פרשת בראשית. הבשורה הגדולה: יהיה בסדר!

פרשת השבוע- פרשת בראשית.

מצטטת מתוך פרק ג, סוף סיפור גן העדן:

"יד וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ. טו וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. {ס} טז אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ. {ס} יז וּלְאָדָם אָמַר כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב." (פרק ג' פסוקים 19-14)

גן העדן. סוף הסיפור. סצינת הענישה.ראשית נענש הנחש, אחר כך האישה ולבסוף- האדם.

איך הגענו לכאן? איך הדרדרנו מגן העדן הנפלא לעונש, איבה, לקללות, לגירוש? מה חטאנו?
ומה משמעותם של העונשים המוזרים שמעניש האל את כל השותפים לפשע?

(בתמונה, ציור של אמן אמריקאי בן זמננו שהכרתי הבוקר, Marvin Werlin) 

סיפור גן העדן (בראשית פרקים ב –ג) מתחיל במצב ראשוני, בו אין עדיין צמחיה, ואין עדיין את התנאים לקיומה- משקעים ואדם ושיעבוד את האדמה. והנה- אד עולה עלה ארץ, וכעת נדרש היצור ששמו "אדם". ה"אדם" של סיפור גן העדן, שונה מהיצור "אדם" שנברא בסיפור הבריאה שפרק א.  שם, בפרק א, האדם נברא יחד עם האישה- זכר ונקבה ברא אותם- ותפקידו לרדות ולשלוט ביצורים החיים. הוא נברא בצלם אלוהים – אולי היצור הבכיר ביותר בקרבתו לאל, הוא היצור האחרון בסדר הבריאה, והוא מקבל ברכה: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ ..." כלומר- הפריון והילודה הם חלק מהתפקידים של האדם.

 האדם של גן העדן, לעומת זאת, נברא יחידי, בודד, ראשון. הוא נברא עפר מתוך האדמה, ותפקידו מוגדר. ואם יורשה לי- קטן, בטח לעומת עמיתו מהפרק הקודם :"וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (פרק ב פס' 15).

רגע, האם האדם הזה, בשונה מהאדם של פרק א לא אמור להוליד?  שאלה טובה. מצד אחד- האדם הזה נוצר יחידי, ללא בת זוג לפריון, האדם הזה לא מתברך בברכת פריון, אין זה תפקידו. ולא רק זאת-  כאשר אלוהים מגדיר את האיסור לאכול מעץ הדעת טוב ורע, אומר האל: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". כלומר- מהרגע שתאכל מהעץ תהיה בן מוות. יוצא מכאן- שאם לא תאכל ממנו- תהיה בן אלמוות. ומי שבן אלמוות- אין לו ילדים. המוות כרוך בלידה, והלידה כרוכה במוות. אי אפשר לתפוס את ציפור אריכות הימים גם בחיי נצח וגם באמצעות הילדים. דמיינו מצב שלא מתים ורק מולידים. פיצוץ אוכלוסין וכאב ראש.

עד כאן,  אפשר לטעון כי האדם מראשיתו- היה יצור בודד, בן אלמוות, ומכאן שללא כוונה, תפקיד או יכולת לילודה.

אבל... מצד שני...נבנה כעת היפותיזה סותרת: אלוהים שאמנם ברא את האדם ראשון ויחידי, מבין באיזשהו שלב שלא טוב היות האדם לבדו. ובורא את החיות, ואז את האישה. אמנם היא מכונה "אישה"- על שום הקשר שלה לאיש, ועדיין לא "חוה", על שום היותה אם כל חי (לכך נגיע עוד מעט), אבל יש כבר פוטנציאל...

טיעון נוסף בהיפותיזה: אחרי שהאישה נבראה ולפני שנחש מופיע ועושה את כל הבלאגן, כתוב "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (בראשית ב כה). תלמידה שלי מבית ספר שעבדתי בו פעם ביפו, שאלה- מה זאת אומרת לא התבוששו?!  מה, הם היו אמורים להתבייש, אבל הם לא התביישו, בניגוד למצופה? כלומר- היו להם איברי מין?! אלוהים לא היה בורא להם איברי מין אם לא היה רוצה שישתמשו בהם... אני מאמצת בשמחה את הפרשנות של התלמידה היקרה.

וטיעון אחרון- אלוהים שלי, למה שמת שם את העץ, את הפיתוי, את המלכודת, אם לא רצית שהאדם יתפתה ו... יממש את תוצאות המהלך?

נמשיך במסלול הזה: שאלוהים מלכתחילה תכנן וזימן את הפיתוי, את האכילה מעץ הדעת, ואת תוצאות הדברים. וכעת, נחזור לעונשים. אני מבקשת לטעון שמה שאנחנו רגילים לקרוא כ"עונשים"- הם לא עונשים אלא תוצאות, ואפילו- הבטחות.

ברשותכם- הנחש כרגע לא מעניין אותי.

אחת המשמעויות של האכילה מעץ הדעת- היא ידיעת המין, המיניות. ואכן, בפרק ג, פסוק 7, מיד לאחר האכילה: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת".

מעתה ואילך, האדם והאישה הופכים ליצוריים מיניים, ערים ומודעים לעירום, לבושה, למיניות, וליכולות שלהם. ואז אומר אלוהים לאישה את התוצאות של האכילה:

"אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ." (פס' 16)

אנחנו רגילים לקרוא את הדברים כעונש- קשיי ההריון, כאב הלידה.

