מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום שישי, 31 בדצמבר 2010

פרשת וארא.על תהליכי הכשרה של נביא ובכלל.


אני קוראת את פרשת השבוע, פרשת וארא, דרך העיניים של הספר בו אני עוסקת כעת- ספר יונה. וככל שאני צוללת לעומק הספר, אני צוללת עם יונה אל בטן הדג. וקצת יכולה להבין איך יונה, כמו האדם הראשון, מתחבא בגן ומקווה שאלוהים לא ישאל איכה. וכועסת יחד עם יונה כי זה לא הוגן שממילא אלוהים יסלח בסוף לנינוה. אפילו לא בגלל התשובה שלהם, שנבעה לכאורה מנבואת יונה, אלא סתם בגלל שהם ברואי האל, ואלוהים תמיד סולח.

ועכשיו, כשאני קוראת את פרשת השבוע- על משה ושליחותו, אני מודה שיש בי תרעומת, ואהדתי ליונה- רק גדלה.
למה? כי זה באמת לא הוגן. ולא רק משום שאלוהים בסופו של דבר, עוד מראשיתו של דבר- סולח, מה ששם את הנביא בעמדה של נביא שקר. פתאום הבנתי שיש פה עניין אחר לגמרי.

הערה שהוספתי בסוף- אני חושבת שיש כאן לקח משמעותי בתחום הייעוץ הארגוני. איך להכניס אדם לתפקיד.

נחזור לנביא:
הנביא- בתחום שבינו לבין אלוהים- יש ביניהם שיח. יש דיאלוג. לפעמים מו"מ, כזה אברהמי (תן לי חמישים צדיקים, עבור סדום אחת, האף תספה צדיק עם רשע, חביבי?!). ולפעמים שיח של התייעצות, או מסר, הרגעה הדדית, כמו שמשה ואלוהים אוהבים לעשות.
הנביא- בתחום שבינו לבין העם- מעמדו משתנה עם השנים. המעמד של נתן הנביא, בתקופת דוד המלך- היה נהדר! המלך חוטא- ומעליו, יש סמכות מוסרית- אלוהית, שמעבירה לו באמצעות כבשה את המסר. ובתקופות אחרות- מעמדו של הנביא עלוב נמוך ודל. ירמיהו שנתלה הפוך על המהפוכת, הושע, שצועק "זונה זונה" כדי לקבל קצת תשומת לב. אבל תמיד, הכלי של הנביא, הדרך שלו להעביר את המסר הוא הדיבור. המילים. הכושר הרטורי של הנביא הוא כלי הנשק שלו. נכון, שהיו נביאים שהיה להם גם ארגז קסמים, אבל הכלי הבסיסי הוא המילים. השפה. הדיבור.
תפקיד הנביא הוא להיות השליח של אלוהים. להביא את המסר האלוהי לאנשים. לגרום לאנשים לזוז מעמדה אחת לשניה, ממקום אחד לשני. וזאת משימה מאוד קשה. כל מי שאי פעם התנסה בלנסות לשכנע ילד בן 3 להכינס לאמבטיה, או ניסה לשכנע חבר ללכת לסרט הזה ולא לאחר, כל מי שניסה לשכנע את ההורים שלו שיתנו לו את האוטו, כל מי שביקש מהשותפה שלו שתנמיך את הטלויזיה בחדר שלה כשאתה מנסה ללמוד, כל מי שהתחנן בפני חבר שיחליף איתו שבתות בצבא, כל מי שנתקל במישהו שלא ראה מעולם ותופס שתי חניות ואלוהים שאין חניה בעיר הזאת, כל מי שחי באינטראקציה אנושית והתבקש מדי פעם קצת לזוז ימינה וביקש מאדם אחר שקצת יזוז שמאלה, יודע שהכלי, השיטה- הוא באמצעות הדיבור.
הערת סוגריים- אני יודעת שיש עוד דרכים לגרום לאנשים לעשות מה שאתה רוצה. אני נחרדת ממחשבות על כפיה ואלימות. חוזרת למחשבות על דיבור.
אז נחזור למשה. שכבר בסצינה עם הסנה הבוער הראה סימני חשש. ובצדק, יש לומר.
בפרשה שלנו (פרשת וארא, שמות ו) אלוהים אומר לו: - לך תדבר
י וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יא בֹּא דַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.
אז משה עונה לו: - לא יכול לדבר. יש לי בעיה טכנית
יב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.
ואחרי כמה פסוקים:
אלוהים אומר למשה-אתה תדבר את מה שאני אדבר אליך. אלוהים ממש יגיד למשה מה להגיד.
כט וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי יְהוָה דַּבֵּר אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ.
אז משה עונה תשובה, שאני מבינה ממנה, שעבור משה העניין הוא לא רק התוכן, אלא עדיין, העניין הטכני.
ל וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה. {פ}
הדיון ממשיך בפרק ז- אני מבין את הבעיה הטכנית- אחיך ישמש לך כפה.
א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ. ב אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.
ההמשך, הופך את משה למריונטה! אלוהים ממש מגלה לו איך עתיד פרעה להגיב, ומה הם אמורים לעשות שפרעה יגיב להם...
ח וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. ט כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר, תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת; וְאָמַרְתָּ אֶל-אַהֲרֹן,
ואז קורים שלושה דברים מדהימים, מבחינת השליחות של משה:
א. אלוהים אומר לו- דבר בשמי ותגיד שאני שלחתי אותך. אתה לא בא לבד, בשמך.
ב. אלוהים נותן למשה את אחד הסלוגנים המצויינים אי פעם: "שלח את עמי"
ג. אלוהים מצייד את משה בקסמים ובלהטוטים. שהם אינם העיקר, אבל הם דרך נפלאה, כמו של כל מאפיונר, להגיד- עזוב, כדאי לך להקשיב לי עוד בשלב הראשון...כשאני עדיין נחמד....
טז וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר, שַׁלַּח אֶת-עַמִּי,... אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר-בְּיָדִי, עַל-הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר--וְנֶהֶפְכוּ לְדָם.
סיכום ביניים:
משה שלנו- לפחות בתחילת דרכו הנבואית, הולך עם אלוהים יד ביד, פה בפה. המילים שעליו להגיד, הדברים- הוא הכלי המרכזי שלו- נתמכים מכל כיוון- אלוהים אומר לו מה להגיד, ואהרון עוזר לו באיך להגיד. כמו סטודנט בהתמחות.
אגב, השיטה הזאת, שאלוהים עוזר לנביא- לא ייחודית למשה. גם במקרה של ירמיהו, שלא רוצה לדבר : אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה לֹא-יָדַעְתִּי, דַּבֵּר: כִּי-נַעַר, אָנֹכִי.
אלוהים עונה לו במין איזה "עזוב חביבי, תתקדם": " וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, אַל-תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי: כִּי עַל-כָּל-אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ, תֵּלֵךְ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ, תְּדַבֵּר...."
ואז פיזית, ממש, הדברים של אלוהים נכנסים לפה של ירמיהו:
ט וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת-יָדוֹ, וַיַּגַּע עַל-פִּי; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ"

ולמשה אין ברירה, וגם לירמיהו אין ברירה- אבל אלוהים הגון דיו כדי לתת להם את הכלים. והכלי של הנביא- הוא המילים. הדברים שהוא אמור להגיד.
אני חוזרת ליונה, שהוא חבר שלי בתקופה האחרונה. יונה שכולם מספרים עליו שהוא ברח מהשליחות. זה שבדרך כלל קוראים ביום כיפור (מי שקורא) או מי שהגיע לשלב בחוק לימוד חובה שעליו ללמוד/ ללמד את הספר.
א וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי, לֵאמֹר. ב קוּם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה--וּקְרָא עָלֶיהָ: כִּי-עָלְתָה רָעָתָם, לְפָנָי..."
אלוהים לא אומר ליונה מה בדיוק להגיד. אלוהים רק אומר שאנשי נינוה- עלתה רעתם לפני. "לקרוא על עיר"- הכווונה לנבא נבואת פורענות, עונש. נו, אז מה יונה צריך להגיד? איך להגיד? מה בדיוק המילים שצריך להגיד? אין איזה "שלח את עמי" לרגעים כאלה? איך להגיד? אולי יונה מגמגם, או ערל, או נער, או משהו. ומה הוא צריך להגיד אם האנשים הרעים האלה יבואו מול יונה? מותר ליונה להגיד שהוא בא בשם האל?
וכיוון שאלוהים זורק עליו את השליחות, ולא אומר מה צריך להגיד, וכל מימד הדיבור חסר בהטלת השליחות הזאת, יונה גם לא ממש מעז לשאול ולדב בעצמו עם אלוהים. אז הוא קם ובורח. פתאום אפשר להבין.

