במרכז פרשת השבוע, פרשת כי תבוא, פרק דברים כח- פרק המכונה פרק ברכות והקללות. ממש רגעים ספורים לפני מות משה והכניסה לארץ.... רגעים ספורים לפני תום השרב הגדול ותחילת השנה החדשה.... בתמונה, יצירה של ישראל רבינוביץ, 1994. ברזל, עץ. 32X97X30
לא ניכנס לשאלות המטרידות: מדוע צריך לאיים ולשחד בקללות ובברכות, בכל הקשור לקיום מצוות? האם יש צורך בשכר מעבר לקיום המצווה עצמה? מעבר לנוכחות במעגל מקיימי המצוות? וחמור מכך- מדוע צריך לאיים ? האם הכתוב רוצה להניע אנשים לקיום המצוות ולמוסר האלוהי, מתוך תפישה של שכר ועונש מיידיים (נגלוש אפילו לתיאוריות בייהביוריזם...?)
אז לא ניכנס לשאלות המטרידות האלה....
נו, אז מה צריך לעשות כדי להימנע מקללה, ומה צריך לעשות כדי לזכות בברכה? נקרא היטב את ההוראות: לברכות: וְהָיָה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.... לקללות: וְהָיָה אִם-לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ כלומר- צריך לשמוע, לשמור ולעשות. אם כן- ברכה. אם לא- קללה. פשוט? שכל אחד ואחת יחליטו.
אבל....הנה, בין השורות מסתתרת הפתעה, מתנה. מילים שקובעות תנאי נוסף לברכה. לא רק מה לעשות, אלא גם איך לעשות... איך צריך לעשות? בשמחה ובטוב לבב. כלומר, לא מספיק לעשות את מה שצריך לעשות. האופן, השמחה, הרוח הטובה, חשובים לא פחות, אם לא יותר. ולא רק זאת, אלא שהם הם חלק בלתי נפרד מהשלם. החיוך והרוח הטובה אינם "בונוס", "אקסטרה". אלא חלק אינהרנטי לדבר. אסור לומר שאני מסתפקת בזה שהאדם שלצדי, מעלי, מתחתי, יעשה את המוטל עליו. חייב להיות חיוך. ואסור לי להסתפק בזה שאני עצמי אעשה את המוטל עלי- אבל בלי חיוך, בלי שמחה, בלי טוב לבב. לא לעשות כי צריך, בשנאה, במרירות, בקושי. אלא חובה לעשות בשמחה. הקללות יבואו על מי ש:..."לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל ..." (פסוק 47)
אז- לשאלה מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר... רגע לפני השנה החדשה-
כדאי לבדוק אם את אותם הדברים אבל בחיוך, בשמחה, ובטוב לבב...
כמה עניינים יש בפרשת השבוע! מודה שממש קשה להחליט במה להתמקד. איזה מזל שקוראים את הפרשות בכל שנה. ולכן גם אם אתמקד השנה בדבקר אחד, יש את שנה הבאה לנושא אחר....
אחד העניינים הקשים פרשה בעיני, הוא נושא היחס לעמלק. בסוף הפרשה יש ציווי חד משמעי למחות את זכר עמלק. מה פירוש "למחות"? להרוג, להשמיד. רגע.... על מה ולמה? "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם...." (דברים כה פס' 14)
טוב, אז בואו ניזכר... בספר שמות יז, מוספר על עם ישראל שזה עתה יצא ממצרים. בתחילת הפרק- סיפור מי מריבה, שם העם צמא למים ומתלונן בפני משה, משה מכה בסלע ויוצאים ממנו מים. מיד לאחר מכן, עמלק, שהיו שבט נוודים, תוקפים את ישראל. כאן התמונה המוכרת שמשה מרים את ידיו וישראל מנצחים. בתום , האירוע, מופיע צו: " ויאמר ה' אל משה כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמיים" (שמות יז פס' 14).