אבל להבנתי אין אלה עונשים. אלא תוצאות והבטחות. ואפילו חדשות מרעישות. מעתה, גברת, את יכולהת ללדת!

"... הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ..." זה ביטוי שמבטא את תוצאת האכילה, תוצאת המיניות- הילודה. הביטוי "הרבה ארבה" מופיע בפעם היחידה במקרא, בהקשר של ההבטחה של ה' להגר, שפחת שרה: "הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֵךְ, וְלֹא יִסָּפֵר, מֵרֹב." (בראשיתטז 10 )

"... בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים..."  המילה "עצב" משמשת במקרא לא רק בהוראה של "צער". במקומות רבים במקרא, המילה "עצב" משמשת בהוראה של "אל". " עֲצַבֵּיהֶם, כֶּסֶף וְזָהָב; מַעֲשֵׂה, יְדֵי אָדָם." (תהילים קטו פס' 4.)

כלומר- אישה, את תלדי בנים, ב"עצב"- כלומר, באלוהות. ביכולת אלוהיות. כאשר חוה תלד בפרק הבא את בנה הראשון, היא תביע  בעצמה את תחושת האלוהות שמפכה בה:  " וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן, וַתֹּאמֶר, קָנִיתִי אִישׁ אֶת-ה'". בתנ"כית:  קניתי את= יצרתי עם. כלומר, האדם עשה את העבודה הטכנית, אבל האישה מרגישה שהיא ואלוהים עשו ילד, שיש לה יכולות בריאה אלוהיות. בעצב, באלוהות, תלדי בנים. זה לא עונש, זאת הבטחה.

וכך גם חז"ל :" : "שלושה שותפים יש באדם, הקב"ה אביו ואמו..." (קידושין ל, ב).

עונשה היחיד של האישה, בעיני, באותו פסוק, הוא "... וְאֶל-אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל-בָּךְ." כתיקון, מבחינת הטקסט, למצב הראשוני, בו האדם, כמי ששמע את הצו האלוהי, היה צריך להוביל את העניינים, ולא להתפתות אחר האישה. (לא ניכנס כעת ליחסי גברים נשים, על אף שאפשר).

ועם כח הילודה האלוהי שניתן לאישה- חייב לבוא גם המוות. כפי שאמר ה' בפרק ב, כאשר הציב את האדם מול העץ: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת".  

המוות, הוא משמעות הילודה עבור האדם: "... עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב" (פרק ג פס' 19).

אי אפשר הכל.

חלק נוסף בדברי אלוהים לאדם, הוא מה שאנחנו רגילים לקרוא כ"קללת האדמה":
"יז וּלְאָדָם אָמַר כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם ...." (פרק ג פסוקים 19-17)

וגם כאן, אני מבקשת לטעון שאין כאן עונש. אלא דאגה והבטחה של אלוהים לאדם. על אף המוות, ועל אף החזרה אל האדמה, ועל אף ה"מעילה" בתפקיד השמירה על גן העדן. האדמה אמנם ארורה, אבל היא כן תצמיח לך. אל תדאג, אתה תאכל לחם. אמנם כבר לא לקט, אמנם בזיעה, אבל יהיה לך איך לפרנס את אשתך (שמעתה אתה מכנה "חוה"- אם כל חי) ואת הילדים. אתה לא נשאר לבד, גם לא כשאני מגרש אותך עוד רגע מגן העדן. העבודה הקשה היא לא עונש. היא תוצאה של האכילה והגירוש העתידי מגן העדן, אבל היא גם הבטחה, שתהיה עבודה, תהיה פרנסה. יהיה אוכל. וגם כאן, האל שותף : "... בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:" (פס' 17). גם ביבול מהאדמה, מהפרנסה, יש מימד של "עצבון" במובן המעורבות האלוהית.

טיול ארוך טיילנו: פתחנו בסוף סיפור גן העדן- בפסוקים שקראנו תחילה כעונשים קשים, חזרנו לתחילתו- ולאט פתחנו את האפשרות, שאולי הכל היה מתוכנן, ואולי הלידה והמוות, אנם עונשים, אלא תוצאות. ולא רק זאת, אלא שהתוצאות הן אולי הבטחות, ודאגה אישית של אלוהים לכך שיהיה בסדר.

שיר מופלא של דייויד גריי לשבת. אולי זה מה שאמר אדם לחוה? עזבי אותך מגן העדן, בואי איתי, יהיה בסדר. נהיה לבשר אחד.
Sail away with me honey
I put my heart in your hands

 

וזאת הברכה. ומשה חונק בכיו, מתחנן עדיין ובוכה.

פרשת וזאת הברכה, הפרשה האחרונה בתורה, קוראים אותה ביום שמחת תורה ומיד לאחריה פסוקים מתוך פרשת בראשית.  פרשת וזאת הברכה היא הפרשה בה מסופר על הברכות שמברך משה את השבטים, ועל ההיעלמות שלו מן העולם. משה עומד על הר נבו, מתבונן, ולא נכנס לארץ. (משה, בוריס שץ, פסל, אין לי פרטים נוספים)

מדוע משה לא נכנס לארץ? משה לא נכנס לארץ כעונש, כפי שמסופר בסיפור מי מריבה בספר במדבר. משה לא דיבר אל הסלע  על מנת להוציא מים, כפי שה' ציוה אותו, אלא היכה בסלע, בשיטה הישנה והטובה. משה  פקפק בה' ועל כך נענש, שלא יזכה להיכנס אל הארץ :" וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם" (במדבר כ12)

והנה, אנחנו בסוף ספר דברים. הסיפור, על הר נבו, רגע לפני הכניסה לארץ. האם ה' יתחרט על העונש שנתן בספר במדבר?  רגע אחרי יום הכיפורים, אלוהים- מה החלטת השנה, מידת הדין או מידת החסד, אלהים?

