הכר נא! פרשת וישב.

מה נשים מוכנות לעשות כדי שיהיה להן ילד? עד לאן הן מוכנות ללכת? זנות? מרמה? גניבת זרע? ומהצד השני- או אולי מאותו הצד - עד כמה אבא מוכן לעבור על החוק ולפגוע באדם אחר- כדי להגן על הילדים שלו?

בתמונה: השחקנית והכראוגרפית רננה רז, בתפקיד תמר בהצגה "אשת",
מאת אלית ובר, המגוללת את סיפור תמר ויהודה. הצגה מצוינת, ובהמשך הפוסט-
עוד הפתעה.

בספר בראשית, בתוך רצף הסיפורים על יוסף, השנוא על אחיו ואהוב על אביו,מסתתר סיפור פחות מפורסם. בבראשית פרק לח.
הסיפור על יהודה- בנו הרביעי של עקב ומי שעתיד להיות מנהיג השבטים, ממנו יצא זרע מלכות בית דוד, ועל תמר.
הוא- מסתיר ממנה את בנו הקטן, מפחד שתהרוג אותו.
היא- מתחפשת לזונה ומחכה ליהודה בצומת. ועל מה, למעשה, שניהם נאבקים?

בקצרה- מה הסיפור? ומעניין לא פחות- מדוע הסיפור הזה תקוע בתוך רצף סיפורי יוסף? מדוע הסטיה מהדרך?

מסופר על יהודה, שהיו לו שלושה בנים. הראשון- נישא לתמר- ומת. על פי החוק- האח הבא צריך לשאת את האישה האלמנה מאחיו. מדוע? כדי להנציח את שם אחיו המת. כלומר- הבן שייולד- יישא את שם האח המת. אונן, הבן השני- לא פרייאר- ועושה- כשמו כן הוא... וגם הוא- נענש מת. יהודה מתחיל לקלוט שיש כאן כלה, איך לומר, בעייתית, ולא ממהר להשיא לה את בנו הקטן, שלה.
הזמן עובר, תמר מחכה בבית אביה. הזמן עובר- ואשתו של יהודה- נפטרה. ויהודה יוצא עם חבר לגוז את הצאן. תמר שמעה על כך – והחליטה לעשות מעשה. יש לה תכנית... אותה לא ישאירו בבית ערירית, ללא ילדים....

היא מגיעה לצומת שבה עתיד לעבור יהודה. מקום שנקרא "פתח עיניים" . מישהו יודע איפה זה?
חז"ל גם הם חיפשו את המקום... חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו מקום ששמו פתח עינים ומה הוא בפתח עינים אלא מלמד, שתלתה עיניה בפתח שכל העינים תלויות בו ואמרה יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא אצא מן הבית הזה ריקנית

תמר מסירה את בגדי אלמנותה ומתכסה בצעיף- שכנראה מסמן לא צניעות אלא בדיוק להיפך- זנות, ו...מחכה.
ועכשיו להתרכז- אנחנו מגיעים לקטע נוקב, חשוף, אמיתי, בלי כיסויים ופשרות. להתרכז, ולא בגלל ההיבטים הפורנוגרפים שבו. אלא בזכות האמת אמת הגוף והנפש הנוקבת שבו.
יהודה, עובר בדרך וַ...יִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ....

ואז כשיהודה מבין שלפניו זונה, הוא לא בורח- אלא להיפך- הוא מטה את דרכו אליה ובא .
חז"ל מנסים לרכך- שמלאך שכנע אותו לסטות מהדרך, בניגוד מוחלט לרצונו של יהודה. וחז"ל מנסים לרכך בדיאלוג – בו יהודה מנסה לברר ולפטפט וממש להימנע מקיום יחסי מין עם תמר. אבל הסיפור המקראי- חד וקשה- הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ
ותמר- נכנסה בצורה נהדרת לתפקיד.
תמר: מה תיתן לי עבור שירותי?
יהודה: אתן לך גדי, אבל מצטער, אין לי עלי גדי במזומן.
תמר: אין בעיה, תן לי ערבון
יהודה: קחי את החותם את המטה ואת הפתילים.

באותה תקופה – החותם המטה והפתילים – הם כמו תעודת זהות. אי אפשר להתבלבל בשאלה למי אלה שייכים...
והוא נותן לה. ובא אליה. ומאותו מפגש תמר נכנסת להריון. כל אחד הולך לדרכו. יהודה שולח שליח עם העז כדי לקבל את הערבון בחזרה- אבל, משום מה הזונה כבר לא שם ואף אחד לא ראה אותה...
חולפים שלושה חודשים ו... לאזני יהודה מגיעה השמועה! תמר- שאמורה לחכות בבית לבנו השלישי... בהריון!!! חצופה ! הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף! מצווה יהודה.
חכה! ותמר שולפת את הערבון- את החותם המטה והפתילים- הכר נא!!! אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה!!
ואין מי שלא יודע למי החותם המטה והפתילים.
אז מי צודק?!
מצד אחד- יהודה עבר על החוק ולא נתן לתמר את בנו.
אבל מצד שני- תמר... אישה קטלנית... שיקרה לגבי זהותה... גנבה זרע.... ולבסוף; ביישה את יהודה בפומבי!!
עמדת המקרא ברורה- בעד תמר. איך אני יודעת?
יהודה מודה- צדקה ממני. ויותר מזה? מהאקט המיני החד פעמי הזה, עתיד להיוולד דוד המלך, אז כנראה שזה בסדר.

