פרשת תצווה. שמתי לי פודרה?

פרשת תצוה.
שמות כז 20 עד ל 10. במרכזה של הפרשה- פירוט של בגדי הכהן הגדול בבואו אל המשכן. "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת.... (שמות כח 2) בגדי זהב, ציץ, תפארת, שהם, אבנים, פיתוחים, חותם... פסוקים ארוכים המתארים את בגדי הכהן.
תיאור תהליך קפדני שבסופו תוצאה מהודרת- תיאור שאותי כמעט מביך. מביך בהידור, בהתעסקות ה"לא רוחנית" הזאת. בגשמי ובמפואר. הכהנים, זה ידוע, הם פקידים, טכנוקרטיים. אבל גם בבירוקרטיה, אפשר להבחין בין סעיפים שהם מהות לבין סעיפי הידור. כל כך הרבה פרטים, השקעה, מלל על ההידור הזה, על הפרטים, על הזהב, על הכבוד, על התפארת...
זה מביך כי לא ככה אני מדמיינת את עבודת ה'. אני לא אדם דתי ולא אדם מאמין, אבל יש לי חיבה לסיפורי החסידים על הילד השורק וכך נפתחים שערי שמיים, ויש לי סלידה מזה שאנשים משלמים מאות דולרים לכיסא בבית כנסת, או מנשקים מזוזה, או ספר תורה. כי המהות היא לא בקליפה.

זה מביך אותי כי מי שמכיר אותי יודע שאני מתלבשת תמיד מאוד פשוט. ג'ינס. חולצה אפורה או שחורה. תמיד פחות או יותר אותו סוודר. מתאפרת מאוד בעדינות. וגם רק לעתים. קצת דומה לחלק מהאנשים שסביבי, ומאוד שונה מהרבה נשים ואנשים שעסוקים הרבה במראה- האיפור הבגדים התכשיטים העקבים המותגים. אין בזה טוב או רע. זה פשוט לא אני. שאני נכנסת לחנות בגדים אינ מחפשת שם את הבגדים שכבר יש לי בארון. למה? הרבה סיבות. בין היתר כי זה לא הכי חשוב בעיני. זה חשוב. אבל לא הכי חשוב. מדויק ומכבד -כן. גוזל הרבה זמן מהעיסוק בדברים שלי הם חשובים יותר- לא.

אמנם, מי שעוסק בתורה, חייב לשמור על בגדים נקיים, כדי לכבד את התורה שהוא עוסק בה- מתוך דברי חז"ל: "כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה" (מסכת שבת קיד א). אבל איך מכביסה וגיהוץ הגענו לכסף וזהב?

הרי כאשר דוד המלך, בעוד הרבה פרקים, ישב בארמונו המפואר, ויראה את המשכן באוהל המועד, "עלוב" הוא מיד נזעק: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה" (שמואל ב ז פסוק 1)

גם נתן הנביא מסכים איתו, ומיד הם מחליטים שצריך לבנות בית מקדש- בית מפואר לארון ה', לתורה, לברית. זאת התכנית שלהם... אבל לה' יש תכנית אחרת! עוד באותו הלילה ה' נגלה אל הנביא ונוזף בו, ומבטל את תכנית המקדש, הבית המפואר לארון ה'. מי ביקש מכם בכלל...? ממתי ה' צריך בית?
והנה כאן – לא רק גשמיות, ביגוד חיצוני, מעטפת. אלא שהביגוד יש בו הידור, זהב, כסף, פאר... כמעט כפירה בעיקר.
אני מבקשת להציע שלוש הצעות להתמודדות עם המבוכה שלי.
אחת – הקשורה לנצח. אהרון ובניו חיו בדור שהיה שם. בהר סיני. הכהנים הבאים – שאמורים לתפקד בקודש- אמורים להיות ניזונים מהעבר. מהתרשמות, ובעיקר- מהנחיות ברורות. ועל כן, בגדי הכהן, כמו כל פירוט עבודת הכהנים, צריכים להיות מפורטים ובהירים. (למעוניינים- אפשר להיכנס לתורת המקורות ולטענה כי למעשה פסוקים אלה הם מקור כהני).
זה מסביר את הפירוט, אבל זה לא מסביר את הלבוש, ואת ההידור.
אם כך, להצעה השניה. בימים אלה, אנו נערכים לקראת חג פורים. חג שאחד ממנהגיו הוא מנהג התחפושות. מקור המנהג הוא לא במגילת אסתר, אלא מנהג אירופאי מאוחר, שאימצו היהודים (כנראה קרנבלים בונציה, מהמאה ה-14). אולם גם בתוך מגילת אתר עניין הלבוש והבגד הוא מוטיב. ושתי שנדרשת לבוא בכתר מלכות (וחז"ל דורשים- בכתר מלכות בלבד, כלומר ללא בגדים), מרדכי שלובש שק ואפר ומסרב להחליף את בגדיו, המן שמצווה להלביש את מרדכי בבגדי המלך, להושיבו על סוסו של המלך, להוליך אותו ברחובות ולהכריז- ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו! ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו!. הבגד נוכח, והבגד הוא דרך, בתוך המחזה הזה, להביע רגשות, עמדות ותפקידים.
אחד הרגעים היפים ביותר הקשורים לבגדים במגילת אסתר, הקשור ב.. אסתר.
כאשר מרדכי מעביר לאסתר מסרים בהם הוא דורש ממנה לקחת אחריות ולהציל את עמה, ולא לחשוב שהיא מוגנת כשהיא בארמון המלך... מרדכי אומר לה משפט נוקב, חזק, ושואל אותה: ... וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת? (פרק ד פסוק 14). http://kodesh.mikranet.org.il/i/tr/t3304.htm
מהי המלכות...? מינוי? תחושה? שליטה? אחריות? כוח? זה רגע אחד או קו שעוברים לנצח? זה תפקיד? תכונות פנימיות? כורח הנסיבות? רגע שמחייב לפעולה ולא רק מוציא אלא ממציא מתוך אדם כוחות? שווה להתעכב רגע ולחשוב על השאלה הזאת בחיים שלנו.
אסתר משתכנעת ומבינה שהיא צריכה לעשות מעשה. ואז... כדי להיכנס לתוך התפקיד, המינוי, האחריות שהיא לקחה על עצמה... היא לובשת בגדי מלכות " וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת..." פרק ה פסוק 1
כלומר- לשיטתה- ואולי גם לשיטת הכהן הגדול- כדי להיכנס לתפקיד, כדי להיות שם לגמרי, דווקא כדי שזאת לא תהיה תחפושת – צריך ללבוש בגד חיצוני, שמחלחל אל הפנים.