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר...." (דברים לד)

אין רחמים. אין חסד. זה הדין, משה. משה מת. וכולם בוכים:

"ה וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל-פִּי ה'. ו וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. ז וּמֹשֶׁה בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא-נָס לֵחֹה. ח וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה..."

ומשה? משה לא בוכה?

למשה לא  נקרע הלב, נשבר, מלעמוד מנגד, ולראות. רק לראות אץ מה שהוא רוצה, לא להיות ולא לגעת? לא לקבל את מה שהוא רצה והביל אליו ומשתוקק אליו, ולא מקבל?

לא הייתי מפילה את התיק הרגשי של האבל, של הבכי והצער, על משה, אלמלא הדברים שמשה עצמו גילה לנו. בתחילת ספר דברים, מספר לנו, כמין שיחה של מאחורי הקלעים, בינינו לבין משה, משה מספר לנו על שיחה אינטימית שהייתה בינו לבין ה', פרשת ואחתנן, דברים ג, 26-23 : " וָאֶתְחַנַּן אֶל-יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר. כד אֲדֹנָי ה' אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת-עַבְדְּךָ אֶת-גָּדְלְךָ וְאֶת-יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי-אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. כה אֶעְבְּרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן. כו וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי רַב-לָךְ אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה".

משה מרוסק, גמור. הוא התחנן בפני אלהים שייתן לו. שיירשה לו. לראות את הארץ הטובה. ואלוהים חתך. חד משמעי ונוקב. אל תדבר אלי יותר בעניין זה. וכך משה אמור להתנהל לאורך ספר דברים. לאורך המדבר. להגיד שוב את התורה, ולהיות תקוע עם ואחתנן בגרון. וצריך להוביל את העם במדבר לקראת הארץ, שהוא יודע שהוא לא ייכנס אליה. . להיות עם ובלי. בדו כיווניות בלתי אפשרית.  תאונת דרכים בנשמה.  

ועכשיו, על הר נבו. ...

אולי משה הוא זה שבוכה, את יְמֵי בְכִי אֵבֶל מֹשֶׁה.. .?  אולי משה עומד גאה על נבו, מתבונן בארץ המובטחת, חונק בכיו המתחנן בשקט. רועד מבפנים, מרוסק.

הטקסט מחלק למשה תארים ומחמאות. מחזר אחריו, מפייס.

י וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה פָּנִים אֶל-פָּנִים. יא לְכָל-הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו וּלְכָל-אַרְצוֹ. יב וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל. {ש}

מי צריך פרסים ונחמות? אני עדיין עם משה המתחנן. החונק, מתחנן, את הבכי. עומד גאה, כובש עלבון. ובתוך תוכו, אולי בכלל לא רוצה לראות את ה' פנים אל פנים. רק רוצה לחיות ולהיות.

שיר מופלא של גו'ן קייל. אולי השיר שמשה שר לעצמו בשקט. הראיה, העיניים, ברגעיו האחרונים של משה- חזקים מאוד. ומשה רואה. לא רק את הארץ. אלא גם קצת את עצמו. את לבו השבור. מתבונן פנימה וכואב. מבין שהוא במצב בלתי אפשרי, חסר אונים מול כוחות גדולים ממנו. לא מת לא חי ולא נקבר.

But there’s nothing much I can do
Because I can’t live without you
Any way at all

  

פרשת האזינו. לא רוצה להאזין. תן צ'אנס, פעם אחת!

פרשת האזינו.

נתחיל מהסוף- לא רוצה להאזין לשירה הזאת. זה מחליש אותי, זה מעליב אותי, זה מעצבן אותי. זה מוציא לי את החשק.

רגע לפני הכניסה לארץ, אחרי הברכות, הקללות, החיזור, והתחושה שהנה עוד רגע משה כבר איננו, תחושה שמותחים לנו כבר כמה פרשות- הנה פרשת האזינו. הפעם- הדברים נאמרים בשירה. בפרשה מבקש משה, בשם האל, מהשמיים ומהארץ שיאזינו.

" הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה;  וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי..." (דברים לב 1)

למה ה' פונה לשמיים ולארץ? למה הוא לא מדבר אלי? הרי בפרשה הקודמת אמרנו שלא בשמיים היא?!

אבל נדמה שה' בייאושו מישראל- כבר באמת במצב של לדבר אל הקיר או אל הלמפה- והם מתלוננים על עתידו של העם ועל כמה נורא עתיד להיות עם ישראל בכניסה לארץ: "דּוֹר עִקֵּשׁ, וּפְתַלְתֹּל....עַם נָבָל, וְלֹא חָכָם:.... יִזְבְּחוּ, לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ..."  

למה ייאוש? עוד לא עשינו כלום.... חכה שניה! למה לדבר אלי ככה? זה מוציא לי את החשק! את כל המוטיבציה! מה עשיתי רגע?! ומה יהיה הלאה...? פחד אלוהים?! מה אלוהים יעשה אל מול ההתנהגות הזו של העם?

