פרשת במדבר ומגילת רות- מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה?

פרשת השבוע- פרשת במדבר.

בפרשה שני עניינים מרכזים.  אחד- מפקד בני ישראל. שני- תיאור תפקיד הלווים

בנשיאת הארון (משפחת קהת, היא המשפחה שתפקידה לשאת את הארון).

מפקד? ממש מפקד, סופרים- לדוגמה: "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה וַיִּפְקְדֵם בְּמִדְבַּר סִינָי: וַיִּהְיוּ בְנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת לְגֻלְגְּלֹתָם כָּל זָכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כֹּל יֹצֵא צָבָא: פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת:" (פס' 21-19)

 הולכים במדבר, מה זה משנה בדיוק כמה? הרי חלק מתו בדרך, חלק ימותו עוד מעט, מה זה משנה אל מול הנצח כמה אנחנו בדיוק? וממילא כל הרעיון של ההליכה במדבר הוא לייצר אחוזי פחת, לסנן את דור העבדים. באופן מפתיע, זה מאוד מעניין ומאוד חשוב- לספור ולדעת מי בדיוק נמצא איתנו. להתייחס לכל אדם – כאל אחד ויחיד שסופרים אותו, והוא חלק מהכלל. יחיד, פרטיקולרי, ויחד עם זאת חלק מהכלל, שבונה את השלם.

אני מנסה לחשוב על מצבים שסופרים אותנו היום- רשימת נוכחות בכיתה בבית הספר, להעביר כרטיס בעבודה, מפקד של חיילים – כיתה, מחלקה, פלוגה, גדוד- צבא שלם. מפקד האוכלוסין. זה נורא מרגיז ומטרחן. אבל כמה מעליב להיות הילד או הילדה ששכחו לקרוא בשמם, כמה נכעס אם שעון הנוכחות לא יעבוד ולא נקבל את שכרינו, כמה מדינה שלמה עומדת על הרגליים אם חייל/ת אחד חסרים. כל אחד רוצה להיות יחיד ומיוחד, עולם מלא, אדם אחד ונספר בתוך הכלל.

מקובל לשייך את חג השבועות כחג מתן תורה. לא תרצח. לא תגנוב. לא כתוב "אסור לרצוח" , או "אל תרצחו" ניסוח הפונה אל היחיד - אל האדם. כל אחד מחוייב. וכל אחד הוא שלם בתוך כלל שמגדרת אותו השייכות לקבוצה הזאת שקיבלה על עצמה את התורה. החוק- הופך אותנו לקבוצה ומגדיר ומגדר אותנו. את "אנחנו".

עוד לפני העיון בתוכן החוקים- אלה חוקים מחייבים שיוצרים קהילה, קבוצה, שוויון ערכי בין אדם לאדם מעצם היותו אדם. בשונה מכל חוק אנושי אחר שיש בו היררכיות ומעמדות. כיוון שהאל הוא העליון- כל בני האדם שווים בפני החוק. וגם המקרים היוצאים מן הכלל נידונים ויש להם מקום- כאשר החוק הוא נקודת התייחסות. כולם מבלי יוצא מן הכלל מחוייבים לחוק. כי אנוכי ה' אלהיך, או כל סיבה אחרת.

שבעים פנים לתורה. ותחת כנפי השכינה חיים יהודים במשמעויות שונות שהם מקנים לכותרת "יהודים". לא רק "דתיים" ו"חילוניים" אלא כל אחד מאיתנו- הרי אי אפשר לשים אותו בתוך קבוצה, מסגרת, כותרת, כל אחד מיוחד- זוכרים? ובתורה הזאת כתובים כל מיני דברים- וכל אחד יכול לקחת ממנה כל פסוק כדי להצדיק את תפיסת עולמו.

נגיד, אם רוצים להגיע לשמירה על "גדר" ועל ייחודיות הם היהודי, בדרך של הפחדה ושנאת זרים, אפשר לקרוא בספר דברים יז:  

א) כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ:

(ב) וּנְתָנָם ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם:

(ג) וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ:

(ד) כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר:

(ה) כִּי אִם כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ:

(ו) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה:

אם רוצים לקרוא קולות מנוגדים- אפשר לקרוא סיפורים על גיבורי האומה שנשאו נשים נוכריות, ועברו באופן מובהק על האיסור. (יוסף, יהודה, משה ועוד). ולא עושים מזה סיפור וזה לא עניינו של אף אחד, כי כשמרים מרכלת על אחיה, משה, שנשא כושית- היא נענשת. ואפשר גם לקרוא על יהושע, שבסיפור כיבוש הארץ, הוא נעזרת במידע מודיעיני מהזונה המקומית, וכאות תודה, הוא מבטיח לה שהוא יגן עליה בעת הכיבוש- שאמור להיות כיבוש טוטאלי, מוחלט. ויהושע אף מקיים, והיא יושבת בקרבנו עד היום הזה: "וְאֶת רָחָב הַזּוֹנָה וְאֶת בֵּית אָבִיהָ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהּ הֶחֱיָה יְהוֹשֻׁעַ וַתֵּשֶׁב בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי הֶחְבִּיאָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלַח יְהוֹשֻׁעַ לְרַגֵּל אֶת יְרִיחוֹ" (יהושע ו 25).

או אם רוצים, אפשר לצטט גם פסוקים שרוח ההומניזם והשוויון שורה עליהם.

לדוגמה- מבראשית ט, פסוק 9, לאחר המבול- פסוק שמגדיר את הערך השוויון כערך יסודי, כערך שממנו נובעת התנהגות- לא רוצחים אדם אחר: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם".

או נגיד, מי שרוצה, יכול לקרוא פסוקים מספר שמות פרק כב, כדי להבין איך צריך להתנהג כלפי הנזקקים והחשים בחברה, ולא רק זאת- אלא גם מה יקרה למי שלא יתנהג באופן מכבד וראוי:

כ) וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:

(כא) כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן:

(כב) אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ:

(כג) וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים:

אז עד כה- ראינו שכל אחד אוהב וצריך שיספרו אותו ויראו אותו כיחד, כעולם מלא. והיחידים אוהבים לראות את עצמם כעם- ומגדרים את עצמם בחומת התורה, החוק. והחוק הוא מחייב. אבל, כיוון ששבעים פנים לתורה, והתורה היא החוק המחייב-  יש כאן בעיה- כיצד יכול אדם להכריע כיצד לנהוג? חוק אמור להיות בהיר, קוהרנטי, אחד. אין מקום לפרשנות. נדמה שאנו חוזרים לאדם- לאיש שתפקידו להכריע. וזה קשה בעיקר בימים שאין חוק, שאין דין ואין דיין, בימים שאין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה.

הנה בועז, לדוגמה- החבר שלנו ממגילת רות (שמתרחשת, כפי שהיא מעידה על עצמה, בימי השופטים- ימים בהם אין חוק ואיש הישר בעיניו יעשה). כל הסיפור הוא מנהל דיאלוג עם המושג "חוק". פעם הוא נותן לרות ללקט לפנים משורת הדין, ומגן עליה מפני הקוצרים שאם לא כן- היו מציקים לה. פעם הוא פועל לפי החוק- ולא נוגע ברות עד שלא יבוא הגואל הקרוב מנו, על אף הפיתוי בלילה... בגורן... הוא שומר חוק! והיפה ביותר – הרגע שהאיש קובע חוק. קובע חוק?! כן. פועל לפי צו מוסרי פנימי.