אולם עדיין לא ענינו על שאלות ההידור. מה ההתקשטות המרובה הזאת? ולהצעה השלישית... כשקראתי את הדברים, פתאום הכהן היה נדמה לי כמו כלה ביום חתונתה. ואז הבנתי משהו שלא הבנתי בפעמים הקודמות שקראתי את הפרשה. אנחנו עדיין בסצינת הברית. משה עדיין בהר. הטקס עדיין בעיצומו. בכל מיני פלגים וזרמים ביהדות, וגם אפילו בתוך התנ"ך עצמו, אפשר לזהות תפיסה של יחסי ה' וישראל כמו יחסי בעל ואישה ואת הברית- כברית נישואין .הנה ירמיהו, פרק ב פסוק 2 " כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" .http://kodesh.mikranet.org.il/i/tr/t1102.htm
כאמור, אני לא אדם דתי, אבל אני אוהבת את הרעיון הזה. שאולי, אולי, אולי הכהן, כנציג העם בקודש, מתקשט ומתייפה כמו כלה ביום חתונה, לקראת הברית עם הקדוש ברוך הוא. הברית המתחדשת תדיר.
קצת כמו בשיר שהלחין ושר אביתר בנאי למילותיה של שריל פרו מתוך ספר הילדים אמא אווזה, בתרגומו של אורי סלע. אסוציאציה פרועה שלי...

שבת שלום. מוזמנים להתלבש יפה לכבוד משהו

פרשת משפטים (שמות כא 1 - כד 18).מידה כנגד מידה.
".... וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. כד עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל: כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה" (שמות כא, 25-24)
עקרון ענישה שמובא כחלק מהמשפטים שמוסר משה לעם. עין תחת עין. שן תחת שן.
בגן זה יוצא משהו כמו "הכל עובר עלייך!" יחד עם הרבה בוץ בפרצוף של זה שהתחיל, או אצבע בעין, או בעיטה במגדל שזה שהרס לי בנה. כל ילד יודע את העקרון הזה גם מבלי לקרוא את פרשת משפטים. וכל מ שאי פעם גנבו לו קלמר, או הרביצו לו בהפסקה, או עשו עליו חרם, או הלשינו עליו בצבא, או דפקו לו את האוטו או גנבו לו את החברה, או בגדו בו, או נאפו בו, או עשקו אותו או רצחו לו. איך כל אחד יודע ש"הכל עובר עלייך.."? כי כל אחד, אחרי העלבון, רוצה לנקום, שמישהו ישלם את המחיר. זה לא רק פיצוי (בצורת כסף או בקשת מחילה) כי פגעו לי באגו. בכבוד שלי. בי. ואני רוצה לדפוק בחזרה. איפה? כמו שפגעת בי בנקודת התורפה- הכל עובר עלייך- בנקודת התורפה שלך. לכל אחד יש עין, לכל אחד יש שן. לכל אחד יש אהבה או ילד או הורה או חולשה שאפשר לתקוף. ואיפה שפגעת בי- אפגע בך. בעיניים אדומות ויבשות וצרות מרוב כעס.

אבל אם כל ילד יודע את זה, אז מדוע צריך לחוקק כזה חוק?
מה החידוש בחוק הזה? ומה המימד האלוהי פה, אם כל ילד יודע את זה? ואם גם בתרבותיות אחרות היה כזה חוק, אז מה ייחוחדה של התורה, בהקשר זה? (לקריאה נוספת על עקרון מידה כנד מידה"טאליו" בתרבויות מקבילות)

בפרשת משפטים מובא עקרון הענישה "מידה כנגד מידה". יש משהו מאוד ילדותי ופרימיטיבי, מאותו מקום של האינטואיטיביות, בתגובה הזאת. ככה משיגים צדק? אם לי רע שגם לך יהיה רע? נוצרת משוואה מתמטית, ואולי מירוק הנפש הנפגעת, בתחושה שלא רק אותי דפקו- אבל ככה משיגים חברה מתוקנת? ב"הכל עובר עליך"? אז ככה אלוהים מתכוון להשיג חברה מוסרית וצודקת?

כדי להבין את עוצמת החוק ואת חשיבותו, נחזור רגע לגן...
מה יעשה הילד הנפגע, אם הוא רצוץ ושבור ואין לו כוחות להחזיר? לא כוחות גוף ולא כוחות נפש?
ומה עושים במקרה הפוך- כשהנפגע מחזיר, ומחזיר, ולא מסתפק ב"הכל עובר עלייך" אלא ממשיך , לעניין המה יש בידייך, ומה עשה חתול... מה אז? איך עוצרים את זה?
ומה עושים כשמי שפגע- אין לו נקודת חולשה, הוא כל כך מחוספס וקשה ואדיש, שאין לו חולשות, שכלום לא אכפת לו, וכלום לא יפגע בו, לפחות כך נראה?
ונגיד והפוגע יבקש סליחה, מה יעשה הילד הנפגע עם ה"סליחה" ? כמה סליחות אפשר לבקש עד שהיד תירפא, עד שהעלבון יתפוגג?
ונגיד והפוגע יפצה את הנפגע. במקרה שאפשר לפצות- יקנה לו קלפים חדשים במקום אלה שקרע לו, יביא לו לגו חדש... מי קובע כמה? והאם היכולת הכלכלית של הפוגע לקנות בכל יום לגו לנפגע, מקנה לו את הזכות לבעוט לו במגדל? (רוצים יותר חמור? אם לילד הפוגע יש כסף בלי סוף, האם מותר לו לבעוט בשיניים של הנפגע ולממן לו רופא שיניים בכל פעם?)
ומה עושים כשאין גנן או גננת בסביבה לעצור את הפוגע, או לחבק ולעצור את הילד שפגעו בו, שרוצה פיצוי, נקמה, והחתול...?