" וַיֹּאמֶר, אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם-- אֶרְאֶה, מָה אַחֲרִיתָם:   כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה
בָּנִים לֹא-אֵמֻן בָּם".  (דברים לב פס' 20)

אז מה יש עד עכשיו? רגע לפני שהעם נכנס לארץ ואמור להיות ריבוני, ליישם את מצוות התורה ולהיות עצמאי- מתברר שזה עם לא ראוי, שמאיימים עליו בקללות אם לא יבחר בדרך הנכונה, ועוד לפני שבחר, מנבאים שהוא יבחר רע, והבטחה שה' לא יהיה שם כדי לסייע להם. הרגשה מעולה, ללא ספק. משה מנסה להשחיל עוד איזה טיפ קטן לעם, כזה מטעמו, לא כדברי נבואה, כאילו קורץ להם, או מסממן להם בעין, שאלוהים לא יראה, חבר'ה,  תשמרו על המצוות כדי שתאריכו ימיהם, אבל אלוהים, שדבר לא נסתר ממנו,  בשניה חותך את השיחה הזו, ומזכיר למשה שהוא עצמו, משה, החוטא, לא ייכנס לארץ, ובכלל כדאי לו שלא ייתן טיפים לעם הזה ויתחיל להבין שהסיפור שלו איתם ובכלל- נגמר:  

"כִּי מִנֶּגֶד, תִּרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ; וְשָׁמָּה, לֹא תָבוֹא--אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל." (דברים לב פס' 52)

לא רוצה להאזין לשירה הזו. לא רוצה שרגע לפני משימה גדולה שאני עומדת בפניה יסבירו לי את כל הסיבות למה אני הולכת להיכשל ולמה זה לא יצליח.

אלוהים! נראה אותך מתעלה על עצמך- ועל אף העלבונות במהלך תקופת הנדודים, היית נותן לעם כלים להצליח? חכמה קטנה לתת את התורה ולהביא אל הארץ המובטחת, אבל לא לתת לאנשים את התחושה שהם ראויים לארץ ומסוגלים לקיים בה את התורה, את עצמם. ה' הרי מתחנן שיקראו לו בשעת המצוקה, וגם אז, כמו בחורה שעושה טיזינג, אומר שיסתיר את פניו. ה' רק מאיים ומסביר ומנבא דרך משה כמה הם לא מוצלחים וכמה אתה לא מאמין בהם. נעלב עוד לפני שנכנסו לארץ. תן צ'אנס, אמיתי. תאר לעצמך איזו מציאות אחרת הייתה יכולה להיות לנו כאן!? אם היו מסתובבים כאן אנשים שמאמינים בעצמם, ביכולת שלהם להצליח, באמונה שגם אם יפלו יש מי שיגן עליהם ולא יסתיר את פניו, ובכל מקרה- הם מסוגלים. ולא רק זאת- אלא שעתידם באמת בידיהם. עתידנו באמת בידינו. ולא השרלנטים הקומבינטורים שלא משלמים מיסים ובטוחים שהם אלוהים. אלא באמת אנשים טובים וראויים, שמגיע להם להיות מלאי בטחון. אז מה, אתה פונה אל השמיים ואל הארץ להתלונן עלינו, לרכל? לקבל חיזוקים והנהנונים לזה שאנחנו לא בסדר, עוד לפני שהתחלנו?! איזה מן גישה חינוכית מקולקלת ומקלקלת?!

ה'- טיפ קטן ממני- תן צ'אנס גם לעצמך. כי בסופו של עניין, ובתחילתו של עניין- הרי אותנו בראת. הצלחה שלנו- הצלחה שלך.  או אולי השנה – אל תשיר את שירת האזינו, אל תעליב אותנו, אל תשפיל את משה. תן לנו את התחושה שאנחנו מסוגלים. לא מגדל בבל כמו בעוד כמה פרשות, אבל משהו באמצע. כזה שאפשר לחיות איתו ולהרגיש שיש משמעות לבחירה ולעשיה.

אלוהים של ספר שופטים ודאי היה אומר לי- לכי בכחך זה.

שבת לא פשוטה עבור כמה אנשים שאני אוהבת. אז שבת שלום.

השיר "ניצחת איתי הכל", מקדיש עמיר בניון למוזיקה. לשירה. שירה אחרת ומחזקת:

"תמיד את מנגנת תמיד שלמה עם עצמך 
ברוך את מלטפת את מיתרי אהבתך ...
מזל שיש אותך 
אני שקוע בנסתר שבך אוהב מה שגלוי 
אני עבד לחוכמה שלך ואין בך כלום שפוי ...."

איזה מזל- אז הנה בבקשה.

פרשת וילך. בשבח שירת האדם. וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם. (ביאליק)

פרשת וילך....

בשנת 1969, פרסמה לאה גולדברג, כתבה בעיתון "מאזניים"  שיר שכותרתו "תשובה", כתשובה לשאלה לשם מה צריכים שירה במאה העשרים. וכך ענתה:

תשובה

וּמַה לַּעֲשׂוֹת בְּסוּסִים בַּמֵּאָה הָעֶשְׂרִים?

וּבָאַיָּלוֹת?

וּבָאֲבָנִים הַגְּדוֹלוֹת

שֶׁבְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם?