הבטחנו סיפור מעניין- והיה מעניין, אפילו מאוד!
והבטחנו גם לענות על השאלה- מדוע הסיפור הזה תקוע בתוך הטקסט. הרי הפרק הבא- חוזר ליוסף במצרים, משתולל בבית אשת פוטיפר. אחד ההסברים – הוא בביטוי "הכר נא".
נלך אחורה, לסצינה שהאחים מביאים בפני אבא יעקב את כתנת הפסים מגואלת בדם של עז- באופן כזה שאבא יחשוב שטרוף טורף יוסף. האחים, האכזריים, הרעים, הקשים, שמתוארים כמו גוש אחד- מגישים לאבא את כתנת הצער. ואומרים לו, בתמימות מעושה, קרה וחותכת כמו להב סכין- זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר-נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם-לֹא

את אותו "הכר נא"- ציני ואכזרי- הטקסט מביא ליהודה בפרצוף. הרי גם אתה אבא. וגם אתה יודע לדאוג לבן שלך הקטן. אז תחשוב רגע מה עשיתם לאבא. הכר נא- איך פגעת בתמר, איך לא היית מנהיג, וזה שהצעת למכור את יוסף הזרוק בבור- זה לא מספיק, אחי. הכר נא בציפיות ממך כמנהיג, כבן, כאח, כאבא. הכר נא רגע בקושי של אדם אחר, לא רק בצרכים שלך, בכמיהה לילד, במורכבות של סיטואציה אנושית, משפחתית. הכר נא רגע- בזהות שלך, בחותם במטה בפתילים. הכר נא ביכולות שלך, במה ובמי שראוי שתהיה.

ומנקודת השבר הזאת- שתופסת את יהודה עם המכנסיים למטה- בכל המובנים- זהותו של יהודה כמנהיג האחים מתגבשת. והוא זה שיוביל את המשא ומתן עם הנציג של מלך מצרים, צפנת פענח (שכונה אי שם בעברו- יוסף), והוא זה שידאג לבנימין, והוא זה שידבר רכות עם אבא יעקב. ואולי יהודה, כמו רבים מאיתנו, צריך את הרגע הנמוך, את המבוכה, את המכה, כדי להגיע להכרה ומשם לצמוח.

לחצו על התמונה לקישור לסרטון בו הרקדנית והכראוגרפית רננה רז מדברת על הסיפור, וקטעים מתוך ההצגה "אשת":

יעקב? רק נגיעה אחת רכה....

פרשת השבוע, פרשת ויצא. בראשית כח 10 - לב 3.

לא נעים להגיד, אבל המזל הגדול של יעקב, זה שהוא לא התחתן עם רחל שניה אחרי שהוא ראה אותה. המזל הגדול שלו, שלבן מרח אותו שבע שנים , נתן לו את לאה ואחר כך גרם לו לעבוד עוד שבע שנים נוספות. ותכל'ס- זה גם המזל הגדול של רחל. כמה שפחות זמן שהם ביחד- יותר טוב לכולם. למה? אנסה להסביר.

אני חושבת שיש משהו נפלא באהבה הלא ממומשת הזו של יעקב. אולי זה הדבר היחיד שמשאיר בו קו רציף ונהיר של ניקיון לאורך הסיפור. נקודת זכות כמעט ויחידה. דמיינו דמות של פושע, שאין לו אלוהים מכלום- אבל בשביל החברה שלו הוא יעשה הכל. הוא קונה מאחיו את הבכורה במחיר מצחיק ומנצל את זה שאח שלו רעב. הוא משקר לאבא שלו וכך גונב את הברכה. הדבר היחיד שמטריד אותו בתכנון המזימה, הוא שאבא עלול להרגיש שעורו שונה מעורו של אחיו עשיו, ואז אמא מרגיעה אותו, שוחטת עז והופכת את עורו של יעקב לשעיר. אחר כך, כשיעקב בורח, הוא עושה עסקים בדרך עם אלוהים – אם תגן עלי ותשמור עלי- את אתן לך 10% מהרווחים. בינתיים, מצטיירת דמות של איש אינטרסנט, אופוטוניסט, ללא רגשות, ללא מוסר, ללא קו אדום של חמלה, או קרבה או אהבה. מוכן למכור אפילו את אחיו. אה אופס, כבר מכר....אני לא חושבת שאין לו לב, אני חושבת שקשה לו לתרגם את זה ליומיום.

יוצא לו עקום כשהפנטזיה מגיע למימוש. יש אנשים כאלה. אנשים שחולמים הרבה, ומדברים הרבה, ויודעים לכתוב שירים של אהבה, להזיז אבנים, ולהצהיר הצהרות פומביות, לעבוד 7 שנים, 14 שנים, לעשות תנועות גדולות והירואיות של אהבה- אבל לא יודעים להוריד את הפח, ולהקשיב, פשוט להקשיב ולחבק כשצריך.

והנה, כשהבחור הזה, יעקב, מגיע לסביבה בה אמא שלו גדלה (ממנה כנראה ירש את התכונות המקסימות האלה שלו), הוא סוף סוף מרגיש שהוא הגיע למקום שהוא יכול להרגיש בו בבית, מקום שאוהבים בו רמאים, הוא רואה את בת הדוד שלו- את רחל: י וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. יא וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ....
אולי נסער מיופיה של רחל, או סוף סוף מרגיש בבית, אולי- לפי פרשנים- יעקב בכה כי הוא ראה באותו הרגע שהוא ראה את רחל את שניים עשר השבטים שיצאו ממנו. אבל בכל אופן- רחל מצליחה לגעת בו במקום שאף אחד אחר לא הצליח- בלבו.

מסופר : וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ.
צריך לזכור את התיאור של ההמתנה בעבודה למימוש האהבה כ"ימים אחדים". לא רק כי הוא תיאור יפה, אלא כי הוא תיאור מטריד. לחכות לאהוב או לאהובה זה סבל בלתי יתואר. כל דקה היא נצח. אבל עבור יעקב, כמו בסצינת הסולם, כמו אצל הבן שלו אחר כך, יותר נוח בחלומות. יותר נוח בפנטזיה. צריך לזכור את ה"כימים אחדים"- כי בערוב ימיו יתאר יעקב את חייו באופן אחר: "....מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי ..." (בראשית מז ) פתאום כבר לא כימים אחדים? יעבד, לא היה מעולה? מה קרה? נהיה מלוכלך במציאות? יותר מדי חיתולים?

ואז לבן נותן ליעקב את הבת הבכורה, את לאה. בתשובה לשאלה "למה רימיתני"- עונה שמה לעשות, זה החוק כאן- לא מחתנים את הצעירה לפני הבכירה. בדיאלוג שלא כתוב בתנ"ך, אולי יעקב שואל אותו: למה לא אמרת קודם? ולבן אולי עונה: לא שאלת!
למה אני חושבת שלא כדאי להיות אשתו של יעקב?
כי יערב לא שם לב בכלל עם הוא שוכב בלילה הראשון: כא וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-לָבָן הָבָה אֶת-אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ... וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת-לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. כד וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת-זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה. כה וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה...." נו די! שבע שנים אתה עובד עבור רחל? לא שמת לב שלא רק שאתה לא שוכב איתה, אתה שוכב עם אחותה? ושום חז"ל לא יתרצו תירוץ משכנע.

כי אחרי 14 שנה, כשהוא כבר קיבל את רחל, הוא לא מצליח להתעלות מעל עצמו ועל הכעס על מה שלבן עשה לו, ומוציא הכל על לאה. כשכתוב בלשון סביל שלאה "שנואה". מה זה שנואה? סימן שמישהו שונא אותה. מה היא עשתה לך רע? ולא רק זאת- אלא שאלוהים צריך לפצות את האחיות, ולנסות לסדר אתהעניינים, בגלל שיעקב לא מצליח לעשות סדר ברגשות שלו.
לא וַיַּרְא ה' כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה

כי יעקב כל כך מרוכז בעצמו, שהוא לא שם לב בכלל כשנולדים לו ילדים, ולא שם לא על הילדים ולא על האמא שלהם, לאה:
תקלטו- לבן הראשון היא קוראת ראובן- כדי שאולי עכשיו יאהב אותה יעקב:
וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי-רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי.
ולבן השני: היא קוראת שמעון, כי ה' שמע שיעקב שונא אותה. שונא.
לג וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן.
ולבן השלישי- תבינו את הסיטואציה- לבן שלישי, צריך כבר עוד יד כשהולכים ביחד. אז אולי עכשיו, בבן השלישי- יעקב סוף סוף יראה שיש לו אישה ושלושה ילדים?
לד וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ לֵוִי

האם ההתנהגות שלא נעימה של יעקב שמורה ללאה? נקווה, שהמצלמה תעבור למערכת היחסים הממשית בין יעקב ולבין רחל, נגלה דמות רכה של יעקב. אולי סוף סוף תהיה סצינה שתוציא מיעקב רכות, הקשבה, אהבה, אמפטיה. את אחיו הוא דפק, לאביו הוא שיקר, מהבית הוא ברח, את אשתו הוא שונא- היחידה שהצליחה להוציא ממנו בכי, להוציא ממנו דבקות, התמדה בלתי נתפשת של 14 שנות עבודה בעבור אישה- היא רחל. רחל האהובה. אז אולי בשיחה אינטימית ביניהם יתקלף קצת יעקב משכבות החספוס ?

ורחל, שנענשה בעקרות- בתגובה לוולדנות של לאה- למעשה פיצוי שאלוהים מפצה את לאה על השנאה שיעקב שונא אותה, אז רחל מקנאה באחותה. ובצר לה היא פונה אל יעקב, הגבר שיודע לגולל אבן מעל באר, שיודע לחכות בסבלנות לאהובתו.
14 שנה: א וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.

בסיטואציה דומה, בספר שמואל א פרק א, יש לנו משולש. אלקנה- הגבר. פנינה אישה 1- וולדנית. חנה אישה 2- עקרה. וכשהיא בוכה, וכועסת ולא אוכלת- יודע אלקנה, הבעל המקסים של חנה, לנחם אותה בעדינות: לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים. אולי זו תשובה קצת בעייתית- אבל הוא ער למצוקה, ועושה את הכי טוב שהוא יודע.
ומה יעקב עונה לרחל, בדיאלוג הראשון שנחשף לנו, הקוראים?
ב וַיִּחַר-אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי-בָטֶן.

אלוהים, אפשר לשמוע עוד שניה את הרעש של הצלחת הנזרקת במטבח מרוב עצבים, לא ברור מי זורק על מי. ואת השתיקה שאחרי. העצבים. העלבון. רחל? האהובה? 14 שנה? כימים אחדים? אבן? באר? בכי? איך אתה מדבר אליה?!!?
והנה, סוף סוף רחל יולדת בן. סוף סוף בן מרחל האהובה ליעקב. בראשית פרק ל:
כג וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֹּאמֶר, אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי. כד וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יוֹסֵף, לֵאמֹר: יֹסֵף יְהוָה לִי, בֵּן אַחֵר. כה וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת-יוֹסֵף; וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב.....

אז מה יעקב אומר? ולמי הוא אומר?

אֶל-לָבָן, שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה, אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי. כו תְּנָה אֶת-נָשַׁי וְאֶת-יְלָדַי, אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן--וְאֵלֵכָה: כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ, אֶת-עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ

יעקב לא אומר לרחל משהו כמו – מה שלומך אשתי האהובה? להביא לך משהו לשתות? איזה גיבורה איך ילדת! איך אני שמח שיש לנו סוף סוף בן! לא, הוא בכלל לא פונה אל רחל. הוא פונה אל לבן ואומר לו משהו כמו- טוב יאללה, יש לי בנים מכל הבנות שלך ומכל השפחות, ועבדנו מספיק בשביל, אז יאללה, אנחנו זזים.

ואז סיפור הנקודים, ואז הקרב עם המלאך, ועאז המפגש עם עשיו, ואז סיפור אונס דינה- בתם של לאה ויעקב, סיפור מדהים (בראשית לד) שבו אבא יעקב, קר כמו להב סכין, שותק ומסכים לנישואי דינה עם האנס, כי זה יותר פרקטי, ונוזף באחים שלה, שכואבים את הכאב של אחותם, ונוקמים את כבודה המחולל, ואומרים הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ

ואז בדרך, קורה הנורא מכל. רחל, אהובתו של יעקב, האחת והיחידה, כורעת ללדת את בנם השני, בן הזקונים של יעקב, היא מתקשה בלידה, וברגע שהיא יולדת – יוצאת נשמתה.
וכשקשה לה- יעקב לא שם. המילדת מדברת איתה. וכשרחל מתה- יעקב לא אומר מילה. רק קורא לבנו בשם "בנימין". לא מקובל שגברים בוכים על מות נשים? נו באמת, אברהם ספד על אשתו, על שרה. יצחק התנחם על מות אמו- רק כשפגש את אשתו, רבקה. זה בסדר, יעקב, אבות האומה בוכים בלילה. חוץ ממך. שבאמת הרגש תקוע לך עמוק עמוק. והוא קובר אותה בדרך. לא צמוד אליו במערת המכפלה. אלא במקום לא מקום, בדרך לא דרך. במקום שבו תוכל להישאר תמיד, פנטזיה לא ממומשת. רחל, לא עדיף לך כך?
טז וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל, וַיְהִי-עוֹד כִּבְרַת-הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה; וַתֵּלֶד רָחֵל, וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ. יז וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ, בְּלִדְתָּהּ; וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל-תִּירְאִי, כִּי-גַם-זֶה לָךְ בֵּן. יח וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ, כִּי מֵתָה, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, בֶּן-אוֹנִי; וְאָבִיו, קָרָא-לוֹ בִנְיָמִין. יט וַתָּמָת, רָחֵל; וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה, הִוא בֵּית לָחֶם. כ וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה, עַל-קְבֻרָתָהּ--הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת-רָחֵל, עַד-הַיּוֹם.

השיר הבא מוקדש לרחל.

פרשת חיי שרה. נקרא לנערה ונשאל את פיה. מי הבוס?

פרשת חיי שרה

בתמונה- רבקה, אבל פן, איורי התנ"ך

בקריאה שלנו הפעם, אני מבקשת לשים במוקד הפרשה את אלעזר את המפגש הגורלי בין אחד השליחים הכי תמימים שקראתי עליהם אי פעם, לבין רבקה, בת בתואל ואחות לבן, בת למשפחת תחמנים (שגם אנחנו צאצאים לה). קריאה זו היא קריאה שמדגישה נרטיב אחד מבין רבים. כמובן אפשרית לביקורת ולסתירות. אבל ננסה.

במערכה הראשונה, אברהם, אבינו, שולח את עבדו להביא אישה ליצחק. אוי ואבוי! איזו משימה קשה! איך ידע כי מדובר בבחורה הנכונה? הוא פונה אל אלוהים ומבקש שייתן לו סימן. עבד אברהם מגדיר לעצמו את הסימן- הנערה שתציע לו וגם לגמלים שלו לשתות, היא הנערה הנכונה. סימן מצוין. אז הוא יוצא לדרך, חמוש בגמלים ובתכשיטים, חדור התלהבות ובטוח שיש לו תכנית מדהימה.
למה זאת תכנית קצת בעייתית? כי בתרבות המדבר, צריך להיות ממש רע כדי לא לתת מים לאדם שבא מרחוק. ומינימום של נימוס הוא להשקות את האיש ואת גמליו, גם אם הם שותים כמו גמלים. ויותר מכך- אם לאיש יש עשרה גמלים ובאמתחתו כסף וזהב- כדאי, אבל ממש כדאי להיות נחמה אליו.

מערכה שניה: עבד אברהם מגיע לבאר, ומבין הבנות קופצת נערה שלא רק מסכימה לתת לו לשתות, אלא גם מציעה: וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם-כִּלּוּ לִשְׁתֹּת. מצוין ! מצאנו את הבחורה! רבקה! העבד התמים מיד נותן לרבקה תכשיטי זהב , נזם וצמידים ומזמין את עצמו לבית המשפחה. ורבקה.... רבקה כבר קולטת שיש לה פה עסק עם שליח צמא, תמים, ושהיא הולכת לארגן את עצמה בעסקה של החיים.

מערכה שלישית: רבקה מתקרבת הביתה, עטויית זהב, ואיתה האורח ועשרת גמליו. לבן, אח של הנערה (אותו זה שבעוד כמה פרקים יעבוד על האחיין שלו, יעקב), כנראה בחור ממש לא טיפש: וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת-הַנֶּזֶם וְאֶת-הַצְּמִדִים עַל-יְדֵי אֲחֹתוֹ וּכְשָׁמְעוֹ אֶת-דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה-דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ ...וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ יְהוָה לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים. לב וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ.
יעני- רואה את אחותו באה עם איש עשיר מבין מתוך מה שהוא רואה ומתוטך מה שאחותו מספרת שכדאי לכבד ולפנק את האיש- כדי לסגור עסקה.

אבל רגע, מה פתאום לבן אומר ברוך ה'? ממתי הם מאמינים בה'? ורש"י אפילו מסביר- פִּנִּיתִי הַבַּיִת - מעבודת אלילים. אז מה פתאום עבודת אלילים? פרשנים שונים מסבירים את ייחוד משפחת בתואל, או את כוחו של ה'. אני טוענת שאל מול עסקה כזו על אחותו, כמו שמריח לבן- אפשר להתחיל גם להאמין באלוהים. מה שתרצה,רק קדימה.
והנה, עבד אברהם, מזמר: לד וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי. לה וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת-אֲדֹנִי מְאֹד וַיִּגְדָּל וַיִּתֶּן-לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים. ...וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי .... וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי. "

בקיצור- מסגיר את זה שהוא עבדו של אדון עשיר מאוד, ואת הרצון שלו- למצוא אישה לבן האדון. אפשר ממש לשמוע את לבן מחכך ידיו בהנאה. הוא הולך לשלוח את אחותו לנגוס באוצר הזה, אוי כמה שהוא הולך לשלוח את אחותו.... ורבקה... מה לה עובר בראש? מיד נשוב אליה.

לאחר שעבד אברהם מספר באירכות את הקורות אותו, הוא פונה בשאלה-
וְעַתָּה אִם-יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת-אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי וְאִם-לֹא הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל-יָמִין אוֹ עַל-שְׂמֹאל.
כלומר- תגידו לי אם זה מתאים ואם לא- אז אלך...

חס וחלילה שאתה וכל הכסף שלכם תלכו!! נ וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵיְהוָה יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ-טוֹב. נא הִנֵּה-רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן-אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה.

שוב אלוהים מגויס לעניין- אם אלוהים קבע- אז מי אנחנו שנקבע?! (ואולי בלב- חחחחחח..... מי זה אלוהים הזה בכלל שהוא כל הזמן מדבר עליו. טוב, שיהיה, אם הוא מאמין בו- אז שיהיה אלוהים, מה זה חשוב- העיקר שייתן לנו עוד מתנות עבור רבקה) והעבד? וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּבְגָדִים וַיִּתֵּן לְרִבְקָה וּמִגְדָּנֹת נָתַן לְאָחִיהָ וּלְאִמָּהּ.
המערכה הרביעית של הסיפור נגמרת בשמחה ובצהלה, ובתחושה של כולם שנחתמה העסקה ושכולם מרוצים: נד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עִמּוֹ וַיָּלִינוּ

המערכה החמישית- תופסת את עבד אברהםקצת לא מוכן. אחרי שכבר היה נדמה שנסגרה העסקה
וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי. נה וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ. נו וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל-תְּאַחֲרוּ אֹתִי וַיהוָה הִצְלִיחַ דַּרְכִּי שַׁלְּחוּנִי וְאֵלְכָה לַאדֹנִי. נז וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת-פִּיהָ. ....

אחרי שכבר נסגרה העסקה- ולבן ובתואל אמרו שאלוהים החליט- פתאום פותחים שוב את החוזה, ולא רק זאת, אלא שלנערה יש זכות דיבור?! רבים מפרשים את הקריאה לנערה באופן המצמצם את מרחב שיקול הדעת שלה- ושלמעשה היא נשאלה מתי, ולא האם. פרשנויות פמיניסטיות, אוהבות לראות בסצינה זו הוכחה לכוחן של הנשים (אפשר לחבר גם לאקטיביות של שרה בסיפור עם הגר). אני חושבת שיש כאן משהו ממוקד מאוד בדמות של רבקה. היא קימבנה את העסקה הזו עוד כשראתה את אלעזר מרחוק. כמו שהיא תביים את הנפילה הנרגשת מהגמל כשהיא תראה את יצחק בסוף הפרק, ותשאל בתמימות, עלאק- מִי-הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ. כמו שהיא יודעת איזה מבין שני הבנים כדאי יותר לאהוב, וכמו שבלי למצמץ, כשיעקב מעלה את עניין השעירות, כבאג אפשרי בתכנית גניבת הבכורה, היא זו שמציעה לרמות את אבא סופית ולשים על יעקב עור עיזים. אז רבקה זו, היא למעשה המנהלת של העסקה הזו. והתשובה הקודמת של "אלוהים יחליט"- היא תשובה לטובת המו"מ. מי שבאמת מחליטה זו רבקה. למעשה, היא מאשרת את העסקה ועונה: אֵלֵךְ

השיר פתאום הסתדר לי, ככה. אולי הגזמתי?

פרשת וירא- האף תספה צדיק עם רשע? הרוב לא קובע.

האף תספה צדיק עם רשע? הרוב לא קובע

אנחנו מציינים בימים אלה 15 שנים לרצח יצחק רבין זכרו לברכה. במונחים של היסטוריה – כלום זמן, אפילו לא מצמוץ. וכבר עולים קולות של תיאוריות קונספירציה על הרצח, שכנראה כלל לא היה ולא נברא (בסרטו המצוין של גדי סוקניק, רצח רבין ימינה). אבל לא צריך להרחיק לכת למה שהמרכז רוצה לראות כפריפריה של עמדות (שאגב, סרטו של סוקניק מנסה לטעון שקולות אלה הולכים ומתקרבים לכיוון המרכז), כדי לערער את זכרון רצח רבין-קולות בתוך המרכז, בתוך הבית, בתוך מפלגת העבודה עצמה, קוראים להוריד את תמונתו ולבטל את עצרות הזכרון- מתוך נימוק של "עלינו להתקדם". מצוין. יום השואה וגם ט' באב שמסתתר אי שם באוגוסט- תיזהרו, אתם על הכוונת.

בסרט, אומר אחד המרואיינים, שלשים את כל המשקל של ההסתה כנגד רבין על אבישי רביב, על איש אחד, זה לא הגיוני. זה מוגזם. באמת- מה איש אחד כבר יכול לעשות? עד כמה איש אחד יכול לשנות את מהלך ההיסטוריה?

רשומה זו היא תרומתי הצנועה לחיזוק שרירי הזכרון והלמידה וההכרה בכוחו של איש אחד.

פרשת השבוע שלנו היא פרשת וירא. בין יתר האירועים שבה, מסופר על אירוע של משא ומתן בין ה' לבין אברהם. ה', לאחר שירד וראה כי אכן צריך להעניש את סדום ועמורה, נאלץ לנהל מו"מ תגרני עם אברהם. אותו בחור שבפרשה הקודמת פעל בדבר האל ללא ציוץ, לאל פקפוק- פונה לאלוהים בעזות מצח, בחוצפה ושואל: "... הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע... וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה "? כלומר אתה עתיד לעשות מעשה לא הגיוני, לא מוסרי. וממשיך אברהם, בסוג אחר של טענות. הפעם, לגבי אופיו ומהותו של האל: הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט"? בניסוח אפילו מעט עוקצני, אומר אברהם לאלוהים, שהיה מצפה ממנו לקצת יותר....

תגובתו של אלוהים, מפתיעה במקצת. במקום להעמיד את אברהם במקום ולהתייחס בביטול לטענותיו- הוא מקשיב ומגיב: "וַיֹּאמֶר ה' אִם-אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל-הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם" הרי מה, אלוהים לא יודע אם יש או אין צדיקים בסדום ? ואלוהים צריך עצות מאברהם? ובכל זאת- חשוב, כנראה, לאלוהים להראות לאברהם שיש מקום ואפשרות לאדם הקטן למחות כנגד גזר דין. ושגם אלוהים מקשיב לטענות שיש בהן טעם, גם אם בסופו של דבר לא נמצאים אפילו עשרה צדיקים. יתרה מזאת, אם נזיז את הפוקוס מאברהם לעזרת הצדיקים הפוטנציאליים, שקיימים רק במסגרת הויכוח התיאורטי, אבל קונספטואלית הם קיימים- מתברר שגם קבוצת קטנה אבל חיובית, יכולה לגרום לשינוי משמעותי בעיר חוטאת. (כמובן שהשורה האחרונה היא חרב פיפיות, כי גם יגאל עמיר וחבר מרעיו, חשבו שהם הם הצדיקים בסדום, והשתמשו בדין רודף כדי להצידק מעשי הרוצח).

לאדם הקטן יש אפשרות להכריע גורלות, לשנות. ולא רק מנהיגות עצמית, על חייו שלו- כפי שהצענו בשיח אודות משה, בפרשת וזאת הברכה. אלא השפעה על מעגל רחב של אנשים. לאדם הקטן יש זכות להביע עמדה ולהתנגד (בדרכים לגיטימיות) להחלטות הגדולים, להחלטת הרוב, ואפילו, במקרה של אברהם, להתווכח עם אלוהים.

וזאת לא רק קריאה נאיבית להקמת עצומה בפייסבוק ולקוות שכמה שיותר אנשים יעשו "לייק", ומחר הרעיון יישכח. אלא אמירה המבוססת על ההיסטוריה. פעמים רבות, הרוב לא קובע.

הרצל, התנגד להחלטה שהתקבלה ברוב קולות בקונגרס הבוכים, וביטל באופן לא דמוקרטי בעליל את ההחלטה להקים את מדינת ישראל באוגנדה.
רוזה פארקס, בשנות ה – 50 בארצות הברית, שבחרה איפה לשבת באוטובוס, ושינתה את ההיסטוריה והביאה לביטול האפליה על רקע גזעי בארצות הברית.
מהטמה גנדי, יאנוש קורצ'אק, מרדכי היהודי ואסתר המלכה, רובין הוד, דוד בן גוריון, חסידי אומות העולם ועוד רבים וטובים- יחידים- שהעזו לגרום לשינוי.

אבל כוחו של היחיד הוא לא תמיד רק בטוב.

נזכרתי שוב ביגאל עמיר- -מה איש אחד כבר יכול לעשות? עד כמה איש אחד יכול לשנות את מהלך ההיסטוריה ?יחידים בכוחם גם להתאכזר אל דפי ההיסטוריה וחמור מכך- אל האנשים החיים בהווה.
זוהי תזכורת, ולא אחרונה: כשם שלכלל יש כוח על היחיד, ליחיד יש כוח על הכלל. ויש להיזהר ולהשתמש בו בתבונה.

ביום שישי, 5 בנובמבר, בשעה 18:30 נקיים בבר סלונה (רח' תרצה 17 ביפו) טקס פתיחת חודש. והפעם: קבלו את חודש כסלו! חודש טוב, בתכנית: הרהורים בנושא יהדות ודמוקרטיה- מהו דין רודף והאם הוא יכול להוות נימוק חוקי לרצח? נטעם קולות שונים בסוגיית היחיד והכלל במקורות מהתרבות העברית. ועוד- שירים ומוזיקה בהנחיית נתי ניב. שיהיה חודש טוב!



לאחר שמיעת השיר- אולי סוד הקסם במילותיו של נתן זך- ואני בעצם לא לבד. זה נותן הרבה כוח.

מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ, לבוא ביום שישי.
נויה שגיב.

פרשת לך לך. על גירוש הגר וישמעאל ועל המעלימים עין.

פרשת השבוע- לך לך.

בתמונה- "הגר", עדי נס, סדרת צילומי דמויות מהתנ"ך.

איפה העובדת הזרה של אהוד ברק? לא מוצאים אותה... לאן היא נעלמה? תעלומה. מחוסר הוכחות, החליט היועץ המשפטי לממשלה לסגור את תיק החקירה נגד נילי פריאל, אשתו של שר הבטחון. החשדות: העסקת עובדת זרה ללא רשיון. לפי החשד עובדת זרה ולא חוקית עבדה בעבודות נקיון בדירת הזוג ברק בתדירות של פעמיים בשבוע. נילי פריאל הודתה בהעסקת העובדת . מה עם שר הבטחון? הרמטכ"ל לשעבר מר אהוד ברק? עוזרו הבכיר של היועץ המשפטי לממשלה ציין כי לא נמצא בסיס למעורבות ברק בהעסקת העובדת הזרה ולכן הוחלט שלא לזמן את ברק לחקירה. (מתוך אתר הארץ) הגיוני.

למה שברק יהיה מעורב בשאלה הלא מעניינת מי בדיוק מנקה את הבית?
מתוך כותרות העיתון עולות שתי שאלות:
האחת – לאן נעלמה העובדת הזרה. שניה- לאן נעלם אהוד ברק?

את שניהם, את העוזרת ואת אהוד ברק, אפשר למצוא בפרשת השבוע שלנו, פרשת לך לך. בין היתר, מסופר בפרשה, בפרק טז, על שרי, אשתו של אברם אבינו. לשרי אין ילדים. מעבר לעצב הלאומי, הרחב, הגדול- כי הרי הובטח לאברם שיהיה לו זרע כחול אשר על שפת הים ושזרעו יירש את הארץ וממנו יצא עם סגולה- - יש כאן עצב של איש לא צעיר ושל אישה לא צעירה שאין לה ילדים. מה כן יש לה? שפחה מצרית. והנה- לשרי יש רעיון מבריק- שהשפחה המצרית תעשה בשבילה את העבודה- "בֹּא-נָא אֶל-שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה"- כלומר- הרעיון הוא שאברם ישכב עם הגר, השפחה המצרית, ושרי- תבנה ממנה- תבנה- אולי מלשון בנים, אולי מלשון בניין. בקיצור- שרי תהנה מהפירות של הגר השפחה שלה. למה? כי היא השפחה שלה. ומה ששייך לשפחה- שייך לגברת. ככה זה אז. ככה זה היום. ומה תגובת השר? וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי.


עד כה – התכנית מצוינת. אברם אכן בא אל שרי, כלומר מקיים איתה יחסי מין, הגר נכנסת להריון ו....
רגע רגע, בעיה. אל תוך השיקולים הקרים והמעשים הטכנים – נכנס גם רגש. הגר, השפחה, מתחילה לזלזל בגבירתה. לשרי יש הכל והגר היא השפחה- אבל להגר יש את הדבר היחיד שאין לשרי- את היכולת להרות וללדת . וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ. ותקל- נהייתה קלה, אולי ההיפך מלכבד, לתת משקל כבד. שרי מקנאה, מתעצבנת, ומיד פונה אל אברם בטענות.

והנה.... כבר אנחנו מתקרבים לתשובות לשאלות - היכן העובדת הזרה ו... היכן כבוד השר. כל התשובות בפסוק אחד:
" וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי-לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ".