ונעלה כיתה. נדמה לי שזה כוחו של החוק בפרשת משפטים :מידה כנגד מידה.
*יש שוויון מהותי בין בני אדם- לכולנו יש עין, שן, נפש, עור. תסתכל עלי. תתבונן בי רגע לפני שאתה מכה או פוגע. תסתכל על עצמך.
* השוויון נותן לנו כוח. כשם שיש כוח לפגוע, יש כוח להחזיר. ולדרוש.
*כיוון שכך- בחוק יש כוח הרתעה. לכולנו יש נקודות חולשה. מאזן אימה. אז אתה אל תפגע בי ואני לא אפגע בך. גם לך יש עין, אם אתה מבין את כוונתי...
*אסור שיהיה יתרון לעשירים, בכל הקשור בזכויות היסוד של האדם- על גופו, על נפשו. אפשרות התשלום בעבור הפגיעה, מנציחה מעמדות והופכת את העני לחסר זכויות על הרכוש הבסיסי ביותר שלו- הוא עצמו.
*אין מחיר כספי, לפי חוקי התורה, לפגיעה באדם אחר. אי אפשר לפצות בכסף עבור יד, או שן, או עין. אלה איברים של אדם, אדם שנברא בצלם. (אחר כך, בפרקטיקה של החיים, במשנה יבחינו בין יד של פסנתרן, לדוגמה, לבין יד של איש אחר, וינסו לתמחר את השווי של הפגיעות- בהתאם למקצוע של כל אדם ולמידת הרוויות של האיבר לצרכי פרנסה. למעשה חכמי המשנה קובעים קביעה הפוכה לחוקי התורה. פעמים רבות המשנה, במפגש עם המציאות של החיים, מתרגמת את חוקי התורה להלכות מעשיות, גם אם לפעמים נוגדות את הכתוב בתורה) עוד על כך במאמר מרתק של ד"ר מיכאל ויגודה.
* הכל מדיד... המשנה קובעת "אלו דברים שאין להם שיעור: הפאה, הביכורים, והראיון, גמילות חסדים ותלמוד תורה" (פאה א, א; חגיגה ז ע"א). כלומר- איך אפשר למדוד את הדברים הללו? והנה כאן- יש מידה, יש דרך לכמת. לא את העלבון, לא את הצער, לא את ההשפלה, לא את השלכות הפגיעה- אבל הנה אני והנה אתה. מידה כנגד מידה. לא בכסף. אלא במהות.
*הגבלה – באופן פרדוקסלי, אני מבקשת לטעון שהח הזה מגביל. מידה תחת מידה. לא פחות- אבל גם לא יותר.רק עין תחת עין. למרות שבא לך לנקר לו את שתי העיניים מרוב עלבון. רק חבורה תחת חבורה. לא להרוג במכות. השופך דם האדם- באדם דמו יישפך. באדם אחד, לא בכל המשפחה וכל הכפר (זה ההבדל העקרוני בין גאולת דם לבין נקמת דם). וכמו שהחוק מתיר להעניש ודורש צדק, כך גם החוק מגביל את התגובה הנקמנית, ודורש רק צדק. לא יותר.

לפני שנמשיך לעיסוקי סוף השבוע, מבקשת לחלוק אתכם שני שירים. אחד של דליה רביקוביץ, "דברים שיש להם שיעור", מתוך תהום קורא" 1978. ושני של סטינג "שביר". אולי בשביל צריך את אלוהים. כדי לזכור, למי ששכח, כמה שבירים אנחנו.
לב תחת לב, מבט תחת מבט, חמלה תחת חמלה, הקשבה תחת הקשבה. אהבה תחת אהבה. מידה כנגד מידה.
אלה שירים שרואים את האדם. רואים אותי. רואים אותך. בגובה העיניים. וכך נוצרת דרישה. נוצרת מחוייבות ביני לבינך. שלא לדבר על אהבה או על חברה מתוקנת.

דברים שיש להם שיעור/ דליה רביקוביץ

אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ עַכְשָׁו
בְּכָל כֹּחִי .
עוֹד יָמִים אֲחָדִים וְאֶחְדַּל.
וְכָךְ זֶה הָיָה בַּהַתְחָלָה:
אָהַבְתִּי אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁחַמָּנִית אוֹהֶבֶת אֶת הַשֶּׁמֶשׁ
וּכְמוֹ שֶׁהִיא נוֹטָה אֵלָיו.
וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁהוּא הַשֶּׁמֶשׁ
וְלֹא שֶׁאֲנִי חַמָּנִית.
אָהַבְתִּי אוֹתוֹ בִּגְלַל מַה שֶּׁהוּא
וּמַה שֶּׁאֲנִי.

לִפְעָמִים כְּשֶׁצַּעֲרִי גּוֹבֵר עָלַי
אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר לוֹ
אֲדוֹנִי, אַתָּה בְּכָל הָעוֹלָם,
בְּכָל הָעוֹלָם, וְרַק לֹא פֹּה.
וּמִלְּבַד זֶה, אֲדוֹנִי,
חַיַּי נְתוּנִים בְּכַפְּךָ.
אֲבָל אֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שִׁעוּר
וְאֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם טָעוּת.
אֵלֶּה דְּבָרִים
שֶׁהָיוּ מֵעוֹלָם.

שבת שלום

פרשת יתרו. תורה לכולם. זילות או קדושה?

פרשת יתרו.
בפרשה מובאות שלוש אפיזודות. האם ומהו הקשר ביניהן?
אחת- יתרו, חתנו של משה, שרואה שמשה לא עומד בעומס. כל אחד, כל אדם ניגש למשה ומבקש משפט. ומשה כנראה לא עומד בעומס, אני מנסה לדמיין את התור הארוך שלפניו. את הצעקות, את הדחיפות, את הלחץ העצום על כולם. ואז יתרו, שמתבונן מהצד אומר :" נָבֹל תִּבֹּל גַּם-אַתָּה גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ". (שמות יח 18)
הצעת הפתרון של יתרו- להיעזר בעוד אנשים: מיהם האנשים האלה:
"אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע ..."
ומה הרעיון?
"...וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. כב וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם בְּכָל-עֵת וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ... :" (שמות יח 25)
אפיזודה שניה – בפרק יט- ההתכוננות של העם לקראת קבלת התורה. ענן... עשן... התקדשות.. התכבסות.. הימנעות... התרגשות לקראת... כולם לוקחים חלק בהכנות לקרת הרגע הגדול... ההתרגשות עצומה.... "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה (פסוק 16)

אפיזודה שלישית- בפרק כ- עשרת הדברות! קבלו אותם! ועשרת הדברות... מפתיעים! לא מדברים על פולחן ועל העלאת קורבנות, לא מדברים על לימוד תורה כערך מרכזי, לא מדברים על הקמת בית מקדש כיעד ואפילו לא מדברים על תכניות לכיבוש הארץ. אלא על מצוות אחרות לגמרי שעוד רגע נדון בהן. מצוות שבאופן כללי אפשר לומר שהן בין אדם לאלוהיו- פרטי לגמרי. ומצוות שהן בין אדם לחברו- חברתי לגמרי. והדברות- לא מופנים אל משה בלבד, לא מופנים אל הכהנים בלבד, לא מופנים אל שופטי הביניים שמינה משה – אלא אל כולם. כל אחד ואחת. אתה- לא תרצח. אתה הפרטי. אתה- לא תגנוב, כן אתה, וגם את. והמנוחה בשבת- לך ולך ולך. לא רק לעשיר, לא רק למנהיג, לא רק לכהן, לא רק למקיים המצוות, לכולם. שוויון בזכויות ובחובות.
האם יש קשר בין שלוש האפיזודות בפרשה?
ו... למה קוראים לפרשה החשובה הזאת על שם הנוכרי...כהן מדיין... למה לא פרשת משה? מן הראוי, לא?