 את השאלה המעצבנת לשם מה צריכים שירה, לא המציאו האנשים הקטנים של המאה העשרים. אנשים קטנים, מתברר היו גם בעבר. לצידם של אנשים גדולים. ממש כמו היום. הנה, בפרשה שלנו, עוד מעט ואיש גדול, הכי גדול, משה, הולך לעולמו. עם ישראל הולך ומתקרב לארץ כנען. אנחנו הולכים ומתקרבים לסיום הקריאה בתורה. הימים- ימים נוראים. בין ראש השנה ליום הכיפורים. בין ספר המוות לספר החיים. תחושה של סוף, תחושה של התחלה. תלוי מאיזה צד מסתכלים. הלילה מזיזים שעה אחת אחורה. ויפה שעה אחת קודם? אולי. לא יפה לשחק במילים. גם למילים יש רגשות.

משה.... משה היה הכל עבור ישראל- מנהיג, מצביא, נביא, נותן התורה, מורה הדרך הרוחני, מורה הדרך במדבר, שליח, סנגור, זן ומפרנס, רופא, שופט, שק חבטות, כותל תפילות, עמוד ענן, גואל, מושיע, אבא, הסגן של אלוהים- וגם – אחד האדם- שגם הוא מת במדבר, כמו כל בני דור המדבר.

מה תהיה נחמתו של משה לאחר מותו? משערת שלדעת שמורשתו הונחלה, שהעם מקיים את המצוות, שהעם חי בשלום בארצו- בשלום עם אלוהיו, עם עצמו, עם שכניו. משערת שזה כל מה שסבא טוב שנתן את הנשמה לילדים ולנכדים, ומת בשיבה טובה מאחל, מייחל ומתפלל לו.

מי אמור לנהל את העסק אחרי מות משה?  פרשת וילך מתארת את בעלי התפקידים. האחד, יהושע, שתפקידו להעביר את הירדן ולכבוש את הארץ. השניים- הכהנים והלווים שאמורים לשאת את ארון הברית ולקיים את ה'הקהל' השנתי. בו כל העם אמורים לקרוא וללמוד תורה.

אלה היורשים? אלה בעלי התפקידים? כך אמורים לשמור על מורשתו של משה? זה הכל? חכו, זה נהיה יותר נורא-  ה' אומר למשה שלאחר מותו- העם יבגוד במשה, יבגוד בה': וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר-הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא-שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ... (דברים לא 16)

וה' מה יעשה? וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים. (דברים לא 18)

כלומר, משה הולך אל מותו, בידיעה שעם ישראל הולך לבגוד בו ובמורשתו, ה' יסתיר את פניו, ומי שאמור לקחת את העניינים לידיים- זה יהושע, המצביא, משרת משה, והכהנים- נושאי ארון הברית. לא פתרון רציני במיוחד!

ואז, ה' מציע פתרון מכיוון אחר לגמרי- מפתיע, בעיני לפחות.

 וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (דברים לא 19)

שירה?! יש המפרשים את השירה כשירת האזינו- שבאה מיד בפרשת הבאה, ויש המפרשים את השירה כתורה כולה- התורה היא דברי שיר.

ואני מבקשת להציע כיוון אחר. את עצם רעיון השירה- שמאוד דומה לשירה המקראית המתפרצת ברצף הסיפור. וגם לשירה בחיים שלנו. הפרטיים, כאן ועכשיו. כל מי שכותב שירה, אוהב שירה, תופס גיטרה ושר לעצמו, מדליק את הרדיו,  שר בלב או צורח או מזמזם, מוצא ביוטיוב שיר שהוא נורא אוהב, חולק אותו בפייסבוק עם חברים, כל מי ששירה מדייקת אותו ומרוממת אותו ומזיזה לו את הרגל או את הישבן או את הלב או את הבכי ומנגנת לו את פסקול חייו.

הרי המילים  של השירה ושל הפרוזה- הן אותן המילים, האותיות אותן האותיות, העיצורים, התנועות. השירה היא היכולת לצאת מתוך הפרוזה ולומר שירה. לצאת מתוך השגרה, להתבונן בה וליצור מציאות חדשה. להשתמש במוכר ולצייר משהו חדש. להיות מעל, לרחף, להיות מטא...פורי. לא רק לצעוד בשורות הרצף הפרוזאי של הזמן שחולף כך או כך.

השירה בפרשה היא עד, היא עדות. עבורי- עדות לכך שאפשר גם אחרת. לא להיכנע לשגרת היום. לזרם האנשים, למה שכולם אומרים. עדות ליכולת למצוא מרכז פרטי, מילים משל עצמי. היכולת להתרומם מעל פרוזת היומיום ולמצוא בתוכי את השיר- נמוך או נשגב ככל שיהיה. היכולת ואפילו החובה להתבונן כל הזמן. למצוא את המילים שלי, את השירה שלי. ורק שירה פרטית, רק התבוננות אמיתית וכנה, יכולה להיות כח פנימי של אדם כנגד כל קושי, אל מול כל רע.

נדמה לי כי תשובתה של לאה גולדברג, שהגדירה בחכמתה אל השירה כ"מיטב המילים במיטב סדרן", היא נצחית, עוד לפני והרבה אחרי המאה העשרים.

משורר עברי נוסף, שכתב הרבה על שירתו, הוא ביאליק. חיים נחמן. למה לעזאזל השירה תמיד צריכה להיות אפולוגטית? מתנצלת? בעמדת התגוננות? הוא כתב כך, על שירת חייו...  

