פרשת שופטים. מדוע מגבילים את כוחם של המנהיגים?

פרשת השבוע – פרשת שופטים.
הימים האחרונים, בשילוב עם הפרשה, מציפים הרבה מחשבות והרהורים בסוגיות של מנהיגים ומנהיגות.
אפשר לראות בפרשה מעין חוברת מכרזים – לבעלי התפקידים הדרושים בחברה תקינה, בחברה שיש בה חוק וסדר.
דרושים: שופטים, שוטרים, מלך, כהנים, נביאים, צבא, עדה וזקני העם- פונקציות רבות, בעלי תפקידים בחברה.
היינו מצפים שבצמוד לכל בעל תפקיד, תהיה רשימה של הסמכויות הנובעות מתפקידו ושל ההנאות הנובעות מתפקידו –
מה שכרו, מה כוחו, מה הפריבילגיות הנלוות לתפקיד, איזה רכב נלווה לתפקיד, איזה מחשב, מה תקציב הלשכה, האם מגיעה לו חסינות וכדומה. ואם לא- אז רשימת הסמכויות. מה מותר לו?
אבל לא...אין טובות הנאה, אין שכר, אפילו לא פירוט החובות- אלא רק איסורים והגבלות:
שופט- אסור לו לקחת שוחד.
מלך- אסור לו להרבות בנשים , בכסף בזהב, ובסוסים- ואסור לו, שלבו יתרומם מעל אחיו
כהן- אנשי שבט לוי, שמשכורתו בעבור מתן שירותי דת ניתנת באמצעות תרומות של יתר השבטים- אין לו נחלה משלו- אין לו אוכל עצמאי- גם הוא מוגבל- לא כל מה שבא לו לקחת- חלקים מאוד מסויימים.
צבא- סצינה של לשכת גיוס שקודם כל פוטרת מגיוס- מי לא יכול לשרת בצבא- מי שטרם בנה בית, טרם נישא לאישה, טרם חלל את גפנו, ובכלל- מי שפחדן. ועוד- מה אסור בצבא- אסור להתנפל מיד על עיר, אלא ראשית להציע לה כניעה. אם צבא תוקף עושה מצור על עיר- אסור לחסל את עצי המאכל. רק איסורים כל הזמן, במקום שישה אפשר להילחם ככה בכיף.
והנביא? איסור על נבואת שקר ושרטלנות במקצוע. איך יודעים מי נביא שקר- מאוד פשוט- דבריו לא מתקיימים. והוא עצמו ימות.
וגם בסיפור עגלה ערופה- זקני העיר כבעלי תפקידים. לא יכולים להשאיר מקרה מוות- עלום, בלי פתרון. מישהו חייב לקחת אחריות.

כל בעלי התפקידים, כל פונקציות ההנהגה בחברה מתוקנת- החוק לא מדגיש את סמכויות הכח שלהם, ואת שכרם ואת הפריבילגיות הנלוות לתפקיד- אלא את ההגבלות שלהם.

מדוע? אין כבוד והערכה לאנשי ציבור? לאנשים שלוקחים על עצמם את עול ההנהגה? לא סומכים עליהם?

תשובה ראשונה היא- לא. באופן פרדוקסלי- לא סומכים עליהם. למה? לא בגלל מה שהם עשו. אלא בגלל מה שהם יעשו. לכן שמואל הנביא היסטרי בשמואל א פרק ח, כאשר העם מבקש מלך, והוא מצייר להם תסריט עתידי של התשעבדות העם למלך. בהגדרה, אדם שיש לו כח, שיש לו נגישות לאוצר, שצריך לקבל החלטות שקשורות באנשים- מועד למעילה, לכשלון, לטעות. לא כי הוא לא בסדר- אלא כי הסיטואציה מזמנת את הדבר, יש פיתוי מעצם המיקום והכוח. אנשים נהיים מספרים, כסף קופץ מארנק לקופה, לחיצת כפתור הופכת למלחמה. בשונה מאזרח רגיל, למנהיג יש כח, כל תזוזה שלו משפיעה על מעגלים רחבים, שלפעמים הוא לא רואה את סופם. והשררה מונחת לפתחו. ולכן צריך הגבלות, ופיקוח והגבלות. כי גם המלך שלמה מתחיל ברגישות ובחכמה לשתי נשים זונות שבאות לפניו בשאלת חיים, ומסיים את תפקידו עם אלף נשים, כסף, זהב, סוסים, עבודה זרה ותהום בינו לבין המלך הצעיר ששפט והתפרסם כחכם מכל אדם במשפט המפורסם....