ומהצד השני, תראו כמה יפה גדל משה, איך התפתח והפך להיות איש חזק ומנהיג עצמאי. אולי באמת בגלל שבראשית דרכו הנבואית קיבל ליווי, והנחיה, ותמיכה. אולי נזרק למים כתינוק, אבל בהחלט לא נזרק למים כנביא. יש מוטיב של חמלה בחייו של משה. ואני חושבת שחלק מזה הוא בתהליך ה"כניסה לתפקיד". אולי "מילים" ו"דיבור" הם רק דוגמא לעניין עקרוני רחב יותר. אולי, כדי שאדם יגדל ויצליח בתפקיד, אולי צריך לתת לאדם בראשית תפקידו את הכלים לבצע את העבודה. המינוי לא מספיק. הגדרת התפקיד לא מספיקה. צריך כלים וידע, ובאחריות הממנה להכשיר את האדם. מה הפלא שיונה התהפך וברח?

שבת שלום

מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ. להשתמש יפה במילים.

השיר מוקדש. לכל מי. ש.

נויה
לרשימת פרשת השבוע

יום שישי, 17 בדצמבר 2010

פרשת ויחי. יעקב... עכשיו נזכרים לחנך?!

יחסי הורים וילדים- על ההבדל שבין חינוך, הוראות לביצוע, תקוות כמוסות, ברכות, איחולים, נבואות והכתבת העתיד.
גם הפרשה וגם וגם ההפטרה עוסקות בצוואות אבות לבנים. הפרשה- צוות יעקב. ההפטרה- צוואת דוד.


נתחיל בקטע קומי. ההפטרה של הפרשה- מלכים א פרק ב. דוד תופס את הבן שלו, שלמה, ונותן לו הנחיות אחרונות לחיסול חשבונות. נגיד, על יואב בן צרויה, רומז דוד לשלמה, אל תורד שיבתו בשלום שאול. יעני- בן, אני סומך עליך שיואב לא ימות בשיבה טובה. מכאן תסתדר כבר.... פשוט תנסו לקרוא את 12 הפסוקים הראשונים, שבראש שלכם התמונה הבאה:










ועכשיו לפרשה:

אתם מכירים את זה שהורים, או מורים משקיעים יותר בילד שנראה להם שיצא ממנו משהו? נשקיע בזה בכדורסל, בטח יצא ממנו משהו. בשני אין טעם להשקיע, לא יצא ממנו כלום. ברור שלא יצא מהשני כלום, הרי לא השקעתם, לא השקתם, לא הענקתם לו ברכה. אפקט פיגמליון קלאסי.



בפרשה שלנו פרשת "ויחי"- יש לנו שני מקרי מוות, של יעקב ויוסף. שניהם, כל אחד בתורו, מגיעים לשיבה (טובה? נדמה שעל שניהם עברו חיים לא קלים, כפי שיעקב עצמו מעיד). נתמקד בתהליכי הפרידה של יעקב.

יעקב אבינו, לפני מותו, סוגר כמה קצוות, כמה מעגלים. אולי כמה סוגר כמה חשבונות. את סצינות הסגירה אפשר לחלק לכמה "תחנות" בכמה פורומים של נוכחים. אני מנסה לטעון, כי ככל שיעקב מתקרב אל מותו, ההתתערבות שלו בעתיד, הולכת ומחריפה, הולכת ומעמיקה. כאילו לא מרפה.
השאלה מה יכולת ההשפעה שלו על העתיד, ומהי מידת ההשפעה שלו.

הסצינה הראשונה, יעקב נותן לבנו האהוב, יוסף, הוראות לגבי הקבורה שלו. יעקב מבקש שלא להיקבר במצרים, אלא להיקבר עם אבותיו, במערת המכפלה. את הבקשה "מעגן" יעקב בשבועה שהוא דורש מבנו יוסף להישבע לו: "...אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. ל וְשָׁכַבְתִּי עִם-אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ. לא וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ..." (פרק מז).


בסצינה השניה, בראשית מח, יעקב מרחיב את המעגל ומוסיף לשיחה שלו עם יוסף את שני בניו של יוסף- את אפרים ואת מנשה. כאן, ברגע זה, עתידים הנכדים של יעקב לקבל "עליה בדרגה" ולהפוך להיות כל אחד מהם שבט מבין שבטי ישראל (הרי כידוע אין שבט "יוסף". השבטים אפרים ומנשה נקראים "בית יוסף"). איך סבא יעקב עורך את טקס העליה בדרגה?

שלב א- יעקב מספר ליוסף על הברכה שה' ברך אותו אי אז (כשיעקב קל הרגליים ברח מאחיו). אלוהים נראה אלי, ברך אותי, והבטיח לי שאפרה וארבה וגם את הארץ.
ג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה-אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי. ד וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם.
במתטיקה או בגיאומרטיה יש מושג "מזה נובע" . תמיד בתיכון זה הצחיק אותי. ראיתי מעיינות נשפכים, נובעים, מפכים, מתוך הנוסחא. הכל היה כל כך סתום בעיני, שהאמנתי למורה שאכן מזה נובע, האמנתי לה שזה אכן רצף לוגי של התרחשויות. אז עכשיו , מיד בפסוק הבא, יעקב הולך לעשות איזה "מזה נובע":
ה וְעַתָּה שְׁנֵי-בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי-הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ-לִי.


כלומר- כיוון שאני קיבלתי את הברכה- הבנים שלך- לי הם. יהיו לי- כמו יתר הבנים. זאת הנחיה? זאת ברכה? יעקב מפקיע מיוסף את אבהותו על בניו. מתוקף מה? מתוקף זה שיעקב קיבל ברכה מה' לפני שנים. אברהם לא עשה קיצורי דרך. הוא הלך עד הר המוריה וכמעט שחט את הבן שלו, כדי להגיד זה בני- ומכאן והלאה הוא ממשיך. יצחק? ברך את בניו .רבקה ויעקב עבדו עליו ועל עשיו, גנבו, שיקרו רימו- אבל יצחק לא מתערב. הוא מבין שהמקסימום שהוא יכול לעשות זה לברך. את הנעשה אין להשיב. יותר מכך, ברקע של ההחלפה בין הבנים לטובת הברכה, עומדת הנבואה שרבקה קיבלה מה'- ש"רב יעבוד צעיר". רבקה קיבלה את הנבואה והיא פועלת למימושה, ויש דברם שהאבא מבין שהוא לא יכול להתערב בהם. למה? אולי כיוון שהם נבואה- והוא מבין שזה גדול ממנו. אולי כיוון שהוא רואה (עד כמה שיצחק יכול לראות) שהמציאות חזקה, ואולי כי הוא עצמו חלש מכדי לקבוע עובדות חדשות, חלש מכדי להתנגד למהלך.

נחזור ליעקב. הוא לא גידל את הנכדים, הוא לא ליווה את יוסף. אבל יש לו ברכה מהימים שהיה צעיר ויפה. אז עכשיו, בשם אותה ברכה, הוא "מלאים" את הבנים של יוסף. יש פשוט ברכה שצריכה להתממש, אז קדימה, מהר, לפני שאני מת.
ואז, עוד פסוק מוזר:
. ח וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי-אֵלֶּה. ט וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם-נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם.
מה זאת אומרת מי אלה? הרגע העלת אותם לדרגת בנים?! האינטמיות הגדולה ביותר, וגסות הרוח בכניסה לטרירטוריה של יוסף- עבור בנים שאתה אפילו לא יודע מי הם?!