כתוב בספר דברים כג פס' 4: "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם:" ובועז- עושה מה שבא לו , ונושא את האישה המואבית. ומיד לאחריו, הרוח נושבת לכיוון הקבלה של רות, אותה אחת שקודם לא ספרו אותה, וכולם עכשיו מברכים אותה... כרחל וכלאה... טובה משבעת בנים... איפה היו קודם? היה שם איש מנהיג אמיץ שקבע הלכה. חז"ל, בעקבות בועז, "מכשירים" ואומרים- "עמונית ולא עמוני, מואבית ולא מואבי"- כלומר- מדייקים את הקריאה בפסוק באופן שמתיר ומכשיר את הנישואין לרות המואביה. זה בטקסט. אבל במציאות של החיים של הסיפור- בועז קובע חוק. איך? למה? מה קרה? יש רגע אחד יפה בשדה, בין הקוצרים השיבולים והאלומות, בו טמון בעיני סוד הקסם- הרגע בו אדם בוחר בחירה ערכית ומדייק. פרק ב פסוק 10:

"...מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה?" שואלת רות. בין הנוכריות, הזרות, התחושה שלא סופרים אותך, שאתה עוד עני, יתום, גר, אלמנה, לז, אובייקט, עני, קבצן, משוטט, חסר בית- לבין היותך מוכר, בן בית, אהוב, מוכר בשמך, מוכר בפניך, מוכר במגע, מוכר בהכרה שבך ובזכויות שלך, בנוכחות שלך, האישית, החד פעמית, בהיותך אדם. בין קצה הזרות לקצה המוכרות- יש שער, שער המבט- שער העיניים. הרגע בו אדם מתבונן ורואה מולו- אדם. רות הייתה עובדת זרה ללא רישיון, פליטה שאף אחד לא ספר, אלמנה, גרה, מלקטת. זה מה שהיא הייתה. מי רואה אותה בכלל? לו הייתה הולכת היום בתחנה המרכזית, הייתה אולי מתה ברעב או חוטפת מכות. ובועז? בועז רואה אותה. ומכיר אותה ומכיר בה. וכך הכריע, בכיאוס הנורמות החוקים- כך הוא סלל שביל יציב, ערכי, סדור ובהיר של הערכים בהם הוא בחר.

כל המוצא קשר לענייני דיומא- צודק.

זה רגע של בחירות. אמנם הבחירות לכנסת התבטלו- בזכות/בגלל ההסכם בין מופז לנתניהו, אבל את הבחירות הפרטיות שלנו – אי אפשר לבטל. במה אנחנו בוחרים? בהתעלמות מוחלטת מהחוקים במדינת ישראל, בחברה בה אנו חיים? בהשתתפות בכיאוס החברתי, שמתיר לאנוס, לרצוח, לגנוב, לפרוע לבזוז להכות לשנוא? בפרשנות לחוק שמתירה לעשות הכל, כל מה שלא מוסרי ואסור ונורא? או בעשייה חברתית ערכית משמעותית? בחינוך הילדים לכבוד לערכים ולדעת? אנחנו בוחרים לא לספור את מי שלא בא לנו לספור, את מי שלא מתאים לנו בפריים של החיים המוכרים לנו, או מתמודדים עם השונה, שהוא חבר איתי בחברה בה אנו חיים (ותחת הכותרת "שונה"- שימו כל מה ששונה מכם ותרגישו כמה זה מאתגר ולא נוח- שימו את המתנחלים, את הדוסים, את השמאלניים, את הימניים, את ההומואים והלסביות, את הערסים, את יפי הנפש, את הספרדים, את האשכנזים, את הרוסים, את האתיופים, את הקיבוצניקים, את הערבים, את העשירים, את עובדים הזרים, את ניצולי השואה, את הנכים, את הפליטים, את הנהג שבא מולי ועוד אין סוף- כל מי שהוא לא "אני").

אני מציעה לכולם לקחת את עצמם ולבוא לראות מה קורה באיזור התחנה המרכזית בתל אביב ובשכונת שפירא. זה עוזר להבין ולגבש דעה ולא לזרוק סתם מילים. כך גם תוכלו להגיד- "ואני הייתי שם, אני אומר לך". כדאי לכם, אני הייתי שם, אני אומרת לכם.

ומשפט אחרון על הנושאים את הארון. נכון, בני משפחת קהת מקבלים הגנה- כי נשיאת הארון היא דבר מסוכן וקשה וצריך להגן עליהם מפני האש היוצאת מהארון. תפקיד ההובלה הוא תפקיד מחייב. גם כשיש חוק, ויש תורה, ויש ארון- יש מנהיגים שאמורים להוביל את העם. ותפקידם בין היתר:

*להסביר איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים נכנסים לארץ בדרך לא חוקית- עוד לפני שמביעים עמדה ערכית לעניין חובת נתינת המקלט לפליטים / הגנה על גבולות הארץ/הסכנות שבהצפת דרום תל אביב בפליטים. בטוח למישהו יש הסבר. אלא אם כן יש הסבר שלא רוצים לגלות לי.

*לפעול למען מציאת פתרון מיידי לפליטים שהלכו כמונו, במדבר. פתרון שאינו גירוש לא הומני חזרה לארצם- שברי זה גזר דין מוות. אלא פתרון אנושי, הומאניסטי, מכבד. בטוח למישהו יש פתרון. אלא אם כן לא רוצים למצוא.

*למצוא פתרון מיידי לתושבי השכונות. גם אני, שאני שם פעמיים בשבוע, לא מרגישה בטוחה. והייתי מאוד כועסת, רותחת, מפחדת- אם בשכונה שלי זה היה קורה.

*לגנות, לאסור, לעצור ולהעניש אזרחים מן השורה שקוראים לקריאות מוות לפליטים ומעיזים לפגוע בהם פגיעה פיזית. אלא אם כן אף אחד לא רוצה לעצור אותם ולא מצא שהם עוברים על שום חוק.

*לגנות לאסור לעצור ולהעניש פוליטיקאים שמשתתפים בהפגנות מסוג זה (כפי שעשה יו"ר הנסת רובי ריבלין אשר גינה את חברי הכנסת שהשתתפו בהפגנות).

עוד רגע שבת, פרשת במדבר בה כדאי שנתחיל לספור אחד את השני. עוד רגע שבועות, חג שמחת תורה, חג שמירת החוק. עוד רגע שבועות, זמן קריאת מגילת רות- זמן של חסד, זמן של ערך, זמן של בחירות.

במוצאי שבת- ערב החג- מוזמנים לתיקון לילי שבועות של עלמא, במוזיאון תל אביב. גם אני ארצה שם, בין רבים וטובים ומצוינים. מצורף קישור לתכניה ולהזמנת כרטיסים.

בחודש הקרוב- המדור יצא לפגרת קיץ. להתראות ביולי!

שבת שלום וחג שמח. שיהיו ימים של סליחה ושל חסד.

 

קדושים אנחנו? התבוננו במראה. כולנו פושעים.

לפני הכל- מזמינה אתכם לסדרת "קצרים בעלמא"- סיפורם האנושי של חמישה נביאים במקרא. קריאה אישי ואנושית. פרטים והרשמה בקישור. https://www.alma.org.il/event.asp?pageid=92&id=194

אני כותבת "אחרי מות קדושים".

שתי פרשות שקוראים באותה השבת- בשנים לא מעוברות.

פרשת קדושים נפתחת בפסוק " קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט פס' 2)

ומשם פירוט התנהגויות שבין אדם לחברו. מצוות של מוסר, של צדק, של חמלה. של דין. של חברה שמגדירה את הגבולות של עצמה.

הנחת היסוד- שכולנו קדושים. ומכאן שכולנו נבדלים, וכולנו שווים. מדוע? כי ה' קדוש. כי נבראנו בצלם. ולהיות קדושים זה מחייב אותנו. לנהוג התנהגות מוסרית אדם כלפי אדם אחר. להחזיק ביחד קוד בסיסי של מוסר, של דין, של אמת. לא של אלימות. כי אסור לקלל חרש. ואסור לשים מכשול בפני עיוור. ואסור לרצוח.

והנה- אנחנו אחרי מות קדושים.

אני מתביישת. איזה צלם? איזו קדושה? איזה שוויון?

בשבוע שעבר- יום השואה.  קדושים הנרצחים. קדושים השורדים. שחיים במדינת היהודים בחרפת רעב.

ביום השואה, סטטוס של הרב שי פירון, מנכ"ל תנועת הכל חינוך, תפס את לבי ולא מרפה. כי אפשר גם אחרת. אני מצטטת:

יש לי חלום:
ראש הממשלה מכריז:
"מעתה ועד סוף ימיהם יזכו מעט ניצולי השואה שעוד חיים איתנו והמעוניינים בכך לדיור מוגן על חשבון המדינה.
טובי המוסדות יארחו אותם ויעניקו להם שנים אחרונות מהנות, מלאות תוכן ומשמעותיות". ראש הממשלה הוסיף ואמר; " זו חובה מוסרית, יהודית וציונית, ואני לא מעלה על דעתי תמונות של עוני והשפלה לאלה שסבלו".

