכל. ורבים - עומדים בחלון ומסתכלים בבוז על אלה שנסחפים, על אלה ששמחים ומכרכרים במקומות שמותר. במקומות שאפשר, במקומות שרצוי ונהדר. לבזים:תפסיקו יא קנאיים, ולרוקדים כשאחרים מסתכלים עליכם - תמשיכו לרקוד, מה אכפת לכם:-) ולאלה שרוצים אבל לא מעזים- איך זה שכוכב אחד מעז לרקוד עד אור הבוקר? יאללה, בואו. תגבירו את הווליון ותהנו מאוד מאוד


שבת שלום. תרקדו ותשמחו. אביב בפתח.

מגילת אסתר-הרהורים על אחריות ועל גורל...

קישור למגילת אסתר בהוצאת מטח. כתיבה ועיבוד- שלי. איורים בלה גולדנברג טייב

שמו של החג- פורים- על שם הפור שהפיל המן. המן זמם להרוג את היהודים בממלכת אחשורוש, כיוון שמרדכי היהודי לא השתחווה לו. המן, בכעסו, פנה אל המלך אחשרוש, וקיבל אישור להשמיד את העם שלא מפועל על פי חוקי המלך. על מנת לקבוע את התאריך ליום ההרג- הפיל המן פור. בהינף קוביה או אבן, או איך שהמן לא הפיל את הפור- יכולנו – לפי הסיפור- לחגוג את פורים גם בקיץ- איזה חום היה בתוך התחפושת של בוב ספוג, או בשיא החורף- כמה בכי על האיפור של הליצן שנמרח בגשם...
הגורל- היא דרך אחת לקבל החלטות בחיים. לתת למשהו גדול מאיתנו להכריע, ואולי גם רנדומאלי, שרירותי.

אל מול הגורל הזה- צריכים מרדכי ואסתר להתמודד.
השמועה על יום השמדת היהודים- עושה כנפיים. מרדכי לובש שק ואפר ועומד מול הארמון. אסתר, שנבחרה למלכות, ספונה בארמון, ולא ממש מעודכנת בנעשה- שולחת לו בגדים- כי לא יאה להסתובב עם שק ליד ארמון המלך- אבל מרדכי מסרב ומבקש משליח שיספר לאסתר מה זה ועל מה זה- מדוע הוא לובש שק ואפר. לא רק זאת- אלא שמרדכי מבקש מאסתר שתעשה משהו כדי לשנות את הגורל. ומי יודע אם לעת הזאת הגעת למלכות....

וכאן אנחנו ברגע קריטי.
מצד אחד- גורלו של העם היהודי על כתפיה השבריריות של אסתר.
מצד שני- אסתר לא נקראה למלך מזה 30 יום. אפילו לפנות אל המלך, ולהתחיל איתו בשיחה- היא לא יכולה. אם תפנה אליו בלי הזמנה- אחת דינה- למות.

מצד אחד- הגורל- הפור- הקביעה השרירותית, הגדולה יותר מאסתר וממרדכי. המציאות.
מצד שני- האחריות- התחושה, ההכרה, ההבנה, ההחלטה- לעשות מעשה. לגרום לשינוי המציאות.

מה הסיכוי של האדם הקטן מול המציאות הגדולה? האם יש להחלטה שלנו, לאחריות שלנו- כוח אל מול הגורל?

וּמִי יוֹדֵעַ אִם-לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת,(אסתר ד) אומר מרדכי לאסתר. ובאותו הרגע- נוצרת בה מלכות פנימית. נשברת הקליפה של הנערה החסודה, המוצאת חן בעיני כל רואיה, ויוצאת מתוכה אישה, שלוקחת אחריות על גורלה, על גורל עמה, שמחליטה לשנות את המציאות ולא להיכנע לגורל. במאבק הכוחות- האדם ינצח.

וכמו בסרטים המצוירים על גיבורי על שהיו אנשים פשוטים ופתאום יוצא מהם כוח אדיר, כמו בסיפור הקוסם מארץ עוץ- שמתגלה שלמעשה הכוחות תמיד היו קיימים בנו- אסתר החדשה נחשפת. אסתר שלוקחת אחריות, מחלקת הוראות, לא מפחדת להפר את הגורל, לנפץ את החוק, לקחת סיכון ולעשות מעשה!

לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי

ובדרכים מתוחכמות, עדינות, מלאות תבונה וקסם- מכשפת אסתר את אחשורוש, בעוד משתה ועוד מסתורין.... עד שהגורל נכנע לה, ומשתנה בהתאם לרצונה.

האם רק לאסתר יש את הכוח הזה? לקחת אחריות ולשנות גורל? נדמה לי שאחד המסרים החזקים של המגילה הוא האחריות האישית. השיחה הזאת של מרדכי עם אסתר, של אדם עם עצמו- לרגע הזה הגעתי למלכות? שתיבקע ותפרוץ מתוכי? לא להיות מונע מתוך תכתיב או גורל שמישהו אחר קבע עבורי, לא לזרום אם הזרם, שולקח בעוצמה, אלא להיות סכר. לעצור. להתבונן במראה, ולתת למלכות שבתוכנו לפרוץ, ללבוש בגדי מלכות ולקבוע לעצמנו את עצמנו.

נכתב בהשראת הרצאה של ד"ר רוחמה וויס
מוקדש באהבה לאנשים סביבי, שהם מלכים ומלכות ולא נותנים לרגעי משבר להיות גזירת גורל, אלא בוחרים ולוקחים אחריות.

מעמד האישה במקרא

פרשת השבוע היא פרשת ויקרא, אבל בשל אירועי היום- היום אני רוצה להקדיש את הרשומה היום למעמד האישה בתנ"ך. ולקריאה חיובית, לא לוחמנית או כועסת...


המאבק למען שוייון בין נשים לגברים בעולם המערבי- עבר תפנית. בתחילה- היה זה מאבק שדיבר על שוויון מתוך זהות- מתוך דומות. ואילו בשנים האחרונות, מדובר על מאבק לשויון שהנחת היסוד שלו היא השונות. על אף השונות ומתוך ההכרה בשונות- נדרש שוויון.

כשקוראים את סיפורי המקרא ואת חוקי המקרא- רבים מזדעקים ובעיקר מזדעקות על חוסר השוייון. סצינות כמו אברהם שזורק את הגר מהבית, או לאה, האחות בכורה והמכוערת שנמכרת בגניבה ליעקב, סיפוןר אונס דינה, סיפור או אפילו- הסיפור שלנו עכשיו- סיפור מגילת אסתר, בו מלכה אחת מושלכת מתפקידה על כך שלא רצתה להראות את יופיה, ושניה- מפלסת את דרכה על המלך בדרך פתיינית.
אני רוצה להציע קריאה אחרת לסיפורי המקרא- קריאה שמתמודדת עם תקופת התנ"ך כתקופת חברה פטריאארכלית אמנם, אבל סיפורי התנך מציעים בדרך חתרנית, כח לנשים. אמנם לא פורמלי- אבל מעשי. הנשים, בסיפורי התנך – הן אלה שקובעות את המציאות.

האדם הראשון- עומד חסר אונים מול האישה . והעונש שלה- והוא ימשול בך- הוא הקניה של כוח פורמלי לאדם- כתגובה לכוחה הפנימי של האישה. רבקה- היא זאת שמהנדסת את יצחק ואת הבנים- למציאות שהיא רוצה לראות- מציאות בה יעקב הוא המוביל. אמו של שמשון הגיבור היא זאת שמתגלה אליה המלאך, ולא מתרגשת מבואו. חנה- היא הפרקטית, היא שהולכת למקדש להתפלל ונודרת נדר בזכותו נולד שמואל- בשונה מאלקנה, בעלה, שעומד פשוט ידיים- ואומר- טוב אני לך מעשרה בנים. חמוד- אבל לא מספיק. ובמגילה שלנו- מגילת אסתר- אישה הצילה את העם כולו.

גם החוק המקראי- מגן על הנשים. בחברה פטריאכלית לחלוטין, בה לאישה אין זכויות- בא החוק המקראי ומגן על נשים שבויות לדוגמה- אסור לאנוס אותן ואסור למכור אותן. עלרקע נורמות שמתירות זאת. אישה שנאנסה- האנס מחוייב לשאת אותה. חוק נוראי? ממש לא. חוק שדאוג לה, כי אם האנס לא יינשא לה- אף אחד לא יינשא לה.

