פרשת קורח. מלחמת צדק ושוויון או... מלחמת הקומבינות?

בפרשת קורח- בא קורח מול משה, מלווה בקרובי משפחה ועוד נציגים מישראל. בפיו של קורח טענה קשה- כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה' ?
כלומר- אם לך, משה המלכות- מדוע מינית את אחיך לכהונה- לתפקיד בכיר-.. לא בכולנו ה'! כולנו קדושים!
ובהחלט- זה נשמע לא הוגן.
אם היינו קוראים עיתון או בלוג או קריאה להפגנה בהם טענה קשה כזו כלפי מנהיג- שעשה קומבינות וחשוד במינוי אח שלו לתפקיד- מדי היינו מצטרפים לאזרח המוחה, או לפחות עושים לייק.
ויותר מזה- רובנו גם מכירים את ההמשך- שבו האדמה פצתה את פיה וקורח ועדתו- נבלעו בה.
כלומר- התגובה הלא דמוקרטית לאזרח שמתלונן על חוסר שוויון- היא "העלמה", אמבטיית בטון, אדמה פצתה את פיה.
מייד היינו מצקצקים ואומרים איזה שלטון דיקטטורי נוראי- מנהיג שלא רק ממנה את אחיו בקומבינה, אלא גם מעלים את המתנגדים והמלינים כנגדו.

ואכן- אפשר לפתור את העניין בכלים "דיקטטוריים"- אכן, נוהל המינויים – הוא לא עניינו של קורח. אלוהים בחר למנות את אהרון לכהן - נקודה. ומי של מבין את זה- לא יהיה כאן.
אפשר לפתור את העניין בעוד דרך- באמצעות פשפוש בדמותו של קורח. האם באמת קורח אזרח שקרוא לשוויון ?שקורא לצדק?! בהחלט לא! קורח הוא אדם שטוען לכהונה ומרגיש שקופח. קורח היה בן דודם של משה ואהרון. בכור לבית אביו. וכשם שמשה היה בכור- וקיבל תפקיד, כך גם שאף קורח, כבכור, לקבל תפקיד. אם לא את המלוכה, לפחות את הכהונה.
כלומר- קורח לא מבקש צדק ושוויון לכלל הקהל- אלא לעצמו, לעדתו, למפלגתו. הוא לא נגד קומבינות ברמה העקרונית- הוא נגד הקומבינה של אהרון ובעד הקומבינה של עצמו.
הטענה כנגד משה, לעניין ההתנשאות- כל כך מנוגדת לא רק לדמותו של משה, אלא לכל תפישת - מנהיגות בשר ודם במקרא. בספר דברים, כאשר מתוארים חוקי המלך- כתוב "לבלתי רום לבבו מאחיו...." אסור למלך להתנשא.... אחר כך, בסיפור היורשים של דוד, מסופר כי בנו הרביעי של דוד, שהיה לכאורה הבא בתור למלוכה- כבן הבכור ששנשאר בחיים- התנשא לאמור- אני אמלוך... ובסופו של דבר- כמובן, לא היוא שמלך אלא שלמה.
אי אפשר לחשוד, לא במשה ולא בתפישת המנהיגות בשר ודם במקרא- בהתנשאות.
הרי זה משה, שאחותו מרכלת עליו, שנשא אישה כושית, ואלוהים מעניש אותה בצרעת. ומשה, האח האוהב, במקום לכעוס עליה ולשמוח בצרעתה- פונה לאלוהים בתחינה- אל נא, רפא נא לה. זה משה שעוד כמה פרקים יפנו אליו בנות צלפחד בתלונה הקשורה לדיני ירושה- והוא בעצמו יבצע שינוי בחוק והתאמה של החוק לצרכי הציבור. הוא לא מתנשא. זה משה שבעצמו מתלונן מול אלוהים, ורב איתו ומייצג את העם בשעת כעס. מותר להתלונן, מותר לבוא בביקורת. לא מדובר על משטר שאין בו הקשבה. השאלה היא- מהי התלונה, מי המתלונן, ומה האינטרסים הסמויים.
חז"ל מגדירים זאת יפה וחד: "כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ" (מסכת אבות, פרק ה' משנה יז).


ערב שישי.

אפשר לומר שמחלוקת לשם שמיים- אולי לא קיימת. צריך להיות נטול אגו לחלוטין.

ואולי זה תמים. ואולי כולנו קורח. דואגים לעצמנו. ולא זועקים לצדק למען הכל. אלא כ"א למען הדברים שחשובים לו, איפה שכואב לו ונוגס לו. ואולי זאת, מצד שני, קריאה חשדנית, שועלית, ערמומית ואורבנית. אינני יודעת.