להבנתי יש קשר.
השיטה הראשונה- היא שיטה בה המנהיג הוא נושא החוק, מייצג החוק, הוא החוק. הציבור לא מודע ולא יודע כיצד לנהוג. התלות במנהיג גדולה, והמנהיג הוא הקובע בכל אירוע כיצד יש לנהוג ולהחליט. קטן כגדול. לאדם אין ידע, אין אפשרות להפעיל שיקול דעת, אין אפשרות לקבל החלטות ומכאן גם אין לו אחריות.
השיטה השניה- התפתחות ושיפור של השיטה הקודמת- היא שיטה בה יש מעמד ביניים שנושא את החוק. אנשים טובים- אנשי אמת שונאי בצע- והם בכך ראויים לשאת החוק ולשפוט בין טוב לרע. ומולם- ציבור שלם שנשפט. ציבור שמהו? אנשי שקר ואוהבי בצע? שונים במהותם מאנשי המשפט והחוק?
מתברר שלא, לפחות לא ברמת הציפיה והמודל המוצג בשיטה השלישית: מעמד הר סיני. מתברר שיכול להיות שה' רואה את הציבור באופן אחר. ציבור שיש לו פוטנציאל להיות אקטיבי. אחראי. אולי זאת הייתה התכנית המקורית של ה'- לתת את התורה לכל העם וכל מה שהיה עד עכשיו היה מן מצב ביניים זמני כזה, ואולי זאת התגלגלות ספונטנית, שמקורה ברעיון של יתרו (ולכן אולי זה שהפרשה החשובה הזאת תיקרא על שמו), ועברה שלב לרעיון השופטים, ואז פתאום- יוריקה! כל אחד יכול לדעת את התורה! כל אחד יכול לדעת מה דורש האל! כל אחד יכול לדעת מה חוקי ההתנהגות בחברה! ואולי... אולי כך תפחת עבודת השופטים?! והכי חשוב- אולי כך תהיה חברה טובה יותר, אם לכל אחד תהיה הידיעה האישית של מה נכון ומה לא נכון, של מה מותר ומה אסור, של דרישות החוק? צריך הרבה אומץ בשביל זה. צריך להניח כהנחת יסוד של המחוקק שכל אדם יכול וראוי ומתאים. לא רק משה. צריך להניח שכל אדם הוא אוהב אמת ושונא בצע. לא רק השופטים. צריך להאמין באדם. בבני אדם. בכל אדם. וצריך לראות באדם כבן חורין, חופשי. חופשי בוגר ואחראי דיו כדי לקבל החלטות בעצמו, בתוך מרחב החיים. ואולי זה עוד שלב בחירות ההולכת ונבנית של בני ישראל. החוק, מעכשיו, הוא לא בידיים של פרעה, ולא בידיים של השוטר המצרי, וגם לא בפיו של משה או של אחד השופטים- אלא אתה ואת, כל אחד, נושאי החוק. ונדרשים להכריע בין טוב לרע. וזאת חירות. להיות אדם עצמאי, אחראי, ריבון, שמתנהל בתוך מערכת חוקים שכולם מחוייבים לה וכולם שווים בה.

הרבה נכתב על עשרת הדברות. אין סוף נכתב על עשרת הדברות. ציינתי בתחילת הדברים שבאופן מפתיע, אין כאן מצוות הקשורות בפולחן, או בארץ, או במקדש. אלא בבני אדם. ביחסים שבינם לבינם. מחשבות לסיום:
*למה אנוכי ה' אלהיך שהוציאך מארץ מצרים? שלא תחשוב שזה פרעה, או משה, או חס וחלילה עגל זהב,... אופס... הנחת היסוד לכל ההסכם בין עם ישראל לבין ה', התשתית- היא ההכרה שזה האלוהים שהוציא ממצרים. הבלעדיות.
*כיבוד הורים.... אריכות ימים... מה הקשר? אריכות הימים לא של האדם הנקודתי, הפרטי, הכאן ועכשיו. היה משהו לפניך ועוד יהיה אחריך. אם תכבד את העבר יהיה לך עתיד. (מותר בתוך כבוד למסורת לעשות כל מיני דברים, כמו לחיות בגולה, לעשות מעלית של שבת, להמציא פלטת שבת, להתיר שירות צבאי והגנה על המדינה, לחדש הלכות, לאהוב את רעך כמוך, כל מיני דברים מותר לעשות במסגרת הזאת...)
*שבת... מתנת האל לברואיו. שוויון מלא. כולם. עכשיו. לנוח. אין דבר יותר חשוב מהאדם כרגע. מרוח האדם, מגוף האדם. העבודה – ששת ימים תעבוד. (זה צו- נכון? צריך לעבוד שישה ימים? כתוב בעברית?). אבל העבודה היא לא המטרה. היא האמצעי. למה- שכל אחד יחליט למה. אבל השבת היא כלי לסנכרן מערכות- מה עיקר, מה טפל, מה חשוב, מה דחוף, מה סובל דיחוי ועל לא כדאי להתעצבן. זו הזכות לחירות. שחרור מכבלי היומיום.
*לא תרצח- הזכות החיים. ולאף אחד אין רשות ליטול את הזכות הזאת או לפגוע בה. לאף אחד. וכולנו מחוייבים לאמנה הזאת. וכולנו ראויים להרגיש מוגנים בחברה בה אנו חיים.
*לא תנאף- שמירה על התא המשפחתי כערך. על האמון בין בני אדם.
*לא תגנוב- שמירה על הזכות לקניין. לרכוש. חוקי התורה מתייחסים כל כך הרבה למי שאין לו- חובת המעשר, ולקט, ושכחה, ופאה ,ושמחת בחגך. אבל – הנה חוק שמגן על מי שיש לו. גם עליו צריך להגן. ואולי החוק מגן שוב על מי שאין לו- שלא יחטא אל מול מי שיש לו, מרוב קנאה, שנאה או פיתוי או צורך. בכל מקרה לא גונבים. יש חוקים אחרים שמסדירים התמודדות עם מצב שלמישהו אין.
*לא תענה ברעך עד שקר- הזכות למשפט הוגן. כמה בסיסי וחסר.
*לא תחמוד. אחד הקשים. איך אפשר לאכוף? איך אפשר לדעת? רש"י מפרש שהעיניים הרואות, מדווחות ללב שמדבר עם הידיים שגונבות, רוצחות, נואפות. לא תחמוד הוא מעין סייג לכל. אבל מה שיפה, זה שהסייג הוא פנימי. כל אדם בינו לבינו. לא צריך לעבור מדרכה או לירוק. כל אחד בינו לבינו יגדר ויסייג את עצמו.
*הרבה לאווים- הרבה לא תעשה. וכל היתר בעולם הזה- לעשות, לעשות, לעשות. ליצור ולברוא.
"כל שחוכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והפכתו על פניו... אבל כל שמעשיו מרובים מחכמתו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו... " (משנה אבות ג יז).
מוזמנים לקרוא להגיב להפיץ לחיות על פי חוק
הלוואי , יהודית רביץ שרה שירת נשים נהדרת למילותיו של אהוד מנור.

פרשת בשלח. על הייאוש והתקווה.

פרשת בשלח. שמות יג 17 עד יז 16.
אני רוצה לדבר היום על הפער, על המתח בין ההווה לעתיד, בין הייאוש לתקווה. בין הכאן והעכשיו הקשה לבין היכולת להרים ראש להישיר מבט ולראות אופק.