מזמור תהילים קכח מתאר את האדם המאושר- כמי שאשתו כגפן פוריה בירכתי הבית. ואלה בדיוק שתי הקריאות האפשריות- מי שרוצה- יכול לקרוא זאת כתיאור מעליב, האישה צדית, אחורית. צנועה ומוסתרת.
ומי שרוצה- יכול בקריאה שמגדילה את האישה- האישה כגדולה, כמי שמגביהה מעל הבית ומצלה, מסוככת, מגוננת על יושבי הבית. מתוכה שפע בלתי רגיל – על אף היותה ענף בודד. תפקידה- או אופיה- שונים משל הגבר- אבל זאת הנקודה. גברים ונשים שונים- את זה כל ילד בן 3 מבין. ודווקא מתוך הההכרה בשונות- יש דרישה לשוייון. ונדמה לי שקריאה מחודשת בתנך תאפשר לראות דווקא את הגישה השוויונית שמציעה התנך- על כוחה האדיר של האישה- השונה מכוחם של גברים.
שבת שלום!
הקשיבו לאחד השירים היפים ביותר על שוויון, מושר מפי אחת הנשים עם הקולות המרגשים ביותר, מתקופה שנדמה היה שכולם עוד האמינו

פרשת פקודי. בין הגלוי לנסתר. במרדף אחר החומק תדיר.

פרשת השבוע, פרשת פקודי, מתארת תיאור מדוקדק, פרטני, של תהליך התכוננות הכהן הגדול לקראת הכניסה לאוהל המועד- בבגדים, בשמן המור, הרחצה, הטקסים הקטנים, האיטיים. מרתק לראות, שזה תהליך דו כיווני. מצד אחד- יש בו התקרבות גדולה לדבר האמיתי- תנועה קדימה. מצד שני- יש בו התכסות- בבגדים, בפרוכת, במסך, ובסופו של דבר בענן. פעם הכהן מתכסה, ופעם המשכן. מתח שנארג לאורך הפרשה כולה, פתיל זהב, אחר פתיל זהב. אולי בהשראת חג פורים ומגילת אסתר- אני קוראת את הטקס הזה כטקס אירוטי ממש. שיש בו כל הזמן, ובמקביל, גילוי וכיסוי. איך זה קשור למגילת אסתר?


במגילת אסתר יש סצינות של מפגש אינטימי בין גברים לנשים, שיכולות להיות אירוטיות. שני מפגשים מלכותיים, למען האמת. אחד- בין ושתי לאחשורוש, בזמן המשתה. ושניה- כאשר אסתר פונה אל המלך אחשורוש, להציל את עמה ומולדתה.



מה קורה במפגש עם ושתי? אחשורוש שיכור, אחרי 180 יום של שתיה (בערך חצי שנה), קורא להביא לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּכֶתֶר מַלְכוּת לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת-יָפְיָהּ כִּי-טוֹבַת מַרְאֶה הִיא.הקריאה להאדיר את יופיה של ושתי, כל כך בוטה וולגרית, עד כדי שהיא מעליבה את יופיה של ושתי- ואת ושתי עצמה. חז"ל, כדי להקצין את הסצינה, מפרשים שהוא ציווה להביא אותה "בכתר מלכות"- בלבד. היינו ללא בגדים. בסצינה הזאת, יש יופי, יש קרבה, יש אולי עירום- אבל אין בה אינטימיות.. יש אולי פשטות, אבל אין כבוד. המפגש פנים מול פנים- אין בו מתח, אין בו קסם, אין בו עניין. ואכן- ושתי מסרבת.

האיור-מגילת אסתר בקומיקס. הוצאת מטח.איורים- בלה גולדנברג טייב. כתיבה-נ.ש.