כלומר, הצו בספר דברים, הינו יישום של צו נקמה שניתן בספר שמות. מדוע הנקמה היא קשה כל כך? של השמדה מוחלטת? פרשנים מוצאים בכתוב בספר דברים סיבות לחומרת צו הנקמה: " ...אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ [...]" רש"י מדגיש את עניין העיתוי. הרי עמים אחשרים שתקפו את ישראל (דוגמת הפלישתים) לא צוו להשמדה מוחלטת. רש"י מדגיש את הסיטואציה שבה עם יוצא מעבדות,נודד במדבר ולא מתוך עמדת כוח, לא מתוך יכולת להשיב מלחמה, כריבון. המלב"ים מדגיש את היעדר ההצדקה למתקפה. ישראל היו עייפים ויגעים, צמצאים ואבודים. מה ש לתקוף אותם? מה הסיבה? אמנם, גם עמלק היו שבט נוודים, ואולי ישראל נתפסו כשבט נודד מאיים, אבל... תראו את ישראל.... עיפיים ויגעים...
סביב עמלק נקשרו סיפורים נוספים- דוגמת סיפור שאול בקרב המסופר בשמואל א טו, בו שאול אמור היה לקיים את הצו של השמדת עמלק ולא עשה כן. עוד עמלקי- המן הרשע, ממגילת אסתר, המיוחס לזרע עמלק. אבל עדיין- מה מצדיק את הצו המוחלט, האכזרי, הבלתי מתפשר להשמדת העמלק? כבר במפגש הראשון עם עמלק, בספר שמות, ניתן צו לנקמה. וספר דברים מצווה לזכור. אותו "זכור" יפה וענוג של שבת. מה קרה? מאיפה האכזריות הנוראה הזאת? עד כדי כך שצריך לפטר את שאול המלך מתפקידו כשהוא חומל על המלך ועל הצאן? ה' רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד- שאמנם נוקם שילשים וריבעים- אבל- לא די?
קשה לי עם הצו הזה. קשה לי מוסרית- הצו להשמדה מוחלטת, גורפת, של עם. קשה לי תדמיתית; אני לא יכולה לומר דבר להגנת צו כזה. ואני אוהבת להרגיש קרובה ולהיות יכולה לייצג. גם אם לא להסכים. חיפשתי הרבה, אני מודה, עד שמצאתיאת הפירוש של הרש"ר הירש:
"עמלק התקיף את החלשים שבחלשים... החולשה לא עוררה בלבו רחמנות וחמלה אלא היא גֵירְתָה בו את יֵצֶר ההתעללות הגסה והלעג... אל תשכח דבר זה: אם יבוא יום ותרצה להידמות [להיות דומה] לעמלק... ותבקש [תחפש] הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות [לאנשים]. אם יבוא יום ותבקש להסיר מלבך את תפקידך ואת שליחותך כישראל, שקיבלת על עצמך בקרב האנושות."
במילים פשוטות: אנו מצווים להשמיד את יצר הבריונות שבנו. את הרגע הזה, שאנחנו מזהים חולשה, רעב, צמא, קושי אצל האחר. ובתזמון הגרוע ביותר, בלי שום סיבה – אנחנו מתקיפים. במילה, במבט, במעשה. שיכולים להזיק ולפגוע בנימים דקים מאוד של הנפש. נכנסים במלוא העצמת הרוע, שנובעת, בסף הכל, מחולשתו של האחר. ולא מתוך מעשה טוב, תבונה או חוכמה שלנו. הרש"ר הירש מייחס זאת להיבט הלאומי. אני מייחסת זאת להיבט האישי. הרי חולשות, פגמים, גמגומים, טעויות של אנשים לצידנו אנו רואים כל הזמן. אגב, גם לנו יש כמה. לא צריך להעיר על כל דבר, לא לבעוט בהנאה במי שחלש וכרגע קשה לו.... הרי בהנפת יד הוא גיבור. כולנו, לפעמים, רעבים, עייפים, צמאים. לכן, זו היא קריאה לחמלה כלפי האחר.
ואולי ...אני מרהיבה עוז ומעיזה לצעוד אפילו צעד נוסף בפרשנות. אולי להפסיק להיות בריונים כלפי עצמנו. אולי להפסיק להיות אלימים כלפי עצמנו. להפסיק להיות ביקורתיים, מחכים לעצמנו בפינה, תופסים את עצמנו על חם. קשים עם עצמנו באופן שלא תמיד מאפשר ליצור, להתקדם, להתגמש, לתקן, לנשום, לחיות. הרי טעויות- אנחנו עושים כל הזמן. ומי שלא עושה לא טועה- ומי שלא טועה, טועה ובגדול.... אולי הקריאה היא לחמלה כלפי עצמנו.