חלום. רק חלום.
למה??????

וזאת הממשלה. וזה גם אנחנו. כי דברים שהמדינה לא יכולה לתת. כמו חום ואכפתיות שבין אדם לאדם. כמו שהשורדים לא פעלו כדי להציל את עצמם ואת אחיהם מתוקף חוק. אלא מתוך מוסר וערבות הדדית. כתוב בפרשה שלנו: " מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'" מה אתם רוצים מילדים שהתנהגו ככה וצחקו בהצגה? הם חלק מהצחוק של כולנו על ניצולי השואה.  

מי שדברים אלה נגעו לו בלב- מוזמן לעשות למען. להקדיש כמה שעות בחודש לטובת השורדים. קישור לאתר עמותת "עמך" 

השבוע- יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. כמה כאב, איזה אובדן, אילו תהומות אינסופיים של נתינה, אילו תעצומות נפש יש להורים, לאחים, לאחיות, לבנים, לבנות, לאלמנים, לאלמנות. במעגל הקטן שסביבי, אני מכירה לא מעט. ולבי בוכה ומודה על שהקריבו את היקר להם מכל. והם קדושים. וכשראיתי טלוויזיה, ובכיתי כל היום, רק כשספד על אחיו בחור שחזר בתשובה, עטור זקן שחור, פתאום זה היכה בי- ויזואלית וחזק כל כך. שראיתי כל היום עירוניים, קיבוצניקים, מושבניקים, עולים חדשים מכל ארצות תבל, אשכנזים, ספרדיים, לוחמים שאינם יהודיים- כולם חלק ממשפחת החברה הישראלית, ממשפחת השכול. ורק אחד נעדר משם, בצילה של תורה. יש חרדים שמתגייסים. אני יודעת. אבל רוב רובו של הציבור החרדי לא מתגייס. לא משלם את המחיר של החיים. ונהנה מהגנה שאני ומשפחתי וחברי מספקים לו, בחיים שלנו. ציבור שלם שמסתובב שאנן ולא כואב. אני לא מאחלת חלילה לאף אחד את השכול. אבל לא כולנו קדושים.

מי שרוצה, לדוגמה, להוביל טיולי אופניים עם נכי צה"ל, או לתת כתף בכל דרך- מוזמן. אתר ארגון נכי צה"ל.

ויום אחרי יום הזכרון- יום העצמאות. לא כולנו קדושים. כולנו חזירים, מטנפים בחוצפה, בזלזול, בשחצנות, בבהמיות את המתנה הכי יפה שקיבלנו- את המולדת. מזהמים את אותם נופים שרק אתמול בכינו על מי שמת כדי להגן עליהם. לחגוג זה אחלה. בשר- מי שאוהב וחי בשלום עם עצמו. אבל אין שום הצדקה מוסרית לטינופת. ופרשה שלנו, כשמדברים על חברה מוסרית ומתוקנת, מדברים בין היתר גם על איכות הסביבה, על מערכת היחסים בינינו לבין הטבע: "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל: וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה':וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:" (ויקרא יט 25-23). אבל מה אכפת לי?! כולם חארות, גם אני.  ולא לוקחים ספסלים של הקרן הקיימת לישראל. זה נורא. זה מחפיר. זאת גניבה. " לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" (ויקרא יט פס' 11).  

מי שזה מזיז לו, וכואב לו ואכפת לו- אז קודם כל שינקה אחריו ושינזוף בילדים שלו כשהם לא מנקים. אני אפילו לא מפנה כאן לעמותה מסוימת. פשוט נהיה כולנו בסדר אז יהיה פה נקי.

ושיא השיאים- הפגיעה בבתי הפליטים בשכונת שפירא. יהודים?! מה קרה לכם?!! איזה בושה, במקום לחבק אדם שנמלט על חייו – כי קדושים אנחנו- אנחנו פוגעים בחייהם?! כי הם זרים? הם שונים? הם מלוכלכים? הם מסריחים? מתחיל להישמע לי מוכר.... גם לכם...?  קומץ הפעילים שהפגין נגד המעשה, נשא שלטים בהם כתוב: ואהבת לרעך כמוך. אני לא יודעת אם מישהו מהם בהכרח ידע, שהפסוק לקוח מתוך פרשת השבוע שלנו: " וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" . ואם היה עוד מקום על השלט או בלב, אולי כדאי להוסיף עוד פסוק מתוך הפרשה: : " וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ: כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם" (פס' 34-33)

אבל כאמור- מה זה משנה?

אם בא לכם להיות חסידי אומות העולם, ולהראות קצת חמלה ואנושיות כלפי אנשים שאמנם אינם יהודים אבל הם בני אדם, שגם נבראו בצלם ה', ואם זה לא נימוק רלבנטי, אז כיוון שגם הם בני אדם- ואולי גם אנחנו- אז מצרפת קישור לעמוד הפייסבק של "מרק לוינסקי"- שהקימו ומתחזקים אנשים שאכפת להם. אנשים שממש מרצונם על חשבונם ממרצם מטוב לבם מקדושתם- דואגים לאוכל לפליטים. בסיסי, לא? https://www.facebook.com/soup4lewinski

ואין שום קשר לממשלה, ושום הצדקה כי כולם ככה, ואי אפשר להטיל אחריות על אף אחד. אנחנו, קדושים כולנו, צריכים להתבונן במראה ולשאול את עצמינו האם אנחנו מוסריים והאם אנחנו פועלים על פי חוק. האם אנחנו פועלים לפי ערכים. האם אנחנו אלימים כלפי מי שחלש, מנצלים ופוגעים ודורסים, או משתמשים בתבונה ובחסד ובצדק ביכולות שלנו. האם אנחנו לא רואים ממטר כשאנחנו מגינים כמו אריות על חלקת האלוהים הקטנה שלנו- בזמן שאנחנו מחרבנים על חלקת האלוהים הקטנה של האחר- כי אני קדוש ממנו, וחשוב יותר, ואני כל כך חזק שכלום לעולם לא יקרה לי. ואלוהים מתחנן- אני ה' אלהיכם, בסוף כל פסוק כמעט בפרשה. בוכה, משווע לצדק לריסון לתבונה. אבל בריונים זורקים זבל ובקבוקי תבערה, לוקחים שוחד ופועלים במרמה, במסווה חליפות צוחקים על ניצולי שואה, ובשם החוק, בשם התורה ובשם האלוהים מתחמקים משותפות בהגנה על המולדת. ואולי גם קצת מתשלום מיסים. ושום אלוהים ושום ממשלה לא יעזרו לנו. רק אנחנו.

שבת שלום. קדושים תהיו.

פרשת תזריע מצורע. על נידוי מהמחנה. מי זה העם הזה שדורש צדק חברתי? אל תקרא לי עם.

בקיץ האחרון, כך נדמה היה- היינו כולנו אחד- היינו "העם".
העם דרש צדק חברתי. ונראה היה ש"כולנו" זה "אנחנו", וש"אנחנו" לא רק הרוב אלא "כולם". כולנו למען אותה המטרה- צדק חברתי. תחושת אופוריה נהדרת, אוהלים בכל מקום, עם ישראל יוצא מעבדות לחירות.
והנה, תם השרב הגדול, ובא הסתיו. חלף הסתיו ובא החורף. ועם החורף- ועדות, ציפיות, אכזבות. יש שטענו שהרווח הגדול של הקיץ הוא לא דיור בר השגה אלא המודעות של הציבור. ההתגייסות. הציבור התעורר. נהיה לנו אכפת ואנחנו מוכנים להתגייס ולעשות למען. והנה, סרו ענני החורף ובא אביב. ניצנים נראו בארץ. ניצנים חדשים -
ישנים. של ציבור ישן נושן, של ציבור שכבר הכרנו, של אנחנו- הרבה מאוד אנחנו. נפרדים ושונים. מקבילים ולא נפגשים. וברגע האמת- לא אוהבים ולא מאוחדים. אלא שונאים, ומתרשלים ולא סובלים אחד את השני.