ומה קורה במפגש עם אסתר? אסתר בארמון המלך, מנותקת לגמרי מהמתרחש, לא יודעת שכבר נפל הפור להשמיד את עמה. לפתע, אסתר נדרשת על ידי הדוד שלה, מרדכי, להציל את עמה ומולדתה. מרדכי מבהיר לה, באמצעות שליח, שהיא נושאת על כתפיה את האחריות להצלת העם, ואין מישהו אחר בלתה- מי יודע אם לעת הזאת הגעת למלכות? מה תעשה אסתר? איך היא תיגש אל אחשורוש? איך תשכנע אותו? לפניה עומד מכשול ראשון וקריטי- אחשרוש לא קרא לה לבוא אליו, כבר שלושים יום. וכולם יודעים- שאסור לפנות אל המלך אלא אם נקראת לך. ומי שיפר את הצו- ימות. עם כל הבהלה, ועם כל האחריות על הכתפיים- אסתר ניגשת למשימה. באשר אבדתי אבדתי.

ואסתר- ראשית לובשת בגדי מלכות. מתלבשת, ולא מתפשטת. באה חתולית ומדויקת. מכובדת, מכבדת, ומסקרנת. ועומדת בחוץ, בחצר. מכסה ומגלה. רחוק- אבל מספיק קרוב כדי שנוכחותה תורגש. ואז הוא מזמין אותה. ואז היא נכנסת- ולא צועקת או בוכה- אלא באיפוק נוגעת בראש השרביט. מַה-לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עַד-חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ?
ושוב, היא לא בוכה או מתפרקת, אלא מכסה את כוונתה, ומגלה רק מעט- תבוא מחר למשתה, אתה והמן.... וכך לאט לאט, טווה אסתר חוטים סביב אחשורוש. בבגדים, בנגיעות קטנות, בנוכחות שגורמת לסקרנות- ובעיקר לא מגלה, אלא מכסה. ורק המשחק הזה של גילוי כיסוי- מצליח לגעת במלך הבהמי קצת הזה, שאת אשתו הקודמת ביקש שיביאו כדי להראות כמה יפה היא.

את הרעיון הזה של גילוי- כיסוי- של ארוטיקה, של זוגיות שמבוססת על שונות, מסביר הפילוסוף בן זמננו, עמנואל לוינס: הצד המרשים של האהבה הוא שניות של הוויות שלא ניתן לגבור עליה; הווה אומר, זהו יחס עם מה שהוא חומק תדיר ... (לוינס, האתיקה והאינסופי, 1995)

נחזור לפרשה שלנו- נדמה שקורה כאן תהליך לקראת מפגש עם החומק תדיר. מפגש אינטימי שלקראתו צריך לנוע בשני כיוונים, של גילוי וכיסוי, של התקרבות ושל מרחק, של מרדף אינסופי אחר החומק תדיר ובכל זאת תמיד נוכח.


וַיְכַס הֶעָנָן אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. לה וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד כִּי-שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד יְהוָה מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן. לו וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. לז וְאִם-לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד-יוֹם הֵעָלֹתוֹ. לח כִּי עֲנַן יְהוָה עַל-הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל-בֵּית-יִשְׂרָאֵל בְּכָל-מַסְעֵיהֶם


מצורף קישור לסרטון שיורם טהרבלב מספר את סצינת ושתי- בגרסא משלו. תודה לנעמי גולן על ההפניה! מזהירה מראש- מקסים, וקצת בוטה לסיום...

לסיום, שיר יפהפה תמיד, על היכולת האינסופית להתפעל כל הזמן, להיות מופתע מהנגלה, וללכת שבי אחר הסמוי.

מוזמנים לקרוא, לשמוע, להגיב, להפיץ...שבת שלום! נויה

פרשת ויקהל: על התרומה כערך אליטיסטי, ועל התרומה כפרטיקה אנושית יומיומית מהלב.