הערה מתודולוגית: הדיון בפרשת השבוע התחיל סביב נושא השמדת עמלק. גם "השמדה" שזה משהו רע. גם "עמלק"- לא אנחנו. קולקטיב שאנחנו אפילו לא יודעים היום מי הוא. איך הגענו לסיום חיובי ולדבר על עצמנו? לוקחת אחריות מלאה.
הערה נוסטלגית: מצורף השיר ששינה את חיי, בהקשר זה. שיר שנותן מכה בראש ובלב בדבר חמלה.
שתהיה שבת שלום, מלאת חמלה, רכות, קבלה של עצמנו ושל אחרים, נויה מוזמנים לקרוא, להפיץ, להגיב.
פרשת שופטים מביאה נושאים רבים, הקשורים להתנהלות בחברה: לא רק הנחיות כלליות בנושא מוסר, משפט דין וצדק, אלא גם פרקטיקות- איסור לקיחת שוחד, איסור עבודה זרה, התנהלות בעת מלחמה, התנהלות במקרה של מקרה רצח שאין יודעים מי אשם ("עגלה ערופה"). רגע... אלה הפרקטיקות של החיים? שוחד, עבודה זרה, רצח ומלחמה? אי אפשר לכתוב חוקים קצת יותר לבביים? נגיד, אולי "תן חיוך זה בחינם" או משהו כיפי כזה?
חוק, במהותו, לא מגדיר מה מותר. החוק "מגדיר"- כלומר- שם גדר סביב המותר ומגדיר את גבולות האסור. ומתוך הלאו יש ללמוד על ההן. מתוך האסור יש ללמוד על המותר. לא רק בפרקטיקות, אלא גם על הערך העומד בבסיס החוק. הדוגמא המובהקת והפשוטה ביותר: מה אסור? "לא תרצח". מה מותר? לאפשר לחיות. ערך מרכזי? ערך החיים.
נתמקד לרגע בחוקי המלחמה, המופיעים בדברים פרק כ, וננסה דרך ה"לא"- ללמוד מה "כן", מה הם הערכים המרכזיים של החברה.
חוקי המלחמה, בין יתר הדברים, מגדירים מעין "לשכת גיוס"- מי מחוייב בשירות ומי פטור.
הם מציינים שלושה מקרים: אדם שבנה בית חדש ועדיין לא חנך אותו- פטור משירות. אדם שנטע כרם וטרם חילל אותו- -פטור משירות. אדם שהתארס עם אישה וטרם התחתן איתה- פטור משירות.
המשותף לכל המקרים- הפטורים משירות הם אנשים שהתחילו ועדיין לא סיימו "משימות חיים"- בית, אדמה, משפחה. המחויבים לשירות- אנשים שכבר יש להם בית, משפחה, נחלה. משימות אלה, נחשבות במקרא למשימות החיים המרכזיות של אדם, עד כדי שבדברים כח, המכונה, פרק הברכות והקללות, זוהי אחת מהקללות (פסוק 30) "אִשָּׁה תְאָרֵשׂ, וְאִישׁ אַחֵר ישגלנה (יִשְׁכָּבֶנָּה)--בַּיִת תִּבְנֶה, וְלֹא-תֵשֵׁב בּוֹ; כֶּרֶם תִּטַּע, וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ."
חוק נוסף בדברים כד, פסוק 5 מתייחס לכך. הפעם החוק חורג ממנהגו ולא מתאר רק מה אסור, אלא גם מחייב את החתן לשמח את אשתו : "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא וְלֹא יַעֲבֹר עָלָיו לְכָל דָּבָר נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח"
איזה מן הגיון מוזר! מדוע לשלוח לשירות צבאי אנשים בעלי בתים? מדוע לא לשלוח לשירות צבאי נערים צעירים בני 18 שעוד לא עשו דבר?
להבנתי, שלוש תשובות לכך, תשובות המבטאות את הערכים העומדים בבסיס החוקים.