תשובה שניה- כן! כשחז"ל מדברים על נושא המנהיגות, ומשווים מנהיגים שונים בסיפורי המקרא- מסכמים ואומרים- שמי שנתמנה פרנס על הציבור- גם אם הוא קל שבקלים- כמנהיג- צריך לנהוג בו כאביר שאבירים, ולקבל אותו כמנהיג. מתות מסכת ראש השנה, תלמוד בבלי, דף כה עמוד א: "שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם, לומר לך: ירובעל בדורו - כמשה בדורו, בדן בדורו - כאהרן בדורו, יפתח בדורו - כשמואל בדורו. ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור - הרי הוא כאביר שבאבירים".

אז מה משתמע מכאן? שמתפשרים על ההנהגה? ואולי גם הפרשה רומזת לפשרה....? "וּבָאתָ אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל-הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט ..." (דברים יז 9)
מדוע כתוב אשר יהיה בימים ההם? מה, אני יכולה לפנות למנהיג שאינו בימים שלי? לשופט שיהיה בעתיד, או היה בעבר? ברור שאלך אל השופט שבהווה שלי. קצת מרגיש כמו פשרה- תסתפק במנהיגים שיש כרגע.

פירוש רשי מחזק את תחושת הפשרה- "ואפילו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו - אתה צריך לשמוע לו . אין לך אלא שופט שבימיך." זה מה יש ועם זה תסתדר...

לדוגמה- אם בעבר היה נהוג להעריך מנהיג לפי פרמטרים כמו שירות צבאי, הנה קמו לנו מנהיגים שלא נמדדים בפרמטר הזה. שעושים שירות לאומי למען האומה בדרכים אחרות, לא כל שכן שקיבלו פטור משירות צבאי בדין, שאגב היה עובר גם את לשכת הגיוס של הפרשה שלנו.

אז מה יצא מדברי חזל ומרשי- שצריך לקבל כל מנהיג? להסתפק במנהיגות מעצם היותה? אסור להביע ביקורת? אסור להוביל מחאה? כל מנהיג- אביר, ועלינו לשתוק?
ממש לא.
והפסוק הזה- על שופט אשר יהיה בימים ההם- הוא אולי לב העניין- שמחבר בין הקבלה של המנהיגות לבין עניין ההגבלות על בעלי התפקידים. אסביר:
א.שופטים, בעלי תפקיד – הם זמניים. מוגבלים בזמן, הם אינם אמת נצחית אחת על זמנית, אלא מנהיגים מתחלפים, בשר ודם. (ולא משנה אם הקורא מאמין בקיומו של אל נצחי מחוקק. מוסכם על כולנו ששלטון אנושי במהותו אינו נצחי)
ב.תחת הכותרת "מנהיג"- יכול להיות פעם משה, פעם יפתח- זה עילוי וזה כסיל.לבעלי התפקידים, יש תפקיד מכריע בעיצוב חיי היומיום של החברה אותה הם מנהיגים. ואנחנו צריכים את המנהיגים שיובילו. הרי לא כולנו היינו יכולים להיות ראש הממשלה, או שר האוצר, או ממנהיגי המחאה החברתית. כראיה – רובנו לא. יש הסכמה עקרונית של החברה, כל חברה, לקבל את המנהיגות, אחרת לא הייתה זו מנהיגות.
ג. כיוון שהמנהיגים אינם בוראי אמת נצחית (סעיף א), וכיוון שיש הסכמה עקרונית לקבל מנהיגות- וכיוון שאנחנו, כציבור, חייבים להיות מסוגלים לסמוך על ההנהגה, ולקבל אותה כסמכות (סעיף ב)- דווקא משום כך חייבים להיות איסורים, חייבות להיות הגבלות. ולכן- המנהיגים הם אינם מעל החוק, אינם מעל העם- אלא מחוייבים שבעתיים. חייב להיות מנגנון של פיקוח על ההנהגה. מה שקוראים בדמוקרטיה- הפרדת רשויות, מה שקוראים במקרא "לבלתי רום לבבו מאחיו".
שבת שלום. מוזמניים לקרוא, להגיב, להפיץ לחשוב, להפגין. ניפגש בכיכר המדינה, כשמו כן הוא. מוצאי שבת 21:00..