פרשת בשלח מספרת את סיפורם של בני ישראל, רגע אחרי שיצאו ממצרים. מאחוריהם – המצרים רדופים אחרים, לפניהם- ים סוף. מאיפה תבוא הישועה? ופתאום! בהנפת יד של משה- ה' פוער בפניהם את ים סוף. ישראל עוברים בחרבה, וים סוף ממהר ונסגר על המצרים. שמחה גדולה! אמונה גדולה " וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת-יְהוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (יד 31) התפרצות של שירה! היא שירת הים (קישור לסרטון מקסים של שלמה בר שר את שירת הים). ואז מתחיל המסע. מדבר אינסופי של צעדים. עמוד ענן מוביל את הדרך. ומעבר אליו לא רואים דבר. ובמסע הזה, שהולכים בו במעגלים, כי לא באמת לוקח 40 שנה ללכת ממצרים לישראל, גם אם עושים עיקוף ונכנסים דרך איזור יריחו... אז במסע הזה- יש מעגלים בסיפור; תלונה, נס, אמונה, ושוב רפיון... כאשר הרעב והייאוש גוברים. אל מול צריך להתמודד משה, שהוא ואלוהים בכל פעם מחזקים אחד את השני, להמשיך ולהוביל, לא ליפול עם כובד צעדי העם.
והנה כבר בפרשה זו- עוד לא הספקנו לסיים להתפעל מקריעת ים סוף, ומתחילות התלונות.... מה נשתה... המים מרים... אין בעיה- משה מנופף בנס- המים מתוקים. ממשיכים לצעוד... אז מה מה נאכל? למה הוצאת אותנו ממצרים! מתגעגעים לסיר הבשר! במצרים היה לנו יותר טוב! צודקים. במובן של חוסר הודאות. לא הייתה חירות במצרים. אבל היה בטחון. וחוסר בטחון לפעמים קשה יותר מהעידר חירות. חוסר בטחון קיומי, בסיסי- של אוכל, שתיה, של מחסה.
בפרק טז, פסוק 4, מחליט ה' על פתרון גורף- להמטיר מן מן השמיים: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא. "

את מי ה' מנסה? את הרעבים? את העבדים שלפני רגע יצאו לחירות? ועל מה הוא בוחן אותם?! על עמידה בחוקי התורה ש.. עדיין לא ניתנה? התורה תינתן רק בהר סיני, שזה עוד שלושה חודשים בזמן מדבר ועוד שבוע בזמן קריאת התורה! ניסיון... נארוז את המחשבה ונפגוש אותה בסוף הדרך...
אז יש מן. והנחיות ברורות- לקחת כל אחד לפי צרכו, ובכל יום לוקחים לפי כמות היום. מי שלקח יותר מדי- למחרת המן היה מקולקל. זה הנסיון. תלמדו חברים: תאמינו- כל יום יהיה. תאמינו- אל תמרו את פי האל.
ועוד חוק לעניין המן: ביום שישי לוקחים כמות כפולה כי בשבת לא יהיה.
וכאן יש רגע מדהים בעיני. שימו לב:
העם... לא לוקח ביום שישי מנה כפולה. בניגוד להנחיות.אז למה העם לא לקח?
אפשר לפרש זאת כחוסר אמונה, אבל יש הרבה הגיון במעשה שלהם- הרי דקה לפני כן, מיש לקח יותר מדי- למחרת המן התקלקל לו וה' אמר לא לקח יותר מדי. אז יש יום אחד שלא רק שמותר אלא צריך לקחת יותר? החוקים לא עקביים ולא ברורים.
והנה... למחרת, בשבת- אין מן! ניסיון שני. נכשלתם. ואז אלוהים ממש מתעצבן:
כח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה עַד-אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתַי וְתוֹרֹתָי. כט רְאוּ כִּי-יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל-כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל-יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. ל וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי (פרק טז)
על מה אלוהים מדבר? למה הוא מתעצבן?! מתי נתן את השבת?! השבת, כחלק מעשרת הדברות, זה מהתורה שעוד לא ניתנה! כועס על העם כי הם לא שמרו שבת..? אבל הם לא ידעו שיש בכלל חוק כזה, או מתנה כזאת! כלומר, יכול להיות שהם לקחו מהמן- כי הם לא ידעו שיש דבר כזה שבת. נצחית. עקרונית. הם שמעו את ההנחיה הנקודתית, אבל מאיפה הם אמורים לדעת שמאחורי ההנחיה לקחת אוכל כפול ביום שישי יש עקרון וערך מהותי כל כך? איך אפשר לשפוט את העם בניסיון על תורה שטרם קבלו? על שבת שטרם ניתנה להם?

וזאת הנקודה היפה בעיני. לעניין הניסיון, האמונה, הנקודתי הרגעי והנצחי, הגדול יותר ממני. הזה מציף בי הרבה מחשבות ואני מבקשת לשתף אתכם:
*הניסיון- לפי דברי הרמב"ן, אינו לשם הכשלה, אלא לשם בירור וחיזוק. "וה' היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם, אבל הביאם בניסיון הזה, כי ממנו ייוודע שישמרו מצוותיו לעולם"
*עדיין אין תורה שלמה, יש רק חוק קטן לעניין המן. לפעמים אנחנו מוכנים ללכת עם רעיון רק כשיש תכנית ברורה, מסודרת, מאוגדת בקלסר. צריכים לראות תמונה שלמה, ולא מוכנים לזרום רגע עם משהו קטן, נקודתי. שגם הוא ואולי בעיקר הוא מבטא אמון, אמונה.
* לעניין האמונה- של אדם בעצמו או בעתיד, או בה'- או בקיצור- האמונה שיהיה בסדר : "דבר יום ביומו": מי שברא יום – ברא פרנסתו. מכאן היה ר' אלעזר המודעי אומר: כל מי שיש לו מה יאכל היום ואומר: מה אוכל למחר? הרי זה מחוסר אמונה, שנאמר "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא". (מתוך מכילתא)

*ועוד מחשבה על אלוהים. הרי מפרשים שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ולכן הגיוני שהדרישה לעמוד בחוקי השבת תידרש עוד לפני שניתנת השבת לעם (הרי השבת, לפי התורה, היא חלק מסיפור הבריאה). אבל אני רוצה להציע כיוון מחשבה אחר. אני רואה פה אלוהים שנורא להוט שיאמינו בו כבר, שיקבלו את תורתו כבר. אלוהים שרואה כמה פרשות קדימה. ומתעצבן על העם שעובר את החוקים שהוא יודע שעוד רגע הוא יחוקק. כאילו לא מתאפק. כאילו מאיץ את התהליך שהם צריכים לעבור. הם קטנים, רעבים, עבדים במהותם עדיין. מתלוננים כל הזמן ורוצים לחזור למקום המוכר הבטוח- מצרים. וה' שם איתם בקטנות- כי ככה- אי אפשר להוביל אנשים רעבים, ואי אפשר שלא להתייחס לטענות ההווה של האנשים- המאוד קיומיות ומאוד משמעותיות. אבל נדמה שאלוהים כל הזמן צעד אחד קדימה, ולפעמים- אולי במקרה הזה- מרוב להט הוא דורש דרישה שמניחה שהם כבר יודעים, ושנו כבר תגדלו. אבל זה ייקח עוד זמן...