אז אפשר- במציאות של הסיפור, יעקב באמת מעולם לא ראה אותם- שני נכדים שגדלו במצרים. הוא מעלה אותם לדרגת שבטים לא בזכות מעשיהם, אלא בקונספט. מעצם היותם בני יוסף. את הכיוון הריאלי הזה, מחזק המשך הטקסט: יא וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת-זַרְעֶךָ. כלומר, זאת אכן הפעם הראשונה שיעקב רואה את הנכדים.

אפשרות נוספת- גם המקרא נע בחוסר נוחות. המקרא מיד מסביר, בנימה אפולוגטית משהו: י וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם.
שוב, בריאליה של הסיפור- סבא לא רואה טוב. לכן הוא שואל מי אתם.

ההסבר של רש"י, מחזיר אותנו לציר המרכזי- של סוגיות ההתערבות של יעקב במהלכים. בהבדל שבין ברכה לנבואה. רש"י מסביר: מי אלה? שאינם ראויים לברכה. מדוע? בקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה. (ירבעם ויהוא היו חוטאים גדולים)
זה מהלך לא הוגן, שקצת מזכיר לי את הסרט בחזרה לעתיד. אלה אינם ראויים לברכה. למה? כי בעתיד יצא מהם רוע. נו, ברור שבעתיד יצא מהם רוע- כיוון שלא קיבלו ברכה בהווה!

יוצא מכאן, (שלא לומר "מזה נובע") שהברכה מנהלת דיאלוג עם העתיד של האדם. זה לא רק איחול, ברכה לבבית, או אפילו ניסוח התקוות של אב ומבניו- אלא כמעט בגדר נבואה, כמעט בדרך של הכתבת המציאות. זה פנס הקסם של חייך.


הסצינה השלישית, אחת לפני אחרונה שנציג היום, היא סצינה שעדיין נוכחים בה יוסף, אפרים ומנשה. הפעם יעקב הולך עוד צעד בהתערבות בגורל נכדיו. הוא מחליף ביניהם. בין ימין לשמאל, בין בכור לצעיר:
יג וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת-שְׁנֵיהֶם אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו. יד וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת-יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר
נשמע לכם מוכר? בהחלט, גם יעקב עצמו גדל בבית שכזה. יעקב, שהיה הבן הצעיר, קנה מאחיו עשיו את הבכורה בעבור נזיד עדשים, וגזל ממנו את הברכה במרמה (הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו- זה משם). מדוע? באיזה רשות? רשות של אמא רבקה, בעידודה בעזרתה. ואיך אמא מרשה לעצמה? היא קיבלה נבואה מה', שרב יעבוד צעיר. שהבכור יהיה כפוף לקטן. ובשם הנבואה הזאת היא פועלת. נשאלת כמובן, האם נבואה צריכה עזרה להתגשם? אבל רבקה נותנת כתף ומוודאה שהכל יסתדר כמתוכנן.
אבא יוסף שם לב, כמובן, ואומר לסבא יעקב שהוא טועה:
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו לֹא-כֵן אָבִי כִּי-זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ.
אבל יעקב יודע בדיוק מה הוא עושה:
יט וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם וְגַם-הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם
יעקב, על דעת עצמו- בשונה מאמא רבקה שקבלה נבואה, רואה עתיד ורואה שהקטן, אפרים, יגדל ממנשה הבכור. ולכן הוא מברך את הצעיר בברכת הבכור. האם ברגע זה יעקב מכתיב את העתיד? או רואה עתיד ופועל היום בהתאם לנבואה? מרגע זה הרי ברור שאפרים יהיה גדול ממנשה. מעצם הברכה של הסבא.
נדמה שעל ערש דווי, יעקב הולך ומעמיק את מידת ההתערבות שלו בעתיד, בעולם שהוא כבר לא יהיה בו. הוא שולח זרועות קדימה ודואג לכך שהכל יתנהל כרצונו, גם לאחר מותו. פתחנו בהנחיות לקבורה- לגיטימי, המשכנו בניכוס בני יוסף- פריבילגיות של יעקב אבינו להחליט מי יהיו השבטים. אבל זה הולך ומחמיר. הסצינה האחרונה- כמעט בלתי נתפסת, שלא לומר בלתי נסבלת.


הסצינה הרביעית בפרשה, היא החלק של הדברים שיעקב אומר לכל אחד מהבנים. אני בכוונה לא משתמשת במילה "ברכה" או "נבואה"- כי אינני יודעת איך לקטלג את הדברים.
אבל זה הפסוק שפותח את היחידה הזו (פרק מט):
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל-בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.

סליחה?! יעקב קורא לבניו כדי שיגיד להם מה יהיה העתיד שלהם?! ולא, זה אל אחרית הימים של יום הדין. זה אתם, אשר יקרה אתכם, החיים שלכם. הצורך של יעקב להתערב בחיים של הילדים שלו הופך להיות אובססיבי ובלתי נסבל. גם אלוהים, ברגעים הקריטיים ביותר, נותן לאדם להחליט. לדגומא- בבראשית ד', בסיפור קין והבל. ה' פונה אל קין, מזהיר אותו: הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל-בּוֹ
רק פעמיים בכל התנ"ך כתוב שה' מתערב בלבו של אדם, במחשבתו, בהחלטותיו. בסיפור יציאת מצרים כאשר ה' מקשיח את לב פרעה ובספר מלכים א פרק יב, כאשר צריך לוודא שהבן של שלמה ירגיז את העם כדי שהם ימרדו בו והממלכה תתפלג.
הכל צפוי והרשות נתונה, כתבו חז"ל, פרקי אבות ג ט"ו. גם אם אלוהים צופה- הרשות נתונה לאדם לבחור.

אז בא יעקב, וקורא לבנים שלו, כדי לספר להם, להכתיב להם את עתידם. האם יש בזה אקט של נבואה? כלומר- העתיד כבר נקבע ויעקב רק חושף אותו, או שהעתיד טרם נקבע, והנה אקט הדיבור אינו אקט של גילוי, אלא אקט של הכתבה, של קביעה?

גם חז"ל לא ממש מרוצים, לא מהרעיון ולא מיעקב שחרג לחלוטין מגבולות הדברים שמותר לאדם למלמל על ערש דווי.
ברכה- מילא. אבל אל תגיד לי מה יהיה איתי.
וחז"ל מפרשים: בקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים.
חז"ל ממש עוקרים מיעקב את השכינה, את הגילוי האלוהי, כדי שיפסיק כבר. כדי שיגיד דברים אחרים. ואז יעקב פונה לכל אחד מהבנים, ועושה מן משמש של הכל- של סגירת חשבונות על העבר, עונשים, ברכות, איחולים, נבואות.
ואז, סוף סוף, אם יורשה לי, יעקב מפסיק לצוות על בניו :
לג וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת-בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו.

נראה שיעקב לא מוכן להרפות, לא מוכן לתת לעתיד הזה להתרחש בלעדיו. והוא חורג מדברים שהם בגדר ברכה- לדברים שהם הכתבה של מציאות, של עתיד. בהתערבות בלתי נסבלת, שגם חז"ל מרגישים שהיא מוגזמת ושצריך לעצור אותו. אם הוא טועה ובטח ובטח אם הוא צודק.

הערה לסיום.
זה יעקב הזקן, על ערש דווי. שלא ראה את יוסף במשך שנים, ששנים סירב להתנחם. אולי במשך כל השנים האלה, שיעקב עצמו תיאר כ:" מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי", שנות האבל על יוסף ושנות האבל על רחל, היה לו זמן לחשוב על איזה מן אבא הוא היה, בראשית הדרך. אבא שצועק על אשתו רחל כשהיא מתחננת לילד. אבא שמעדיף ילד אחד על פני האחרים. אבא שחושב שזה רעיון ממש חכם לשלוח את הבן האהוב לבדו אל השדה, לראות מה שלום אחיו. זה אבא שחושק שיניים כשאונסים את בתו. יותר כלכלי ויותר נכון, גם עבור דינה, להינשא לאנס. אבל אלוהים אדירים, תגיד משהו. אז מה אתה נזכר עכשיו להתערב? מהר מהר? אגרסיבי? מכתיב בכוח מה יהיה פה בהיעדרך?