פרשת ראה- הזכות והחובה לבחור

פרשת ראה, היא המשך ההנחיות של משה לעם ישראל לפני הכניסה לארץ. יש בה חוקים ונושאים רבים וחשובים ביותר- דוגמת נושא היחס לעבד, עניין אכילת בשר, נושא שנת שמיטה, עבודה זרה, הקרבת קורבנות ועוד- הרבה חוקים מתחומים שונים שמתחייסים לפרקטיקה של החיים בחברה שעתידה להיבנות בארץ כנען.
התימה המרכזית בפרשה, לדעתי, היא תימת הבחירה.
תחילת הפרשה-
רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם--הַיּוֹם: בְּרָכָה, וּקְלָלָה.

ראה- זה פיזי, זה מחשי, זה משהו שאפשר לראות, כמו מאזניי צדק, כמו שתי ידים שפרושות לפניך. ברכה וקללה. עכשיו תבחר- את הברכה.....
אֶת-הַבְּרָכָה--אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם

או את הקללה...
וְהַקְּלָלָה, אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם.

אני חושבת שהטקסט הזה מעלה הרבה שאלות. ואני רוצה להציף שתיים מהן-
שאלה ראשונה- איזו מן בחירה יש פה? מי רוצה לבחור במודע בקללה? ומי לא רוצה ברכה? הנה אלוהים נותן מתכון של איך להשיג ברכה בתריג צעדים – מי לא ייקח?
ונדמה לי שיש שתי תשובות-
אחת- שהברכה והקללה הן לא במושגים של שכר ועונש חיצוניים- אם תשחה 20 ברכות תקבל קפה קר מתנה- אלא במושגים של תוצאה- אם תשחה 20 בריכות תרגיש יותר טוב. רבי אלעזר מפרש את הפסוקים האלה- אמר ר' אלעזר: כשאמר הקב”ה דבר זה בסיני, באותה שעה (איכה ג') "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" אלא מאליה הרעה באה על עושה הרעה והטובה באה על עושה הטובה, אמר ר' חגי: ולא עוד שנתתי לכם שני דרכים אלא שנכנסתי לפנים משורת הדין ואמרתי לכם: (דברים ל'): "ובחרת בחיים". (דברים רבה, קישור לגיליונות נחמה ליבוביץ).

ויש בכך מימד של אחריות, של כלים לקבלת החלטות- אני מודע לתוצרות של הבחירות שלי, ולכן יכול וצריך לבחור באופן מושכל.

תשובה שניה- לשאלה- איזה מן אפשרויות בחירה מוזרות יש כאן... במבט פנימי- לפעמים האדם בוחר בקללה במודע, ומביא על עצמו את הקללה, ומוכן לשלם את המחיר ולשאת בתוצאות- מאכילה מופרזת, דרך סיגריות, דרך נהיגה פרועה, דרך הסתבכות פלילית, דרך הסתבכות אנושית- בחירות לא טובות, שאנחנו מודעים להם, ובכל זאת בוחרים בהם. כי ככה אנחנו.

שאלה שניה- לגבי עצם עניין הבחירה- באמת יש לאדם אפשרות לבחור? בתפישת עולם לפיה אלוהים קובע את התכנית של המציאות, ואנחנו רק פיונים – ממתי יש לאדם זכות בחירה? אז מתברר שמאז ומעולם... עץ הדעת טוב ורע- תבחר! קין, הנה אחיך המעצבן לפניך- תבחר! אברהם, לוט- הנה הארץ לפניכם- תתמודדו עם המחלוקת- ואברהם הוא זה שאומר ללוט- תבחר.
אמנם הכל צפוי, אך הרשות - נתונה. (פרפרזה על מסכת אבות)

בפרשה שלנו, הפועל בחירה מופיע בשני הקשרים-

האחד: "הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.." הכוונה לירושלים, למקום בית המקדש.
השני: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ; וּבְךָ בָּחַר יְהוָה, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.
בשני המקרים- אלוהים הוא זה שבוחר. או אם נדייק- אלוהים הוא זה שכבר בחר.
אבל עלינו מוטלת זכות וחובת הבחירה המתמדת, בהווה, כל הזמן- בין הברכה לבין הקללה.


אברהם בורג, בספרו "בלשון בני אדם" כותב על הפרשה שלנו על חשיבות הבחירה, ככלי שמחייב כל הזמן להטלת ספק ולבדיקה: "....מה חשיבותה של הבחירה החופשית? חשיבותה היא בכך שהבחירה מזמינה התלבטות, ספק וחוסר ודאות. מי שאין לו ספקות כלל והכל ברור לו- מסגל לא פעם גישה אבסולוטית, חסרת ביקורת. זוהי גישה שממנה נולדות לא אחת הקנאות והקטלנות. הודאות אודנה אחד מהגורמים המצמצמים והמגבילים ביותר את מושג הבחירה ויישומו. מציאות אנושית של אמונה מוחלטת, לא קשובה ולא רגישה לדעות אחרות ... עלולה להביא ליהירות אמונית הרת אסון.... על כן באה הפרשה שלנו ומציעה לאדם את דרך הספקות...."
עכשיו- ראה, ראי, ראו תרגישו- הנה הם כאן- הברכה והקללה. ממש אפשר לגעת. במה תבחר? במה תבחרי?
עמיר בניון, תמיד מרגיש לי על חבל דק, בין ברכה לקללה.


שבת שלום . מוזמנים לקרוא, להגיב, לבחור.
נויה שגיב

פרשת עקב - רגע לפני שעוברים לגור ביחד- האם זאת מערכת יחסים טובה?

הבאתי השבוע תמונה של סבא שלי. שמבטו הכיל תמיד דאגה, חוסר שביעות הרצון, חרדות ובהלה, ומעל כל אלה, הייתה במבטו אהבה.

ולפרשה: רגע לפני שעוברים לגור ביחד- האם זהו צעד נכון? פרשת השבוע שלנו, פרשת עקב- (ספר דברים)היא המשך הנאום של משה לפני הכניסה לארץ, לפני בניית הבית הלאומי.לפני שעוברים לגור ביחד. יחסית למגמגם זה בהחלט נאום ארוך- כבר פרשה שלישית. החלק הזה של הנאום, מגיע לטורים חדשים- להקצנה של הטוב ושל הרע.
מצד אחד- כמה עם ישראל רע וכפוי טובה- חטא העגל, ועם קשה עורף, והתלונות, והפקפוקים לאורך כל הדרך, מתוארים כעם רע וקשה... מַמְרִים הֱיִיתֶם, עִם-ה', מִיּוֹם, דַּעְתִּי אֶתְכֶם.!
מצד שני- כל הטובות שה' עשה עם ישראל- הוציא ממצרים, הוביל במדבר, ונמתן שם את המן, סלח אחרי חטא העגל ונתן את התורה וגם מה מתערב ומספר אים הוא לא אכל ארבעים ויום וארבעים לילה כדי שאלוהים יסלח ויכפר על חטא העגל-ושכנע את אלוהים בטיעונים של עורך דין, לא של מנהיג, והכל בשביל עם ישראל- ועל כל חטא- גַּם בַּפַּעַם הַהִוא--לֹא-אָבָה ה', הַשְׁחִיתֶךָ. - באמת תודה רבה!
עם שגדל בתודעה של אני רע, אין לי סיכוי, לא יצא ממני כלום, ותיכף העונש הבא, ואלוהים שמגדל עם כפוי טובה שלא לומד ולא משתפר.
חישוב מהיר של הרע שעשה ישראל (ועוד יעשה) אל מול הטובות שעשה ה'- אמור להביא לתוצאה פשוטה- ביטול העסקה. מי צריך את העם הזה, הכפוי הטובה הזה? מול כל הטוב שאלהים נותן- יש עם שלא מעריך ורק מתלונן ומפר חוזים. והנה- הנה נקודת המילוט של אלהים- למה אתה מכניס אותם לארץ שלך? למה לעבור עוד שלב במערכת היחסים? אם הם כל כך לא ראויים, וכפויי טובה? זה הרגע לביטול העסקה!
אבל אלהים ממשיך- עכשיו אלוהים מביא אותם - אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ... וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ--וּבֵרַכְתָּ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ. ...במקום לברוח- מערכת היחסים מתהדקת ומגיעה אל שיא- בניית בית משותף!
אבל העסקה של הכניס לבית לא נעשית בטוב, בכיף, אלא בחרדות אין סופיות ביחס לתיד-ולא רק זאת, אלא שהעסקה מתקיימת וטעונה בתנאים- בתנאים נאחסיים- כאלה שמוציאים את כל החשק לעסקה- שתדעו לכם, שלא בזכותכם נתתי לכם את הארץ, אלא בגלל שהגויים שיושבים בה לא ראויים. באמת תודה רבה! ולא בזכותכם, אלא בזכות ההבטחה לאבות שלכם... באמת תודה רבה! ואתם- אני מזהיר אתכם- אני מכיר אתכם- שלא תיכנסו לי לארץ תתחילו לבנות בתים ולהתעשר ולנצח את האויבים- ו.... אז תשכחו את אלוהים ותתחילו לעבוד עבודה זרה! כאמור, חרדות אינסופיות. וחשבונות. וקטנוני. ורשימתי.
אם כך שוב נשאלת השאלה- מדוע אלוהים ממשיך להתעקש על העסקה? שלא לדבר על מדוע לא בורא לו עם חדש? הרי הוא אלוהים? כאילו כל השיח של אכזבה ומרירות לא מתאים בכלל לאלוהים.
בקריאה נוספת, וממש לפני סוף הפרשה, יוצא המרצע מן השק.... זה בדיוק במישור של אכזבה ומרירות, בדיוק במישור היחיד שבו יכולה להתקיים בעסקה, הברית החוזה ההסכם- במישור של הרצון, וחמור מכך – במקום של האהבה:
אלהים בסך הכל מבקש שיאהבו אותו-
וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ...
ושיראו לו שאוהבים אותו, דרך התנהגויות של אהבה, דרך פעולות ומעשים:
וְשָׁמַרְתָּ מִשְׁמַרְתּוֹ, וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וּמִצְו‍ֹתָיו--כָּל-הַיָּמִים

ושאם עוברים לגור באותו הבית- תשארו נאמנים לאהבה הזאת- ואלהים יסיר כל מכשול...
כִּי אִם-שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם--לַעֲשֹׂתָהּ: לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו--וּלְדָבְקָה-בוֹ.
"לדבוק"- כמו שבספר בראשית כתוב- על כן יעשוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד.
אז אלוהים מבקש שיאהבו אותו... זה כל הסיפור... ואלוהים? מה עם האהבה שלו לעם? אלהים יותר נפלא מכולם ברגשות שלו- שאין להם חישוב וסיכום של בעד ונגד- משה עצמו אומר- הן לה' אלהיך השמיים ושמי השמיים הארץ וכל אשר בה- כלומר יכול היה לבחור בכל עם ולהיות בכל מקום. למה הוא מתעקש? ומיד בפסוק שלאחר מכן- רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְהוָה, לְאַהֲבָה אוֹתָם; וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם, בָּכֶם מִכָּל-הָעַמִּים--כַּיּוֹם הַזֶּה
רק באהבה.שבת שלום

תוספת של הרגע האחרון- חזית תל אביב מתהדקת עם חזית אשדוד, עם חזית אילת, עם כל עם ישראל, אין לי כרגע מגזרים או מילים רעות, רק בטן מכווצת וכואבת. אחדות ואיפוק נדרשים כדי לעבור ימים קשים כאלה. בתנחומים למשפחות ההרוגים, בתפילה לשלום הפצועים. בתפילה אין סופית ואולי גם מעשים שיובילו להסכמות שיאפשרו חיים בתוך הבית, לכולנו.
מוזמנים לקרוא, להפיץ, לאהוב חינם, נויה. ממעמקים, עידן רייכל, על ברית נצחית של אהבה ובניית בית:

פרשת ואתחנן. עשרה כללי מסגרת לבניין חברה מתוקנת.

בפרשת ואחתנן, ממשיך משה את דברי הפרידה שלו מהעם. עיקר הדברים הם המסרים הלאומיים, הדתיים, ה"גדולים"- העברת ההנהגה ליהושע, תזכורת האירועים ההיסטוריים- כל הטובות שעשה ה' עם ישראל: יציאת מצרים, מעמד הר סיני וקבלת התורה- ועם הפנים קדימה- כיצד על עם ישראל להתנהג עם הכניסה לארץ- ברמה החברתית, הדתית, התנהגות ביחס לשכנים. וכמובן- אילו עונשים צפויים לעם אם לא יתנהגו כמו שצריך- הגלות....בדברים ה"גדולים" של משה, משולבת נימה אישית קשה, מאוכזבת- במלים "ואתחנן:"- אכזבה הקשורה בסיפור העונש שמטיל ה' על משה, לא להיכנס לארץ.
(בתמונה- משה, פסל: אבידור ניצן, פארק הפסלים, כפר סבא).

אני מבקשת להתמקד היום באחד הטקסטים המוכרים מתוך הפרשה- טקסט עשרת הדברות. (דברים פרק ה) למעשה, יש בספר התורה שתי גרסאות של עשרת הדברות. הראשונה- בספר שמות, בתיאור מעמד הר סיני. השניה- כאן, בספר דברים, בו למעשה מה מביא תזכורת לדברות שניתנו בהר סיני. מי שידקדק וירצה להעמיק, יוכל להתמקד בהבדלים שבין ספר שמות לבין ספר דברים, ולראות עד כמה ספר דברים מתייחד בהיבטים הומניסטיים וסוציאליים, אולם לא בכך עניינינו כרגע.
אחת המשמעויות של קבלת התורה- היא יצירת קבוצה אחת, עם אחד שמקבל על עצמו חוק אחד – לכולם. כפי שכתוב בספר שמות יט "ויחן"- כגוף אחד.

כל חוק, גם היום, במדינת ישראל, מטרתו לבסס ולעגן נורמה התנהגותית, המבוססת על ערכים בהם מאמין המחוקק. ופעמים רבות- מטרת החוק היא למגר תופעה קיימת במציאות, בהתאם לאותם ערכים בהם הוא מאמין. לדוגמה- חוק האוסר על מכירת סיגריות לקטינים, מנסה למגר את תופעה קיימת- תופעת העישון בקרב צעירים.