* עוד לעניין האמונה והיכולת לראות מעבר- ואולי זאת החירות הגדולה (ואולי בדברים אלה אני מתייחסת לשאלת החירות ששאל אותי דב אלבוים בתכנית מהשבוע שעבר. אני אמרתי שחירות היא לבחור רופא בקופת חולים- הוא הגיב שזה דבר קטן. ואני טוענת ועדיין שזה דבר גדול. כי בחוסר האונים המוחלט לראות שיש לך בחירה, ליצור את הבחירה- זאת חירות). אני זוכרת, לפני כשנה וחצי סבלתי מפרצית דיסק. גיהנום. סבל. פחד. תחושת שיתוק והרבה סימני שאלה – איך מתי ובעיקר האם אפשר לצאת מזה. הרופאים המליצו לי ללכת – "לעשות הליכות". אז הלכתי בחוף הים. מחוף גאולה לפרישמן. שעה וחצי. זה המון. הולכת ובוכה, הולכת ובוכה. אין מן, אין עמוד ענן, רק מר וכואב. הראש בחול. פתאום הרמתי את הראש וידעתי שיהיה בסדר. כאילו משהו משך אותי לראות מעבר לכאן ועכשיו. ופתאום, הרגשתי מהי אמונה, מהי תקווה.

שבת שלום:-)

פרשת בא. בואו לראות אותי מתארחת בתכנית של דב אלבוים הערב...

שלום לכם

פרשת בא. רגע האמת- יציאת מצרים.

בואו לראות אותי מתארחת הערב בתכנית של דב אלבוים הערב, ערוץ 1 19:27, מקבלים את השבת.
שידור חוזר במוצאי שבת 19:27
קישור לאתר רשות השידור

בואו לקרוא את הדברים היפים שכתב הרב ד"ר בני לאו על פרשת בא, על המתח שבין ההווה של יציאת מצרים לבין הזכרון - והגדת לבנך- צו שצוונו כבר ברגע ההוה של האירוע, על המתח שבין המעשיות לרוחניות במושג החירות.

בואו תהיו מעשיים, ותעזרו למי שברחו על חירותם ועשו יציאת מצרים. ועכשיו יש להם חירות כקונספט, אבל אין להם מה ללבוש ואין הם מה לאכול. אז בואו תתרמו בגדים חמים, שמיכות ומעילים ואוכל לפליטים שהתקבצו בגינת לוינסקי בתל אביב, ליד התחנה המרכזית.

בואו למסיבת ט"ו בשבט בעלמא תל אביב, 3/2, בצלאל יפה 4 (ליד בית הפגודה, איזור שד' רוטשילד), יום שישי בבקר.

אני אספר סיפורים על עצים פירות ושאר ירקות במקרא ובאגדות חז"ל, נתי ניב תתקלט במסיבת רחוב ותעשה סדנאות תופים.

קישור להזמנה לאירוע- טו בשבט בעלמא

בואו לסדרת קצרים איתי בעלמא, 5 מפגשים על "נשים מפתות במקרא ולא במקרה". מפגש ראשון ביום שלישי 14/2.

קישור להרשמה

בואו תזמזמו איתי שיר מקסים של לאה שבת, שגם בו לדעתי , יש מילים של חירות ואמת. שבת שלום:-)

פרשת שמות. על תכונות נדרשות ממנהיג. למקרה שעוד מישהו יכריז על כניסה לעולם הפוליטיקה. למקרה שנעמוד בפני בחירה.

בימים אלה- גם בימים אלה- הזירה הפוליטית רוחשת ובוערת- סיימנו קיץ של צדק חברתי, של שיא מאבק חברתי למען החזרת גלעד שליט, הרבה קבוצות חברתיות שמתועררות ודורשות את זכותן, והנה עם בוא החורף, מצטרפות דמויות מוכרות לעולם הפוליטיקה- בתחושה שהם האנשים הנכונים ברגע הנכון.

בתמונה: משה והסנה הבוער. ילדי העולם מציירים תנ"ך.

איך יודעים מי המנהיג הנכון? איך יודעים מתי הרגע הנכון? אילו תכונות נדרשות לאדם שרואה את עצמו או מציע את עצמו כמנהיג?
פרשת שמות – פותחת בשמות- המון שמות. אבל רק אחד מנהיג. פרשת שמות מציגה בפנינו את המנהיג הבא.

הפרשה , פרשת שמות- תופסת את בני ישראל בבעיה קשה- משפחת יעקב כולה במצרים- כי יוסף סידר להם שם אוכל וחסות, הם הולכים ומתרבים, אבל אז יעקב ויוסף מתים, וקם מלך חדש- שלא ידע את יוסף. מלך שרואה במשפחה האת, בשבט הזה, איום- ומפחד שברגע מלחמה- הם יקומו נגדו. פרעה מחליט להעביד את העברים. אבל הם? וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ... אז פרעה מחליט להרוג אותם, עוד כשהם קטנים- כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו.
דרוש מנהיג.

ואז נכנס לתמונה משה. ודרך היכרות עם הדמות שלו, לא רק בפרשה הזו- אפשר לשאול שאלות על מנהיגות. הרגעים האלה, הרגעים הראשונים- הם רגעים מכוננים. בזכות מה נבחר משה להיות מנהיג?

יש דברים הקשורים בחומרים מהם הוא ניזון- הוא בן לאמא שהחליטה שהיא את הבן שלה לא הורגת. ויהי מה. ושמה אותו בתיבה ושלחה אותו ליאור. אני הייתי בנילוס- פחד אלוהים. ויש לו אחות ששמרה עליו. אז אולי יש משהו בגנים או בחוויה הבסיסית של אדם - לתושיה, לאי השלמה עם גורל, לעשיה, ליכולת לעשות מעשה, לעצב מציאות חדשה. זאת תכונה של מנהיגים.

ואולי זאת החמלה שהוא חש, כאשר בת פרעה חומלת עליו ומשה אותו מן המים. גם היא- פועלת באופן מנוגד להגיון, למעמד של בת פרעה-ופועלת מתוך חמלה. לא חשוב עכשיו מעמדות או הנחיות אכזריות. יש כאן תינוק. וזאת תכונה של מנהיגים.

אחר כך, משה, שגדל בבית פרעה, רואה מצרי מכה איש עברי. הוא מתערב, מכה את המצרי וטומן את גופתו בחול. יש לו חוש צדק מפותח, והוא מאוד מעשי, אבל הוא רצח. תכונה של מנהיג? לרצוח? לא. אבל חוש הצדק שלו עד כדי מפותח- שהוא לא מסוגל לראות פגיעה באדם חלש. גם במחיר חייו של החזק. והוא חייב לעשות. לא יכול להישאר אדיש מול עוולה חברתית וחוסר צדק. תכונה של מנהיגים.