האחת- בהיבט הצבאי: החוק פוטר משירות צבאי את מי שיש לו למה לדאוג בבית. בהמשך הפסוקים, המקרה האחרון, פוטר משירות את הירא ורך הלבב "...יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ." לפי פרשנים- מדובר על מקרה רביעי,הפחדן, שעלול להמיס את לבב אחיו- אלה הנתונים להשפעה, כיוון שיש להם למה להתגעגע בבית.... כלומר, הנימוק הוא נימוק צבאי, ענייני. אנחנו לא צריכים במחלקה פחדנים ואנשים שעסוקים בדברים אחרים, שאינם מלחמה.
במעגל החברתי הרחב; פן ימות במלחמה ואיש אחר.... החוק חושב לא רק על הצבא, לא רק על המלחמה. אלא בטווח זמן ארוך יותר, מתייחס לחיים שאחרי, לחברה שחוזרת למצב נורמלי לאחר ימי המלחמה. אי אפשר לחיות בתאים משפחתיים "פרומים", התחלות שמישהו התחיל ואחר המשיך. חברה יציבה היא חברה שמובנית מתאים משפחתיים.
ומעגל אחד נוסף, אישי, שאני אוהבת. מתוך ה"לאו" נלמד על ה"הן". מה כן לעשות? בית, משפחה, נחלה. לממש, כל אחד, את מה שהוא מבין כ"משימות חיים". לעשות מעשים שאומרים: הייתי כאן בעולם.
כמה מילים בדבר החירות. פרשת השבוע שלנו היא פרשת "ראה", דברים יא,כו-טז,יז.
פרשת השבוע מוקדשת בהרבה אהבה והערכה למקצה 9, מלכת המדבר, לפלנד 2010. שהלכו איתנו עד סוף העולם ובחזרה. זר לא יבין זאת.
בפרשה יש קולות מנוגדים, כמעט סותרים זה את זה.
האחד- קול חזק של מחוייבות, של חוקים, של הקפדה. דוגמת חוקי הכשרות, חוקי מעשר, וכמובן חוק ריכוז הפולחן המחייבים לעבוד את ה' רק במקום אשר ייבחר האל. אין ספונטניות, אין לבד. כולם. ביחד. במקום אחד.
השני- קול חזק וחד משמעי הקורא לחירות האדם; העבדות כמצב זמני, נקודתי. העבדות במקרא, בניגוד לעבדות בימי העבדות בארה"ב, לא נתפשה כ"מהות אינהרנטית" לחלק מבני האדם, ומולם אלה שבמהותם חופשיים.
איך חירות עולה בקנה אחד עם החוקים הקשים? אני מחוייב לחוק או לחופש שלי? אז בשורה התחתונה - אני יכול לעשות מה שבא לי או לא?
ועוד ציר של קולות מנוגדים- בין רצון היחיד לבין חוקי הקבוצה. מצד אחד- "עם קדוש", "עם סגולה". איזה אלעצוזאמען חונק ובלתי אפשרי. מצד שני- התבוננות בפרט, ביחיד- החובה לדאוג לחלשים, דאגה לשחרור העבד.
איך קבוצה עולה בקנה אחד עם הרצון של הפרט? אני מחוייב לקבוצה או לעצמי? אז בשורה התחתונה- אני יכול לעשות מה שבא לי או לא?
נתחיל בחלק השני-שאלת היחיד והקבוצה.
חכמים בתחום הייעוץ הארגוני והסוציולוגיה, אומרים שחוזק הקבוצה הוא חוזק החוליה החלשה ביותר בה. כנתון- אנחנו ביחד. השכנים בבנין, הכיתה, החברים מהמשרד, הקבוצה בצופים, המשפחה, המקצה במלכת המדבר- אנחנו ביחד. ולכל אחד בקבוצה, יש גם יכולת וגם אינטרס להיות מצוין כדי להוביל את כל הקבוצה קדימה ולהנות. מחשבה זו כמובן שונה במהותה מהאינסטינקט החייתי, ההישרדותי, שעדיין חי בנו- שמרגיש שאם אדרוס את מי שאיתי בקבוצה אני אזכה. לא כן הדבר. הוא ייפול ואני- שניה אחריו. כי הראשון תלוי באחרון. באופן תבוני, עלינו להבין כי לכל אחד יש אינטרס שכולם בקבוצה יהיו טובים. אנחנו קשורים וכרוכים אלה באלה. ואין בכל האמור כדי לבטל את השוני ואת הייחודיות של כל אחד בתוך הקבוצה, כי אם להיפך. נדמה כי רק קבוצה השומרת על עצמה כקבוצה חזקה, מאפשרת לשוני בתוכה לחיות, לתמוך, לספוג ואף להינות מהמורכבות האנושית שבה.