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר

 לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,

אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,

כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו

וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

 

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,

נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,

לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –

כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

 

וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת

כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,

זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,

וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.

 

וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,

וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,

וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי

אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.

 

תרס"ב.

 

נחתום בשיר אחרון לשבת זו, תפילת מלאכים מנשמתה, גרונה וארובות עיניה של ריטה היקרה.
הכניסיני תחת כנפך. והיי לי אם ואחות. והיי חיקך מקלט ראשי. קן תפילותיי הנידחות. ביצוע מתוך השמחות שלי. נפתח בתקיעות שופר, וממשיך בעיבוד ובשירה שפורטים על מיתרי הנפש כמו פיוט לימים הנוראים. נשיר עד שייפתחו כבר שערי שמיים.

 שבוע טוב וחתימה טובה.

פרשת ניצבים. ובחרת בחיים? כולנו חיים. השאלה איזה חיים אנחנו בוחרים.

שעון החול של השנה החדשה ואווירת החג דוחקים בי ולספור ולחשב מה שקוראים "חשבון נפש". גם אם לא התכוונתי. כל מילה, כל מעשה מקבלים מימד דרמטי של סוף, של התחלה. הכל מועצם בתקופה זו. צבעי השמיים דרמטיים, רוח מתחלה לנשוב. אני מחפשת סימנים בכל. פרשנות והקניית משמעות למציאות סביבי- לעונות השנה, לצבעים, לתחלופת הרמזורים, לגאות, לשפל. לשיר ברדיו.

אני חושבת על הדברים שעשיתי השנה– מהנים, מרגשים, חלקם חדשים, חלקם משעממים, חלקם מיסים שצריך לשלם. חלקם פרטיים שלי, חלקם ציבוריים, שהיו שותפים בהם רבים וטובים. הופעתי עם הלהקה, הקלטנו. הוצאתי עוד ספר לימוד של תנ"ך בקומיקס. התחלתי לעבוד על ספר שירה. הכנתי לראשונה מרק בצל והגשתי בחצאי כיכר לחם כפרי. הדרכתי מסעות בארמניה. קניתי פולו שחורה חדשה. חזרתי לרוץ. המשכתי להפסיק לעשן. משערת שיש עוד דברים. (בתמונה- אני על לוע הר געש לא פעיל בארמניה, במסע מאמגה צ'אלנג', קוראת את תהילים קד. תודה לרוני על התמונה. בדרך כלל אני לא שמה תמונות של עצמי בבלוג. אבל נדמה לי שזה מתאים כאן. וגם- למי שלא מכיר אותי- אז ככה אני נראית... לפעמים...)

 

חושבת על הדברים שלא עשיתי, ורציתי לעשות, ולא עשיתי. למה לא עשיתי? חלקם לא באמת רציתי. ירדו מהרשימה. עכשיו הדברים שאני רוצה לעשות. באמת רוצה. חלקם- גדולים עלי עדיין. חלקם כבר קטנים. חלקם- המימוש שלהם לא בשליטתי. לא אני הכח המסובב. וגם בזה צריך להכיר. וחלק מהדברים שלא עשיתי, לא עשיתי כי לא היה לי אומץ לעשות. כי הרגיש לי רחוק מדי, קשה מדי, מאתגר, מפחיד. חוט מתוח מדי, ללא רשת בטחון. ואולי אני אפילו לא מעיזה לחלום רחוק למוקמות שאין בהם הצלחה, או לפחות אין סיכון שאפגע. הנה מחשבות מזדחלות... למה שלא... ומיד מסלקת... יש אין סוף דרכים להרוג רעיון, הרי. זה לא בשבילך, לא זה יצליח. מסוכן מדי, מפחיד מדי, גדול מדי. לא רווחי מדי. כבר עשו את זה. לא תצליחי. מיותר. באמת שמיותר.

ימים של חשבון נפש. הכל משדר לי סימנים.

אני קוראת את פרשת נצבים. גם בפרשה מחפשת סימנים.

הפרשה היא אחת מארבע הפרשות המסיימות את הקריאה בתורה, לקראת יום שמיני עצרת- שמחת תורה (היום האחרון של חופשת סוכות). עוד רגע שוב נתחיל בבריאת העולם. הפרשה, בספר דברים, היא חלק מנאומו של משה לקראת הכניסה לארץ. אחרי שהפרשה הקודמת הייתה מפלצת מאיימת של ברכות וקללות, נדמה שה' הולך הפעם על גישה הומנית יותר- גישה המעודדת ומקרבת את האדם לקיים את המצוות, והפעם לא רק מתוך תחושת פחד מפני הקללה המאיימת, אלא מתוך תחושת מסוגלות ומשמעות לקיום המצווה. פתאום אני חושבת – שה' ממש נואש, מחפש כל דרך אפשרית לשכנע אותנו שיש לו משהו טוב לתת לנו. ואנחנו שחצנים משחקים אותה קשים להשגה.

מה משמעות קיום המצוות? אינני אדם דתי. לא יודעת להגיד. אבל יש מילים מתוך הפרשה שמסבירות, אולי, את מטרת קיום המצוות- "ובחרת בחיים". לבחור בחיים... אחת הדרכים, למימוש הערך, להבנתי, היא קיום המצוות. אבל הערך המרכזי הוא החיים. ברמת ההישרדות הפיזיולוגית הבסיסית במצבי סיכון ומצוקה, ובואך מעלה בסולם הצרכים של מסלאו, עד לרמת המימוש העצמי- מימוש החיים החד פעמיים האלה. וכל אחד יבחר איך הוא עושה את זה ומה משמעות החיים עבורו.