כתוב במשלי כב: "חֲנֹךְ לַנַּעַר, עַל-פִּי דַרְכּוֹ-- גַּם כִּי-יַזְקִין, לֹא-יָסוּר מִמֶּנָּה." כלומר, יש לחנך את הילדים על פי דרכם, בתחילת דרכם- כשי שלא יסורו מהדרך כשיזקינו. או במילים אחרות, יעקב- היית צריך לחנך מהיום ראשון, לא להיזכר ביום האחרון שלך.


וזה מכעיס וזה חשוב כי למבוגרים יש כוח להשפיע עלהעתיד של הילדים. אמנם, לא צריך לחכות עד ערש דווי, ולא צריך להכתיב את העתיד בכוח, לא צריך לנבא או להחליט. אבל אפשר לברך, אפשר לאחל, אפשר לקוות, אפשר ללטף, להשקיע, לחנך, לאהוב ולתת.




שבת שלום. מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ, או לעשות כל שימוש מעשי בדברים.

נויה שגיב

יום שישי, 10 בדצמבר 2010

פרשת ויגש. נפש קשורה בנפש בקשרים שאי אפשר להתיר.











פרשת וייגש
אני רוצה לכתוב היום על נימי הנפש הדקים. על תהליכי שינוי של אנשים.
התבגרות? יכולת לסלוח? לראות את האחר? להשלים עם עצמך? אולי. נקרא.

בתמונה- "יוסף" צילום של עדי נס, מסדרת צילומים בעקבות דמויות וסצינות מהמקרא. התמונות מדברות בעד עצמן.


אנחנו ברצף סיפורי יוסף- בעלילות יוסף ואחיו. ואבא יעקב גם. כולם עשו מעשים שאין עליהם מחילה. כך נדמה.

יעקב, האבא- אהב באופן מיוחד את יוסף, הלביש לו כתנת פסים, גרם לאפליה בין האחים ועוד שלח את יוסף אל אחיו, לראות מה שלומם- לבדו, נער קטן, לשיניהם הטורפות של אחיו.

יוסף, כתנת שכולה פסים, חולם חלומות מרגיזים, מתגרה באחיו, מנפנף באהבת אביו- ונזרק על ידי אחיו לבור, ומשם מתגלגל לבית השר המצרי, חשד לאונס, לכלא, ושוב למעלה- הפעם כמשנה למלך- בזכות יכולתו לפתור חלומות ולתכנן תכניות עסקיות להבראת מצרים.

האחים- כמה שאבא אוהב את יוסף- הם שונאים. הם מחליטים להרוג אותו. ראובן, רחום וחנון ואדיוט- מציע לזרוק אותו לבור, כדי שהם עצמם לא יהרגו אותו. יהודה- מציע לא להרוג אלא למכור. לפני שהם מספיקים להגיד יעקב אבינו- חבורת מדיינים לוקחת את יוסף. מה אומרים לאבא? אין גבול לשקר, לרוע, לאכזריות- מציגים בפניו את הכתנת טבולה בדם עזים- ושואלים בתמימות: הַכֶּר-נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם-לֹא.

ואבא יעקב- חי שנים בידיעה שטרוף טורף יוסף. אבל ומסרב להתנחם. האחים- חיים שנים עם הסוד הנורא שהם גרמו להעלמות של יוסף ולצער של אבא, ועם סימן השאלה הגדול- מה עלה בגורלו של יוסף. ויוסף- עלה לגדולה במצרים. מצא בית חדש, כתנת פסים חדשה- הפעם של מלכים, דמות אב חדש. האם די בכך כדי לנחם, כדי לפצות?

נדמה לי שכולם טעו בצעירותם. אבא יעקב- אמנם גדל בבית שבו אמא אוהבת ילד אחד ואבא אוהב את השני, גדל בבית שזה מותר לרמות את אבא, אבל זה לא תירוץ. הוא טעה כשאהב יותר את יוסף והפגין את האהבה- גם אם הוא בנה של רחל האהובה. ויוסף- כמה אתה מדבר? גם אם חלמת.... תחלום שאתה שותק. .. והאחים? כמה שנאה.... כמה כעס... כמה אלימות.... כמה קיצוניות....האם יש פרופורציה בין השנאה ליוסף לבין המעשים?

עברו שנים. רעב בארץ. ובניו של יעקב הולכים לחפש אוכל במצרים. שם הם נפגשים במשנה למלך. צפנת פענח, או בשמו עברי המוסתר- יוסף.יוסף כמובן זיהה את אחיו. יש רגע אחד שבו הולך רגע הצידה, בוכה ונשבר. אבל- הקו הכללי הוא שהוא משתעשע איתם במשחק "ערבונות אחים". יוסף שותל בכבודה של האחים את הכסף שהם עצמם נתנו לו- הם נחרדים למחשבה שיחשבו שהם גנבו- ויוסף גם מטמין באופן מיוחד אצל בנימין- כדי לקרב אותו.

וכאן מתחילה הפרשה שלנו. מדוע יוסף מבקש את בנימין?
אולי – מגעגועים. קשים וכואבים כל כך. בנימין הוא האח שלו, אמיתי, מאמא רחל.
אולי- תחושת בית ובטחון. בנימין הוא הקטן- אני משערת שהוא לא היה בחבורת האחים שהרעו ליוסף, בנימין לא פגע בו ולא יפגע בו לעולם.
אולי (וזה רעיון ששמעתי מאבא שלי)- יוסף בודק אם יש כאן איזה קונספירציה של האבא עם האחים נגדו. הרי הפעם האחרונה שהוא ראה את אבא- הייתה כשאבא שלח אותו לראות מה שלום האחים והם הרגו אותו. אולי מבחינת יוסף גם אבא שותף במלכודת? אולי רוצים לחסל בני רחל ולהעלות את בני לאה? החשדנות של יוסף מובנת, ודאי....
אולי- בחינה לאחים. אותי, את יוסף, מכרתם, דפקתם, הרסתם. האם גם את בנימין תמכרו? בואו נראה אם השתניתם בשנים האלה.
והנה יהודה עומד מולו ועונה:
וַנֹּאמֶר אֶל-אֲדֹנִי יֶשׁ-לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ.

דבריו של יהודה מעלים בי דמעות.
יֶשׁ-לָנוּ אָב זָקֵן- ורק אלוהים יודע כמה צער אנחנו גרמנו לו. לא נעשה זאת שוב.
וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן. הילד הוא של כולנו. כולנו אחראים עליו. ונשמור עליו. הפעם.
וְאָחִיו מֵת – אם נקשיב בזכוכית מגדלת, נשמע שיהודה מפריד ומדייק ומשייך את "אחיו" של בנימין אל יוסף. הרי כולם אחים. אבל שם יש קשר מיוחד. אבל מדוע יהודה אומר שאחיו מת?הרי אחיו עומד כאן לפניך! יוסף! רש"י מפרש פירוש אסטרטגי: "מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו אמר אם אומר לו שהוא קיים יאמר הביאוהו אצלי". ואולי- יהודה חושב שיוסף באמת מת. הוא הרי לא יודע מה עלה בגורלו. ואולי, אחרי כל השנים, לא רק שהוא התחיל להאמין בסיפור שהם סיפרו לאבא- אולי הוא משער שיוסף מת. וחי עם עצמו בידיעה הנוראה- שהוא הביא למות אחיו.
וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ- הרי רחל מתה בלידה? רש"י מפרש- שנותר לאביו, בין יחיד מאמו.
והמפתיע מכל, המשך הפסוק:
וְאָבִיו אֲהֵבוֹ- לפני שנים זו הייתה עילה לרצח, זה שאבא אוהב מישהו באופן מיוחד. והיום- זאת סיבה לשמירה מוקפדת, בצמר גפן, בחירוף נפש על האח הקטן, שאבא אוהב. ואני מוכן לעמוד מול המשנה למלך מצרים ולהגן על אחי הקטן. מה קרה ליהודה? קראנו בשבוע שעבר את פרק לח. אולי האבהות, אולי האלמנות, אולי העובדה ששכל שני בנים. התפתחו בו מגוון של רגשות שלא היו קיימים בו בצעירותו. אולי ה"הכר נא" שתמר דפקה לו על הראש ועל הלב.