אז איפה אברם? הולך עשרה צעדים אחורה ויוצא מהתמונה- תעשי מה שאת מבינה, אני לא מתערב. אני לא קשור. איך אמר העוזר של היועץ המשפטי- לא נמצא בסיס למעורבות.
ואיפה העובדת הזרה? הגר בורחת למדבר, מבוהלת, עם בנה, ישמעאל. בהמשך הסיפור (בראשית כא) המלאך פוגש אותה ומשכנע אותה לחזור. לבקשת המלאך, שרי חוזרת לחמולת אברם. לימים, לשרה נולד בן משלה- יצחק. ישמעאל, שהיה על הכוונת של שרה עוד לפני שנולד, נתפס על חם מצחק בברית של יצחק. עד כאן- שרה חוטפת סופית את הקריזה- ואומרת לאברהם לגרש את האמה הזאת ואת בנה, כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק. כאן סוף סוף לאברהם קצת לא נעים, והוא מתחיל להתנהג כמו אבא, אבל בשכנוע אלוהי הוא משלח את הגר ואת בנו ישמעאל אל מחוץ לבית, אל הלא נודע .
את צערה של שרי- אי אפשר בכלל לשפוט. את השינוי בהתנהגות שלה- גם קשה. היא לא יכלה לדעת איך היא תרגיש. וגם הגר לא ידעה. מה שהתחיל כפתרון בין הנשים- הפך לבעיה, למאבק של רחם ואגו.

אבל צורמת וקשה העלמת הפסיביות של אברהם. כאילו הוא לא קשור. איך הוא לא אומר כלום כששרי מענה את הגר? עד כדי כך שהיא בורחת? ולוקחת איתה את הבן – שעד שלב מסוים הוא הבן היחיד של אברהם? אפילו מלאך ה' שומר עליהם במדבר, ונותן מים, מחסה, הגנה והבטחה. גם לאמא – השפחה שהתגייסה לעזור לגבירתה והסתבכה. גם לילד, מי שעתיד להיות פרא אדם- ישמעאל. איך, שרה, איך אברהם... איך מגרשים ילד?

הרמב"ן, בניגוד ליועצים אחרים- לא חוסך את הביקורת משרה ומאברהם. חטאה אמנו בענוי הזה, אומר הרמב"ן, וגם אברהם בהניחו לעשות כן. יש כאן חטא מוסרי בעינוי האקטיבי ובעינוי הפסיבי. לא מענים ולא מגרשים את מי שאתה עצמך הבאת כדי לעזור לך. ובטח שלא את הילדים שלו. העלמת העין של אברהם, של בן הזוג, שכאילו לא רואה מה קורה בתוך ביתו שלו, ואולי של כל מי שמעלים עין ממה שקורה במדינתו שלו, היא חטא חמור וקשה ביותר. וממשיך הרמב"ן, ומעלה טיעון נוסף, אינטרסנטי, למה לא לענות ילדים של עובדים זרים, או של עמים שכנים? ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי. במילים פשוטות- ילדים שמענים אותם, יענו אותך אחר כך בחזרה. ולא שלא בצדק. איך אומרים בפרשה של השבוע הבא- אל תשלח ידך אל הנער.

לזכותו של ברק, והלוואי וימשיך ויעמוד מאחורי הדברים שאמר:
שר הביטחון, אהוד ברק, ביקש היום (שני) בישיבת הממשלה לקיים דיון חוזר בישיבת הממשלה הבאה בנושא גירוש ילדי העובדים הזרים. שר הביטחון ברק אמר בישיבה כי "חיוני שהממשלה תגלה מספיק ביטחון עצמי כדי לבחון מחדש את פרטי החלטתה. בנסיבות שנוצרו גם גירוש ילד אחד יגרום נזק מדיני ובינלאומי קשה לישראל". השר ברק אמר כי "לצד מדיניות הגירה קפדנית ונבונה בהווה ובעתיד, חשוב לסיים את פרשת הילדים הזרים בשכל ישר, ברגישות ובבינת הלב".

קישור למוקד סיוע לעובדים זרים. מידע, דרכי התנדבות והתנגדות לרוע הלב והגזירה.

סרטון של ילדי בית ספר ביאליק רוגוזין בתל אביב- לעולם בעקבות השמש.




שבת שלום.

נויה שגיב.

מוזמנים לקרוא, להפיץ, להגיב. אולי אפילו לעשות משהו.

פרשת נח, איך הכל התחיל? איך הכל נגמר?

הממ.... מטפטף בחוץ...

חשב נוח בלבו, וסגר את התיבה מבפנים.

(הרהורי יום שישי בצהריים, אלפי שנים אחרי פרשת נוח, גשם ראשון בתל אביב)




מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ. שבת שלום!

בן אדם, אל תפחד לא נשארת בחוץ. פרשת בראשית

וידוי של אדם קטן, לחוץ, שזז במהירות ממקום למקום: לפעמים אני קובעת עם אדם במקום מסוים בשעה מסוימת. ואני- כך חונכתי- תמיד מגיעה בזמן. יש בזה משהו מכבד, את כולנו. ונגיד והאדם שקבעתי איתו מתקשר (בדור שבו אפשר להשיג אותי בטלפון כבר אחרי שיצאתי מהבית), ומבקש לדחות את פגישתנו בחמש דקות, רבע שעה, שעה. לא חשוב. אני מוצאת את עצמי בתנועה כפולה, דו סטרית. מצד אחד, עדיין צרובה בי השעה הראשונה, המתוכננת. ומצד שני, אני בהחלט מודעת לשינוי. זורמת, ספנטנית, קלילה. הכי. ואני מודה- השעה הראשונה, המתוכננת, היא החוק- הגדול יותר ממני ומהאדם שאיתו אני אמורה להיפגש, כאילו החלטה שרירותית, גדולה יותר מאיתנו. והשעה השניה- היא ה"גניבה", היא ההתחמקות, התירוץ, היא נעימות, הנתפסנו על חם. וזה יותר חמור כשזה אני עם עצמי- קבעתי עם עצמי שאני יוצאת מהבית בשמונה ועשרים. כבר שמונה וחצי. נו, אבל קבענו! מי תפס? מי רודף? את מי זה מעניין? הרי אנחנו הריבונים גם של הקביעה הראשונה. לא? כן. אבל יש משהו בתכנון, בסדר, שלא רק מרגיע, אלא נותן את התחושה של "נכון" וכל סטיה ממנו- נתפשת כסטיה, כויתור, כהנחה מהתכנון המקורי. האם אני היחידה שמסתובבת ברח' קינג ג'ורג', הורגים רבע שעה עד לפגישה, אכולי אשמה שהם חורגים מהחוק שהם קבעו וספוגי טמטום כי נו באמת תזרמי כבר?

מוזמנים לקרוא את הפרשה שכברקע השיר שמתנגן אצלי במן הכתיבה:




נדמה לי שבפרשת השבוע שלנו, פרשת בראשית (באשית א, 1 - ו, 8) יש התייחסות לתנועה הדו סטרית הזו, ואולי גם קרש הצלה. האדם הראשון, עליו מסופר בפרק א, נברא בעולם מתוכנן, מסודר. האדריכל הגדול ידע כבר ביום הראשון מה הוא יעשה ביום השישי. בנה תשתיות מסודרות; הדליק את האור, עכשיו אפשר לראות- כי טוב, הפשיל שרוולים, ולעבודה- המים האלה לפה, המים האלה לשם, רקיע יפריד ביניהם,עכשיו תחשף היבשה. טוב. אדמה- את מצמיחה דשא, אבל כזה שיוכל אחר כך להפרות את עצמו, טוב? טוב. החיות האלה לשם, החיות האלה לשם, על הכל ינצח יצור שנקרא לו "אדם". שגם הוא- מתוכנן כך שהוא מפרה את עצמו. והאדריכל הגאון הזה, גם ידע בדיוק מתי הוא ינוח. מתי מתחיל יום עבודה, מתי נגמר, ומתי יש יום שלם של מנוחה.

זה האדם שקובע שעה ומגיע בזמן. פשוט. אולי- הזכר והנקבה שקובעים שעה ומקום- והם נפגשים שם בשעה המתוכננת. זכר ונקבה ברא אותם. שוויונים, פשוטים, מתוכנתים למשימה, גדולה ככל שתהיה, אבל מתוכנתים למשימה ברורה. נבראו לתוך עולם עשיר, מלא, מסודר וברור.

האדם השני, עליו מסופר בפרקים ב ג, האדם של גן העדן- הוא, מה לעשות, צריך להתמודד עם מציאות שונה. נברא לתוך עולם שאין בו נפש חיה. מלא עצים. תשמור על מה שיש. תאכל ממה שאתה רוצה. חוץ מזה ומזה. אם תאכל מהם תמות. להתראות! וכלום לא קורה. שקט. אלוהים אולי ממתין והאדם אולי לא מבין. מה עושים עכשיו? משימה ערטילאית, בדידות נוראה. דממה. נו, אלוהים מחליט "טו ספייס איט אפ": לא טוב היות האדם לבדו. בורא חיות, בורא אישה- ומשום הסיפור מוכר. האישה, הנחש, הפרי. העיניים הנפקחות, הידיעה, עלי התאנה, ועדת החקירה- גלגול האשמה ומה שאהבים לקרוא "העונש- לאדם- בזיעת אפך תאכל לחם. לאישה- בעצב תלדי בנים. ושניכם- משולחים ומגורשים מגן העדן.

ואני טוענת שזה לא עונש. אלא יכולת התגמשות והתאמה למציאות חדשה. מלכתחילה אמור להיות האדם בן אלמוות- אחרת המוות לא היה כלל איום. והנה- אכל מפרי עץ הדעת- ולכן הוא בן מוות. אז מה עכשיו? אז עכשיו בעצב תלדי בנים. בדגש: מעכשיו תלדי. מעכשיו יש ילודה, כיוון שיש מוות. משנים את התכנית מיצור בעל חיי נצח- לאנושות שמולידה וכל יוצרת נצח. בעצב? לא מדברים על הכאב הפיזי שבלידה, אלא על העצב, הדאגה המתמדת, על החרדה, על הקושי והצער. נפלא- הכל על השולחן. הלאה- מה בעניין האוכל? חביבי, עד עכשיו אכלת חופשי חופשי. אז אלוהים לא משאיר אותך רעב, תירגע. אלא נותן לך את הכלים להסתדר. בזיעת אפך תאכל לחם. יש כאן שני חידושים. אחד- בזיעה, במאמץ. שני- תאכל לחם- מזון מעובד. אבל הכי חשוב; לזרום. אל תדאג, לא תישאר רעב. שינוי בתנאים, שינוי במציאות, להתארגן בהתאם- אבל לא תהיה רעב.

וכל אלה – בכלל לא עונשים, אולי אפילו פרסים שאלוהים נותן לאדם ולחוה, מתנות. אלוהים זורק אותם מגן העדן, אבל לא גוזר עליהם כליה, להפך- אלהים נותן להם את הכלים להסתגל למצב החדש. לא תמותו ולא תרעבו לעולם. יש בכם את הכלים ואת הכוחות להתמודד עם כל מצב, גם עם גירוש מגן העדן.

ועוד מילה בעניין גן העדן- גם בני ישראל מכנים את התקופה במצרים תקופת "סיר הבשר", ומלאי געגועים לימים הנפלאים ההם. ואנחנו, אלמלא קראנו את ספר שמות וידענו את הסבל והעינויים שעינה מלך מצרים את ישראל, היינו חושבים שבאמת היה נפלא במצרים, ושמשה הוא מנהיג מטורף ואכזר.

ואולי גם כך לגבי לגבי גן העדן-אין לנו הרבה מידע מוקדם על הנמתרחש שם. אולי גם כאן, כמו סיפור יציאת מצרים, מתארים איזה זמן ומקום מהעבר כמקומות פלאיים, מושאי כמיהה וגעגוע. מן זכרונות שנמסרים תוך הוצאת אנחה קוועצי'ת ממומרמרת היטב. אז אולי לא היה שם כזה גן עדן. ואולי צריך להתבונן על כאן ועכשיו. חוה- יש לך רחם בנים ועצב? אדם- יש יש לך זיעה, ידיים ולחם? אז קדימה, התכנית המקורית השתנתה, אבל יש לכם את הכלים, את היכולת וגם את הברכה ליצור עולם חדש. ואולי.... אולי אלוהים עשה לנו טובה גדולה כשבעט אותנו מגן העדן.

בן אדם, שרוק משהו....




שבת שלום, נויה
מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