פרשות "תזריע-מצורע" מדברות על החולה בצרעת- על הרחקתו מהציבור ועל דרכי ההיטהרות. ארבעה חולים בצרעת יש במקרא- מרים, אחות משה, אשר דיברה על אשת משה ושאלה איך ייתכן שמשה נושא אישה כושית, ולא עומד בחוקים שהוא עצמו קבע. במדבר יב פסוקים 2-1 : " וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח: וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה':"
שני ושלישי- נעמן שר הצבא הארמי (מלכים ב ה),
אשר היה איש גדול, ורק כאשר הקשיב לאנשים הקטנים ועשה מעשים קטנים- נרפא מצרעתו.
שלישי, מאותו סיפור, הוא גיחזי, נערו של אלישע, הנביא מירשאל שסייע לנעמן להירפא.
גיחזי חמד את המתנות שהציע נעמן לאלישע, והציג את עצמו כמי שמוסמך לקבלן. הצרעת- עברה אליו כעונש. הרביעי הוא עוזיהו מלך יהודה, אשר התערב בעבודת הכהנים וחשב שכמלך הוא יכול לעשות הכל. דברי הימים ב כו
19-16: " וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּה' אֱלֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת: וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַה' שְׁמוֹנִים בְּנֵי חָיִל: וַיַּעַמְדוּ עַל עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַה' כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵה' אֱלֹהִים: וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת
לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה' מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת:"


מדוע כל אלה נענשו בצרעת? מדוע יש לבודד את כולם מהמחנה, מהציבור? משום גאוותם. משום שלא ידעו את מקומם החברתי ונכנסו לתחום לא להם. אל מול היחיד שסרח- עומדת חברה, מגובשת בערכים שלה, שיודעת
להוקיע מתוכה את החוטא, כמו גם שיודעת לרפא, לטהר ולהמתין (במקרה מרים) עד לריפוי ולחזרה למחנה, אל תוך הציבור. הקונצנזוס על ערכי המוסר הוא בהיר וקוהרנטי. והאמון בין אדם לאדם הכרחי-המלך חייב לסמוך על הכהנים שהם ידעו לעשות את תפקידם ואסור לו להתערב. בתמורה- הכהנים חייבים להיות בקיאים ומעולים כדי שאפשר יהיה לסמוך עליהם. כמו שאני סומכת על רואה חשבון שלי, על השוטר, וההורים והילדים סוכמים עלי שאני כתבת ספרי לימוד טובים ראויים ונכונים.

מקרה מעניין נוסף לשאלת האחריות והערבות ההדדית הוא סיפור עכן והמעילה בחרם, בספר יהושע. מה הסיפור שם? ביהושע פרק ו, מתואר כיבוש יריחו, ושם היה צו לחרם מוחלט של הרכוש. בתחילת פרק ז, רגע
לפני הכיבוש הבא- של העי, מתברר לנו, לקוראים, שמישהו מעל בחרם יריחו. האם כיבוש העי – היעד הבא- יצליח? בוודאי שלא. המעילה היא הגורם לכשלון. מי מעל בחרם? נקרא את פסוק 1: "" וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל
מַעַל בַּחֵרֶם וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם..." פרק ז פס 1 אז... מי מעל
בחרם? אחד לקח, כולם מעלו. מדוע כולם אשמים? המקרה, אירוע, מעמידים במבחן ומסייעים
לחדד ערכים ותובנות. בחברה שבה יש ופשע- כנראה שיש לגיטימציה לפשע. תחושה שלא יקרה
לי כלום. ולצורך העניין הפושע הוא רנדומלי. כי אף אחד לא מנע. ומהצד השני- אחריות
היחיד על החברה- כי מי שחטא פוגע בחברה כולה, בשמה הטוב, בערכיה, ופגיעה של ממש
בהשיגי החברה.

אז יש לפנינו שני מודלים. אחד, של אחדות הציבור אמון בין בעלי תפקידים בציבור. כאשר אחד חורג מתפקידו ופוגע בסדר החברתי- הוא מנודה מהציבור דרך צרעת, ורק כאשר יפנים את מקומו החברתי- יוכל לחזור.
מודל שני- של אחדות הציבור באחריות ובערבות ההדדית. החברה אחראית ואשמה בחטאו של
היחיד. והיחיד אחראי על הציבור. לא תמיד אפשר לנדות את החוטא ולהציל בכך את החברה.
לפעמים החברה כולה משאירה ומכילה את החוטא, ומשלמת מחיר .

אני מודה, שהאביב הזה, כתנועת מטוטלת לקיץ, מרסק עבורי את שני המודלים.
התרסק לי האמון בבעלי התפקידים. באמון שאנחנו חייבים לתת אחד בשני. איך יכול להיות שבית ספר מתרסק בגלל רשלנות של קבלן? רק בנס נמנע אסון. איך יכול להיות שעמוד תאורה מתרסק בגלל רשלנות של אנשי התאורה? והפעם לא נמנע אסון. בחורה צעירה שילמה בחייה. איך יכול להיות שאוטובוס סוטה ומרסק שני רכבים פרטיים וגורם למוות? ואנחנו לא מענישים את מי שנדחף בתפקיד של אדם אחר- כי כל אחד יכול לעשות הכל, ואנחנו לא מקפידים לעשות כל אחד את עבודתו במאה אחוז.
התרסק לי האמון באחריות ובערבות ההדדית שלנו כחברה. אין קונצנזוס על ערכים. ריבוי דעות הוא נפלא חיובי והכרחי. אבל חייב להיות תשתית של הסכמיות לבסיס ערכי משותף. ואנחנו חיים ביחד- ואני לא יודעת מה הבסיס הערכי המשותף שלנו, אם יש קולות התומכים בקצין שמכה מתנדב ברובה. קצין בצבא שחרט על דגלו את ערך טוהר הנשק, על כל חלקיו. מה הבסס הערכי המשותף שלנו אם זה ממש בסדר בעיני אנשים בחוף בוגרשוב
שחוברת נערים מזיינת בחורה? מה הבסיס הערכי המשותף שלנו אם המדד למקצועיות של בכיר
במשרד החינוך, היא עמדתו הפוליטית, ובמעשה בריונות פוליטי, הוא מותקף ומוקע- איפה
הדמוקרטיה המעשית ואיפה החינוך לערכי הדמוקרטיה? מה הבסיס הערכי המשותף שלנו, אם
יש טקסים גדולים לזכר השואה ויחס מחפיר מחפיר מחפיר כלפי ניצולי שואה שעוד חיים
איתנו? לא הממשלה, ולא אנחנו, האזרחים דואגים להם. רק אנחנו אשמים.
התרסק לי העם שדורש צדק חברתי. כי הבנתי פתאום שהעם- כל אחד מאיתנו
תכלס לא רוצה שידפקו אותו. וכל אחד דורש צדק חברתי לעצמו.מה זה צדק חברתי- שלא
ידפקו אותי. ואם אפשר לשלוף אצבע משאימה כלפי השלטון- יופי. ואם מישהו אחר מהעם
הזה דופק את הצדק החברתי שלי- אז אני אדפוק אותו. וכל דאלים גבר. וזה מפחיד אותי.
מאוד. אין לנו סנקציות חברתיות כנגד מי שחורג מהקונבנציות של החברה, כי אין הסכמה
על גבולות מוסר ברורים.

מזמינה אתכם לסדרת "קצרים בעלמא" איתי מה 29/4, בנושא חמישה נביאים מהתנ"ך- מי מסתתר מאחורי המסכה? לפרטים והרשמה https://www.alma.org.il/event.asp?pageid=92&id=194

מזמינה אתכם ליצור קשר עם ארגון "עמך" להתנדב כל השנה עם ניצולי שואה http://www.amcha.org/

שבת שלום
שלום חנוך. אל תקרא לי עם. זה מה שאני מרגישה כרגע.

חג החירות. מהציבורי לאישי. ואולי בחזרה

חג החירות. יציאת מצרים. מעבדות לחירות. והגדת לבנך. חייב אדם. כל אחד. כל דור ודור. להרגיש. כאילו הוא. יצא ממצרים.