ויהודה עומד מול ומסביר לו למה הוא לא יכול להשאיר אצלו את בנימין ועד כמה אבא יעקב דואג.... ומה אבא אומר...., כי כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה-לִּי אִשְׁתִּי. כח וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד-הֵנָּה.... וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל-עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ. ... כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי.

ויוסף שומע את הדברים שהוא מספר על אבא- וקורע לב לשמוע איך אבא נשמע אבל וכל השנים האלה לא יודע שיוסף חי. וכמה סבל. גם אם הוא טעה כאבא צעיר.

אבל זה לא רק הדברים שיוסף שומע על אבא. אלא הסצינה שמתרחשת מול עיניו. יהודה, עומד ומגן על האח האהוב. זאת סצינת תיקון לסצינה הכואבת, הדורסנית, האלימה מלפני שנים, שזרקו את יוסף לבור בתקווה שימות כבר.

ויוסף לא עומד במה שאזניו שומעות ובמה שעיניו רואות.

בראשית מה : א וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. ב וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.

את ההמשך כדאי לקרוא ברצף בתנ"ך עצמו. מרגש ומפתיע.

אני רוצה רק להאיר על שתי נקודות מההמשך.

יכולנו לחשוב שזאת חכמה קטנה שיוסף מצליח לסלוח אחרי כל השנים- הוא משנה למלך מצרים, עמדה נוחה לסליחה. אבל הנימוק של יוסף הוא אחר. גם הוא השתנה. פסוק 5:

ה וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם

ובפסוק 24 הוא אומר, רגע לפני שהוא משלח אותם לארץ, להביא את אבא:

כד וַיְשַׁלַּח אֶת-אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ.

מה פירוש אל תרגזו?
רש"י מפרש-
אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תרגז עליכם הדרך

הרמב"ן מפרש- שאמר להם יוסף אל תפחדו בדרך (שלא יפחדו משודדים, כיוון שהיו עמוסי כל טוב וכל הארץ רעב)

אבל בעיני הפירוש הרבה יותר פשוט. אל תתרגזו אחד על השני על מה שהיה פעם, בבור. על תעירו את המתים, כי הרי המתים חיים, כפי שמתברר. על תריבו על מי היה אחראי ושל מי היה הרעיון, ומי אמר כך ומי הציע אחרת. די. מה שהיה היה. כולנו השתנינו. בזמן שעוד נותר לנו על פני האדמה- בואו נמשיך הלאה.



מילות השיר הזה, לילה כיום יאיר של אביתר בנאי.... נדמה לי תמיד שהוא קצת כותב אותם מפיו של יוסף בבור. לילה כיום יאיר. דרישת שלום מן העתיד- מילות עידוד ונחמה. יהיה בסדר, אומר אדם לעצמו. יהיה בסדר.





שבת שלום.
מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ.

יום ראשון, 5 בדצמבר 2010

למי שעצבני מדברי הרב עובדיה יוסף ורוצה כלים להגיב.הציטוט המלא מהתלמוד- כולל חלקים שהרב שכח

הרי אי אפשר שלא להגיב לדברי הרב עובדיה יוסף

"כמה בתים נהרסו שכונות שלמות הלכו לאיבוד - הכל בהשגחה", אמר הרב ואף המליץ על תיקון: "צריך ללמוד תורה, לעשות מעשים טובים, לחזור בתשובה, לשמור שבת ולדעת את כל ההלכה, ובזכות זה ה' ישלח רפואה שלמה". עוד איחל בדרשתו ש"נהיה חומת אש סביב - אש של כבוד, ולא אש שורפת".
קישור לכתבה ב ynet


ראשית נביא את הציטוט המלא מהתלמוד. חיפוש פשוט שכולם יכולים לעשות באינטרנט, לא צריך להיות רב.
מצורף הקישור לעמוד הספיציפי במאגר התלמוד באתר מקראנט- שבת, דף קיט עמוד ב, אפשר לבצע חיפוש ראשוני גם בגוגל:

א"ר יהודה בריה דרב שמואל משמיה דרב אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת

וכיצד מבססים חכמי התלמוד את דבריהם?הם מצטטים מירמיהו- נמשיך בציטוט מהתלמוד :


שנאמר (ירמיהו יז) ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא וגו' והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה



גם כאן, אנו רשאים לבצע חיפוש עצמאי, ולמצוא את הפרק הרלבנטי מירמיהו. קישור לפרק יז. ירמיהו הנביא המנבא בתקופה שלפני חורבן בית המקדש וגלות יהודה לבבל בשנת 586 לפני הספירה. הוא נביא שנוא, כיוון שהוא טוען שהעונשים הקרבים- מגיעים לעם. באמת לא נעים לשמוע. אבל... על אילו חטאים מדבר ירמיהו? נמשיך לעלעל בירמיהו ונגלה כי ירמיהו כלל לא מדבר על חטאים הקשורים בפולחן ובעבודת האל- להיפך- ירמיהו טוען שמי שעובד את ה', מעלה קורבנות בפולחן- אבל לא נוהג בצורה מוסרית- מבזה את ה'. התנהגות מוסרית- היא היא מה שה' דורש. ולא החצנה של פעולות אמונה.
תקראו את ירמיהו ותחזרו אחר כך כי עוד לא סיימנו. ויש דברים ממש חשובים בהמשך הפוסט- סוף הציטוט המפתיע מהתלמוד. החלק שהרב עובדיה שכח.

ירמיהו ז:
הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ, מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר. ב עֲמֹד, בְּשַׁעַר בֵּית יְהוָה, וְקָרָאתָ שָּׁם, אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה; וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה, כָּל-יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת, לַיהוָה. {ס}
ג כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם, וּמַעַלְלֵיכֶם; וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם, בַּמָּקוֹם הַזֶּה. ד אַל-תִּבְטְחוּ לָכֶם, אֶל-דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר: הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה, הֵיכַל יְהוָה הֵמָּה. ה כִּי אִם-הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ, אֶת-דַּרְכֵיכֶם וְאֶת-מַעַלְלֵיכֶם: אִם-עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט, בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. ו גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה, לֹא תַעֲשֹׁקוּ, וְדָם נָקִי, אַל-תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ, לְרַע לָכֶם. ז וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם, בַּמָּקוֹם הַזֶּה--בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם: לְמִן-עוֹלָם, וְעַד-עוֹלָם. ח הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם, עַל-דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר--לְבִלְתִּי, הוֹעִיל. ט הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף, וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל; וְהָלֹךְ, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם. י וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי, בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, וַאֲמַרְתֶּם, נִצַּלְנוּ--לְמַעַן עֲשׂוֹת, אֵת כָּל-הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה. יא הַמְעָרַת פָּרִצִים, הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו--בְּעֵינֵיכֶם; גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי, נְאֻם-יְהוָה. יב כִּי לְכוּ-נָא, אֶל-מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ, אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם, בָּרִאשׁוֹנָה; וּרְאוּ, אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי לוֹ, מִפְּנֵי, רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל. יג וְעַתָּה, יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת-כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה--נְאֻם-יְהוָה; וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וָאֶקְרָא אֶתְכֶם, וְלֹא עֲנִיתֶם. יד וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ, וְלַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם--כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי, לְשִׁלוֹ. טו וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם, מֵעַל פָּנָי, כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת-כָּל-אֲחֵיכֶם, אֵת כָּל-זֶרַע אֶפְרָיִם. {פ}

אז ירמיהו טוען שעבודת ה' היא - להיות מוסרי. נדמה לי שעל זה גם הרב עובדיה יוסף יכול לחתום וגם אני. וגם אתם.
אבל צריך לזכור שאותו ירמיהו שעהרב עובדיה משתמש בו - מתנגד התנגדות נחרצת לעבודת ה' מוחצנת, שקרית. להיפך- ירמיהו טוען שזהו ביזוי של ה' ושל בית המקדש.