הפרשה נפתחת במילים: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. י טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם--וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ..." (דברים כט)

כולם כאן, כולם מסוגלים, כולם יכולים לבחור בחיים.  לא יחידי סגולה או נבחרים. כולם בוחרים.

ובתוך ה"כולם ניצבים" אני מסתכלת סביבי. על האנשים הסובבים אותי בחיים שלי. פתאום זה גרפי ומוחשי נורא.

מצד אחד- האנשים שלא חולמים, שלא עושים. אנשים שלא הפחד משתק אותם, אלא היעדר החלום.

מצד שני- האנשים החולמים והמבצעים. החלום עבורם-  הוא תכנית לביצוע. אין פחד שבצעד הבא שיפסעו תיפער תחתם תהום. הם הולכים כמו שור, חורשים תלמים, צעד אחרי צעד, יוצרים ובוראים מציאות.  יש להם את היכולת לסחוף איתם אנשים (ואני ביניהם) למימוש החלום (מצדיעה לאנשים בוראי המציאות במטח, בעלמא, במאגמה צא'לנג, בבינה, בעין פרת, במכינת בני ציון, להורים שלי, לאחי, לאחותי, לחברי היוצרים הממציאים את עצמם בכל פעם מחדש).

ואלה חיים את החיים, וגם אלה חיים את החיים.

ובאמצע- בחרבה- שביל ביצת הערבוב של החלומות והפחדים. תחושת  הרצון, מעורבבת בהיעדר האומץ לממש, לחלום, לממש. קוראים לזה פחד. תחושת שהחיים רחוקים. שהמימוש הוא בשמיים, מעבר לים. רחוק ובלתי מושג. שם הרי החלום, שם הרי האומץ, שם הרי המימוש, ואת הרי לא מטפסת הרים. ומה יגידו. ואם אכשל. ואם אפסיד את מה שיש לי. ומה יהיה.

אני קוראת שוב את הפסוקים: "יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. יב לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. יג וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. ...."
(דברים ל 13-11)

מילים שפותחות פתח להתמודדות עם הפחדים, ולהפיכת ההר- לאתגר. מילים שעוזרות לי לנקות ועושות סדר בערפל ובתחושה שהכל סוגר. ובחכמת הפסוק- שאלי באופן אישי מדברת- הפסוק לא מוכר לי דברים עלי- "את מסוגלת, את יכולה, יש בך כח". על זה הייתי מתעצבנת וזורקת- מאיפה הפסוק מכיר אותי?! אבל הפסוק מעיד על עצמו, על הדבר ואומר- העשייה קרובה ולא רחוקה. לא בשמיים, לא בים. הדבר קרוב, קרוב משנדמה. אז בואי.

" וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים--לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ..."

 

שבת שלום ושנה טובה.

רנדי קרופורד. one day i'll fly away

why not today?

פרשת כי תבוא, אז מה באמת חשוב?

פרשת כי תבוא.

רגע לפני הניסה לארץ, רגע לפני סיוף השנה ותחילתה של חדשה. דמדומי קיץ, משב רוח קל שובר את החום הנורא, ראשית סליחות עכשיו. ניחוחות ראשונים של סתיו.

לפני שנפנה לפרשת השבוע. ערב שישי, שבוע לפני השנה החדשה.

קחו רגע זמן לחשוב- מה אנחנו לעצמנו? באמת, לא קלישאות. מה הדברים שבאמת חשובים לנו, במה היינו מברכים את עצמנו? את האהובים לנו? מהם הערכים, העקרונות, הליבה של החיים שלנו? מה באמת מניע אותנו? מה עבורינו הצלחה? אושר? אמת? מה בנשמת אפינו ובלעדיו- חיינו אינם חיים. ומהצד השני- מה רעש, מה רעל, מה קושי, מה קללה- מה היינו רוצים לסלק מהחיים שלנו? אולי דברים שהתרגלנו לספוג, להיות במחיצתם, ופתאום אנחנו מגלים, בהתבוננות חשבון נפש, שהדברים האלה לא טובים לנו. בכלל. מהם הפחדים?

מה חשוב לנו? ומה לא חשוב? על מה אנחנו מבזבזים את המשאב העיקרי שלנו כאן, הזמן? אילו מחירים אנחנו משלמים? אילו מחירים אנחנו לא מוכנים לשלם?

מי שלקח רגע לעצמו, ואולי גם דף ועט, וחשב ברצינות- יודע שאלה תהליכים לא פשוטים. לא בהתבוננות של אדם בעצמו, לא בכתיבה ובכנות ובטח שלא במעשה, או בשינוי אם יש כזה, בסופו של דבר.

מנסה ללכת עם הפרשה, צעד צעד. אולי אמצא שם שביל.

בתחילת הפרשה- עם הכניסה לארץ, מצווים ישראל על העלאת זבח- קורבן ביכורים. זה בעיני מסר ראשון. דבר ראשון, לפני הכל- משלמים מיסים. לא בפולנית. אלא כחינוך לצניעות. הגעת לארץ, כבשת, מרגיש בבית? תירגע. לא הכל שלך, שחרר, וותר, לעולם חסר, לעולם לא שבע. לעולם נותן משלך עבור אחר- למען דבר שמחוץ לך, גדול ממך. בסופו של דבר ה"שלם", באופן פרדוקסלי, מגביל אותנו. אז שחרר.