אינני יודעת מה נכון.מסיימת בשיר תמים, מתוך תקווה שטעיתי.
מוזמנים לקרוא להפיץ להגיב , לחשוב. שבת שלום.

פרשת נשא, ברכת הכהנים מגילת רות ובית אבא...

פרשת נשא עוסקת בעניינין שונים הקשורים בשבט לוי ובענייני הכהנים.

אחד הפסוקים המוכרים ביותר הוא ברכת הכהנים-

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ:

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ:

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם

ואני קוראת את הפסוקים האלה, ובפי טעם ערב שבת, בדירה הישנה שלנו בתל אביב.

אבא שלי חוזר מבית הכנסת, מניח את שקית התפילין הכחולה, ולפני שהיה מקדש, ומברך על היין, ועל החלות. לפני שהיה מתיישב ליד שולחן שבת, היה עומד וקורא לנו. ראשית אחי הבכור- ומברך אותו-

ישימך ה' כאפרים וכמנשה,

יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה וְיִשְׁמְרֶךָ:

(כה) יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ:

(כו) יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם

אחר כך קורא לי ולאחותי הקטנה, לא משכל ימין ושמאל, אלא עוצם עיניים, מניח ידיו על ראשינו, ואומר בכוונה גדולה-

ישימך אלהים כשרה רבקה רחל ולאה

יְבָרֶכְךָ ה'וְיִשְׁמְרֶךָ:

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ:

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם

ולא הבנתי עד הסוף את המילים, אבל אהבתי את מגע הידיים, את הקרבה אל אבא, ואת טעמן של המילים. והרגשתי את הברכה, את השמירה, את האור ואת החן, את החנינה את התחינה את השלום. והרגשתי שאני חלק מדבר גדול יותר ממני- שרה, רבקה, רחל לאה. גם אם אלה לא היו גיבורות הילדות שלי, הן היו שם- ברקע- ארבע האמהות של עם ישראל.

בשורה אחת עם ארבע האמהות עומדת רות המואביה, אחת הגיבורות של מגילת רות, המכונה על ידי חז"ל – אמה של מלכות.

רות? המואביה? הזרה? הגרה? עומדת בשורה אחת עם ארבע האמהות? הייתכן?

כן. רות, האלמנה, הגרה, הכלה – שפועלת בחסד עם נעמי ושבה איתה משדי מואב, ומצהירה הצהרת אל חזור:

....כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי:(יז) בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה יְהֹוָה לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ...

ובכך מקבלת על עצמה- את תורת ישראל, ברצון, באהבה- לא במתן תורה, אלא בקבלת תורה.

רות הגרה, הנזקקת, שדואגת לנעמי ולעצמה לאוכל והולכת ללקט שיבולים נשכחות בשדות בית לחם. ומוצאת חן בעיני בועז, ופועלת בחכמה מולו- עד שיגאל אותה ואת נעמי, ויפרוס עליה את כנפיו.

ומתוך החסד המאפיין את המגילה ואת גיבוריה- מגיעה המגילה לפתרון ולשיא- נישואי רות ובועז. ולא חשוב החוק, ולא חשוב האיסור לשאת מואביה- חשוב האדם, חשובה האישה, חשובה ההתנהגות האנושית, הבסיסית, מלאת החמלה והחסד.

והנה, בחתונתם- מברכים העדים את בועז, את רות:

יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל...

רות מתברכת- בכך שתהא כרחל וכלאה, ותבנה בית בישראל.

וחזל- מעלים את רות בדרגה- בשורה אחת עם רחל ולאה- אמה של מלכות

וכך, בערב שישי, כמו צמות חלת השבת- נשזרת ברכת הכהנים, עם ברכת העדים לרות המואביה, אמה של מלכות, עם זכרונות מבית אבא.

מוזמנים לתיקון ליל שבועות של מכללת עלמא, ביום שלישי, מוזיאון תל אביב, גם אני ארצה שם.

בהרצאה שלי תתארח אלונה דניאל המקסימה.

אלונה דניאל- באשר תלכי אלך....

פרשת במדבר. מה קורה למי שלא סופרים אותו....

פרשת במדבר, הפרשה הראשונה בספר בדבר, היא מעין רשימה- רישום של האנשים בעם- לפי השבטים. ראשי השבטים נדרשים לפקוד את אנשיהם- אחד אחד, ממש ברמה השמית, המספרית. משהו כמעט טכני, לצרכים שונים, דוגמת צרכי צבא.

ובתוך הרשימה הטכנית היבשה- קורה אסון.

נדב ואביהוא, שניים מתוך ארבעת הבנים של אהרון- מתים. אהרון, אחיו המסור של משה. אהרון- הכהן, בן משפחת לוי. בניו מתו... מדוע? פירושים רבים לשאלה.

אני רוצה לקשור בין הספירה הטכנית של השבטים, לבין האסון- ומה שקורה לאחריו.

ברשימת הפקודים בעם, מצוין באופן מיוחד כי הלווים אינם מתפקדים: מז וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם.

אנשי שבט לוי מצויינים באופן מיוחד כחריגים, בכך שאינם מתפקדים בתוכם....

ולמה שלא יתפקדו? כי יש להם תפקיד אחר...לשרת את ה'- את המשכן.

וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת-הַלְוִיִּם עַל-מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל-כֵּלָיו וְעַל כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ

כלומר- כיוון שיש לך תפקיד מיוחד- אתה לא בספירה.

מה המשמעות של לא להיות בספירה- מכיוון אחד- נהדר- אני יכול לעשות מה שאני רוצה, מעל החוק. מכיוון אחר- אף אחד לא מסתכל...לאף אחד לא אכפת... אני לא חלק...

ואז מה קורה?

אולי מתוך תחושת האני יכול לעשות מה שבא לי, ואולי מתוך התחושה שבעצם לאף אחד לא אכפת- שני הבנים של אהרון, משבט לוי- מקריבים "אש זרה". וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי יְהוָה בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי יְהוָה...

עושים משהו שאינו חלק מ... ואולי הם חשובים- שמותר להם להחליט לבד, ואולי.. אולי הם חושבים שאף אחד לא מסתכל. כלומר- יכול להיות שהם מתו כיוון שהם לא התפקדו, לא היו נוכחים, לא הרגישו חלק.

בתגובה לאסון, למות שני בני אהרון, מצווה ה' את משה לפקוד את שבט לוי-

יד וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי לֵאמֹר. טו פְּקֹד אֶת-בְּנֵי לֵוִי לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם כָּל-זָכָר מִבֶּן-חֹדֶשׁ וָמַעְלָה תִּפְקְדֵם

אולי במובנים רבים- יש כאן תיקון.

התפקיד- אינו פוטר מהתפקדות. גם למען הסדר החברתי והנראות, גם למען הפקיד עצמו- שידע שהוא תחת ביקורת ולא רק זאת- אלא שירגיש שייך, נוכח, בתוך החברה אותה הוא משרת.

אהוד בנאי, מלהטט במילים על נציגי ציבור....הפקידים המופקדים....

פרשת בחוקותי, על מהות הקשר- ללא תנאי.

בקריאה ראשונה, נדמה כי פרשת בחוקותי עונה על שתי שאלות.
שאלה אחת – מה יקרה לעם אם יפעלו לפי מצוות ה'.
מה יקרה?
ברכות לגשם, לארץ שתתן יבול, לשפע פרנסה, להגנה מפני אויבים . שאיפה לנורמליות.
שאלה שניה- מה יקרה לעם אם לא יפעלו לפי מצוות ה'.
מה יקרה?
סדרת קללות על מחלות, תבוסה במלחמה, נקמת ה', מוות, אסונות, אובדן בין הגויים, ובסופו של דבר- גלות מהארץ- אותה הארץ שאם הייתם בוחרים נכון, אם הייתם נותנים לה שנת שמיטה, לדוגמה- הייתה נותנת לכם יבול בשפע. בחרתם רע- עכשיו לכו מפה. ואם נקרא את העונשים- קשים, אכזריים, מלאי נקמה וכעס.

מה זאת אומרת "אם תלכו בחוקותי"? מדוע בכלל אלוהים בעמדה של "ברכה" ו"קללה" מול העם, בכל הקשור לקיום מצוות? איך בכלל אלוהים הגיע למצב של "אם" על קיום המצוות? יש בכלל אפשרות של לא לקיים?! עצם הגדרת העונשים למקרה של לא... מעידה על כך שיש אפשרות ללא.... הרי גם הורה, כאשר הוא פותח צל של ספק, חריץ של אם... מה יקרה אם לא- סימן שיש אפשרות גם ללא – ועכשיו הילד יכול לבחור כיצד לפעול, והאם הוא בוחר לשאת במשמעיות ובעונשים של בחירה בדרך הרעה.
ונגיד שהורה נתן לילד את האפשרות לבחור- ולקח את הסיכון הילד יבחר בדרך הרעה...מה זאת האכזריות הזאת? מגפות, קללות, אסונות... איפה עובר קו הגבול של הורים, בכעס על הילדים? הרי מטרת העונש היא לחנך, ללמד- לא להוקיע ולנדות....מה פתאום אלוהים מעניש בגלות? בלשבור את הכלים? הייתכן?

אבל יש משהו גדול יותר מהמעשים הנקודתיים, ומהתגובה המיידית- שכר או עונש- אל מול המעשים. יותר גדול מהתנאי.
יש מסגרת של מערכת יחסים, בין העם לאלוהים. שלא מותנית רק במעשים, אלא בעצם הגדרת מחויבות הקשר.
ואני בוחרת להסתכל רגע על אלוהים שמדבר. לא על העם ששומע את הברכות ואת הקללות.

מי זה האלוהים הזה, שמבטיח צ'ופרים למי שילך בדרכו?
בתשובה לשאלה- מי זה האל הזה, בתום יחידת הברכות אלוהים עונה:
יג אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת.
ומי זה האלוהים הזה, שמאיים איומים משולחי רסן, למי שלא ילך בדרכו?

בתשובה לשאלה – מי זה האל הזה, בתום יחידת הקללות אלוהים עונה- אבל תשובה מאוד מפתיע- אני אלוהים שאחרי שאעניש אתכם בעונש הנורא ביותר- של הגלות- אני האלוהים ש.....
לא יזנח אתכם.... כי אני ה' אלהיהם... וזאת האמת האמיתית של ה'! לא האיומים והקללות.

מד וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם. מה וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי-אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה.

האמת האמיתית שבשום שלב אלוהים לא מתכוון לנטוש את העם. בכל בחירה שהיא. ברכות וקללות- הן תגובות מיידיות. אבל הן לא מהות הקשר.
כשאתם בסדר- נזכור את יציאת מצרים. וכשאתם לא בסדר- אז אני – לוקח על עצמי לזכור את יציאת מצרים.
כל מה שתבחרו, כל מה שתעשו- ה' אתכם.

ואני חושבת שיש כאן מסר חשוב מאוד להורים ולמחנכים- במערכות יחסים שאינן הדדיות, ואולי גם בתוך מערכות יחסים של זוגיות וחברות- במערכות יחסים שיש בהן הדדיות.
יש משהו גדול יותר מעמידה בחוקים או אי עמידה בחוקים. משהו גדול יותר מתגובה של שכר ועונש, בהתאם למעשים. יש את עצם המסגרת של מערכת היחסים. התפקידים. שאמנם נבנים מרצף של מעשים, אבל יש גם הגדרות עקרוניות. שבה קבענו- ברית. וגם אם צד אחד מפשל- צריך להגיב, בתגובה ראשונית של ברכות וקללות, זה בסדר. אבל לא כל כך מהר שוברים את הכלים. כל אלה בתוך מעטפת עקרונית, הדדית, ושומרת וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם.

אולי קצת כמו ברכת חרונו האוהב של האב, בשירי הבן האובד, ללאה גולדברג....הקשיבו לקולה.

שיר סיום לשבת שלום- "הבן יקיר לי אפריים..."- אותה שאלה ששואל ירמיהו הנביא בפרק לא. האם אפרים, הבן המנודה, המוגלה, תמיד יהיה בנו של ה'? תמיד ה' יאהב וידאג?

שבת שלום. מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ.

פרשת בהר. how low can you get?

פרשת "בהר" עוסקת בעניינים שונים- ענייני שמיטה, שנת היובל, גאולה, יחס לגר. נושאים, שנדמה שכבר עסקנו בהם בעבר... ועל כך רש"י שאל- מה עניין שמיטה אצל הר סיני? כלומר, מדוע שוב מדברים על השמיטה, בסיכום תיאור משה בהר סיני, מקבל את הלוחות. תשובות רבות לשאלתו של רש"י. אולם הפעם- אבקש להתמקד בפסוק אחד מתוך הפרשה.

באופן טבעי לתקופת ולאופי החיים בתקופת המקרא (מושג רחב מאוד), יש קשר הדוק בין היבטים חקלאיים להיבטים חברתיים. מדוע? כיוון שהחקלאות היא הפרנסה. בהיעדר גשם, בהיעדר נחלה, בהיעדר מי שיעבד את האדמה- אדם הוא עני. וחוקים רבים מנסים "להחזיק" את החברה, את הקהילה, באמצעות חוקים הנוגעים לאדמה, ולאופן ניהול היבול.

כמי שנולדה וחיה כל חייה בקיבוץ תל אביב, וכשלה אפילו במשימת גידול הנענע באדנית- ההיבטים החקלאיים?... קשה לי להגיד שהם זורמים בעורקי. אבל אני רואה כל הזמן את החלק השני- החברתי. אני רואה סביבי עוני אורבני, שאולי הוא לפעמים קשה, קר מנוכר ואכזר יותר. אולי כי כאן אין יבול מדיד, או שדה נראה לעין שנזקקים יכולים ללכת בו, ולקחת ממנו כל צרכם. אלא כוס חד פעמית ויד מושטת בצומת בן ציון קינג ג'ורג', שאני מחליטה אם לפתוח את החלון ולתת שקל, חמישה או עשרה. ויש מס הכנסה שמדבר איתי באחוזים ובניירות. יש עליבות ויש ניכור. אין הידוק של תמיכה, כבוד וחסד.
בפסוק 35 כתוב כך: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ:"

המילה "ימוך" חוזרת שלוש פעמים בפרשה.

מבחינה לשונית- הכוונה ש"אחיך"- אדם מתוך העם שלך, יהפוך להיות נמוך. נמוך במה?
לפי אבות דבי נתן, "מך" הוא אחד משבעת השמות של העני:
המילה "ימוך" היא ייחודית לכאן. הכוונה היא לאדם המגיע למצב בו הוא מוגדר כאדם עני.

אבות דרבי נתן רואה במילה "מך" את אחד משבעת הכינויים לאדם העני:
"ז' שמות נקרא עני. עני. אביון. מסכן. מך. דל. דך. רש.
עני כמשמעו. אביון שהוא מתאוה לכל רואה דבר ואינו אוכל דבר ואינו שותה.
מסכן שהוא מסוכן בנפשו.
מך שהוא מך עד האסקופה.
דך שהוא מדוכדך.
דל שהוא דל מנכסיו.
רש שהוא מתרושש"
(מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק מג ד"ה ז' שמות).

אם כך, נמוך במה? בנכסים, בכבוד, ובעיקר- בנפש. אמנם, כאשר דיברנו וכתבנו על החירות, הצהרנו שהחירות היא פנימית, והיא זכותו של כל אדם, ואינה תלויה בחומר. אבל במימדים מסוימים, החירות מורגשת יותר על בטן מלאה.

ועוד מעניין להתעכב על צורת הפועל: "ימוך". בעברית, בשונה מהאנגלית, אין מצב של progressive, של זמן מתמשך. הסופר דוד גרוסמן ניסה להשריש זאת בעברית, בספר הדקדוק הפנימי- חושבינג, אהרונינג. אבל ללא הצלחה. (וטוב שכך, כך נשאר זה הפך לשפה ייחודית רק למי שקרא את הספר).
אבל הנה צורת המילה "ימוך", מצליחה לתפוס את הרגע, את תהליך ההתנמכות. רגע לפני שהאדם נופל.
הפסוק מתאר בslow motion את תהליך, שלפעמים יכול להיות מהיר כואב ומפתיע; את ההתנמכות "ימוך", את כמעט הנפילה, ההתרוששות- "ומטה ידו"- ואז מה עושים?

שינוי קצב מפתיע! מהר! לפני שייפול! וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ!

מדוע למהר?

מתוך ילקוט שמעוני: למה הוא דומה? למשוי שעל גבי חמור. עודנהו במקומו אחד אוחז בו- ומעמידו. נפל לארץ - חמשה אין מגביהין אותן.

כחברה, קשה יותר להרים את מי שכבר נפל נפילה מוחלטת. יותר קל לתמוך להחזיק ולהדק כשהאדם עדיין קרוב, עדיין על הסוס (או החמור).

כלומר, החברה מחוייבת לסייע לאדם במצב טרום נפילה- ולפי הפרשנות, לא רק מתוך דאגה לעני, אלא גם מתוך ראיית הכלל, לא ליצור עומס רב על החברה בטיפול בנזקקים.

ואם ניקח לימינו- אולי יותר זול, יעיל, פשוט וגם: מכבד, מזמין, אנושי- לתת לאנשים תמיכה כשהם עדיין על החמור. ואפשר לצפות את הנפילה.

היינו- לפתוח מחדש בתי ספר מקצועיים- וכך למנוע נשירת תלמידים מבתי הספר ללא בגרות וללא מקצוע, במקום להעמיד סוללה של עובדים סוציאליים וקציני ביקור סדיר (שגם הם זוכים למשכורות רעב), שינסו לאתר את הילדים האלה ברחובות, או לתמוך בהם 5 שנים אחר כך, כשהם בלי עבודה, משוחררי צבא בקושי, אם בכלל. או בבתי ספר ערב למבוגרים, שלומדים בגיל 40 ו 50 קרוא וכתוב.
או אולי לפתוח, לעודד ולסבסד פעילות תנועות נוער ומתנס"ים ואף פעילות תרבות בתוך בתי הספר- כאלה שילמדו את התלמידים מה לעשות בשעות הפנאי, יעשירו את עולמם, את שפתם, וימנעו מהם לחפש ריגושים והתמכרויות, במקום להשקיע כל כך הרבה בערבי התרמה של אמנים למען נזקקים. הרי הם עצמם יכולים להיות אמנים, גדולים מהחיים.

או כמבוגרים- לשאול את עצמו איזה דוגמה ואיזה מסר אנחנו מעבירים לבני נוער כאן, איזה אופק אנחנו מציירים להם? תפתחו חדשות: כדאי היות רופא? לא! כדאי להיות עובד סוציאלי?! לא! כדאי להיות חייל?!! לא! אפילו הדבר הבסיסי כל כך במדינה שלנו, שהוא על פי חוק, על פי צו מצפון, שהוא סמל הסולידריות והישראליות- מתערער.

לצאת להפגנות ולשנות את העולם- לראות עוולה או אי צדק ולפעול למען מי שנפגע. רגע לפני שהוא נשמט. ואפילו חבר קרוב, או אדם אהוב. להחזיק חזק.

הביטוי " וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ" מאוד חזק בעיני. הוא פיזי מאוד, תומך ומחבק. מחדד את חושי האחווה, המחויבות, הכבוד, והערבות ההדדית. את שותפות הגורל ואת ההבנה שכוחה של הקבוצה, כחלשה בחוליותיה.
בסופו של יום, יותר פשוט ויעיל להחזיק אחד את השני בראשית תהליך הנפילה, מאשר לטאטא את השברים אחר כך.

שבת שלום. מוזמנים להוביל שינוי. מחכים למשיח?

פרשת אמור.מועדים, חגים וטקסים- מועדון אקסלוסיבי לעשירים בלבד.

אני מודה שהימים האלה, ימי אביב, אחרי חג הפסח, וראשית הקיץ- מרגשים אותי. רגשות עזים, חזקים עולים בי בעיקר בימים האלה- יום הזכרון לשואה ולגבורה, יום הזכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה ויום העצמאות למדינת ישראל. הכל מתערבב לי חזק וביחד- סבא וסבתא, השואה, תקופת השירות הצבאי ואם היום הייתי מסוגלת, הנופים של הארץ היפה הזאת כשאני נוסעת לנסיעות עבודה, החיים שלי בתל אביב באופניים מול הים, החיים של אנשים אחרים במקומות שונים בארץ, אנשים שהם רחוקים ממני כל כך אבל בימים כאלה זה מרגיש לי קרוב, זה שאני מורה ועוד לתנ"ך, לפעמים תחושה שאני שליחה של הדורות שהיו לפני והקימו את המדינה שלנו, המשפחה שלי, החברים שסביבי שמתחילים להוליד ילדים וממקמים גם אותנו בשרשרת הנצח של העם היהודי.

ויש תחושה נורא חזקה של ביחד. של שותפות גורל, של אחדות. ואני מודה, שפתאום השבוע, כשישבתי בבית, בסלון, לראות את טקס הדלקת המשואות לזכר הניספים בשואה- קרה לי משהו, התהפכתי. פתאום עלו בי רגשות נוספים- של כעס, של תסכול, של אכזבה. בעיקר מהצביעות הנוראה.

למה צביעות? מיד אסביר.
פרשת השבוע, פרשת אמור, יש בה כמה נושאים. אחד מהם- פירוט החגים והמועדים של עם ישראל, כאשר הוא מגיע לארצו. החגים- לרובם יש מימד חקלאי- ארגון סדר החגים לפי לוח שנה חקלאי- חג סוכות, חג שבועות, חג פסח- שלושה רגלים, כלומר שלוש פעמים, בהם צריך לבוא לבית המקדש ולהביא מנחה- אחוזים מההכנסה התקופתית. לכאורה- אלה חגים שמיועדים רק לבעלי רכוש, לעשירים בעלי השדות, שהצליחו ביבול. כרטיס הכניסה- למועדון החוגגים- הוא העושר.
והנה- העשירים מצווים לדאוג לעניים: כב וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
מה פתאום שהעשיר ידאג לעני? ומה פתאום שהעני ייקח חלק בחגיגות החוגגות את היבול של האחר? אז נכון שהעני נהנה מעושרו של העשיר- ולכן עליו להודות גם הוא, אבל יש כאן תפישה עקרונית: עושר אינו כרטיס כניסה לחגיגה. והחברה כולה חוגגת ומודה על השפע. היום אחד עני, מחר אחר- לא יחדל אביון מן הארץ....
ולא רק זאת- אלא שבפרשה מתוארים גם יום כיפור ויום השבת- מועדים שכלל אינם קשורים לענייני יבול או הכנסות שנתיות. אלה מיועדים לכל אדם באשר הוא אדם, באופן שוויוני לגמרי- מעצם היותם בני אדם. כי יש דברים שבכלל לא קשורים לכסף, אלא לרוח.
ואני צופה בטלוויזיה בטקסים ובנאומים שלנו, ווחושבת על ניצולי השואה שיושבים בבית ואולי אין להם עם מי להיות בערב יום השואה, ועל הכספים שלא מגיעים אליהם ומגיעים להם כל כך, וחושבת כך: אולי- אנחנו- הצעירים, הבריאים, נתגייס כולנו, וכל אחד יתרום 5 שקלים לטובת ניצולי שואה. לא כתרומה, אלא כחוק, כצו 8, ואז התחלתי לכעוס והרגשתי מטומטמת- כי אני הרי משלמת מס הכנסה. והכסף נמצא בקופת המדינה, ומישהו החליט לא להעביר אל ניצולי השואה את הכסף. ואני מובכת כי אני מבינה שלא רק כי כרטיסי הכניסה שלנו לחברה נהיו גשמיים, ורק לעשירים, אלא שמי שמכתיב את זה- הם האנשים שאנחנו בחרנו לשלטון. אני רואה בטלביזיה את המנהיגים יפים וזחוחים. אלוהים אם רק היו מבטלים את הטקס ובכסף הזה היו דואגים לבריאותם ולכבודם של ניצולי השואה. (קידור לאתר "עמך")

ואנחנו ... גם אנחנו לא בסדר. אנחנו לא דואגים לכך שהגר היתום האלמנה העני ניצול השואה והעובד הזר ייקחו חלק בחג. אולי בשאננות של מי שחושב שהוא מוגן לנצח, אולי באופוריה של מי ששכח ימים יותר קשים. עובר חג פסח, עבר יום השואה, יעבור יום הזכרון ויעבור יום העצמאות, וחלק מאיתנו יחגוג, וחלק מאיתנו לא. יצרנו חברה שבה העושר הוא כרטיס הכניסה לחגיגה. כל כך רחוק מרוח המחוקק בספר ויקרא. החוק שמחייב את העשיר לפתוח את העיניים ואת היד ואת הלב ולראות את הכלל.
והמחשבות שלי המשיכו לנדוד, ופתאום הרגשתי כאב גדול, כי הבנתי שהאחדות והציונות והנחיריים הרוטטים האלה שאני חשה עם בוא יום העצמאות- הם פיקציה. אני אחדות עם החברים הקרובים לי, עם המשפחה שלי, עם אנשים שדומים לי. במעגל סגור ומצומצם.
ונכון שאני כבר לא בנוער העובד והלומד, והתפכחתי מפנטזיה של סוציאליזם, אבל אני מדברת על דבר בסיסי הרבה יותר- שאולי אם לחלק מאיתנו הייתה הצניעות, היינו פועלים לאורו- על כבוד, על שוויון בין בני אדם, על הומינזם. כי תבואו אל הארץ..תתנהגו כמו בני אדם, נדמה לי שלכך הפרשה מכוונת.
עם המשפחות השכולות, ועם עם ישראל כולו- בעצב ובשמחה. בשכול ובחירות. שבת שלום וחג שמח.

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת... בביצוע הגרובטרון....

מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ...

כיצד לדבר על הכל ולהמשיך לאהוב? פרשת קדושים

פרשת קדושים (עיקרה בויקרא יט) היא אחת הפרשות המרגשות בעיני. מתואר בה רצף של התנהגויות ראויות ורצויות בין אדם לחברו, בין אדם לעצמו- התנהגויות שמבקשות ליצור חברה מוגנת, הוגנת, מוסרית.
ובכל שנה אני מתרגשת מחדש כשאני קוראת את הפרשה. כי מתוארים בה ניואנסים של התנהגות- הרגלים קטנים של יומיום, שיש בהם עולם ומלואו של ערכים. לא ללכת רכיל... לא להלין שכר... לא לשים מכשול בפני עיוור... לא לקלל חרש...
ובכל שנה, יש צו שמדבר אלי יותר מאחרים- על פי רוב בעקבות משהו שקרה. אירוע במציאות חיי.

היום אני מבקשת לדבר על הצו: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא"הנחיה ראשונה- לא לשנוא את אחיך בלבבך. קשה לצוות לא לשנוא. וקשה לצוות על מה שבלב.
הנחיה שניה- הוכח תוכיח את עמיתך. כלומר- חובה על אדם להוכיח, לתת ביקורת לאדם אחר. להגיד לו במה הוא לא בסדר.
מדוע – לא תישא עליו חטא- אפשר להבין : כדי למנוע ממנו את החטא. ואפשר להבין:שאני אשא על עצמי את החטא- אם לא אמרתי ולא הוכחתי.

אז מה זה אומר? שמהיום מותר להגיד "שמנת?" "אתה מסריח מהפה"? "אתה לא יודע לנהוג"?
לכאורה כן. באמתלה של אכפתיות, של חברות, של דאגה, של אהבה.
אבל זה לא עובר במבחן האמת של החיים.

את הקושי ביישום הצו, כבר חז"ל העלו:
"א"ר טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה – אם אמר לו טול קיסם מבין שיניך, אומר לו טול קורה מבין עיניך.
כלומר- הבעיה היא שאנשים לא יודעים לקבל ביקורת. מיד מתגוננים ו.. מתקיפים.

אמר ר' אלעזר בן עזריה:תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח.
כלומר- אנשים לא יודעים לתת ביקורת. הבעיה היא שאנשים לא יודעים כיצד להגיד את הביקורת - ולכן מעוררים זעם.

חז"ל מדברים על "הדור הזה"- תקופת התלמוד.
וכמו אז- כך גם היום. בדור הזה
מי מאיתנו באמת מעיר למישהו אחר- במטרה למנוע ממנו חטא?

אנחנו לא מעירים. למה? כי לא נעים לי. כי זה לא ענייני. כי אנחנו מפחדים מתגובה. כי זה מביך.

ואם אנחנו כן מעירים- זה מתוך כוונה להקטין, ולא מתוך כוונה להצמיח.

והצד שני עונה- מה פתאום הוא מבקר אותי?! מי הוא חושב שהוא?!

אז מה עושים? כיצד לקיים את הצו- ואת מהותו- כיצד באמת לתת לאדם שמולי משוב שיגרום לשיפור?

ציר אחד- הוא עם "עמיתך"- בנימוסים והליכות, בתקשורת מכבדת. בהתנהגות מכבדת כלפי מי שהפסוק מכנה "עמית". כל "אחר בחברה שלנו, שהוא אוביקט. וכמו אז גם ה יום- אפשר וכדאי להוכיח אדם על טעותו. במטרה להגדיל ולתקן ולא להקטין. וצריך לדעת איך. כי קשה מאוד לקבל ביקורת.

ציר שני- הוא בקשר האישי עם "אחיך בלבבך". מי שאינו "אחר- זר", אלא אח, חבר, אהוב. וקשה – קשה מאוד להוכיח. אפילו יותר קשה כשמדובר על אחיך בלבבך. כי בתוכחה- יש חשיפה של חולשות. ובחברות יש רצון אמיתי שלא לפגוע. וקשר ואהבה. ופה לב העניין. שדווקא מתוך הקשר, האמון והבטחון- אפשר לדבר. בעדינות רבה, כמו רופא שמטפל בפצע. והאהבה, כמו רשת בטחון שמונחת מתחת לרגעים לא פשוטים שלא רק אפשר לדבר אלא גם צריך.

הנחת היסוד של הפרשה- הוא בשמה- קדושים. כיוון שאנחנו קדושים- כשם שהאל קדוש- אנחנו מחויבים לכל אלה. קדושים? אנחנו? והרי קדוש הוא מיוחד, נשגב.ופה לב העניין. הקדושה היא בהתנהגויות יומיומית, קטנות, מעשיות, שגרתיות, קדושות, של כבוד, תקשורת חברות ואהבה.

החברים שלי הם החיים שלי, רשת הבטחון שלי בעולם הזה. אוויר לנשימה. מצורף השיר המדויק של ריטה- חברה

.מוזמנים לקרוא, להגיב, להוכיח, להפיץ.

שבת שלום.