בליל של זכרונות, של ערכים, מגובשים מסודרים וערוכים לפנינו. סקר עדכני של ynet מגלה ש94% מהיהודים הישראליים יציינו הערב את ליל הסדר. ריינטיג שלא היה כמותו, לשום אירוע. איך עושים את זה?
נדמה לי שבדרך החירות. הרצון של מי שבוחר לקיים את ליל הסדר- להיות חלק מ... להרגיש שייך, ולזכור בדרכו שלו, ולקיים בדרכו שלו. מבלי שיהיה חוק או חובה לקיים את הדבר.

בשנת 1954, דוד בן גוריון נסע לארצות הברית כדי להפגש עם נשיא ארה"ב דאז,
אייזנאהוור , כדי לבקש את תמיכתו בישראל הצעירה. מזכיר המדינה האמריקאי שאל את בן גוריון(כנראה בהתנשאות): באחד : "אמור לי, ראש ממשלה - את מי אתה ומדינתך
בעצם מייצגים? האם יהודי פולין או יהודי תימן, רומניה, מרוקו, עיראק, בריה"מ או
ברזיל הם אותו דבר? אחרי 2000 שנות גלות, האם אפשר לדבר על עם אחד, תרבות אחת?
מורשת אחת או מסורת יהודית אחת? בן גוריון ענה לו: "ראה, אדוני המזכ"ל.
לפני 200 שנים הפליגה הספינה מייפלאוור מאנגליה ועליה היו המתיישבים הראשונים
שהתיישבו במה שמוכר היום כמעצמה הדמוקרטית הגדולה הקרויה ארצות הברית של
אמריקה. אנא ממך, צא לרחובות ושאל עשרה ילדים צפון-אמריקאיים את הדברים הבאים: מה
היה שמו של קברניט הספינה?, כמה זמן נמשך המסע?, מה אכלו הנוסעים במהלך ההפלגה?
וכיצד התנהג הים במהלך ההפלגה? יש סבירות יותר מגבוהה שלא תקבל תשובות מדויקות. והנה
לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה יצאו היהודים ממצרים, הדבר קרה לפני יותר
משישים וששה יובלות וכל יהודי בעולם יודע עד היום הזה בדיוק נמרץ באיזה יום יצאו
היהודים ממצרים -ט"ו ניסן, ומהו הלחם שאכלו אז אבותינו- מצות. ועד היום הזה, במשך
אלפי שנה, אוכלים כל היהודים גם יהודי אמריקה וגם יהודי רוסיה הסובייטית מצות בט"ו
בניסן, ומספרים על יציאת מצרים, ועל התלאות שבאו על היהודים לאחר כך, משיצאו שוב
בגולה, והם מסיימים את סיפורם במלים אלו: "השתא עברי, לשנה הבאה בני-חורין. השתא
הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל"

החירות אינה ריק, אינה "אין", אינה התנערות. אלא בחירה כיצד להיות בתוך היש. ובמקרה הזה- יש טעון, כבד, מלא, עשיר, מרובד, גדוש באנשים, בהיסטוריה. גם ימי המדבר היו חלל של התרחשות. לא ריק. זמן להתמודדות עם הטראומה של העבדות וזמן להתחדש ולהתארגן לקראת הארץ החדשה. ואולי המרחב הזה, הפתוח, מאפשר את הבחירה של מרבית הציבור להיות חלק.

אני כותבת כל כך מאוחר, ממש רגעים לפני ליל הסדר, כי חשבתי הרבה מה לכתוב על החירות. מצד אחד, אני רוצה לדבר על החירות ליצירה, חופש המחשבה, החירות לחיות בדרכי, לפי אמונותי. ומהצד שני- מהצד השני עומדים הפליטים שישנים בגינת לוינסקי, עומדים ניצולי שואה, עומד גלעד שליט שהתייצב לצידו של פולארד, עומדים נוער בסיכון, עומדות נשים מוכות, עומדים עוורים, יושבים נכים, עומדים קבצנים בצומת. ועומדים פלסטינאים, שכנים שלנו, שמבלי להכינס לסוגיית מי צודק- חיים בתנאים לא הומינטריים וגם לנו יש יד בכך. מה אני מדברת על חירות? מילים גדולות של בורגנית משכילה? יש מצוקת חיים, יש אמת קשה. יש מי שכבול, באמת כבול- לא במטאפורות של כבלים.
ואז חשבתי ככה:
- זה לא סכום אפס. אפשר לדון במושג החירות בכל מיני רבדים. ךא תמיד החירות שלי חייבת להיות על חשבון חירותו של אדם אחר. למרות שפעמים רבות אנחנו מציגים זאת כך או חווים זאת כך. מכל כיוון.
-לעולם לא אוכל להבין את ניצולי השואה. אבל בזכותם יש לי את חירותי. סבתא שלי היא שאמרה לי לצאת עם תלמידים לטיול שנתי ביום השואה- כי מה יותר יפה מזה שהנכדה שלה, מורה בישראל, מטיילת עם תלמידים בארץ ישראל ביום השואה. וחירותו של אדם מתייצבת בו גם במצבים שנדמה שאין חירות. אחרת איך סבתא שלי מצד אמא וסבא וסבתא שלי מצד אבא שרדו את השואה? רק בזכות תחושת החירות, וחירות המחשבה שפעמה בהם, למצוא בכל פעם דרכים יצירתיות כדי לשמור על החיים.
-אי אפשר לגזול את החירות משום אדם. גם בצינוק או בעוורון- יש לאדם חירות. אני כותבת את זה לא כי אני מבינה את זה. אלא כי אני נוכחת בכך כשאני מתבוננת בגיבורים.
-החירות נזילה. והיום אני מודה על מה שיש לי. ואסור לשכוח שהחיים הם גלגל.
-החירות שלי היא כלי שמאפשר לי לסייע לתרום ולתת למי שכרגע אין לו. ואני מחוייבת לכך ולכל אדם מתוך האמנה החברתית שכנראה לעולם לא תכתב כאן, אבל רובינו חיים לפיה.
-מתנשא מצדי לחשוב שמי שאין לו "חירות" במושגים שלי- אין לו חירות. יש דברים שלעולם לא אבין.
-גם אני, במובנים, רבים, חלק ממאבק של חירות לחיות כפי שאני חיה. המאבק כנראה די מוצלח, עד שלפעמים נדמה שכבר כמעט ולא רוצחים בבר נוער.

אז אני מאחלת לכל מי שקורא או קוראת את הדברים- לקחת את מיומנות החירות. את הכלי הזה שקוראים לו חירות- ולנסות להקדיש למושג הזה כמה רגעים בחג. כמה רגעים לעצמכם. לנסח, לדמיין, לפרוץ את הגבולות של המוכר והכובל, לטובת מרחב חירות חדש שטרם יצרנו. להביט ימינה ושמאלה ולראות שיש בכחנו לאפשר ולהעצים חברים ואנשים קרובים- ביכולת לאפשר להם חירות לחיות וליצור. להרגיש שמאחורי החלון השקוף שחוסם בינינו לבין ה"אחר"- יש אדם שאין לו חירות, ולעשות כל מה שאפשר לעזור לו. מעשים קטנים של התנדבות שיכולים להיכנס לשגרת יומינו. ושוב להרגיש מתוך בחירה, חלק מהדבר הגדול הזה, ששרד, ויוצר וחי ביחד, מתוך בחירה.
מהר להתקלח וללכת עם נתי לסדר אצל ההורים שלי.
חג חירות שמח.

פרשת צו. העלאת קורבנות או הקרבת קורבנות? ולמה את מצפה?