נמשיך לחלק הראשון-בין חירות לחוקים נוקשים.... אין ספק, בואו נודה על האמת, חוקים הם עול. הם כובלים, הם קשים, הם לא ברורים. ובטח ובטח כשהם עומדים כמו קיר, כמו חומה בין הרצונות והמאווים שלנו לבין מימושם. חכמה קטנה מאוד לציית לחוקים כשהחוקים עולים בקנה אחד עם האמונות, הערכים, הרצונות והצרכים שלנו. זה היה נכון כשהייתי בת 4, בת 16, בצבא וגם היום. גם היום.... ובכל זאת... שתי מילים בעד החוק. אחת- אם דיברנו בשבח הקבוצה- נראה כי החוק הוא קו גבול (חיצוני או שהקבוצה קבעה) שמאפשר תיחום של הקבוצה ואת המחוייבות לה. שניה- החוק, בעיקר החיצוני לנו, יש בו משהו מרגיע ומקל ביציבות שבו. התנגדתי לכך כשהייתי צעירה יותר, והיום כשאני צעירה אבל פחות- אני לומדת להינות מהחוקים. גם אלה שמרפים גם אלה שמכווצים.
רגע רגע.... האם אין בכך התנערות מאחריות? ולאן חמק עבר החופש? אני עוד רגע חוזרת בתשובה? מתנדבת לקיבוץ?! מה קורה פה?!
לא. אבל זה גורם לי לחשוב, לראות ושוב לבחור. וזהו החופש האמיתי.
גם בפרשה שלנו, פרשת "ראה", יש הכוונה אלוהית, אבל אין חובה., אלא רשות בחירה. הפרשה נפתחת במילים: "כו רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה.
כז אֶת-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם ....
כח וְהַקְּלָלָה אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם ...." (דברים יא)
ראה. אלה הם הדברים. תחליט בעצמך. שבת שלום. מוזמנים לקרוא, להפיץ, להגיב, לחשוב.
יום שישי, 30 ביולי 2010
ביום שישי, בעת כניסת השבת, אהיה בקצה העולם. אם הכל ילך לפי התכנון, כשנהיה שם, נקרא בקול את המילים היפות מתהילים קד, המתארות את הבריאה כמה יפות המילים. כמה יפה העולם. לפקוח עיניים, לעצום עיניים ולקרוא.
מה קורה שם בפרשה הזאת? משה עומד מול העם ומדבר. ומה הוא אומר?
שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד!
(בתמונה: משה, נחום גוטמן, עפרון פחם על נייר. פשוט)
אפשר לקרוא את הנרטיב של דבריו כך: המנהיג האדיר, שמפיו נהורא, דברי אלוהים חיים, מתדרך את עמו, רגע לפני הכניסה לארץ ישראל, רגע לפני סוף המסע, רגע לפני השיא. אלה החוקים והמצוות! אלה דברי אלוהים! זאת הדרך!
ואפשר לקרוא את הנרטיב של דבריו אחרת. בין השורות. משה מרוסק. גמור. אמנם, מפיו יוצאות הנחיות נחרצות לשמירה על חוקי ה', לאלה שעתידים להיכנס לארץ ישראל. אולם רגליו שלו נטועות בקרקע המדבר, ולבו שבור מכאב.
איך הגעתי לזה? טוב, נתחיל מהאמצע. זה מסע קצת מפותל, אז תהיו איתי.