מתברר ששמעו עליו, הוא בורח למדבר. וגם שם, כאשר בנות יתרו מול הבאר, ורועים אחרים מתנכלים להם ומבקשים לפגוע בהן-. פועל למען בנות יתרו. באומץ, בחמלה. ומתווסף כאן עניין משמעתי- הוא לבד במדבר, לא בן מלך ומתברר שתכונת הצדק קיימת בו ובתוכו. גם באופן בלתי תלוי בארמון שמאחוריו.

והרגע היפה ביותר הוא רגע הסנה. ה' מתגלה על משה בסנה פלאי, סנה שעולה באש אך לא אוכל. לא נשרף- ומבקש של נעליך.. ומצווה על משה להושיע את ישראל.. ומשה- אותו משה- לא קוטף בשמחה את המינוי ופותח בקבוק שמפניה- אלא שואל בעדינות ובזהירות מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם.... וה' מסביר לו.ושוב משה צנוע- וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי ....וה' נותן לו סימנים- המטה הופך לנחש ובחזרה, והיד המצורעת... וה' כבר מדבר על המכה הראשונה, אבל משה... עדיין זהיר וצנוע אל מול המשימה שעומדת בפניו. -לא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי.
אני לא מתאים לתפקיד- אתה אלוהים- בסדר- והניסים שלך- בסדר- אבל אני- אומר משה- לא מתאים. התפקיד מצריך תכונות שאין לי. אומר ולא מבין שבדבריו אלה הוא אומר בדיוק מה שנדרש למנהיג- צניעות, זהירות, לפעמים גמגום. זאת תכונה של מנהיג
ואחרי כל זאת- משה נפרד מיתרו- ואומר שילך לראות מה שלום אחיו- אלהים נגלה אליו עכשיו! עשה ניסים! קונצים! והוא עדיין רואה את העברים- כאחיו. הוא יודע וזוכר מה הזהות שלו ולמי הוא מחוייב.

מעניין שהפרשה מתחילה בשמות, ומתמקדת באיש אחד שה' בחר כדי להוביל את כל השמות. את ההמון הרב. מעניין במי נבחר אנחנו, לאור ההצהרות על המנהיגות שהצהירו השבוע. מעניין אם נמצא מישהו בתכונות ולו דומות לשל משה- בעל חוש צדק, מעשי, שיש בו חמלה כלפי כל אדם, אמיץ, ויחד עם זאת צנוע, מהסס, זהיר ומגמגם.

פרסומות:
הרשמה לקורסים שלי "קצרים" בעלמא, בית לתרבות עברית,
"נשים מפתות במקרא ולא במקרה"- 5 הרצאות בנושא נשים במקרא- בימי ג' מתאריך 14.2. לפרטים והרשמה
חמישה סיפורי נביאים- מי מסתתר מאחורי המסכה? בימי ג' מתאריך 29.4. לפרטים והרשמה

השיר מוקדש בהבה פרגון והערכה לכל מי שבוחר לעסוק במערובות חברתית ובשינוי פני החברה- מי בהפגנה ומי כמחוקק.

שבת שלום!

פרשת ויחי. ליד איזה אישה נקבר יעקב? בין האהבה היומיומיות לבלתי מושגת

שלום לכם. לפני הכל- פרסומות:

ההרשמה לקורסים שלי "קצרים" בעלמא, בית לתרבות עברית,

"נשים מפתות במקרא ולא במקרה"- 5 הרצאות בנושא נשים במקרא- בימי ג' מתאריך 14.2. לפרטים והרשמה

חמישה סיפורי נביאים- מי מסתתר מאחורי המסכה? בימי ג' מתאריך 29.4. לפרטים והרשמה

ולפרשה...

פרשת השבוע, פרשת ויחי, מתארת את מותו של יעקב, ואחר כך את מותו של יוסף. יעקב, ישראל, שהיה בן, אח, בעל, חתן, אבא וסבא- נפרד מכולם. מסכם את חייו, ומברך את צאצאיו בברכות שעד היום מהדהדות בתרבות העברית (סמלי השבטים, ברכות ערב שישי). יעקב מבקש שייקחו את עצמותיו ממצרים, ויקברו אותו עם אבותיו- במערת המכפלה. מערת המכפלה- כשמה כן היא- מיועדת לקבורה בכפולות, בזוגות. ויעקב מסביר: "שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת-אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת-יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת-לֵאָה" (בראשית מט 31)

ההנחיות היבשות מעלות כמה שאלות דרמטיות ביותר על מערכות היחסים הזוגיות בחייו של יעקב. כל מה שנאמר, ובעיקר כל מה שלא נאמר. נלך מהקל לכבד. אבל את הכבד כבר אפשר לחשוף- מדוע יעקב לא מבקש להיקבר ליד רחל. אבל, כאמור, נלך מהקל לכבד.
א. ראשית, מתברר מדבריו של יעקב, שלאה מתה. לא ידענו! מתי לאה מתה? למה לא סיפרו לנו על כך? כששרה מתה- מספרים לנו. ולא רק זאת, אלא מתברר שאברהם, בעלה, ספד ובכה לה: "וַתָּמָת שָׂרָה, בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן--בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיָּבֹא, אַבְרָהָם, לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְלִבְכֹּתָהּ" בראשית כג 2 . נכון, הכתוב לא מספר על מות רבקה ועל ההתמודדות של יצחק עם המוות, אבל רבקה עצמה לא מוזכרת בכלל מרגע הבריחה של יעקב. לאה, לעומת זאת, מוזכרת לאורך כל חייהם המשותפים של משפחת ישראל המורחבת. הפעם האחרונה ששומעים עליה- בפרק לג, במפגש של כל משפחת יעקב עם עשיו. ומשם – היא לא מוזכרת. האם הייתה בחיים כאשר אנסו את דינה? האם היא הייתה בחיים כאשר יהודה, בנה, איבד את שני בניו ואת אשתו, סירב לתת את בנו השלישי לתמר, אבל נפל בפח שתמר טמנה לו- והכניס אותה להריון. לאה הייתה שם? לאה הייתה שם כאשר יוסף חלם את החלומות, הלך לבדוק מה שלום האחים ומעולם לא חזר? לא יודעים. אבל על מותה של לאה- לא מסופר. ולא מסופר מה יעקב הרגיש כשהיא מתה. הרגיש עצב? אולי הקלה? האם הוא דאג לקבורתה? האם מתה לפני רחל או אחרי רחל? רק מתוך דבריו אלה של יעקב, על ערש דווי, אנחנו מגלים שהיא איננה.