בתמונה- "ילקוט בצלאל" זאב רבן

אני מודה שלפעמים נדמה לי שיש צביעות מאוד גדולה בכל הקשור לתרומה ולהתנדבות בחברה שלנו. מצד אחד- התרומה לקהילה היא ערך נעלה וחשוב בחברה הישראלית: אנחנו מעודדים את התרומה לקהילה, ומחנכים לתרומה – בתנועות הנוער, וגם בבתי הספר במדינת ישראל, בכיתה י יש חובת מחוייבות אישית. בני נוער רבים הולכים לשנת שירות, על חשבון זמנם הפרטי, מתוך רצון כן ואמיתי לסייע. מצד שני- בחברה הבוגרת- יש אמבילונטיות. יש קבוצה שתורמת, שפעילה, שמתנדבת. לא כאקט חינוכי- אלא כאקט חברתי, אפילו הישרדותי. אין סוף לארגוני ההתנדבות למבוגרים. ומצד שני- יש המפנים אצבע מאשימה כלפי הממסד- למה הממסד מפיל על האזרחים את ההתנדבות, ולא מטפל בעצמו בזקוקים לכך.
למעשה- עולה השאלה, האם ההתנדבות היא ערך תיאורטי, אליטיסטי, שיפה לנו להתהדר בו, אך באמת של החיים- זהו מנהג שפוטר את השלטונות ומקבע את תרבות השנור.
ולא רק במערכת יחסים של נזקק- ומתנדב, בה יש לכאורה חוסר שוויון. גם בתרומה הבסיסית של כל אחד למען הכלל, יש צביעות. המס שצריך לשלם מעצם החברות שלנו בקהילה. ולא מס של כסף, אלא מיסים של תשומות הלב ושל אכפתיות לתחזוקה של הדבר הזה שנקרא "רשות הרבים". למה אני זורק מהאוטו לכלוך? תראה אותו! למה אני עוקף? עקפו אותי קודם. למה אני לא משלם ועד בית- קודם תראי לי שאחרים משלמים. וכן הלאה....

פרשת "ויקהל" מבקשת כל אחד לתרום לטובת בניין המשכן. מדובר בשני סוגים של תרומות.
האחד- של חומרי גלם: כסף, זהב, נחושת וכדומה.
שני- עבודה, כשרון, ידיים טובות, מה שנקרא. הראשון, הוא בצלאל בן אורי, על שמו נקרא בית הספר העברי הראשון לאמנות בראשית המאה ה- 20: "בצלאל".
כמה להביא ולמה להביא? אין מספר ברור, ואין סיבה נוקשה כמו "חוק" או "צו". אלא-
כל אחד לפי לבו.
קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת...
כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל-הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד-מֹשֶׁה...
שיטה קצת מוזרה. השיטה מסתמכת על הרצון הטוב, ועל הנחת היסוד שכל אחד ייתן את המקסימום למען הכלל, ברצון, באהבה, מתוך אכפתיות ואולי מתוך הבנה שכשטוב לכלל- טוב גם ליחיד....
ואם אין לי בלבי לתת? ואם בלבי קמצנות נוראה, ושאחרים ייתנו, אלה, הדובוני אכפת לי, ואני- מה אכפת לי...
אמנם- לב במקרא- הוא איבר שנתפש כאיבר המחשבות- ואם כך, אפילו עוד יותר טוב לסיפורינו. התרומה ניתנת לא רק מהלב, מהרצון, אלא מתוך מחשבה ותבונה.

אני מודה שבאופן אישי אני מרחמת ונגעלת מהאנשים שחושבים ככה. שידם ולבם סגורים.
ואני לא מפסיקה להתרגש מהאנשים שנותנים בלי חשבון, באהבה ובחן.

מה ההבדל בין האנשים? אפשר להסביר בכל מיני דרכים.

הסבר אפשרי אחד- מצאתי בפרשה שלנו, פרשת ויקהל. כאשר מתואר בצלאל בן אורי,הוא מתואר כך:
וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה.
ועל עוזריו נאמר:
מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת-לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל-מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁ
כלומר- אולי מי שמרגיש מלא, מי שמרגיש שניחן במתנות האל של טוב חכמה כשרון ולב- יכול לתת ברוחב לב, ולא לפחד שיתרוקן לו. לא לפחד שיחסר. ואלה האנשים שיודעים, שהנתינה, אותה נתינה של תלמידי כיתה ו בתנועת הנוער, או של החבר'ה של שנת שירות, או של המבוגרים המתנדבים- אין בה צביעות או חינוך לערכים שאין להם אחיזה של ממש במציאות. עבורם הנתינה היא נתינה שלמה, שאין בה צביעות, אלא יש בה אפילו הכרת תודה על הטוב שניתן לך, ושימוש הוגן והגון ביכולות ובמתנות שניתנו לך, למען הכלל.
החדשות הטובות: תמיד אפשר לעבור צד.

מצורף אחד השירים הכי יפים בעיני. שבת שלום. מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ.