פרשת צו. העלאת קורבנות או הקרבת קורבנות? ולמה את מצפה?

פרשת צו, הפרשה השניה בספר ויקרא. מדברת גם היא על הקרבת הקורבנות.
לפני שבועיים לא כתבתי כי הייתי בבה"ד 1 בפעילות לקראת שבת עם
צוערים.
לפני שבוע הייתי חולה.
והשבוע אני עדיין.
בבקר ירדתי לשוק לקנות קצת דברים למרק עוף, ודמיינתי לרגע שאני ברחובות וארשה, וכמה שהייתי מסכנה, ואיך ברגעי האחרונים אני הולכת בשוק... עם גרון כואב... ראש דואב... חשבתי על כל הדברים שיש לי עוד לעשות היום לפני שבת (אני לא עובדת בשבת- מגיע לי יום מנוחה, לא? ששת ימים אני עובדת!), לא אפרט אילו דברים-
אבל בין היתר- עלי לכתוב על פרשת השבוע- שזה משהו שלקחתי על עצמי מרצון. וחשבתי על איך... על איך לא בא לי לעשות אותם. אין לי כח. הכל חשוב ומקסים ומלא ברוח ובתרבות עברית – אבל לא בא לי, בא לי לשתות קפה עם חברים, לבהות ברצי המרתון, להתבאס שאני לא רצה, לקרוא עיתון. להיות רגע סתם.
פתאום ליד הדוכן של הלחם (עוד רגע חמץ...) חשבתי על הכהנים- האם גם להם היה רגע של "לא בא לי"? הם פקידים- שיש להם תפקיד. תפקיד של תיווך בין העם והרבה אנשים פרטיים לבין האל. תפקיד עם הרבה אחריות, לתפעול מכונת עבודת ה'.
מה היה קורה אם להם לא היה בא?
אבל זה לא שכנע אותי. אמנם סבא שלי היה לוי, אבל אני לא כהן, וכואב לי הראש וכואב לי הגרון ואני בטוחה שגם לפקידי עבודת ה' היה רופא שחתם על גימלים מפעם לפעם.
ואז, כיוון שהיית ממש מסכנה, חשבתי על כמה אני מסכנה, על זה שאני מוכנה את יום שישי שלי להקריב למען הדברים שעלי לעשות- שיש בהם תורה ורוח, שיש בהם התחייבות וגם שיש בהם שכר- בואו נודה על האמת.... ואז חשבתי על המושג "קורבן".

זה לא היה ליד הדוכן של העופות, שאני לאחרונה מנסה כמה שפחות לאכול. על מהו הקורבן בחיים שלנו, ומהו הקורבן בתקופת בית המקדש ובימי קדם. בספר ויקרא לומדים ודנים בסוגיות הקרבת הקורבנות- אבל אלה ממש לא החיים שלנו. אלה מושגים רחוקים ביותר. היום, כשאנחנו אומרים "קורבן"- אנחנו מתכוונים לדבר יקר שנתנו, ובתמורה לכך קיבלנו דבר מה. הקרבנו חיים למען המולדת, הקרבנו זמן למען שכר, קריירה. הקרבנו משהו שלנו, למען אדם אחר שאנחנו אוהבים. רבנים ניחמו את האם ששכלה את בעלה ואת חמשת ילדיה שהם נשרפו כדי לכפר על חטאי ישראל.

הקרבת הקורבן, בימינו היא חלק מעסקה דו סטרית שבסופו של דבר- משתלמת. אני נותן משהו ומקבל משהו בתמורה, וכיוון שאני מסכים לתנאי ההסכם- אני חלק ממנו. אני חושבת שהקורבן בימי קדם היה שונה. העלאת הקורבן היא חד סטרית. אין משהו שיורד כנגד העלאת הקורבן. זה אקט של התקרבות לאל, מלשון קרבה.
הראשונים שהקריבו- קין ואחריו הבל- עשו פעולה ספונטנית, ללא דרישה של מערכת תן וקח. הם רצו להתקרב לאל. וה' התקרב למנחתו של אחד מהם. נח, לאחר שיצא מהתיבה- העלה קורבן לה'. אנחנו מפרשים זאת כתודה, אבל נדמה לי שזאת
פרשנות. זה פשוט דבר שעושים- דרך להתקרב לאל אחרי אירוע גדול. ב"תודה" אני מקטין, כאילו מצפה לאיזה לחיצ יד של "אין בעד מה, anytime"
אמנם, יש מקומות בתנ"ך בהם מסופר על "סחר חליפין" עם האל- כאשר יעקב סוגר עם ה' עסקה שהוא יעביר לו 10% אם ה' ישמור עליו- אבל זה יעקב וזאת עסקה קונקרטית. וגם חנה, כאשר היא נותנת את בנה, שמואל, לעלי למקדש- הוא שאול. היא שאלה אותו מה', וכעת משאילה אותו לה'. הילד אינו קורבן, זאת עסקה אחרת.
נדמה לי שהשימוש שלנו היום במושג העלאת קורבן יש בו ציפיה לתמורה, להדדיות. בין אדם לאדם, בין אדם לערך שאמור להתממש. ואילו במקרא הכוונה למעשה של התקרבות.
את מרק העוף כבר הכנתי. יצא טעים (הודות לשורשים ולירוקים שקיבלתי אתמול מחנה היקרה). קצת עבדתי, קצת ישנתי. מנסה בחיים שלי להתקרב, ולא להיות קורבן, ולא לצפות לתמורה או להדדיות.
או לפחות לא להיות מונעת מהציפיה לכך. אני מתקרבת. לא קורבן.

מביאה מהפס קול של הסרט closer. רק בגלל הקרבה הלשונית, ובגלל שזה שיר כל כך יפה. וגם כי מאיה הציגה לי את השיר הזה. אז תחזרי כבר מארה"ב ותמסרי לאמא שלך שאיתך כרגע, מזל טוב ונשיקות וחיבוקים ליום ההולדת.

שבת שלום.

מגילת אסתר- מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות?

הבת ה'אין מילים לתאר אותה כמה שהיא מדהימה' של אחותי שגם היא לא חסר לה, שאלה אותה לפני כמה ימים: למה קוראים למגילת אסתר מגילת אסתר? למה לא קוראים לה מגילת פורים או מגילת אחשורוש המלך או מגילת מרדכי? אז אחותי, שהיא כאמור גם היא לא חסר לה, ענתה לה- שאלה טובה מאוד. ומה את חושבת? למה קוראים למגילה הזאת מגילת אסתר? אז זאת שבדיוק לפני 6 שנים נולדה, בפורים, והיא כל כך אוהבת את החג הזה שהוא גם היומולדת שלה וכולם מתחפשים לכבודה, ענתה:

כי אסתר הגיבורה. אם היא לא הייתה מדברת עם המלך ועושה את מה שצריך לעשות, אז היו הורגים את כל היהודים.
ובכך, תמצתה המתוקה המהממת הזאת, שעוד שעות ספורות כולנו נתכנס בירושלים כדי לחגוג לה יום הולדת, את הלב של הדבר. אסתר היא הגיבורה. וגיבור הוא מי שעושה מעשה.

(התמונה: מתוך מגילת אסתר בקומיקס, בהוצאת מטח. עיבוד הטקסט המקראי- שלי. איורים- בלה גולדברג -טייב. קישור בסוף הרושמה לכל המגילה).

איך הפכה אסתר לגיבורה? מיתומה שעושה מה שדוד שלה אומר לה, היא נהייתה גיבורה שמצילה עם! הסיפור זימן את המצב. אבל מה קרה לה, בפנים, שגרם לה לתפוס אומץ?

אני מבקשת לקשור בין פרשת השבוע, כי תישא, לבין סיפור מגילת אסתר- כדי לנסות לענות על השאלה- מה קרה לה בפנים... איך היא תפסה אומץ....
בפרשת השבוע הקודמת, פרשת תצוה, דיברנו על ההידור בבגדי הכהן, על הזהב, על הפאר, על האבנים הטובות. פרשת השבוע שלנו, היא פרשת כי תישא. במרכזה –
חטא העגל. מה הסיפור? משה בושש לבוא, העם מבקש מאהרון , אחיו הכהן של משה, שיעשה
להם פסל, הוא מסכים, מבקש שיביאו לו את כל הזהב שלהם- ויוצר להם פסל. עגל מזהב: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

שבר. משבר. שבירה. איך הם עשו כזה דבר?!

איך הם עשו? איך לא?! ולא רק משום שמשה בושש לבוא... ולא רק משום שהם באו ממצרים ושם מקובל לראות בפרות כחיות הקשורות בקדושה. אלא כי שניה לפני כן, בפרשה- הועבר המסר שזהב, פאר – הם הקדושה! שהחיצוני המפואר הוא הקרוב ביותר לקודש!
ואם נלך אחורה- בשמות יט, בהתכוננות לקראת מעמד הר סיני- כולם צריכים לכבס את הבגדים לקראת האירוע. אז אפשר בהחלט להבין שהעניין החיצוני, הלבוש, הפאר, הזהב, הנוצץ, הוא הדרך לעבוד את ה'!

מופשט? איזה מופשט? יש איתנו עמוד אש ועמוד ענן כל הזמן. מוחשי ביותר. ומנהיג שעשה קסמים מול פרעה. הכל מוחשי ונראה וגלוי. ובשיא הקדושה- שיא הפאר. זהב!
הזהב, הפאר, הנוצץ- הם מלכודת, מוקש (כך גם בסיפור גדעון בספר שופטים ח פסוק 27- שם גדעון יוצר אפוד זהב לעבודת ה', והעם שוגה ועובד בו עבודה זרה- "ויהי לגדעון וביתו למוקש".).

גם במגילת אסתר, יש הרבה פאר, זהב, שפע, התרברבות, חיצוניות. בממלכת אחשורוש. 180 יום בשנה הוא שותה, השרים מנהלים את הממלכה, מלכה שמוזמנת לבוא יפה בכתר מלכות לראשה (חז"ל מפרשים- בלבד). מרוב פחד שכל הנשים ינהגו כמוה- היא מסולקת. המלכה החדשה שמחפשים- צריכה לענות על שלושה קריטריונים- שתהיה יפה, בתולה וצייתנית. מלך שרוב הזמן הוא שתוי, נותן למי שרוצה לעשות מה שהוא רוצה -לא מברר עם
המן, נגיד, מי זה העם הזה שהוא רוצה להשמיד ומה בדיוק הם עשו שמגיע להם כזה עונש. וגם כאשר אסתר תחשוף בפניו את הדבר- הוא אפילו לא ידע לחבר ולהגיד שזאת היא הקשורה לכך (נכון שמרדכי אמר לה לא להגיד..אבל.. אדוני המלך... תברר קצת על האישה...) המן רוצה להשמיד את מרדכי ואת עמו- על זה שהוא לא משתחווה לו, על זה שהוא מפגין גינוני כבוד חיצוניים לשר המלך. כשהורגים במגילה הזאת – גם תולים על עץ. שכולם יראו.
בקיצור- הכל מוחצן.

אני מבקשת להתמקד בפרק ד במגילת אסתר. כדי להבין מה השינוי הפנימי שהביא את אסתר להיות בעלת כוח ומסוגלות פנימית להציל אומה שלמה. הפרק מתחיל לאחר הצו להשמדת היהודים. כל היהודים אבלים בכל רחבי הממלכה. ומרדכי בא בשק עד לפני ארמון המלך. מביאים לידיעת אסתר את הדבר. והיא שולחת לו בגדים. הוא מסרב לקבל אותם. היא שואלת "לָדַעַת מַה-זֶּה, וְעַל-מַה-זֶּה".
כלומר- היא לא ידעה על הצו. היא הייתה בארמון ולא ידעה מכלום. מה שמפריע לה בנוגע למרדכי זה שהוא לבוש שק. שק הוא סימן לאבל. אבל החיים בארמון הפכו אותה לקצת קהת חושים, אולי, ולכן היא לא שאולת על מה אתה אבל, אלא שולחת לו בגדים. העיקר-שתראה כמו שצריך. ורק אחרי שהוא מסרב, היא מבררת מה הסיפור.

עיצוב הסיפור כל כך יפה כאן. אסתר בארמון. סגורה. מרדכי בחוץ. במרחבי 127 מדינה, בהם יהודים אבלים על השמדתם. הוא בחוץ. את המסרים ביניהם מעביר רץ שליח. אין מפגש. בין פנים לחוץ. אין מפגש.

אז מרדכי מספר לשליח את דבר הצו להשמדת היהודים ואף מביא לו דוגמית מ"פתשגן הכתב"-האגרת שיצא מטעם המלך. ברור שמרדכי פונה אל אסתר כדי שתעשה משהו. ואז היא עונה, תשובה של מי שכבר נמצאת יותר מדי זמן בארמון. תשובה של "הכל" של "כולם" (אם תקראו בתשומת לב, תראו שזה מן צורת דיבור שנדבקת באנשים הנמצאים בארמון – הם מדברים ב"כולם"- כי הם שולטים ב"כולם" ויודעים "הכל".)

אז גם אסתר כזאת: כָּל-עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ
וְעַם-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יֹדְעִים, אֲשֶׁר כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר
יָבוֹא-אֶל-הַמֶּלֶךְ אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא-יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ
לְהָמִית, לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט-לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת-שַׁרְבִיט הַזָּהָב,
וְחָיָה; וַאֲנִי, לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ--זֶה, שְׁלוֹשִׁים יוֹם

במילים פשוטות- אני לא אסכן את עצמי.
הסברים מועברים למרדכי, והוא פוצח בשורת נימוקים. חדים כתער ולא משכנעים כל כך עבור אסתר....

ראשון: אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים....
את חושבת שאת מוגנת בארמון? שאת כבר לא קשורה ליהודים?

שני: כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת--רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר....
נימוק רע מאוד- אז למה שאתסר תסכן את חייה "שמקום אחר" (אלהים?) יצילו את היהודים.
שלישי: וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ...
עבור יתומה, מנותקת מארצה, ששמה המקומי הוא שמה הרשמי (אסתר) ושמה היהודי
רק נזכר (הדסה)- זה ממה לא נימוק. מילא היא כבר אבודה ואומצה על ידי הפרסים.

רביעי: וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת,הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת....

הזמן. העת זאת. השאלה המהדהדת. השימוש במילה שיכולות להיות לה אין סוף משמעויות "מלכות".
מה זה אומר- שיש לך ייעוד? תפקיד? או אולי - הזדמנות?
ומהי המלכות? כותרת תפקיד? אוסף של תכונות שהרגע הזה מחלץ מתוכך? או
שמלכות זאת תכונה פנימית? מלכות זה עושר? זה זהב? זה ארמון? או שמלכות זה מנהיגות?
זה אחריות? זה מחוייבות? זה אתגר זה סיכון?
זאת השאלה לגבי בגדי הכהן, זאת השאלה לגבי מעמד הר סיני, וזאת השאלה
לגבי היהדות והתרבות העברית היום, וזאת השאלה לגבי אסתר- את מהחוץ אל החוץ, או שאת
מהחוץ אל הפנים- ומשם החוצה?
ולנימוק הזה, לשאלה הזאת, היא קשובה. שאלה שמציגה את המלכות באור
ניאון קר, או באש הלהבה-את תחליטי איזה מן מלכה את. ומה סוג הנוכחות שלך בתפקיד.
ואז, פורצת מתוך אסתר- המלכה. ברגע אחד. היא מחלקת הוראת למדרכי:

כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי
וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם--גַּם-אֲנִי
וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן; וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת,
וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי.

ומעכשיו, מרדכי הוא זה שעושה את מה שאסתר אומרת:
וַיַּעֲבֹר, מָרְדֳּכָי; וַיַּעַשׂ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוְּתָה עָלָיו
אֶסְתֵּר.

ושיאו של הדבר, בעיני- הוא בהתכוננות של אסתר לקראת הפניה למלך (תכנית מופתית שעוד ידובר בה).
פרק ה פסוק 1: " וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית-הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית, נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ; וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ, בְּבֵית הַמַּלְכוּת, נֹכַח, פֶּתַח הַבָּיִת."
את המלכות היא לובשת. אולי זה כבר משהו בתוכה, שרק צריך לתת לו ביטוי חיצוני, ואולי זה אקט חיצוני, שאמור לנסוך בה כח ותעוזה, לעורר ולחלץ מתוכה את הכוחות הטמונים בה. והנה היא כבר עברה שלב- היא בחצר הפנימית... לא רק של הארמון- אלא של עצמה...

וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת....

חג שמח!

תודה לקבוצת הלומדים איתי בעלמא בקורס "נשים מפתות במקרא ולא במקרע", על מפגש הלימוד השבוע בנושא מגילת אסתר, מתוכו הבאתי דברים לכאן. תודה לד"ר רוחמה וויס על דברים ששמעתי ממנה
פעם והיו השראה לדברים אלה. תודה לאחותי שסיפרה לי את הסיפור ולבתה המתוקה שאני
צריכה לרוץ ולהספיק עוד לקנות לה מתנה, תודה לך על השאלה, וגם על התשובה. ברשותך
הרחבתי מעט.
חג שמח!

מוזמנים לקרוא את מגילת אסתר בקומיקס שהפקנו במטח

http://www.school.kotar.co.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=94672264#153.116.3.fitwidth

השיר שאחשורוש שר לאסתר כשהיא מצאה חן בעיניו:

פרשת תצווה. שמתי לי פודרה?

פרשת תצוה.
שמות כז 20 עד ל 10. במרכזה של הפרשה- פירוט של בגדי הכהן הגדול בבואו אל המשכן. "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת.... (שמות כח 2) בגדי זהב, ציץ, תפארת, שהם, אבנים, פיתוחים, חותם... פסוקים ארוכים המתארים את בגדי הכהן.
תיאור תהליך קפדני שבסופו תוצאה מהודרת- תיאור שאותי כמעט מביך. מביך בהידור, בהתעסקות ה"לא רוחנית" הזאת. בגשמי ובמפואר. הכהנים, זה ידוע, הם פקידים, טכנוקרטיים. אבל גם בבירוקרטיה, אפשר להבחין בין סעיפים שהם מהות לבין סעיפי הידור. כל כך הרבה פרטים, השקעה, מלל על ההידור הזה, על הפרטים, על הזהב, על הכבוד, על התפארת...
זה מביך כי לא ככה אני מדמיינת את עבודת ה'. אני לא אדם דתי ולא אדם מאמין, אבל יש לי חיבה לסיפורי החסידים על הילד השורק וכך נפתחים שערי שמיים, ויש לי סלידה מזה שאנשים משלמים מאות דולרים לכיסא בבית כנסת, או מנשקים מזוזה, או ספר תורה. כי המהות היא לא בקליפה.

זה מביך אותי כי מי שמכיר אותי יודע שאני מתלבשת תמיד מאוד פשוט. ג'ינס. חולצה אפורה או שחורה. תמיד פחות או יותר אותו סוודר. מתאפרת מאוד בעדינות. וגם רק לעתים. קצת דומה לחלק מהאנשים שסביבי, ומאוד שונה מהרבה נשים ואנשים שעסוקים הרבה במראה- האיפור הבגדים התכשיטים העקבים המותגים. אין בזה טוב או רע. זה פשוט לא אני. שאני נכנסת לחנות בגדים אינ מחפשת שם את הבגדים שכבר יש לי בארון. למה? הרבה סיבות. בין היתר כי זה לא הכי חשוב בעיני. זה חשוב. אבל לא הכי חשוב. מדויק ומכבד -כן. גוזל הרבה זמן מהעיסוק בדברים שלי הם חשובים יותר- לא.

אמנם, מי שעוסק בתורה, חייב לשמור על בגדים נקיים, כדי לכבד את התורה שהוא עוסק בה- מתוך דברי חז"ל: "כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה" (מסכת שבת קיד א). אבל איך מכביסה וגיהוץ הגענו לכסף וזהב?

הרי כאשר דוד המלך, בעוד הרבה פרקים, ישב בארמונו המפואר, ויראה את המשכן באוהל המועד, "עלוב" הוא מיד נזעק: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה" (שמואל ב ז פסוק 1)

גם נתן הנביא מסכים איתו, ומיד הם מחליטים שצריך לבנות בית מקדש- בית מפואר לארון ה', לתורה, לברית. זאת התכנית שלהם... אבל לה' יש תכנית אחרת! עוד באותו הלילה ה' נגלה אל הנביא ונוזף בו, ומבטל את תכנית המקדש, הבית המפואר לארון ה'. מי ביקש מכם בכלל...? ממתי ה' צריך בית?
והנה כאן – לא רק גשמיות, ביגוד חיצוני, מעטפת. אלא שהביגוד יש בו הידור, זהב, כסף, פאר... כמעט כפירה בעיקר.
אני מבקשת להציע שלוש הצעות להתמודדות עם המבוכה שלי.
אחת – הקשורה לנצח. אהרון ובניו חיו בדור שהיה שם. בהר סיני. הכהנים הבאים – שאמורים לתפקד בקודש- אמורים להיות ניזונים מהעבר. מהתרשמות, ובעיקר- מהנחיות ברורות. ועל כן, בגדי הכהן, כמו כל פירוט עבודת הכהנים, צריכים להיות מפורטים ובהירים. (למעוניינים- אפשר להיכנס לתורת המקורות ולטענה כי למעשה פסוקים אלה הם מקור כהני).
זה מסביר את הפירוט, אבל זה לא מסביר את הלבוש, ואת ההידור.
אם כך, להצעה השניה. בימים אלה, אנו נערכים לקראת חג פורים. חג שאחד ממנהגיו הוא מנהג התחפושות. מקור המנהג הוא לא במגילת אסתר, אלא מנהג אירופאי מאוחר, שאימצו היהודים (כנראה קרנבלים בונציה, מהמאה ה-14). אולם גם בתוך מגילת אתר עניין הלבוש והבגד הוא מוטיב. ושתי שנדרשת לבוא בכתר מלכות (וחז"ל דורשים- בכתר מלכות בלבד, כלומר ללא בגדים), מרדכי שלובש שק ואפר ומסרב להחליף את בגדיו, המן שמצווה להלביש את מרדכי בבגדי המלך, להושיבו על סוסו של המלך, להוליך אותו ברחובות ולהכריז- ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו! ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו!. הבגד נוכח, והבגד הוא דרך, בתוך המחזה הזה, להביע רגשות, עמדות ותפקידים.
אחד הרגעים היפים ביותר הקשורים לבגדים במגילת אסתר, הקשור ב.. אסתר.
כאשר מרדכי מעביר לאסתר מסרים בהם הוא דורש ממנה לקחת אחריות ולהציל את עמה, ולא לחשוב שהיא מוגנת כשהיא בארמון המלך... מרדכי אומר לה משפט נוקב, חזק, ושואל אותה: ... וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת? (פרק ד פסוק 14). http://kodesh.mikranet.org.il/i/tr/t3304.htm
מהי המלכות...? מינוי? תחושה? שליטה? אחריות? כוח? זה רגע אחד או קו שעוברים לנצח? זה תפקיד? תכונות פנימיות? כורח הנסיבות? רגע שמחייב לפעולה ולא רק מוציא אלא ממציא מתוך אדם כוחות? שווה להתעכב רגע ולחשוב על השאלה הזאת בחיים שלנו.
אסתר משתכנעת ומבינה שהיא צריכה לעשות מעשה. ואז... כדי להיכנס לתוך התפקיד, המינוי, האחריות שהיא לקחה על עצמה... היא לובשת בגדי מלכות " וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת..." פרק ה פסוק 1
כלומר- לשיטתה- ואולי גם לשיטת הכהן הגדול- כדי להיכנס לתפקיד, כדי להיות שם לגמרי, דווקא כדי שזאת לא תהיה תחפושת – צריך ללבוש בגד חיצוני, שמחלחל אל הפנים.

אולם עדיין לא ענינו על שאלות ההידור. מה ההתקשטות המרובה הזאת? ולהצעה השלישית... כשקראתי את הדברים, פתאום הכהן היה נדמה לי כמו כלה ביום חתונתה. ואז הבנתי משהו שלא הבנתי בפעמים הקודמות שקראתי את הפרשה. אנחנו עדיין בסצינת הברית. משה עדיין בהר. הטקס עדיין בעיצומו. בכל מיני פלגים וזרמים ביהדות, וגם אפילו בתוך התנ"ך עצמו, אפשר לזהות תפיסה של יחסי ה' וישראל כמו יחסי בעל ואישה ואת הברית- כברית נישואין .הנה ירמיהו, פרק ב פסוק 2 " כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" .http://kodesh.mikranet.org.il/i/tr/t1102.htm
כאמור, אני לא אדם דתי, אבל אני אוהבת את הרעיון הזה. שאולי, אולי, אולי הכהן, כנציג העם בקודש, מתקשט ומתייפה כמו כלה ביום חתונה, לקראת הברית עם הקדוש ברוך הוא. הברית המתחדשת תדיר.
קצת כמו בשיר שהלחין ושר אביתר בנאי למילותיה של שריל פרו מתוך ספר הילדים אמא אווזה, בתרגומו של אורי סלע. אסוציאציה פרועה שלי...

שבת שלום. מוזמנים להתלבש יפה לכבוד משהו

פרשת משפטים (שמות כא 1 - כד 18).מידה כנגד מידה.
".... וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. כד עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל: כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה" (שמות כא, 25-24)
עקרון ענישה שמובא כחלק מהמשפטים שמוסר משה לעם. עין תחת עין. שן תחת שן.
בגן זה יוצא משהו כמו "הכל עובר עלייך!" יחד עם הרבה בוץ בפרצוף של זה שהתחיל, או אצבע בעין, או בעיטה במגדל שזה שהרס לי בנה. כל ילד יודע את העקרון הזה גם מבלי לקרוא את פרשת משפטים. וכל מ שאי פעם גנבו לו קלמר, או הרביצו לו בהפסקה, או עשו עליו חרם, או הלשינו עליו בצבא, או דפקו לו את האוטו או גנבו לו את החברה, או בגדו בו, או נאפו בו, או עשקו אותו או רצחו לו. איך כל אחד יודע ש"הכל עובר עלייך.."? כי כל אחד, אחרי העלבון, רוצה לנקום, שמישהו ישלם את המחיר. זה לא רק פיצוי (בצורת כסף או בקשת מחילה) כי פגעו לי באגו. בכבוד שלי. בי. ואני רוצה לדפוק בחזרה. איפה? כמו שפגעת בי בנקודת התורפה- הכל עובר עלייך- בנקודת התורפה שלך. לכל אחד יש עין, לכל אחד יש שן. לכל אחד יש אהבה או ילד או הורה או חולשה שאפשר לתקוף. ואיפה שפגעת בי- אפגע בך. בעיניים אדומות ויבשות וצרות מרוב כעס.

אבל אם כל ילד יודע את זה, אז מדוע צריך לחוקק כזה חוק?
מה החידוש בחוק הזה? ומה המימד האלוהי פה, אם כל ילד יודע את זה? ואם גם בתרבותיות אחרות היה כזה חוק, אז מה ייחוחדה של התורה, בהקשר זה? (לקריאה נוספת על עקרון מידה כנד מידה"טאליו" בתרבויות מקבילות)

בפרשת משפטים מובא עקרון הענישה "מידה כנגד מידה". יש משהו מאוד ילדותי ופרימיטיבי, מאותו מקום של האינטואיטיביות, בתגובה הזאת. ככה משיגים צדק? אם לי רע שגם לך יהיה רע? נוצרת משוואה מתמטית, ואולי מירוק הנפש הנפגעת, בתחושה שלא רק אותי דפקו- אבל ככה משיגים חברה מתוקנת? ב"הכל עובר עליך"? אז ככה אלוהים מתכוון להשיג חברה מוסרית וצודקת?

כדי להבין את עוצמת החוק ואת חשיבותו, נחזור רגע לגן...
מה יעשה הילד הנפגע, אם הוא רצוץ ושבור ואין לו כוחות להחזיר? לא כוחות גוף ולא כוחות נפש?
ומה עושים במקרה הפוך- כשהנפגע מחזיר, ומחזיר, ולא מסתפק ב"הכל עובר עלייך" אלא ממשיך , לעניין המה יש בידייך, ומה עשה חתול... מה אז? איך עוצרים את זה?
ומה עושים כשמי שפגע- אין לו נקודת חולשה, הוא כל כך מחוספס וקשה ואדיש, שאין לו חולשות, שכלום לא אכפת לו, וכלום לא יפגע בו, לפחות כך נראה?
ונגיד והפוגע יבקש סליחה, מה יעשה הילד הנפגע עם ה"סליחה" ? כמה סליחות אפשר לבקש עד שהיד תירפא, עד שהעלבון יתפוגג?
ונגיד והפוגע יפצה את הנפגע. במקרה שאפשר לפצות- יקנה לו קלפים חדשים במקום אלה שקרע לו, יביא לו לגו חדש... מי קובע כמה? והאם היכולת הכלכלית של הפוגע לקנות בכל יום לגו לנפגע, מקנה לו את הזכות לבעוט לו במגדל? (רוצים יותר חמור? אם לילד הפוגע יש כסף בלי סוף, האם מותר לו לבעוט בשיניים של הנפגע ולממן לו רופא שיניים בכל פעם?)
ומה עושים כשאין גנן או גננת בסביבה לעצור את הפוגע, או לחבק ולעצור את הילד שפגעו בו, שרוצה פיצוי, נקמה, והחתול...?

ונעלה כיתה. נדמה לי שזה כוחו של החוק בפרשת משפטים :מידה כנגד מידה.
*יש שוויון מהותי בין בני אדם- לכולנו יש עין, שן, נפש, עור. תסתכל עלי. תתבונן בי רגע לפני שאתה מכה או פוגע. תסתכל על עצמך.
* השוויון נותן לנו כוח. כשם שיש כוח לפגוע, יש כוח להחזיר. ולדרוש.
*כיוון שכך- בחוק יש כוח הרתעה. לכולנו יש נקודות חולשה. מאזן אימה. אז אתה אל תפגע בי ואני לא אפגע בך. גם לך יש עין, אם אתה מבין את כוונתי...
*אסור שיהיה יתרון לעשירים, בכל הקשור בזכויות היסוד של האדם- על גופו, על נפשו. אפשרות התשלום בעבור הפגיעה, מנציחה מעמדות והופכת את העני לחסר זכויות על הרכוש הבסיסי ביותר שלו- הוא עצמו.
*אין מחיר כספי, לפי חוקי התורה, לפגיעה באדם אחר. אי אפשר לפצות בכסף עבור יד, או שן, או עין. אלה איברים של אדם, אדם שנברא בצלם. (אחר כך, בפרקטיקה של החיים, במשנה יבחינו בין יד של פסנתרן, לדוגמה, לבין יד של איש אחר, וינסו לתמחר את השווי של הפגיעות- בהתאם למקצוע של כל אדם ולמידת הרוויות של האיבר לצרכי פרנסה. למעשה חכמי המשנה קובעים קביעה הפוכה לחוקי התורה. פעמים רבות המשנה, במפגש עם המציאות של החיים, מתרגמת את חוקי התורה להלכות מעשיות, גם אם לפעמים נוגדות את הכתוב בתורה) עוד על כך במאמר מרתק של ד"ר מיכאל ויגודה.
* הכל מדיד... המשנה קובעת "אלו דברים שאין להם שיעור: הפאה, הביכורים, והראיון, גמילות חסדים ותלמוד תורה" (פאה א, א; חגיגה ז ע"א). כלומר- איך אפשר למדוד את הדברים הללו? והנה כאן- יש מידה, יש דרך לכמת. לא את העלבון, לא את הצער, לא את ההשפלה, לא את השלכות הפגיעה- אבל הנה אני והנה אתה. מידה כנגד מידה. לא בכסף. אלא במהות.
*הגבלה – באופן פרדוקסלי, אני מבקשת לטעון שהח הזה מגביל. מידה תחת מידה. לא פחות- אבל גם לא יותר.רק עין תחת עין. למרות שבא לך לנקר לו את שתי העיניים מרוב עלבון. רק חבורה תחת חבורה. לא להרוג במכות. השופך דם האדם- באדם דמו יישפך. באדם אחד, לא בכל המשפחה וכל הכפר (זה ההבדל העקרוני בין גאולת דם לבין נקמת דם). וכמו שהחוק מתיר להעניש ודורש צדק, כך גם החוק מגביל את התגובה הנקמנית, ודורש רק צדק. לא יותר.

לפני שנמשיך לעיסוקי סוף השבוע, מבקשת לחלוק אתכם שני שירים. אחד של דליה רביקוביץ, "דברים שיש להם שיעור", מתוך תהום קורא" 1978. ושני של סטינג "שביר". אולי בשביל צריך את אלוהים. כדי לזכור, למי ששכח, כמה שבירים אנחנו.
לב תחת לב, מבט תחת מבט, חמלה תחת חמלה, הקשבה תחת הקשבה. אהבה תחת אהבה. מידה כנגד מידה.
אלה שירים שרואים את האדם. רואים אותי. רואים אותך. בגובה העיניים. וכך נוצרת דרישה. נוצרת מחוייבות ביני לבינך. שלא לדבר על אהבה או על חברה מתוקנת.

דברים שיש להם שיעור/ דליה רביקוביץ

אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתוֹ עַכְשָׁו
בְּכָל כֹּחִי .
עוֹד יָמִים אֲחָדִים וְאֶחְדַּל.
וְכָךְ זֶה הָיָה בַּהַתְחָלָה:
אָהַבְתִּי אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁחַמָּנִית אוֹהֶבֶת אֶת הַשֶּׁמֶשׁ
וּכְמוֹ שֶׁהִיא נוֹטָה אֵלָיו.
וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁהוּא הַשֶּׁמֶשׁ
וְלֹא שֶׁאֲנִי חַמָּנִית.
אָהַבְתִּי אוֹתוֹ בִּגְלַל מַה שֶּׁהוּא
וּמַה שֶּׁאֲנִי.

לִפְעָמִים כְּשֶׁצַּעֲרִי גּוֹבֵר עָלַי
אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר לוֹ
אֲדוֹנִי, אַתָּה בְּכָל הָעוֹלָם,
בְּכָל הָעוֹלָם, וְרַק לֹא פֹּה.
וּמִלְּבַד זֶה, אֲדוֹנִי,
חַיַּי נְתוּנִים בְּכַפְּךָ.
אֲבָל אֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם שִׁעוּר
וְאֵלֶּה דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם טָעוּת.
אֵלֶּה דְּבָרִים
שֶׁהָיוּ מֵעוֹלָם.

שבת שלום

פרשת יתרו. תורה לכולם. זילות או קדושה?

פרשת יתרו.
בפרשה מובאות שלוש אפיזודות. האם ומהו הקשר ביניהן?
אחת- יתרו, חתנו של משה, שרואה שמשה לא עומד בעומס. כל אחד, כל אדם ניגש למשה ומבקש משפט. ומשה כנראה לא עומד בעומס, אני מנסה לדמיין את התור הארוך שלפניו. את הצעקות, את הדחיפות, את הלחץ העצום על כולם. ואז יתרו, שמתבונן מהצד אומר :" נָבֹל תִּבֹּל גַּם-אַתָּה גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ". (שמות יח 18)
הצעת הפתרון של יתרו- להיעזר בעוד אנשים: מיהם האנשים האלה:
"אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע ..."
ומה הרעיון?
"...וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. כב וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם בְּכָל-עֵת וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ... :" (שמות יח 25)
אפיזודה שניה – בפרק יט- ההתכוננות של העם לקראת קבלת התורה. ענן... עשן... התקדשות.. התכבסות.. הימנעות... התרגשות לקראת... כולם לוקחים חלק בהכנות לקרת הרגע הגדול... ההתרגשות עצומה.... "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה (פסוק 16)

אפיזודה שלישית- בפרק כ- עשרת הדברות! קבלו אותם! ועשרת הדברות... מפתיעים! לא מדברים על פולחן ועל העלאת קורבנות, לא מדברים על לימוד תורה כערך מרכזי, לא מדברים על הקמת בית מקדש כיעד ואפילו לא מדברים על תכניות לכיבוש הארץ. אלא על מצוות אחרות לגמרי שעוד רגע נדון בהן. מצוות שבאופן כללי אפשר לומר שהן בין אדם לאלוהיו- פרטי לגמרי. ומצוות שהן בין אדם לחברו- חברתי לגמרי. והדברות- לא מופנים אל משה בלבד, לא מופנים אל הכהנים בלבד, לא מופנים אל שופטי הביניים שמינה משה – אלא אל כולם. כל אחד ואחת. אתה- לא תרצח. אתה הפרטי. אתה- לא תגנוב, כן אתה, וגם את. והמנוחה בשבת- לך ולך ולך. לא רק לעשיר, לא רק למנהיג, לא רק לכהן, לא רק למקיים המצוות, לכולם. שוויון בזכויות ובחובות.
האם יש קשר בין שלוש האפיזודות בפרשה?
ו... למה קוראים לפרשה החשובה הזאת על שם הנוכרי...כהן מדיין... למה לא פרשת משה? מן הראוי, לא?

להבנתי יש קשר.
השיטה הראשונה- היא שיטה בה המנהיג הוא נושא החוק, מייצג החוק, הוא החוק. הציבור לא מודע ולא יודע כיצד לנהוג. התלות במנהיג גדולה, והמנהיג הוא הקובע בכל אירוע כיצד יש לנהוג ולהחליט. קטן כגדול. לאדם אין ידע, אין אפשרות להפעיל שיקול דעת, אין אפשרות לקבל החלטות ומכאן גם אין לו אחריות.
השיטה השניה- התפתחות ושיפור של השיטה הקודמת- היא שיטה בה יש מעמד ביניים שנושא את החוק. אנשים טובים- אנשי אמת שונאי בצע- והם בכך ראויים לשאת החוק ולשפוט בין טוב לרע. ומולם- ציבור שלם שנשפט. ציבור שמהו? אנשי שקר ואוהבי בצע? שונים במהותם מאנשי המשפט והחוק?
מתברר שלא, לפחות לא ברמת הציפיה והמודל המוצג בשיטה השלישית: מעמד הר סיני. מתברר שיכול להיות שה' רואה את הציבור באופן אחר. ציבור שיש לו פוטנציאל להיות אקטיבי. אחראי. אולי זאת הייתה התכנית המקורית של ה'- לתת את התורה לכל העם וכל מה שהיה עד עכשיו היה מן מצב ביניים זמני כזה, ואולי זאת התגלגלות ספונטנית, שמקורה ברעיון של יתרו (ולכן אולי זה שהפרשה החשובה הזאת תיקרא על שמו), ועברה שלב לרעיון השופטים, ואז פתאום- יוריקה! כל אחד יכול לדעת את התורה! כל אחד יכול לדעת מה דורש האל! כל אחד יכול לדעת מה חוקי ההתנהגות בחברה! ואולי... אולי כך תפחת עבודת השופטים?! והכי חשוב- אולי כך תהיה חברה טובה יותר, אם לכל אחד תהיה הידיעה האישית של מה נכון ומה לא נכון, של מה מותר ומה אסור, של דרישות החוק? צריך הרבה אומץ בשביל זה. צריך להניח כהנחת יסוד של המחוקק שכל אדם יכול וראוי ומתאים. לא רק משה. צריך להניח שכל אדם הוא אוהב אמת ושונא בצע. לא רק השופטים. צריך להאמין באדם. בבני אדם. בכל אדם. וצריך לראות באדם כבן חורין, חופשי. חופשי בוגר ואחראי דיו כדי לקבל החלטות בעצמו, בתוך מרחב החיים. ואולי זה עוד שלב בחירות ההולכת ונבנית של בני ישראל. החוק, מעכשיו, הוא לא בידיים של פרעה, ולא בידיים של השוטר המצרי, וגם לא בפיו של משה או של אחד השופטים- אלא אתה ואת, כל אחד, נושאי החוק. ונדרשים להכריע בין טוב לרע. וזאת חירות. להיות אדם עצמאי, אחראי, ריבון, שמתנהל בתוך מערכת חוקים שכולם מחוייבים לה וכולם שווים בה.

הרבה נכתב על עשרת הדברות. אין סוף נכתב על עשרת הדברות. ציינתי בתחילת הדברים שבאופן מפתיע, אין כאן מצוות הקשורות בפולחן, או בארץ, או במקדש. אלא בבני אדם. ביחסים שבינם לבינם. מחשבות לסיום:
*למה אנוכי ה' אלהיך שהוציאך מארץ מצרים? שלא תחשוב שזה פרעה, או משה, או חס וחלילה עגל זהב,... אופס... הנחת היסוד לכל ההסכם בין עם ישראל לבין ה', התשתית- היא ההכרה שזה האלוהים שהוציא ממצרים. הבלעדיות.
*כיבוד הורים.... אריכות ימים... מה הקשר? אריכות הימים לא של האדם הנקודתי, הפרטי, הכאן ועכשיו. היה משהו לפניך ועוד יהיה אחריך. אם תכבד את העבר יהיה לך עתיד. (מותר בתוך כבוד למסורת לעשות כל מיני דברים, כמו לחיות בגולה, לעשות מעלית של שבת, להמציא פלטת שבת, להתיר שירות צבאי והגנה על המדינה, לחדש הלכות, לאהוב את רעך כמוך, כל מיני דברים מותר לעשות במסגרת הזאת...)
*שבת... מתנת האל לברואיו. שוויון מלא. כולם. עכשיו. לנוח. אין דבר יותר חשוב מהאדם כרגע. מרוח האדם, מגוף האדם. העבודה – ששת ימים תעבוד. (זה צו- נכון? צריך לעבוד שישה ימים? כתוב בעברית?). אבל העבודה היא לא המטרה. היא האמצעי. למה- שכל אחד יחליט למה. אבל השבת היא כלי לסנכרן מערכות- מה עיקר, מה טפל, מה חשוב, מה דחוף, מה סובל דיחוי ועל לא כדאי להתעצבן. זו הזכות לחירות. שחרור מכבלי היומיום.
*לא תרצח- הזכות החיים. ולאף אחד אין רשות ליטול את הזכות הזאת או לפגוע בה. לאף אחד. וכולנו מחוייבים לאמנה הזאת. וכולנו ראויים להרגיש מוגנים בחברה בה אנו חיים.
*לא תנאף- שמירה על התא המשפחתי כערך. על האמון בין בני אדם.
*לא תגנוב- שמירה על הזכות לקניין. לרכוש. חוקי התורה מתייחסים כל כך הרבה למי שאין לו- חובת המעשר, ולקט, ושכחה, ופאה ,ושמחת בחגך. אבל – הנה חוק שמגן על מי שיש לו. גם עליו צריך להגן. ואולי החוק מגן שוב על מי שאין לו- שלא יחטא אל מול מי שיש לו, מרוב קנאה, שנאה או פיתוי או צורך. בכל מקרה לא גונבים. יש חוקים אחרים שמסדירים התמודדות עם מצב שלמישהו אין.
*לא תענה ברעך עד שקר- הזכות למשפט הוגן. כמה בסיסי וחסר.
*לא תחמוד. אחד הקשים. איך אפשר לאכוף? איך אפשר לדעת? רש"י מפרש שהעיניים הרואות, מדווחות ללב שמדבר עם הידיים שגונבות, רוצחות, נואפות. לא תחמוד הוא מעין סייג לכל. אבל מה שיפה, זה שהסייג הוא פנימי. כל אדם בינו לבינו. לא צריך לעבור מדרכה או לירוק. כל אחד בינו לבינו יגדר ויסייג את עצמו.
*הרבה לאווים- הרבה לא תעשה. וכל היתר בעולם הזה- לעשות, לעשות, לעשות. ליצור ולברוא.
"כל שחוכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושורשיו מועטין, והרוח באה ועוקרתו והפכתו על פניו... אבל כל שמעשיו מרובים מחכמתו למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטין ושורשיו מרובין, שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו... " (משנה אבות ג יז).
מוזמנים לקרוא להגיב להפיץ לחיות על פי חוק
הלוואי , יהודית רביץ שרה שירת נשים נהדרת למילותיו של אהוד מנור.

פרשת בשלח. על הייאוש והתקווה.

פרשת בשלח. שמות יג 17 עד יז 16.
אני רוצה לדבר היום על הפער, על המתח בין ההווה לעתיד, בין הייאוש לתקווה. בין הכאן והעכשיו הקשה לבין היכולת להרים ראש להישיר מבט ולראות אופק.

פרשת בשלח מספרת את סיפורם של בני ישראל, רגע אחרי שיצאו ממצרים. מאחוריהם – המצרים רדופים אחרים, לפניהם- ים סוף. מאיפה תבוא הישועה? ופתאום! בהנפת יד של משה- ה' פוער בפניהם את ים סוף. ישראל עוברים בחרבה, וים סוף ממהר ונסגר על המצרים. שמחה גדולה! אמונה גדולה " וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת-יְהוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (יד 31) התפרצות של שירה! היא שירת הים (קישור לסרטון מקסים של שלמה בר שר את שירת הים). ואז מתחיל המסע. מדבר אינסופי של צעדים. עמוד ענן מוביל את הדרך. ומעבר אליו לא רואים דבר. ובמסע הזה, שהולכים בו במעגלים, כי לא באמת לוקח 40 שנה ללכת ממצרים לישראל, גם אם עושים עיקוף ונכנסים דרך איזור יריחו... אז במסע הזה- יש מעגלים בסיפור; תלונה, נס, אמונה, ושוב רפיון... כאשר הרעב והייאוש גוברים. אל מול צריך להתמודד משה, שהוא ואלוהים בכל פעם מחזקים אחד את השני, להמשיך ולהוביל, לא ליפול עם כובד צעדי העם.
והנה כבר בפרשה זו- עוד לא הספקנו לסיים להתפעל מקריעת ים סוף, ומתחילות התלונות.... מה נשתה... המים מרים... אין בעיה- משה מנופף בנס- המים מתוקים. ממשיכים לצעוד... אז מה מה נאכל? למה הוצאת אותנו ממצרים! מתגעגעים לסיר הבשר! במצרים היה לנו יותר טוב! צודקים. במובן של חוסר הודאות. לא הייתה חירות במצרים. אבל היה בטחון. וחוסר בטחון לפעמים קשה יותר מהעידר חירות. חוסר בטחון קיומי, בסיסי- של אוכל, שתיה, של מחסה.
בפרק טז, פסוק 4, מחליט ה' על פתרון גורף- להמטיר מן מן השמיים: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא. "

את מי ה' מנסה? את הרעבים? את העבדים שלפני רגע יצאו לחירות? ועל מה הוא בוחן אותם?! על עמידה בחוקי התורה ש.. עדיין לא ניתנה? התורה תינתן רק בהר סיני, שזה עוד שלושה חודשים בזמן מדבר ועוד שבוע בזמן קריאת התורה! ניסיון... נארוז את המחשבה ונפגוש אותה בסוף הדרך...
אז יש מן. והנחיות ברורות- לקחת כל אחד לפי צרכו, ובכל יום לוקחים לפי כמות היום. מי שלקח יותר מדי- למחרת המן היה מקולקל. זה הנסיון. תלמדו חברים: תאמינו- כל יום יהיה. תאמינו- אל תמרו את פי האל.
ועוד חוק לעניין המן: ביום שישי לוקחים כמות כפולה כי בשבת לא יהיה.
וכאן יש רגע מדהים בעיני. שימו לב:
העם... לא לוקח ביום שישי מנה כפולה. בניגוד להנחיות.אז למה העם לא לקח?
אפשר לפרש זאת כחוסר אמונה, אבל יש הרבה הגיון במעשה שלהם- הרי דקה לפני כן, מיש לקח יותר מדי- למחרת המן התקלקל לו וה' אמר לא לקח יותר מדי. אז יש יום אחד שלא רק שמותר אלא צריך לקחת יותר? החוקים לא עקביים ולא ברורים.
והנה... למחרת, בשבת- אין מן! ניסיון שני. נכשלתם. ואז אלוהים ממש מתעצבן:
כח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה עַד-אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתַי וְתוֹרֹתָי. כט רְאוּ כִּי-יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל-כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל-יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. ל וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי (פרק טז)
על מה אלוהים מדבר? למה הוא מתעצבן?! מתי נתן את השבת?! השבת, כחלק מעשרת הדברות, זה מהתורה שעוד לא ניתנה! כועס על העם כי הם לא שמרו שבת..? אבל הם לא ידעו שיש בכלל חוק כזה, או מתנה כזאת! כלומר, יכול להיות שהם לקחו מהמן- כי הם לא ידעו שיש דבר כזה שבת. נצחית. עקרונית. הם שמעו את ההנחיה הנקודתית, אבל מאיפה הם אמורים לדעת שמאחורי ההנחיה לקחת אוכל כפול ביום שישי יש עקרון וערך מהותי כל כך? איך אפשר לשפוט את העם בניסיון על תורה שטרם קבלו? על שבת שטרם ניתנה להם?