בגוף הפרשה אפשר לקרוא שני טקסטים מרכזיים ומאוד מוכרים. האחד: עשרת הדברות (דברים ה). למעשה, זו לא הפעם הראשונה שעשרת הדברות מובאים בפני העם. עשרת הדברות ניתנו במעמד הר סיני, כפי שתואר בספר שמות כ. (למאמר השוואה בין המקורות, מאת דר רוני מגידוב ומיכל שמחון). ואילו כאן, כאן, בספר דברים, הבאת עשרת הדברות, היא בגדר תזכורת. משה מספר ומזכיר לעם את אירוע הברית.
זוכרים ש: " ה' אֱלֹהֵינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב..." (פס' 2) ואז הוא אמר לנו ש...[עשרת הדברות] (פסוקים 17-6) ואז לסיכום, אז תזכרו ש...: "אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' ..." (פס' 18)
היחידה, השניה: "שמע ישראל ה' אלהינו 'אחד" , הפסוק הפותח את קריאת שמע- קבלת עול מלכות שמיים. הפסוק המוכר מסיפורו של רבי עקיבא, רגע לפני מותו.... (עוד על קריאת שמע) כלומר, במרכז הפרשה שני טקסטים קאנוניים, המדברים על אמונה ומצוות.
מה קשור למשה השבור? רגע, עוד קצת. ....
בפרשה כולה, חוזרים שלושה מסרים מרכזיים: א.אלה הם חוקי ה' ולפיהם יש ללכת ב.אתם עתידים להיכנס לארץ המובטחת ג. יש קשר הדוק בין הכניסה לארץ לבין השמירה העל החוקים. לדוגמא: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל-הַחֻקִּים וְאֶל-הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם(דברים ד 1)
אתם מתחילים להבין מה קורה פה? חוקים... ציות.... ארץ מובטחת.... איפה משה ואיפה ציות.... ואיפה הארץ המובטחת...
נחזור לתחילת הפרשה. שם לדעתי המפתח להבנה. תחילת פרשת ואתחנן, דברים ג מפס' 23. , לפני כל הנאומים על עשרת הדברות ושמע ישראל... משה עומד מול העם ומדבר. בעוד רגע הוא יתדרך את העם, אבל בשלב ראשון נותן הקדמה. הוא מספר משהו, בגוף ראשון. הוא משתף את העם ואותנו במעין וידוי חד פעמי ומצמרר, על שיחה שהייתה לו עם אלוהים. חלק מהדברים אנחנו כבר יודעים. אנחנו יודעים שמשה לא ייכנס לארץ ושהוא נענש על כך שלא דיבר אל הסלע, אלא היכה בו. כתוב זאת במפורש,בסיפור מי מריבה במדבר כ אבל עד עכשיו לא ידענו על השיחה הפרטית שלו עם אלוהים. השיחה שבה הוא מתחנן בפני אלוהים:
תן לי לעבור ולראות את הארץ.
משה בכלל לא מדבר על מה שהיה, על אירוע הדפיקה בסלע. בכלל לא נכנס לדיון מי צודק. ומשה בכלל לא מדבר על הרגשות שלו. על האכזבה, על העלבון, על הכאב, על סטירת הלחי הכואבת, על הפגיעה של מי שלא מבין את השיקולים, את המאזניים, איך מול כל מה שהוא עשה- נזקף מולו מעשה אחד, שהגדרתו כ"חטא" שנויה במחלוקת, מתפשט לכתם, והופך לעונש גורף ומוחלט.
מאיפה אני יודעת שמשה מרגיש ככה?
כי גם אני מרגישה ככה עכשיו
וכי משה שולח חץ יחיד, אחד, ישיר כואב ומדויק, בגוף ראשון: וָאֶתְחַנַּן.
כך מספר לנו משה, הקוראים, בגוף ראשון. ואנחנו אפילו לא יודעים אם אלוהים הרגיש את תחנוניו. אפילו לא יודעים אם המספר המקראי חש ברעד שבקולו. משה עצמו היחידי שיודע, שכשהוא אמר בלקוניות : "אֶעְבְּרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן", למעשה, הייתה בדבריו תחינה. ואז משה מספר על תשובתו של ה'. ואלוהים, אוי, אלוהים.... גם אלוהים יודע להיות לקוני ואכזרי: *תפסיק לדבר (להתחנן) *תסתכל- ואת מה שאתה רואה לא תקבל *תמנה את יהושע ליורש- כי הוא יוביל לכיבוש של מה שאתה רואה. *חזקהו ואמצהו את יהושע. חובתך שהוא יצליח.
ואז, אחרי השיחה הזאת, משה צריך לעמוד מול העם ולדבר איתם על חוקים ועל הכניסה לארץ. חוקים שהוא לא מילא. ארץ שהוא לא יראה. כל החוקים, כל עשרת הדברות, כל שמע ישראל.... הכל נאמר דרך השפתיים הסדוקות והלב השבור של "ואתחנן".
עם יקר, הנה לכם חוקים, והנה לכם ארץ. והנה אני. שעל בשרי למדתי: מי שלא שומר על החוקים, ומי שלא פועל בדיוק לפי צו הבוס שלו, לא יכול להיכנס לארץ. יפה וטובה ככל שתהיה. אני הבנתי שאני לא בעל הבית, אני רק השליח. כמה נורא לחשוב שמי שהקדיש את כולו את נשמתו את חייו- בכזאת קלות מפוטר.
כמעט סוף דבר אבל יש נחמה. אני מקווה לחשוב שמשה לא פרייר. אני חושבת ש"על הדרך", הוא משחיל כאן שתי גישות של איך לעבוד את ה'. מציג אלטרנטיבות. אפשר לקרוא את שתי היחידות המרכזיות של הפרשה, כשתי שיטות של אמונה: אחת- האמונה הבירוקרטית: עשרת הדברות. חוקים ומצוות. עשה ואל תעשה. שניה- באמונה, באהבה, במסירות, בתשוקה, בכל ללבך ובכל מאודך, בכל זמן ובכל מקום. אתה משנן את הדברים, ממלמל אותם, נושם אותם, מרגיש אותם וחי אותם וחווה אותם, ומתעטף בהם, והם כולך. והם אתה. ד שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד. ה וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ. ו וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל-לְבָבֶךָ. ז וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. ח וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל-יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. ט וּכְתַבְתָּם עַל-מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ מהות ברורה של קיום. אחד. ציר בהיר, שבכלל לא ברור מה משקל החוקים בו. יש מרכז כובד אחד, עקרון, ערך והוא החשוב. והוא המנחה. וזה מחייב את הבוס לסמוך על האדם ולראות אותו כשלם. ולדעת שהאדם מאמין ואוהב את הדבר. וזאת דרכו. ואם אלוהים בחר בו, ואם הצליח לשכנע את פרעה, ואם הצליח להוביל את העם במדבר 40 שנה, כנראה שהוא יודע מה הוא עושה. גם כשהוא דופק בסלע. פעמיים.
סוף דבר יש עוד נחמה. אני לא משה. ויותר מכך- הבוס שלי לא אלוהים. ואני, לא במדבר אני הולכת, ומאחורי אין עם, ולפני אין ארץ שלא אראה לעולם. לא עומדת על שום הר ולא במסיבת פרידה. והדרך בה אני הולכת, אני עדיין בתוכה. ואת דרכי לא יכול אף אחד לקטוע.
אני האדם הקטן, השורד מותש וחבול, אך עם זאת חדור אמונה, נאבק על חייו, על חירותו על כבודו על נשימתו, על נשמתו המפרפרת, המטונפת מאבק שנכנס לעיינים, שלרגע קטן הפך לבוץ כששפכו על האיש הקטן קצת מים, ובעוד רגע יתבהר הכל, יישטף בעצמת הנהר הגדול, חזק ומלא עוצמה יותר מכל פקיד, בכיר ככל שיהיה.
שבת שלום, נויה. מוזמנים להפיץ, לעקוב, להגיב.
למען הסר ספק ולמען לא הלוך רכיל הופץ שמע- עדיין עובדת במשרה מלאה במטח ואין הדברים אמורים על מטח. הכל בסדר.
פרשת השבוע- פרשת דברים. פרשת דברים היא הפרשה הפותחת את ספר דברים. את הפרשה הזו קוראים בשבת שלפני תשעה באב, יום חורבן בית המקדש, אותו נציין ביום שלישי. מדוע חרב בית המקדש ולמה זה מעניין, עדיין....