פרשת צו, הפרשה השניה בספר ויקרא. מדברת גם היא על הקרבת הקורבנות.
לפני שבועיים לא כתבתי כי הייתי בבה"ד 1 בפעילות לקראת שבת עם
צוערים.
לפני שבוע הייתי חולה.
והשבוע אני עדיין.
בבקר ירדתי לשוק לקנות קצת דברים למרק עוף, ודמיינתי לרגע שאני ברחובות וארשה, וכמה שהייתי מסכנה, ואיך ברגעי האחרונים אני הולכת בשוק... עם גרון כואב... ראש דואב... חשבתי על כל הדברים שיש לי עוד לעשות היום לפני שבת (אני לא עובדת בשבת- מגיע לי יום מנוחה, לא? ששת ימים אני עובדת!), לא אפרט אילו דברים-
אבל בין היתר- עלי לכתוב על פרשת השבוע- שזה משהו שלקחתי על עצמי מרצון. וחשבתי על איך... על איך לא בא לי לעשות אותם. אין לי כח. הכל חשוב ומקסים ומלא ברוח ובתרבות עברית – אבל לא בא לי, בא לי לשתות קפה עם חברים, לבהות ברצי המרתון, להתבאס שאני לא רצה, לקרוא עיתון. להיות רגע סתם.
פתאום ליד הדוכן של הלחם (עוד רגע חמץ...) חשבתי על הכהנים- האם גם להם היה רגע של "לא בא לי"? הם פקידים- שיש להם תפקיד. תפקיד של תיווך בין העם והרבה אנשים פרטיים לבין האל. תפקיד עם הרבה אחריות, לתפעול מכונת עבודת ה'.
מה היה קורה אם להם לא היה בא?
אבל זה לא שכנע אותי. אמנם סבא שלי היה לוי, אבל אני לא כהן, וכואב לי הראש וכואב לי הגרון ואני בטוחה שגם לפקידי עבודת ה' היה רופא שחתם על גימלים מפעם לפעם.
ואז, כיוון שהיית ממש מסכנה, חשבתי על כמה אני מסכנה, על זה שאני מוכנה את יום שישי שלי להקריב למען הדברים שעלי לעשות- שיש בהם תורה ורוח, שיש בהם התחייבות וגם שיש בהם שכר- בואו נודה על האמת.... ואז חשבתי על המושג "קורבן".

זה לא היה ליד הדוכן של העופות, שאני לאחרונה מנסה כמה שפחות לאכול. על מהו הקורבן בחיים שלנו, ומהו הקורבן בתקופת בית המקדש ובימי קדם. בספר ויקרא לומדים ודנים בסוגיות הקרבת הקורבנות- אבל אלה ממש לא החיים שלנו. אלה מושגים רחוקים ביותר. היום, כשאנחנו אומרים "קורבן"- אנחנו מתכוונים לדבר יקר שנתנו, ובתמורה לכך קיבלנו דבר מה. הקרבנו חיים למען המולדת, הקרבנו זמן למען שכר, קריירה. הקרבנו משהו שלנו, למען אדם אחר שאנחנו אוהבים. רבנים ניחמו את האם ששכלה את בעלה ואת חמשת ילדיה שהם נשרפו כדי לכפר על חטאי ישראל.

הקרבת הקורבן, בימינו היא חלק מעסקה דו סטרית שבסופו של דבר- משתלמת. אני נותן משהו ומקבל משהו בתמורה, וכיוון שאני מסכים לתנאי ההסכם- אני חלק ממנו. אני חושבת שהקורבן בימי קדם היה שונה. העלאת הקורבן היא חד סטרית. אין משהו שיורד כנגד העלאת הקורבן. זה אקט של התקרבות לאל, מלשון קרבה.
הראשונים שהקריבו- קין ואחריו הבל- עשו פעולה ספונטנית, ללא דרישה של מערכת תן וקח. הם רצו להתקרב לאל. וה' התקרב למנחתו של אחד מהם. נח, לאחר שיצא מהתיבה- העלה קורבן לה'. אנחנו מפרשים זאת כתודה, אבל נדמה לי שזאת
פרשנות. זה פשוט דבר שעושים- דרך להתקרב לאל אחרי אירוע גדול. ב"תודה" אני מקטין, כאילו מצפה לאיזה לחיצ יד של "אין בעד מה, anytime"
אמנם, יש מקומות בתנ"ך בהם מסופר על "סחר חליפין" עם האל- כאשר יעקב סוגר עם ה' עסקה שהוא יעביר לו 10% אם ה' ישמור עליו- אבל זה יעקב וזאת עסקה קונקרטית. וגם חנה, כאשר היא נותנת את בנה, שמואל, לעלי למקדש- הוא שאול. היא שאלה אותו מה', וכעת משאילה אותו לה'. הילד אינו קורבן, זאת עסקה אחרת.
נדמה לי שהשימוש שלנו היום במושג העלאת קורבן יש בו ציפיה לתמורה, להדדיות. בין אדם לאדם, בין אדם לערך שאמור להתממש. ואילו במקרא הכוונה למעשה של התקרבות.
את מרק העוף כבר הכנתי. יצא טעים (הודות לשורשים ולירוקים שקיבלתי אתמול מחנה היקרה). קצת עבדתי, קצת ישנתי. מנסה בחיים שלי להתקרב, ולא להיות קורבן, ולא לצפות לתמורה או להדדיות.
או לפחות לא להיות מונעת מהציפיה לכך. אני מתקרבת. לא קורבן.

מביאה מהפס קול של הסרט closer. רק בגלל הקרבה הלשונית, ובגלל שזה שיר כל כך יפה. וגם כי מאיה הציגה לי את השיר הזה. אז תחזרי כבר מארה"ב ותמסרי לאמא שלך שאיתך כרגע, מזל טוב ונשיקות וחיבוקים ליום ההולדת.

שבת שלום.

מגילת אסתר- מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות?

הבת ה'אין מילים לתאר אותה כמה שהיא מדהימה' של אחותי שגם היא לא חסר לה, שאלה אותה לפני כמה ימים: למה קוראים למגילת אסתר מגילת אסתר? למה לא קוראים לה מגילת פורים או מגילת אחשורוש המלך או מגילת מרדכי? אז אחותי, שהיא כאמור גם היא לא חסר לה, ענתה לה- שאלה טובה מאוד. ומה את חושבת? למה קוראים למגילה הזאת מגילת אסתר? אז זאת שבדיוק לפני 6 שנים נולדה, בפורים, והיא כל כך אוהבת את החג הזה שהוא גם היומולדת שלה וכולם מתחפשים לכבודה, ענתה:

כי אסתר הגיבורה. אם היא לא הייתה מדברת עם המלך ועושה את מה שצריך לעשות, אז היו הורגים את כל היהודים.
ובכך, תמצתה המתוקה המהממת הזאת, שעוד שעות ספורות כולנו נתכנס בירושלים כדי לחגוג לה יום הולדת, את הלב של הדבר. אסתר היא הגיבורה. וגיבור הוא מי שעושה מעשה.

(התמונה: מתוך מגילת אסתר בקומיקס, בהוצאת מטח. עיבוד הטקסט המקראי- שלי. איורים- בלה גולדברג -טייב. קישור בסוף הרושמה לכל המגילה).

איך הפכה אסתר לגיבורה? מיתומה שעושה מה שדוד שלה אומר לה, היא נהייתה גיבורה שמצילה עם! הסיפור זימן את המצב. אבל מה קרה לה, בפנים, שגרם לה לתפוס אומץ?

אני מבקשת לקשור בין פרשת השבוע, כי תישא, לבין סיפור מגילת אסתר- כדי לנסות לענות על השאלה- מה קרה לה בפנים... איך היא תפסה אומץ....
בפרשת השבוע הקודמת, פרשת תצוה, דיברנו על ההידור בבגדי הכהן, על הזהב, על הפאר, על האבנים הטובות. פרשת השבוע שלנו, היא פרשת כי תישא. במרכזה –
חטא העגל. מה הסיפור? משה בושש לבוא, העם מבקש מאהרון , אחיו הכהן של משה, שיעשה
להם פסל, הוא מסכים, מבקש שיביאו לו את כל הזהב שלהם- ויוצר להם פסל. עגל מזהב: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

שבר. משבר. שבירה. איך הם עשו כזה דבר?!

איך הם עשו? איך לא?! ולא רק משום שמשה בושש לבוא... ולא רק משום שהם באו ממצרים ושם מקובל לראות בפרות כחיות הקשורות בקדושה. אלא כי שניה לפני כן, בפרשה- הועבר המסר שזהב, פאר – הם הקדושה! שהחיצוני המפואר הוא הקרוב ביותר לקודש!
ואם נלך אחורה- בשמות יט, בהתכוננות לקראת מעמד הר סיני- כולם צריכים לכבס את הבגדים לקראת האירוע. אז אפשר בהחלט להבין שהעניין החיצוני, הלבוש, הפאר, הזהב, הנוצץ, הוא הדרך לעבוד את ה'!

מופשט? איזה מופשט? יש איתנו עמוד אש ועמוד ענן כל הזמן. מוחשי ביותר. ומנהיג שעשה קסמים מול פרעה. הכל מוחשי ונראה וגלוי. ובשיא הקדושה- שיא הפאר. זהב!
הזהב, הפאר, הנוצץ- הם מלכודת, מוקש (כך גם בסיפור גדעון בספר שופטים ח פסוק 27- שם גדעון יוצר אפוד זהב לעבודת ה', והעם שוגה ועובד בו עבודה זרה- "ויהי לגדעון וביתו למוקש".).

גם במגילת אסתר, יש הרבה פאר, זהב, שפע, התרברבות, חיצוניות. בממלכת אחשורוש. 180 יום בשנה הוא שותה, השרים מנהלים את הממלכה, מלכה שמוזמנת לבוא יפה בכתר מלכות לראשה (חז"ל מפרשים- בלבד). מרוב פחד שכל הנשים ינהגו כמוה- היא מסולקת. המלכה החדשה שמחפשים- צריכה לענות על שלושה קריטריונים- שתהיה יפה, בתולה וצייתנית. מלך שרוב הזמן הוא שתוי, נותן למי שרוצה לעשות מה שהוא רוצה -לא מברר עם
המן, נגיד, מי זה העם הזה שהוא רוצה להשמיד ומה בדיוק הם עשו שמגיע להם כזה עונש. וגם כאשר אסתר תחשוף בפניו את הדבר- הוא אפילו לא ידע לחבר ולהגיד שזאת היא הקשורה לכך (נכון שמרדכי אמר לה לא להגיד..אבל.. אדוני המלך... תברר קצת על האישה...) המן רוצה להשמיד את מרדכי ואת עמו- על זה שהוא לא משתחווה לו, על זה שהוא מפגין גינוני כבוד חיצוניים לשר המלך. כשהורגים במגילה הזאת – גם תולים על עץ. שכולם יראו.
בקיצור- הכל מוחצן.

אני מבקשת להתמקד בפרק ד במגילת אסתר. כדי להבין מה השינוי הפנימי שהביא את אסתר להיות בעלת כוח ומסוגלות פנימית להציל אומה שלמה. הפרק מתחיל לאחר הצו להשמדת היהודים. כל היהודים אבלים בכל רחבי הממלכה. ומרדכי בא בשק עד לפני ארמון המלך. מביאים לידיעת אסתר את הדבר. והיא שולחת לו בגדים. הוא מסרב לקבל אותם. היא שואלת "לָדַעַת מַה-זֶּה, וְעַל-מַה-זֶּה".
כלומר- היא לא ידעה על הצו. היא הייתה בארמון ולא ידעה מכלום. מה שמפריע לה בנוגע למרדכי זה שהוא לבוש שק. שק הוא סימן לאבל. אבל החיים בארמון הפכו אותה לקצת קהת חושים, אולי, ולכן היא לא שאולת על מה אתה אבל, אלא שולחת לו בגדים. העיקר-שתראה כמו שצריך. ורק אחרי שהוא מסרב, היא מבררת מה הסיפור.

עיצוב הסיפור כל כך יפה כאן. אסתר בארמון. סגורה. מרדכי בחוץ. במרחבי 127 מדינה, בהם יהודים אבלים על השמדתם. הוא בחוץ. את המסרים ביניהם מעביר רץ שליח. אין מפגש. בין פנים לחוץ. אין מפגש.

אז מרדכי מספר לשליח את דבר הצו להשמדת היהודים ואף מביא לו דוגמית מ"פתשגן הכתב"-האגרת שיצא מטעם המלך. ברור שמרדכי פונה אל אסתר כדי שתעשה משהו. ואז היא עונה, תשובה של מי שכבר נמצאת יותר מדי זמן בארמון. תשובה של "הכל" של "כולם" (אם תקראו בתשומת לב, תראו שזה מן צורת דיבור שנדבקת באנשים הנמצאים בארמון – הם מדברים ב"כולם"- כי הם שולטים ב"כולם" ויודעים "הכל".)

אז גם אסתר כזאת: כָּל-עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ
וְעַם-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יֹדְעִים, אֲשֶׁר כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר
יָבוֹא-אֶל-הַמֶּלֶךְ אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא-יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ
לְהָמִית, לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט-לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת-שַׁרְבִיט הַזָּהָב,
וְחָיָה; וַאֲנִי, לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ--זֶה, שְׁלוֹשִׁים יוֹם

במילים פשוטות- אני לא אסכן את עצמי.
הסברים מועברים למרדכי, והוא פוצח בשורת נימוקים. חדים כתער ולא משכנעים כל כך עבור אסתר....

ראשון: אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים....
את חושבת שאת מוגנת בארמון? שאת כבר לא קשורה ליהודים?

שני: כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת--רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר....
נימוק רע מאוד- אז למה שאתסר תסכן את חייה "שמקום אחר" (אלהים?) יצילו את היהודים.
שלישי: וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ...
עבור יתומה, מנותקת מארצה, ששמה המקומי הוא שמה הרשמי (אסתר) ושמה היהודי
רק נזכר (הדסה)- זה ממה לא נימוק. מילא היא כבר אבודה ואומצה על ידי הפרסים.

רביעי: וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת,הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת....

הזמן. העת זאת. השאלה המהדהדת. השימוש במילה שיכולות להיות לה אין סוף משמעויות "מלכות".
מה זה אומר- שיש לך ייעוד? תפקיד? או אולי - הזדמנות?
ומהי המלכות? כותרת תפקיד? אוסף של תכונות שהרגע הזה מחלץ מתוכך? או
שמלכות זאת תכונה פנימית? מלכות זה עושר? זה זהב? זה ארמון? או שמלכות זה מנהיגות?
זה אחריות? זה מחוייבות? זה אתגר זה סיכון?
זאת השאלה לגבי בגדי הכהן, זאת השאלה לגבי מעמד הר סיני, וזאת השאלה
לגבי היהדות והתרבות העברית היום, וזאת השאלה לגבי אסתר- את מהחוץ אל החוץ, או שאת
מהחוץ אל הפנים- ומשם החוצה?
ולנימוק הזה, לשאלה הזאת, היא קשובה. שאלה שמציגה את המלכות באור
ניאון קר, או באש הלהבה-את תחליטי איזה מן מלכה את. ומה סוג הנוכחות שלך בתפקיד.
ואז, פורצת מתוך אסתר- המלכה. ברגע אחד. היא מחלקת הוראת למדרכי:

כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי
וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם--גַּם-אֲנִי
וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן; וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת,
וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי.

ומעכשיו, מרדכי הוא זה שעושה את מה שאסתר אומרת:
וַיַּעֲבֹר, מָרְדֳּכָי; וַיַּעַשׂ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוְּתָה עָלָיו
אֶסְתֵּר.

ושיאו של הדבר, בעיני- הוא בהתכוננות של אסתר לקראת הפניה למלך (תכנית מופתית שעוד ידובר בה).
פרק ה פסוק 1: " וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית-הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית, נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ; וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ, בְּבֵית הַמַּלְכוּת, נֹכַח, פֶּתַח הַבָּיִת."
את המלכות היא לובשת. אולי זה כבר משהו בתוכה, שרק צריך לתת לו ביטוי חיצוני, ואולי זה אקט חיצוני, שאמור לנסוך בה כח ותעוזה, לעורר ולחלץ מתוכה את הכוחות הטמונים בה. והנה היא כבר עברה שלב- היא בחצר הפנימית... לא רק של הארמון- אלא של עצמה...

וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת....

חג שמח!

תודה לקבוצת הלומדים איתי בעלמא בקורס "נשים מפתות במקרא ולא במקרע", על מפגש הלימוד השבוע בנושא מגילת אסתר, מתוכו הבאתי דברים לכאן. תודה לד"ר רוחמה וויס על דברים ששמעתי ממנה
פעם והיו השראה לדברים אלה. תודה לאחותי שסיפרה לי את הסיפור ולבתה המתוקה שאני
צריכה לרוץ ולהספיק עוד לקנות לה מתנה, תודה לך על השאלה, וגם על התשובה. ברשותך
הרחבתי מעט.
חג שמח!