ב. מדוע יעקב לא מכנה את לאה "אשתי"? כל כך צורם בהשוואה לתחילת הפסוק- אברהם קבר את שרה אשתו... יצחק קבר את רבקה אשתו... למה יעקב לא אומר על לאה שהיא הייתה אשתו? אנחנו זוכרים שלמעשה לא בה הוא בחר, ושלאה הגיע על יצועו של יעקב במרמה, ערב כלולותיו עם... רחל. וכל חייהם, לא רק שרחל הייתה האהובה, אלא שלאה הייתה השנואה: "וַיַּרְא יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה..." בראשית כט 31. ולא רק זאת, אלא שלאה יודעת שהיא שנואה, היא מסתובבת בעולם בתודעה של אישה שנואה: " ותַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי, וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, שִׁמְעוֹן". בראשית כט 33. לאה יודעת שהיא שנואה, אז היא ממשיכה ליצר ילדים- אולי כך יעקב יאהב אותה? אולי כך תנצח אם אחותה, רחל, שנענשה על כך שיעקב אוהב אותה- וה' סגר את רחמה? אני רוצה להציע שמצדו של יעקב, לאה מולידה לו ילדים. היא לא "אשתו". כשהאישה נוצרת מהאדם הראשון, האדם מכנה אותה- אשה "... לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.. " בראשית ב, בשלב הראשון- הפונקציה של האישה היא זוגיות עם האיש. רק אחר כך, לאחר שמתברר שהשניים האלה כבר לא בני אלמוות, ובהתאמה, ניתנת להם יכול הילודה, מקבלת האישה שם נוסף: חוה, כי היא אם כל חי. האחד- להיות אשת איש. השני- אם כל חי. ועבור יעקב, לאה הייתה רק בתפקיד אחד- וולדנית, אם כל חי, לא אישה אהובה ונאהבת, לא שותפה אמיתית. מדהים לגלות, כי בספירת בני יעקב, הדבר בא לידי ביטוי. שימו לב- לאה, הייתה ונשארה הבת של לבן, ואילו רחל, היא אשת יעקב.: אֵלֶּה בְּנֵי זִלְפָּה, אֲשֶׁר-נָתַן לָבָן לְלֵאָה בִתּוֹ; וַתֵּלֶד אֶת-אֵלֶּה לְיַעֲקֹב, שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָפֶשׁ. יט בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב, יוֹסֵף וּבִנְיָמִן" בראשית מו 18 . נדמה, כי למרות כל השנים, הילדים, הכלים, האוטו במוסך, הזבל- לאה לא אשתו של יעקב. היא בתו של לבן, היא חוה, היא אם כל חי. אבל לא אהובה. רחל היא האישה.

אם כך- מתחדדת השאלה עוד יותר- מדוע יעקב מבקש להיקבר לצד לאה- "לא אשתו"? מדוע הוא לא מבקש להיקבר לצד רחל?

רחל מתה בעת לידת בנימין, ונקברה בדרך, בדרך אפרתה. " וַתָּמָת, רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם". בראשית לה 19 יעקב מקים מצבה וממשיך בדרך. לא שומעים בכי, לא שומעים הספד. על בנו, יוסף, הוא יתאבל אחר כך, ואולי דרך כך יתאבל גם על רחל. האם יעקב אדיש למותה? זנח אותה בדרך? אני חושבת שלא. בסוף חייו של יעקב, בסצינה האחרונה, בדבריו ליוסף, הוא ממלמל את רחל, " וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם" (בראשית מח). אז הוא זוכר את מותה, וזוכר איפה היא קבורה. אז למה לא להיקבר לצידה?

תשובה אפשרית אחת- יעקב מבין שיש ממסד וסדר. האבות צריכים להיקבר במערת המכפלה. ושם יש מקום רק לזוגות. תשובה בעייתית.. מצחיק לחשוב על יעקב כממסדי. גם בתחילת חייו וגם לפני מותו- הוא זה שהופך את הסדר של בכור וצעיר, הוא זה שעושה מו"מ עם אלוהים, הוא זה שבאופן לא ממסדי גונב מחמו את העדרים. יעקב הוא לא ממסד. הסיכוי היחיד שאני מוכנה לתת לתשובה הזאת, הוא שאולי יעקב מבין שלדורות, צריך להיות סדר וממסד. האבות צריכים להיקבר במערת המכפלה.

יש בתשובה הזאת בעיה- שאולי תוביל לתשובה נוספת. הבעיה היא- מדוע רחל לא קבורה במערת המכפלה? חז"ל (פסיקתא רבתי ג')מסבירים שלרחל יש תפקיד סמלי היסטורי- שבזמן שיבת הבנים מהגלות- רחל תבקש רחמים מה'- ולכן היא צריכה לחכות בדרך. ולכן לא נקברה במערת המכפלה. (פירוש זה מסתמך על הפסוקים המפורסמים מירמיהו לא 16-14). פירוש זה הוא סמלי, הרמוני- ודווקא מעיד על עוצמת השאלה- מדוע רחל לא נקברה במערת המכפלה? והרי עצמותיה, ללא ספק, קלות יותר מעצמות יעקב ויוסף שנלקחו ממצרים לקבורה בארץ, וגם הדרך מבית לחם למערת המכפלה- כך נדמה- קצרה יותר.

תשובה נוספת לשאלה מדוע רחל לא קבורה במערת המכפלה, מצאתי בדבריו של מאיר שלו- בספרו בעיקר על אהבה (עם עובד, 1995, עמ' 179), גם הוא נשען על הפסוקים מירמיהו- אבל לא במימד המשיחי של הגאולה, אלא במימד האימהי הנובע מהפסוקים. " אני חי בשלום עם קבורתה הנפרדת של רחל, ואני שמח שאינה קבורה במערה הנוראה הזאת, בשכנות לשרה המרשעת ולרבקה הרמאית...ירמיהו ידע לזהות ברחל את האם האמיתית..."

והשאלות כרוכות זו בזו: למה רחל לא קבורה במערת המכפלה, או למה יעקב לא קבור לצידה- בדרך אפרתה? בקיצתור- למה הם לא קבורים יחד, לא משנה איפה? גם כאן, אצטט מדבריו של שלו: "אל לנו לשכוח שגם בחייהם פרחה האהבה הגדולה ביניהם בימים שלא היו ביחד- באותן שבע שנים שיעקב עבד למענה... ".

ליעקב באמת היו שתי נשים. אישה אחת שהיא "אישה", נשגבת, יפה תמיד, היא אהבה של "אביא לך את השמש את הירח ואת הכוכבים". היא אהבה פנטסטית, תדיר בלתי מושגת, בלתי אפשרית, גם בחייה, וגם במותה- רחוקה וסמלית.

ויש אחרת, לאה, וולדנית, קמה מוקדם, מזיעה, שנופלים לה דברים מהידיים כשהיא רצה בבוקר לאוטו, היא עושה קניות ותמיד שוכחת משהו, היא עובדת עד מאוחר, משתדלת להספיק להכין אוכל לכולם, מנסה גם מדי פעם לראות איתך סרט ומתקשה שלא להירדם, היא עושה את מה שהיא יכולה באהבה שלה, בזוגיות, על אף שתמיד תהיה שנואה, ולאה, ועייפה. איתה הוא חי ואיתה הוא נקבר. והיא לעולם לא תספק את האדם שחי בעולם של מלאכים וחלומות, את האדם שלעולם ישתוקק לבלתי מושגת.

שבת שלום!