נחזור לדברי התלמוד שכבוד הרב לא ציטט:

מאי ולא תכבה

כלומר- חכמים חוזרים לפסוק מירמיהו ושואלים- מה פירוש "לא תכבה". ואז הם עונים:

אמר רב נחמן בר יצחק בשעה שאין בני אדם מצויין לכבותה

כלומר- האש לא תכבה- כשאין אנשים לכבותה. וכשיש אנשים- היא תכבה. ואם חז"ל מאמינים בכוחם של האנשים לכבות את האש הגדולה- קל וחומר שאני. אנשים איבדו בתים, חיים שלמים. כל העיתונים מלאים בסיפורים של האנשים שעושים לילות כימים לטובת כיבוי השריפה. בסיפורם של האנשים שנשרפו למוות בדרכם לסייע. כל העולם מתגייס לעזור, ושם בצד מלחמות ואיבה. עושה שלום במרומיו -מטוסי כיבוי מכל העולם טסים כעת במרומיו- עושה שלום עלינו, ברגעים אלה ממש. כבוד הרב , איך אתה מעז?

בפוסט הבא- מדוע, להבנתי, אלהים לא אוהב להעביר מסרים דרך אש בהר הכרמל.
שבוע טוב ותחזקנה ידי כל העוסקים במלאכה.

יום שישי, 3 בדצמבר 2010

פרשת מקץ- הערכות לקראת אסון. טיפ מהעבר.


טיפ מהעבר....

הימים הללו היום- הם ימים קשים. את חג החנוכה רבים מאתנו מבלים באבל, בדאגה ובבהלה- על יקיריהם, על בתיהם, על רכושם, על זכרונות. שבמחי אש נשרפים. וגם מי שלא גר בחיפה ובאזור הכרמל- כמובן דואג ודרוך- לגורל אחינו, עצינו, שמי ארצינו. ומרגש ומחמם את הלב לראות ולהרגיש את הדאגה ואת העזרה ההדדית של תושבי המדינה, ואת ההתגייסות חסרת התקדים של מדינות העולם ששולחות סיוע אווירי לטובת כיבוי השריפה. וכולנו- מחכים לנס. אחת הסיבות להתפשטות האש, כפי שמסבירים בכל גורמי התקשורת- היא היובש ביערות, ימי הבצורת הארוכה הפכו את העצים לחומר דליק ביותר.


לא ארחיב הפעם, כי באמת נדמה שהמילים קטנות. רק אספר שבפרשת השבוע שלנו, פרשת מקץ, יש רעב גדול במצרים. המלך פרעה חולם שני חלומות, ומבין בעצמו שהם אחד- שבע הפרות הרעות אוכלות את שבע הפרות הטובות, ולא נודע כי באו אל קרבן. ושבע השיבולים השדופות בולעות את שבע השיבולים הבריאות והטובות. יוסף, שנמצא בכלא המצרי, נשלף משם, כמי שזכור כפותר חלומות.


והוא פותר למלך פרעה את פשר החלום- עתידות להיות שבע שנות שפע, ואחריהן שבע שנות רעב.
ויוסף גם בונה למלך שלמה תכנית מנע, תכנית כלכלית שתהפוך את מצרים למי שתשרוד את הרעב הגדול, את שנות הקושי- לחסוך עכשיו ולאפסן מזון במחסני המדינה- כדי להיות מסוגלים בהמשך לנהל את התקציב ולשבור את הרעב.
אינני יודעת כיצד נערכים מנהיגי המדינה שלנו בזמן הבצורת. וכרגע, כל המאמצים מכוונים לעזרה, להירתמות. כיבוי שריפות. אני מקווה שיש למישהו תכנית. ואם לא- ואם כן- אולי פרשת השבוע יכולה להיות פעמון אזהרה מן העבר- גם למי שלא חולם חלומות. אולי כל אחד מאיתנו יכול רגע לתפוס את עצמו ולהערך. לא מתוך פרנויה או היסטריה. אלא מתוך אחריות והתבוננות במציאות. להערך לעת צרה. כי אין לדעת מה ילד יום ואי אפשר לבנות על נס או על חלום.
פעם חברה דתיה סיפרה לי שהיא הולכת להתפלל יחד עם חברים לרפואה של בת של אחד החברים. שאלתי אותה אם היא באמת מאמינה שאלוהים מקשיב לתפילות ושהתפילה המאורגנת תשנה משהו במבה הבריאותי של הילדה. היא אמרה בפקחון רב- שלא. אבל מצד שני, היא אמרה, לא יכול להיות שכל כך הרבה אנרגיה וכוונה חיובית תשלח לעולם, ולא תזיז משהו למישהו.
אז נישא תפילה לכיבוי השריפה ולשלום הפצועים. שתהיה שבת שלום לכל.

ובפרקטיקה: קישור למוקדי סיוע ועזרה בימים אלה.



יום שישי, 26 בנובמבר 2010

הכר נא! פרשת וישב.


מה נשים מוכנות לעשות כדי שיהיה להן ילד? עד לאן הן מוכנות ללכת? זנות? מרמה? גניבת זרע? ומהצד השני- או אולי מאותו הצד - עד כמה אבא מוכן לעבור על החוק ולפגוע באדם אחר- כדי להגן על הילדים שלו?

בתמונה: השחקנית והכראוגרפית רננה רז, בתפקיד תמר בהצגה "אשת",
מאת אלית ובר, המגוללת את סיפור תמר ויהודה. הצגה מצוינת, ובהמשך הפוסט-
עוד הפתעה.
בספר בראשית, בתוך רצף הסיפורים על יוסף, השנוא על אחיו ואהוב על אביו,מסתתר סיפור פחות מפורסם. בבראשית פרק לח.
הסיפור על יהודה- בנו הרביעי של עקב ומי שעתיד להיות מנהיג השבטים, ממנו יצא זרע מלכות בית דוד, ועל תמר.
הוא- מסתיר ממנה את בנו הקטן, מפחד שתהרוג אותו.
היא- מתחפשת לזונה ומחכה ליהודה בצומת. ועל מה, למעשה, שניהם נאבקים?
בקצרה- מה הסיפור? ומעניין לא פחות- מדוע הסיפור הזה תקוע בתוך רצף סיפורי יוסף? מדוע הסטיה מהדרך?

מסופר על יהודה, שהיו לו שלושה בנים. הראשון- נישא לתמר- ומת. על פי החוק- האח הבא צריך לשאת את האישה האלמנה מאחיו. מדוע? כדי להנציח את שם אחיו המת. כלומר- הבן שייולד- יישא את שם האח המת. אונן, הבן השני- לא פרייאר- ועושה- כשמו כן הוא... וגם הוא- נענש מת. יהודה מתחיל לקלוט שיש כאן כלה, איך לומר, בעייתית, ולא ממהר להשיא לה את בנו הקטן, שלה.
הזמן עובר, תמר מחכה בבית אביה. הזמן עובר- ואשתו של יהודה- נפטרה. ויהודה יוצא עם חבר לגוז את הצאן. תמר שמעה על כך – והחליטה לעשות מעשה. יש לה תכנית... אותה לא ישאירו בבית ערירית, ללא ילדים....

היא מגיעה לצומת שבה עתיד לעבור יהודה. מקום שנקרא "פתח עיניים" . מישהו יודע איפה זה?
חז"ל גם הם חיפשו את המקום... חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו מקום ששמו פתח עינים ומה הוא בפתח עינים אלא מלמד, שתלתה עיניה בפתח שכל העינים תלויות בו ואמרה יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא אצא מן הבית הזה ריקנית

תמר מסירה את בגדי אלמנותה ומתכסה בצעיף- שכנראה מסמן לא צניעות אלא בדיוק להיפך- זנות, ו...מחכה.
ועכשיו להתרכז- אנחנו מגיעים לקטע נוקב, חשוף, אמיתי, בלי כיסויים ופשרות. להתרכז, ולא בגלל ההיבטים הפורנוגרפים שבו. אלא בזכות האמת אמת הגוף והנפש הנוקבת שבו.
יהודה, עובר בדרך וַ...יִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ....



ואז כשיהודה מבין שלפניו זונה, הוא לא בורח- אלא להיפך- הוא מטה את דרכו אליה ובא .
חז"ל מנסים לרכך- שמלאך שכנע אותו לסטות מהדרך, בניגוד מוחלט לרצונו של יהודה. וחז"ל מנסים לרכך בדיאלוג – בו יהודה מנסה לברר ולפטפט וממש להימנע מקיום יחסי מין עם תמר. אבל הסיפור המקראי- חד וקשה- הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ
ותמר- נכנסה בצורה נהדרת לתפקיד.
תמר: מה תיתן לי עבור שירותי?
יהודה: אתן לך גדי, אבל מצטער, אין לי עלי גדי במזומן.
תמר: אין בעיה, תן לי ערבון
יהודה: קחי את החותם את המטה ואת הפתילים.

באותה תקופה – החותם המטה והפתילים – הם כמו תעודת זהות. אי אפשר להתבלבל בשאלה למי אלה שייכים...
והוא נותן לה. ובא אליה. ומאותו מפגש תמר נכנסת להריון. כל אחד הולך לדרכו. יהודה שולח שליח עם העז כדי לקבל את הערבון בחזרה- אבל, משום מה הזונה כבר לא שם ואף אחד לא ראה אותה...
חולפים שלושה חודשים ו... לאזני יהודה מגיעה השמועה! תמר- שאמורה לחכות בבית לבנו השלישי... בהריון!!! חצופה ! הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף! מצווה יהודה.
חכה! ותמר שולפת את הערבון- את החותם המטה והפתילים- הכר נא!!! אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה!!
ואין מי שלא יודע למי החותם המטה והפתילים.
אז מי צודק?!
מצד אחד- יהודה עבר על החוק ולא נתן לתמר את בנו.
אבל מצד שני- תמר... אישה קטלנית... שיקרה לגבי זהותה... גנבה זרע.... ולבסוף; ביישה את יהודה בפומבי!!
עמדת המקרא ברורה- בעד תמר. איך אני יודעת?
יהודה מודה- צדקה ממני. ויותר מזה? מהאקט המיני החד פעמי הזה, עתיד להיוולד דוד המלך, אז כנראה שזה בסדר.

הבטחנו סיפור מעניין- והיה מעניין, אפילו מאוד!
והבטחנו גם לענות על השאלה- מדוע הסיפור הזה תקוע בתוך הטקסט. הרי הפרק הבא- חוזר ליוסף במצרים, משתולל בבית אשת פוטיפר. אחד ההסברים – הוא בביטוי "הכר נא".
נלך אחורה, לסצינה שהאחים מביאים בפני אבא יעקב את כתנת הפסים מגואלת בדם של עז- באופן כזה שאבא יחשוב שטרוף טורף יוסף. האחים, האכזריים, הרעים, הקשים, שמתוארים כמו גוש אחד- מגישים לאבא את כתנת הצער. ואומרים לו, בתמימות מעושה, קרה וחותכת כמו להב סכין- זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר-נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם-לֹא

את אותו "הכר נא"- ציני ואכזרי- הטקסט מביא ליהודה בפרצוף. הרי גם אתה אבא. וגם אתה יודע לדאוג לבן שלך הקטן. אז תחשוב רגע מה עשיתם לאבא. הכר נא- איך פגעת בתמר, איך לא היית מנהיג, וזה שהצעת למכור את יוסף הזרוק בבור- זה לא מספיק, אחי. הכר נא בציפיות ממך כמנהיג, כבן, כאח, כאבא. הכר נא רגע בקושי של אדם אחר, לא רק בצרכים שלך, בכמיהה לילד, במורכבות של סיטואציה אנושית, משפחתית. הכר נא רגע- בזהות שלך, בחותם במטה בפתילים. הכר נא ביכולות שלך, במה ובמי שראוי שתהיה.

ומנקודת השבר הזאת- שתופסת את יהודה עם המכנסיים למטה- בכל המובנים- זהותו של יהודה כמנהיג האחים מתגבשת. והוא זה שיוביל את המשא ומתן עם הנציג של מלך מצרים, צפנת פענח (שכונה אי שם בעברו- יוסף), והוא זה שידאג לבנימין, והוא זה שידבר רכות עם אבא יעקב. ואולי יהודה, כמו רבים מאיתנו, צריך את הרגע הנמוך, את המבוכה, את המכה, כדי להגיע להכרה ומשם לצמוח.


לחצו על התמונה לקישור לסרטון בו הרקדנית והכראוגרפית רננה רז מדברת על הסיפור, וקטעים מתוך ההצגה "אשת":


יום שבת, 13 בנובמבר 2010

יעקב? רק נגיעה אחת רכה....



פרשת השבוע, פרשת ויצא. בראשית כח 10 - לב 3.

לא נעים להגיד, אבל המזל הגדול של יעקב, זה שהוא לא התחתן עם רחל שניה אחרי שהוא ראה אותה. המזל הגדול שלו, שלבן מרח אותו שבע שנים , נתן לו את לאה ואחר כך גרם לו לעבוד עוד שבע שנים נוספות. ותכל'ס- זה גם המזל הגדול של רחל. כמה שפחות זמן שהם ביחד- יותר טוב לכולם. למה? אנסה להסביר.


אני חושבת שיש משהו נפלא באהבה הלא ממומשת הזו של יעקב. אולי זה הדבר היחיד שמשאיר בו קו רציף ונהיר של ניקיון לאורך הסיפור. נקודת זכות כמעט ויחידה. דמיינו דמות של פושע, שאין לו אלוהים מכלום- אבל בשביל החברה שלו הוא יעשה הכל. הוא קונה מאחיו את הבכורה במחיר מצחיק ומנצל את זה שאח שלו רעב. הוא משקר לאבא שלו וכך גונב את הברכה. הדבר היחיד שמטריד אותו בתכנון המזימה, הוא שאבא עלול להרגיש שעורו שונה מעורו של אחיו עשיו, ואז אמא מרגיעה אותו, שוחטת עז והופכת את עורו של יעקב לשעיר. אחר כך, כשיעקב בורח, הוא עושה עסקים בדרך עם אלוהים – אם תגן עלי ותשמור עלי- את אתן לך 10% מהרווחים. בינתיים, מצטיירת דמות של איש אינטרסנט, אופוטוניסט, ללא רגשות, ללא מוסר, ללא קו אדום של חמלה, או קרבה או אהבה. מוכן למכור אפילו את אחיו. אה אופס, כבר מכר....אני לא חושבת שאין לו לב, אני חושבת שקשה לו לתרגם את זה ליומיום.


יוצא לו עקום כשהפנטזיה מגיע למימוש. יש אנשים כאלה. אנשים שחולמים הרבה, ומדברים הרבה, ויודעים לכתוב שירים של אהבה, להזיז אבנים, ולהצהיר הצהרות פומביות, לעבוד 7 שנים, 14 שנים, לעשות תנועות גדולות והירואיות של אהבה- אבל לא יודעים להוריד את הפח, ולהקשיב, פשוט להקשיב ולחבק כשצריך.


והנה, כשהבחור הזה, יעקב, מגיע לסביבה בה אמא שלו גדלה (ממנה כנראה ירש את התכונות המקסימות האלה שלו), הוא סוף סוף מרגיש שהוא הגיע למקום שהוא יכול להרגיש בו בבית, מקום שאוהבים בו רמאים, הוא רואה את בת הדוד שלו- את רחל: י וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. יא וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ....
אולי נסער מיופיה של רחל, או סוף סוף מרגיש בבית, אולי- לפי פרשנים- יעקב בכה כי הוא ראה באותו הרגע שהוא ראה את רחל את שניים עשר השבטים שיצאו ממנו. אבל בכל אופן- רחל מצליחה לגעת בו במקום שאף אחד אחר לא הצליח- בלבו.

מסופר : וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ.
צריך לזכור את התיאור של ההמתנה בעבודה למימוש האהבה כ"ימים אחדים". לא רק כי הוא תיאור יפה, אלא כי הוא תיאור מטריד. לחכות לאהוב או לאהובה זה סבל בלתי יתואר. כל דקה היא נצח. אבל עבור יעקב, כמו בסצינת הסולם, כמו אצל הבן שלו אחר כך, יותר נוח בחלומות. יותר נוח בפנטזיה. צריך לזכור את ה"כימים אחדים"- כי בערוב ימיו יתאר יעקב את חייו באופן אחר: "....מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי ..." (בראשית מז ) פתאום כבר לא כימים אחדים? יעבד, לא היה מעולה? מה קרה? נהיה מלוכלך במציאות? יותר מדי חיתולים?

ואז לבן נותן ליעקב את הבת הבכורה, את לאה. בתשובה לשאלה "למה רימיתני"- עונה שמה לעשות, זה החוק כאן- לא מחתנים את הצעירה לפני הבכירה. בדיאלוג שלא כתוב בתנ"ך, אולי יעקב שואל אותו: למה לא אמרת קודם? ולבן אולי עונה: לא שאלת!
למה אני חושבת שלא כדאי להיות אשתו של יעקב?
כי יערב לא שם לב בכלל עם הוא שוכב בלילה הראשון: כא וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-לָבָן הָבָה אֶת-אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ... וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת-לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. כד וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת-זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה. כה וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה...." נו די! שבע שנים אתה עובד עבור רחל? לא שמת לב שלא רק שאתה לא שוכב איתה, אתה שוכב עם אחותה? ושום חז"ל לא יתרצו תירוץ משכנע.


כי אחרי 14 שנה, כשהוא כבר קיבל את רחל, הוא לא מצליח להתעלות מעל עצמו ועל הכעס על מה שלבן עשה לו, ומוציא הכל על לאה. כשכתוב בלשון סביל שלאה "שנואה". מה זה שנואה? סימן שמישהו שונא אותה. מה היא עשתה לך רע? ולא רק זאת- אלא שאלוהים צריך לפצות את האחיות, ולנסות לסדר אתהעניינים, בגלל שיעקב לא מצליח לעשות סדר ברגשות שלו.
לא וַיַּרְא ה' כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה

כי יעקב כל כך מרוכז בעצמו, שהוא לא שם לב בכלל כשנולדים לו ילדים, ולא שם לא על הילדים ולא על האמא שלהם, לאה:
תקלטו- לבן הראשון היא קוראת ראובן- כדי שאולי עכשיו יאהב אותה יעקב:
וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי-רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי.
ולבן השני: היא קוראת שמעון, כי ה' שמע שיעקב שונא אותה. שונא.
לג וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן.
ולבן השלישי- תבינו את הסיטואציה- לבן שלישי, צריך כבר עוד יד כשהולכים ביחד. אז אולי עכשיו, בבן השלישי- יעקב סוף סוף יראה שיש לו אישה ושלושה ילדים?
לד וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ לֵוִי

האם ההתנהגות שלא נעימה של יעקב שמורה ללאה? נקווה, שהמצלמה תעבור למערכת היחסים הממשית בין יעקב ולבין רחל, נגלה דמות רכה של יעקב. אולי סוף סוף תהיה סצינה שתוציא מיעקב רכות, הקשבה, אהבה, אמפטיה. את אחיו הוא דפק, לאביו הוא שיקר, מהבית הוא ברח, את אשתו הוא שונא- היחידה שהצליחה להוציא ממנו בכי, להוציא ממנו דבקות, התמדה בלתי נתפשת של 14 שנות עבודה בעבור אישה- היא רחל. רחל האהובה. אז אולי בשיחה אינטימית ביניהם יתקלף קצת יעקב משכבות החספוס ?


ורחל, שנענשה בעקרות- בתגובה לוולדנות של לאה- למעשה פיצוי שאלוהים מפצה את לאה על השנאה שיעקב שונא אותה, אז רחל מקנאה באחותה. ובצר לה היא פונה אל יעקב, הגבר שיודע לגולל אבן מעל באר, שיודע לחכות בסבלנות לאהובתו.
14 שנה: א וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.


בסיטואציה דומה, בספר שמואל א פרק א, יש לנו משולש. אלקנה- הגבר. פנינה אישה 1- וולדנית. חנה אישה 2- עקרה. וכשהיא בוכה, וכועסת ולא אוכלת- יודע אלקנה, הבעל המקסים של חנה, לנחם אותה בעדינות: לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים. אולי זו תשובה קצת בעייתית- אבל הוא ער למצוקה, ועושה את הכי טוב שהוא יודע.
ומה יעקב עונה לרחל, בדיאלוג הראשון שנחשף לנו, הקוראים?
ב וַיִּחַר-אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי-בָטֶן.


אלוהים, אפשר לשמוע עוד שניה את הרעש של הצלחת הנזרקת במטבח מרוב עצבים, לא ברור מי זורק על מי. ואת השתיקה שאחרי. העצבים. העלבון. רחל? האהובה? 14 שנה? כימים אחדים? אבן? באר? בכי? איך אתה מדבר אליה?!!?
והנה, סוף סוף רחל יולדת בן. סוף סוף בן מרחל האהובה ליעקב. בראשית פרק ל:
כג וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֹּאמֶר, אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי. כד וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יוֹסֵף, לֵאמֹר: יֹסֵף יְהוָה לִי, בֵּן אַחֵר. כה וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת-יוֹסֵף; וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב.....


אז מה יעקב אומר? ולמי הוא אומר?

אֶל-לָבָן, שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה, אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי. כו תְּנָה אֶת-נָשַׁי וְאֶת-יְלָדַי, אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן--וְאֵלֵכָה: כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ, אֶת-עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ


יעקב לא אומר לרחל משהו כמו – מה שלומך אשתי האהובה? להביא לך משהו לשתות? איזה גיבורה איך ילדת! איך אני שמח שיש לנו סוף סוף בן! לא, הוא בכלל לא פונה אל רחל. הוא פונה אל לבן ואומר לו משהו כמו- טוב יאללה, יש לי בנים מכל הבנות שלך ומכל השפחות, ועבדנו מספיק בשביל, אז יאללה, אנחנו זזים.

ואז סיפור הנקודים, ואז הקרב עם המלאך, ועאז המפגש עם עשיו, ואז סיפור אונס דינה- בתם של לאה ויעקב, סיפור מדהים (בראשית לד) שבו אבא יעקב, קר כמו להב סכין, שותק ומסכים לנישואי דינה עם האנס, כי זה יותר פרקטי, ונוזף באחים שלה, שכואבים את הכאב של אחותם, ונוקמים את כבודה המחולל, ואומרים הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ

ואז בדרך, קורה הנורא מכל. רחל, אהובתו של יעקב, האחת והיחידה, כורעת ללדת את בנם השני, בן הזקונים של יעקב, היא מתקשה בלידה, וברגע שהיא יולדת – יוצאת נשמתה.
וכשקשה לה- יעקב לא שם. המילדת מדברת איתה. וכשרחל מתה- יעקב לא אומר מילה. רק קורא לבנו בשם "בנימין". לא מקובל שגברים בוכים על מות נשים? נו באמת, אברהם ספד על אשתו, על שרה. יצחק התנחם על מות אמו- רק כשפגש את אשתו, רבקה. זה בסדר, יעקב, אבות האומה בוכים בלילה. חוץ ממך. שבאמת הרגש תקוע לך עמוק עמוק. והוא קובר אותה בדרך. לא צמוד אליו במערת המכפלה. אלא במקום לא מקום, בדרך לא דרך. במקום שבו תוכל להישאר תמיד, פנטזיה לא ממומשת. רחל, לא עדיף לך כך?
טז וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל, וַיְהִי-עוֹד כִּבְרַת-הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה; וַתֵּלֶד רָחֵל, וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ. יז וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ, בְּלִדְתָּהּ; וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל-תִּירְאִי, כִּי-גַם-זֶה לָךְ בֵּן. יח וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ, כִּי מֵתָה, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, בֶּן-אוֹנִי; וְאָבִיו, קָרָא-לוֹ בִנְיָמִין. יט וַתָּמָת, רָחֵל; וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה, הִוא בֵּית לָחֶם. כ וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה, עַל-קְבֻרָתָהּ--הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת-רָחֵל, עַד-הַיּוֹם.


השיר הבא מוקדש לרחל.