לפי הסבר אחד, בספר מלכים ב בפרקים כ ואילך, בית המקדש חרב בגלל התנהלות פוליטית שגויה של מלכי יהודה. האימפריה האשורית ששלטה באיזור, ירדה מגדולה, ומלכי יהודה לא השכילו לקרוא את מפה הפוליטית- האם להישאר נאמנים לאשור? כיצד בכלל ניתן לצפות את נפילת האימפריה? (עוד על מסע אשור לדיכוי המרד ביהודה- אפשר לצפות בקישור)
האם להפגין נאמנות כלפי מצרים, שלרגע היה נדמה כאילו היא האימפריה היורשת? האם להתחיל לחשוש מהבבלים ההולכים מתקדמים מכיוון מזרח? מתברר שהמלכים שלא לקחו את בבל ברצינות ולא שילמו להם מיסים- גרמו לתסבוכת פוליטית שבסופה נאלצה ממלכת יהודה לא רק לשלם מיסים רבים לבבל, אלא נענשה על ידי הבבלים- אנשי יהודה הוגלו לבבל וירושלים העיר- על בתיה, ארמונותיה ובית המקדש – נהרסו ונשרפו כליל.
לפי הסבר שני- בית המקדש חרב כעונש מאת אלוהים. על מה העונש? מבלי לחשוב הרבה, התשובה האינטואטיבית לשאלה זו- כי אנשי ממלכת יהודה חטאו- המנהיגים והעם. מה פירוש חטאו? לא האמינו באלוהים? לא באו לבית המקדש? לא העלו קורבנות? לא פעלו על פי הנחיות הפולחן? או חלילה- עבדו עבודה זרה? האמינו באלילים אחרים?
בנים גידלתי ורוממתי, והם פשעו בי... אומר הנביא ישעיהו.
למה? מה, מה עשינו רע? הרי כולם מתלבשים יפה והולכים לבית המקדש, במועדים וברגלים, זובחים זבח לה'. מה הבעיה? ההפטרה של פרשת השבוע- היא הפרק הראשון של ספר ישעיה. וישעיהו הנביא עונה תשובה מאוד מפתיעה על השאלה מהו החטא. ישעיהו לא קונה את המעשים, את הפעולות החיצוניות. למה לי רוב זבחיכם? הוא שואל. ואל תענו לי. החגים, המועדים, העלאת הקורבנות, התפילות- הכל צביעות. מדוע? כי ידיכם מלאות דם. כי אין התנהגות ראויה בין אדם לאדם. בין אדם לאדם. איכה הייתה לזונה קריה נאמנה? איך ירושלים, העיר שהייתה תפארת, שהייתה לראש- הפכה לזונה- נשלטת על ידי כל? התנהגות לא מוסרית של המנהיגים. המונעים משוחד ולא מצדק. כלומר, מבחינת ה' החטא הוא הצביעות- אל תבואו לבית המקדש בידיים מלאות בדם. אין טעם במעשים של פולחן אם יש בהם צביעות. אל תתדהרו במעשים. להיפך- זה ביזוי של המקדש. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה...
בית המקדש השני, נחרב בשנת 70 לספירה בתקופת שלטון הרומאים על הארץ. חז"ל מסבירים את החורבן בהסבר של שנאת חינם. אש חברתית שניצתה והביאה לחורבן חברתי, כפי שמסופר בסיפור המפורסם על קמצא ובר קמצא. כלומר, גם בית המקדש השני חרב בגלל בעיות חברתיות, קשות ועמוקות.
כעת ערב שישי. עוד רגע שבת. הרהורים על הקשר שבין אדם לחברו. כמה רגישות, כמה כוח, כמה עוצמה יש בקשר שבין אדם לאדם. באמצעות הקשר האנושי יש לנו היכולת לבנות ולהחיות, להכיל לחבק ולאפשר אחד לשני להיות.
ואפשר גם להחליש, להחריב ולהמיט אסון.
ההחלטה בידינו. מקווה שהמילים האלה מרככות דבר מה בלבבות. מאפשרות לראות אדם מול אדם. להקשיב ולאהוב ככה סתם, אהבת חינם. שבת שלום