מוזמנים לקרוא את מגילת אסתר בקומיקס שהפקנו במטח

http://www.school.kotar.co.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=94672264#153.116.3.fitwidth

השיר שאחשורוש שר לאסתר כשהיא מצאה חן בעיניו:

פרשת תצווה. שמתי לי פודרה?

פרשת תצוה.
שמות כז 20 עד ל 10. במרכזה של הפרשה- פירוט של בגדי הכהן הגדול בבואו אל המשכן. "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת.... (שמות כח 2) בגדי זהב, ציץ, תפארת, שהם, אבנים, פיתוחים, חותם... פסוקים ארוכים המתארים את בגדי הכהן.
תיאור תהליך קפדני שבסופו תוצאה מהודרת- תיאור שאותי כמעט מביך. מביך בהידור, בהתעסקות ה"לא רוחנית" הזאת. בגשמי ובמפואר. הכהנים, זה ידוע, הם פקידים, טכנוקרטיים. אבל גם בבירוקרטיה, אפשר להבחין בין סעיפים שהם מהות לבין סעיפי הידור. כל כך הרבה פרטים, השקעה, מלל על ההידור הזה, על הפרטים, על הזהב, על הכבוד, על התפארת...
זה מביך כי לא ככה אני מדמיינת את עבודת ה'. אני לא אדם דתי ולא אדם מאמין, אבל יש לי חיבה לסיפורי החסידים על הילד השורק וכך נפתחים שערי שמיים, ויש לי סלידה מזה שאנשים משלמים מאות דולרים לכיסא בבית כנסת, או מנשקים מזוזה, או ספר תורה. כי המהות היא לא בקליפה.

זה מביך אותי כי מי שמכיר אותי יודע שאני מתלבשת תמיד מאוד פשוט. ג'ינס. חולצה אפורה או שחורה. תמיד פחות או יותר אותו סוודר. מתאפרת מאוד בעדינות. וגם רק לעתים. קצת דומה לחלק מהאנשים שסביבי, ומאוד שונה מהרבה נשים ואנשים שעסוקים הרבה במראה- האיפור הבגדים התכשיטים העקבים המותגים. אין בזה טוב או רע. זה פשוט לא אני. שאני נכנסת לחנות בגדים אינ מחפשת שם את הבגדים שכבר יש לי בארון. למה? הרבה סיבות. בין היתר כי זה לא הכי חשוב בעיני. זה חשוב. אבל לא הכי חשוב. מדויק ומכבד -כן. גוזל הרבה זמן מהעיסוק בדברים שלי הם חשובים יותר- לא.

אמנם, מי שעוסק בתורה, חייב לשמור על בגדים נקיים, כדי לכבד את התורה שהוא עוסק בה- מתוך דברי חז"ל: "כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה" (מסכת שבת קיד א). אבל איך מכביסה וגיהוץ הגענו לכסף וזהב?

הרי כאשר דוד המלך, בעוד הרבה פרקים, ישב בארמונו המפואר, ויראה את המשכן באוהל המועד, "עלוב" הוא מיד נזעק: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה" (שמואל ב ז פסוק 1)

גם נתן הנביא מסכים איתו, ומיד הם מחליטים שצריך לבנות בית מקדש- בית מפואר לארון ה', לתורה, לברית. זאת התכנית שלהם... אבל לה' יש תכנית אחרת! עוד באותו הלילה ה' נגלה אל הנביא ונוזף בו, ומבטל את תכנית המקדש, הבית המפואר לארון ה'. מי ביקש מכם בכלל...? ממתי ה' צריך בית?
והנה כאן – לא רק גשמיות, ביגוד חיצוני, מעטפת. אלא שהביגוד יש בו הידור, זהב, כסף, פאר... כמעט כפירה בעיקר.
אני מבקשת להציע שלוש הצעות להתמודדות עם המבוכה שלי.
אחת – הקשורה לנצח. אהרון ובניו חיו בדור שהיה שם. בהר סיני. הכהנים הבאים – שאמורים לתפקד בקודש- אמורים להיות ניזונים מהעבר. מהתרשמות, ובעיקר- מהנחיות ברורות. ועל כן, בגדי הכהן, כמו כל פירוט עבודת הכהנים, צריכים להיות מפורטים ובהירים. (למעוניינים- אפשר להיכנס לתורת המקורות ולטענה כי למעשה פסוקים אלה הם מקור כהני).
זה מסביר את הפירוט, אבל זה לא מסביר את הלבוש, ואת ההידור.
אם כך, להצעה השניה. בימים אלה, אנו נערכים לקראת חג פורים. חג שאחד ממנהגיו הוא מנהג התחפושות. מקור המנהג הוא לא במגילת אסתר, אלא מנהג אירופאי מאוחר, שאימצו היהודים (כנראה קרנבלים בונציה, מהמאה ה-14). אולם גם בתוך מגילת אתר עניין הלבוש והבגד הוא מוטיב. ושתי שנדרשת לבוא בכתר מלכות (וחז"ל דורשים- בכתר מלכות בלבד, כלומר ללא בגדים), מרדכי שלובש שק ואפר ומסרב להחליף את בגדיו, המן שמצווה להלביש את מרדכי בבגדי המלך, להושיבו על סוסו של המלך, להוליך אותו ברחובות ולהכריז- ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו! ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו!. הבגד נוכח, והבגד הוא דרך, בתוך המחזה הזה, להביע רגשות, עמדות ותפקידים.
אחד הרגעים היפים ביותר הקשורים לבגדים במגילת אסתר, הקשור ב.. אסתר.
כאשר מרדכי מעביר לאסתר מסרים בהם הוא דורש ממנה לקחת אחריות ולהציל את עמה, ולא לחשוב שהיא מוגנת כשהיא בארמון המלך... מרדכי אומר לה משפט נוקב, חזק, ושואל אותה: ... וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת? (פרק ד פסוק 14). http://kodesh.mikranet.org.il/i/tr/t3304.htm
מהי המלכות...? מינוי? תחושה? שליטה? אחריות? כוח? זה רגע אחד או קו שעוברים לנצח? זה תפקיד? תכונות פנימיות? כורח הנסיבות? רגע שמחייב לפעולה ולא רק מוציא אלא ממציא מתוך אדם כוחות? שווה להתעכב רגע ולחשוב על השאלה הזאת בחיים שלנו.
אסתר משתכנעת ומבינה שהיא צריכה לעשות מעשה. ואז... כדי להיכנס לתוך התפקיד, המינוי, האחריות שהיא לקחה על עצמה... היא לובשת בגדי מלכות " וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת..." פרק ה פסוק 1
כלומר- לשיטתה- ואולי גם לשיטת הכהן הגדול- כדי להיכנס לתפקיד, כדי להיות שם לגמרי, דווקא כדי שזאת לא תהיה תחפושת – צריך ללבוש בגד חיצוני, שמחלחל אל הפנים.

אולם עדיין לא ענינו על שאלות ההידור. מה ההתקשטות המרובה הזאת? ולהצעה השלישית... כשקראתי את הדברים, פתאום הכהן היה נדמה לי כמו כלה ביום חתונתה. ואז הבנתי משהו שלא הבנתי בפעמים הקודמות שקראתי את הפרשה. אנחנו עדיין בסצינת הברית. משה עדיין בהר. הטקס עדיין בעיצומו. בכל מיני פלגים וזרמים ביהדות, וגם אפילו בתוך התנ"ך עצמו, אפשר לזהות תפיסה של יחסי ה' וישראל כמו יחסי בעל ואישה ואת הברית- כברית נישואין .הנה ירמיהו, פרק ב פסוק 2 " כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" .http://kodesh.mikranet.org.il/i/tr/t1102.htm
כאמור, אני לא אדם דתי, אבל אני אוהבת את הרעיון הזה. שאולי, אולי, אולי הכהן, כנציג העם בקודש, מתקשט ומתייפה כמו כלה ביום חתונה, לקראת הברית עם הקדוש ברוך הוא. הברית המתחדשת תדיר.
קצת כמו בשיר שהלחין ושר אביתר בנאי למילותיה של שריל פרו מתוך ספר הילדים אמא אווזה, בתרגומו של אורי סלע. אסוציאציה פרועה שלי...

שבת שלום. מוזמנים להתלבש יפה לכבוד משהו