וזאת הנקודה היפה בעיני. לעניין הניסיון, האמונה, הנקודתי הרגעי והנצחי, הגדול יותר ממני. הזה מציף בי הרבה מחשבות ואני מבקשת לשתף אתכם:
*הניסיון- לפי דברי הרמב"ן, אינו לשם הכשלה, אלא לשם בירור וחיזוק. "וה' היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם, אבל הביאם בניסיון הזה, כי ממנו ייוודע שישמרו מצוותיו לעולם"
*עדיין אין תורה שלמה, יש רק חוק קטן לעניין המן. לפעמים אנחנו מוכנים ללכת עם רעיון רק כשיש תכנית ברורה, מסודרת, מאוגדת בקלסר. צריכים לראות תמונה שלמה, ולא מוכנים לזרום רגע עם משהו קטן, נקודתי. שגם הוא ואולי בעיקר הוא מבטא אמון, אמונה.
* לעניין האמונה- של אדם בעצמו או בעתיד, או בה'- או בקיצור- האמונה שיהיה בסדר : "דבר יום ביומו": מי שברא יום – ברא פרנסתו. מכאן היה ר' אלעזר המודעי אומר: כל מי שיש לו מה יאכל היום ואומר: מה אוכל למחר? הרי זה מחוסר אמונה, שנאמר "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא". (מתוך מכילתא)

*ועוד מחשבה על אלוהים. הרי מפרשים שאין מוקדם ומאוחר בתורה. ולכן הגיוני שהדרישה לעמוד בחוקי השבת תידרש עוד לפני שניתנת השבת לעם (הרי השבת, לפי התורה, היא חלק מסיפור הבריאה). אבל אני רוצה להציע כיוון מחשבה אחר. אני רואה פה אלוהים שנורא להוט שיאמינו בו כבר, שיקבלו את תורתו כבר. אלוהים שרואה כמה פרשות קדימה. ומתעצבן על העם שעובר את החוקים שהוא יודע שעוד רגע הוא יחוקק. כאילו לא מתאפק. כאילו מאיץ את התהליך שהם צריכים לעבור. הם קטנים, רעבים, עבדים במהותם עדיין. מתלוננים כל הזמן ורוצים לחזור למקום המוכר הבטוח- מצרים. וה' שם איתם בקטנות- כי ככה- אי אפשר להוביל אנשים רעבים, ואי אפשר שלא להתייחס לטענות ההווה של האנשים- המאוד קיומיות ומאוד משמעותיות. אבל נדמה שאלוהים כל הזמן צעד אחד קדימה, ולפעמים- אולי במקרה הזה- מרוב להט הוא דורש דרישה שמניחה שהם כבר יודעים, ושנו כבר תגדלו. אבל זה ייקח עוד זמן...

* עוד לעניין האמונה והיכולת לראות מעבר- ואולי זאת החירות הגדולה (ואולי בדברים אלה אני מתייחסת לשאלת החירות ששאל אותי דב אלבוים בתכנית מהשבוע שעבר. אני אמרתי שחירות היא לבחור רופא בקופת חולים- הוא הגיב שזה דבר קטן. ואני טוענת ועדיין שזה דבר גדול. כי בחוסר האונים המוחלט לראות שיש לך בחירה, ליצור את הבחירה- זאת חירות). אני זוכרת, לפני כשנה וחצי סבלתי מפרצית דיסק. גיהנום. סבל. פחד. תחושת שיתוק והרבה סימני שאלה – איך מתי ובעיקר האם אפשר לצאת מזה. הרופאים המליצו לי ללכת – "לעשות הליכות". אז הלכתי בחוף הים. מחוף גאולה לפרישמן. שעה וחצי. זה המון. הולכת ובוכה, הולכת ובוכה. אין מן, אין עמוד ענן, רק מר וכואב. הראש בחול. פתאום הרמתי את הראש וידעתי שיהיה בסדר. כאילו משהו משך אותי לראות מעבר לכאן ועכשיו. ופתאום, הרגשתי מהי אמונה, מהי תקווה.

שבת שלום:-)

פרשת בא. בואו לראות אותי מתארחת בתכנית של דב אלבוים הערב...

שלום לכם

פרשת בא. רגע האמת- יציאת מצרים.

בואו לראות אותי מתארחת הערב בתכנית של דב אלבוים הערב, ערוץ 1 19:27, מקבלים את השבת.
שידור חוזר במוצאי שבת 19:27
קישור לאתר רשות השידור

בואו לקרוא את הדברים היפים שכתב הרב ד"ר בני לאו על פרשת בא, על המתח שבין ההווה של יציאת מצרים לבין הזכרון - והגדת לבנך- צו שצוונו כבר ברגע ההוה של האירוע, על המתח שבין המעשיות לרוחניות במושג החירות.

בואו תהיו מעשיים, ותעזרו למי שברחו על חירותם ועשו יציאת מצרים. ועכשיו יש להם חירות כקונספט, אבל אין להם מה ללבוש ואין הם מה לאכול. אז בואו תתרמו בגדים חמים, שמיכות ומעילים ואוכל לפליטים שהתקבצו בגינת לוינסקי בתל אביב, ליד התחנה המרכזית.

בואו למסיבת ט"ו בשבט בעלמא תל אביב, 3/2, בצלאל יפה 4 (ליד בית הפגודה, איזור שד' רוטשילד), יום שישי בבקר.

אני אספר סיפורים על עצים פירות ושאר ירקות במקרא ובאגדות חז"ל, נתי ניב תתקלט במסיבת רחוב ותעשה סדנאות תופים.

קישור להזמנה לאירוע- טו בשבט בעלמא

בואו לסדרת קצרים איתי בעלמא, 5 מפגשים על "נשים מפתות במקרא ולא במקרה". מפגש ראשון ביום שלישי 14/2.

קישור להרשמה

בואו תזמזמו איתי שיר מקסים של לאה שבת, שגם בו לדעתי , יש מילים של חירות ואמת. שבת שלום:-)