ואז הגדרת הכלל. מחצית השבטים עומדת על הר עיבל, מחצית השבטים עומדת על הר גריזים.  הכלל מתקבץ ותוחם מי אנחנו, כיצד ראוי לנהוג כאשר אתה בתוך הכלל. ומהצד שני-  מי מנודה מחוץ לכלל, מי ראוי לגנאי, מי ארור ומקולל. וכולם אומרים אמן. מהלך רטורי מבריק לגיוס ההמון.  דוגמה אחת, מתחום הפולחן:   "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה' מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל-הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן". דוגמה נוספת, מהתחום שבין אדם לחברו :"אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר וְאָמַר כָּל-הָעָם אָמֵן". וכך כל העבירות שמצוינות בפסוקים אלה (כז 26-15). מה המכנה המשותף בין העברות? הסתר. חטא שנעשה בחשאי. אלא שאם מדובר בדברים שאפשר לעשות בסתר, ואף אחד לא יודע, אז מה הסיפור הגדול? בתלמוד הבבלי מגדירים חכמים את נייר הלקמוס למבחן: " אמר רב יהודה אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין - אפילו בחדרי חדרים אסור" תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף מא, עמוד א. כלומר אם אדם חש בושה, מבוכה, או יודע שהוא חוטא, ולא יעשה זאת בציבור- הרי שזה המדד לכך שגם בחדרי חדרים הדבר אסור. בין אדם לבינו. ומה לגבי הצו האוסר על הטיית משפט גר יתום ואלמנה? גם כאן עלול להיות סתר- כי אין להם אין להוציא את הצדק לאור (אבן עזרא: כי אין להם עוזר והנה גם הוא בסתר. והזכיר הגר גם היתום והאלמנה, כי אם יטה הדיין משפט אחרים יערערו עליו ויפרסמוהו, והגר והיתום והאלמנה אין להם כח).

אז הצעד הבא בבירור "מה חשוב", הוא להבנתי הגדרת תחומים. תחום הכלל- מי זה "אנחנו" ומה מקובל עלינו כחברה, והגדרת נייר הלקמוס למה מותר ונכון- חדרי חדרים כפרהסיה.

ואז, עוברת הפרשה לשלב הבא- לנקודת הבחירה. בין הברכה לקללה. הברכה והקללה אינם קבועים מראש. אלא תלויים בהחלטת האדם, נובעים מתוך ההתנהגות שלו. אם תרצו – אפשר במושגים של "פרס ועונש" ואפשר במונחים של "תוצאה".

והברכות והקללות, כבר אינן מופנות לציבור, אין קהילה, לא נאמר אמן. אלא פניה אישית ליחיד. באותם מקומות שניסחתם לעצמכם קודם כדברים החשובים, המפחידים, כערכים, כציפור נפשכם. בבטן הרכה. פרק כח: "בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה:  בָּרוּךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ...." (פס' 4-3)  ומצד שני- " אָרוּר פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ: אָרוּר אַתָּה בְּבֹאֶךָ וְאָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶךָ...." (פס' 19-18)

בכל שאני קוראת את הדברים נהיה לי רע, באותה בטן רכה. למה איומים? למה מילים קשות כאלה?

"יַכְּכָה ה' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב. וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל-הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ: אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר יִשְׁכָּבֶנָּה בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא-תֵשֵׁב בּוֹ כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ..." (פס' 30-28)

רק באיומים זה עובד עלינו? אולי ...  ואולי המוקד הוא משה.  משה שיודע שעוד שניה הוא עוזב את העם וצועק נואש עוד כמה קללות כדי להעביר את המסר ש 40 שנה הוא מנסה להעביר. מנפנפף מהר נבו ועוד צועק ומברך  ומקלל נואש.

 ואז משה, שאני כבר מתחילה להיות עצובה עליו כי עוד כמה פרשות הוא הולך לחטוף את האכזבה של החיים, בא ומציג בפנינו את השלב הבא בדרך, לבירור של מה חשוב. אחרי שויתרנו בביכורים, אחרי שהגדרנו מי אנחנו כקבוצה, ואחרי שבחרנו בדרך של ברכה או קללה. איך הופכים את זה לא לרגע של חשבון נפש? אים לא הופכים את זה לטקס כמעט קלישאתי? משה מציע התבוננות מתמדת. לא אחורה, לניסים ולפלאות שעשה ה' לישראל ביציאה ממצרים ובמדבר. אלא כאן ועכשיו, בחיים האלה. לראות את שבסתר, לראות את האחר, לראות את עצמנו, לראות תמיד את הר הברכה ואת הר הקללה לפנינו. עד היום הזה. גם היום הזה.

דברים כט:"וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל-עֲבָדָיו וּלְכָל-אַרְצוֹ: הַמַּסּוֹת הַגְּדֹלֹת אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ הָאֹתֹת וְהַמֹּפְתִים הַגְּדֹלִים הָהֵם: וְלֹא-נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (פס' 3-1)

 מחר הוא היום הראשון של שארית חיינו. מה הזמן מסמן לנו? להתחיל קצת לקלקל
ולתקן עוד פעם.
שבת שלום