נסו לקרוא את הצהרת זכויות האדם והאזרח, צרפת 1789, דרך השאלה "אם זה חידוש- אז מה היה שם קודם?".
אותו הדבר גם כאן- ננסה דרך השאלה הזו לקרוא את החוקים ולדמיין מציאות אחרת- ולטובת הדוגמה נתמקד רק בחלקם.

אנכי ה' אלהיך - ביטול אפשרות של אי הבנות והשערות של תשובה לשאלה "מי הוציא אותנו ממצרים"- לא פרעה, ולא משה, ולא נחשים ותנינים, וגם לא האלילים שאתם עתידים לפגוש בארץ אליה אתם נכנסים. יש אל אחד והוא מקור החוק. אחרי ההסכמה הזאת, אפשר להמשיך הלאה.
כיבוד אב ואם- כחוק בסיסי, ראשוני. ללא התניה, ללא קשר למערכות היחסים. כבוד בסיסי, שלא נתון לדיון, למי שהביא אותך לעולם. דע את מקומך. דמיינו חברה שבה לא מכבדים את המבוגרים, ולא דואגים להם. אה, אופס... נעבור הלאה....
החוק המחייב מנוחה בשבת- דמיינו חברה שבה אין יום מנוחה, ויום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, חודש אחרי חודש, שנה אחרי שנה- חיים שלמים- אין יום חופש ולו אחד- שמעוגן בחוק, ומחייב את המעביד לתת לי מנוחה, או מתיר לי לנוח.
לא תרצח- החוק האוסר על רצח- יכול להיות שלפני החוק הזה היה מותר לרצוח? ואין שום חוק שמגן על הזכות לחיים? ואין משמעות מעשית, פרקטית., לערך חיי אדם?
לא תנאף- החוק המגן על התא המשפחתי. לפני החוק הזה היה מותר לנאוף חופשי חופשי? אין משמעות לנאמנות, לאמון, לבניה של זוגיות? של תא משפחתי?
לא תגנוב- חוק המגן על זכות הקניין של כל אדם. העשיר והעני. זה אומר שעד אז כל אחד יכול היה לבוא ולקחת בכוח את מה ששלי, ולא היה חוק שיגן עלי.
לא תענה ברעך עד שקר- חוק המחייב הליך משפטי הוגן. לכל אדם. ולא משנה אם יש לי כסף או אין לי כסף לשלם לעורך דין או שוחד לשופט. יש צדק אחד ודין אחד לכל.
לא תחמוד אשת רעך.. לא תתאוה בית ערך... וכל אשר לרעך- כיצד אפשר לצוות על הלב? כיצד אפשר לאכוף מצוות הקשורות בלב? רש"י מפרש את לא תחמוד כסייג של הגנה, מפני המעשים- הלב והעיניים הם מרגלים לגוף ומסרסרים (=מתווכחים) לו את העבירות: העין רואה והלב חומד והגוף עושה עבירה"

מתברר, שחוקי היסוד בתורה – הם חוקים חברתיים, המגדירים את זכויות היסוד של האדם ומגנים עליהן: הזכות לחיים, הזכות לקניין, הזכות לכבוד, הזכות למנוחה, הזכות להליך משפטי הוגן. כל אדם- באשר הוא אדם, מעצם היותו אדם- גברים ונשים, עשירים ועניים. ללא הבדל. והשמירה על זכויות הפרט, מאפשרת תשתית של תא משפחתי, ומבנה חברתי כולל. ורק כך, כפי שכבר הבין אלוהים, אפשר לבנות בית, לשמור על הבית, ולחיות בתוך בית.

שבת שלום. מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ, לחיות על פי חוק, לפעול לשינוי החוק. כ"א לפי הבנתו.

וגם ממליצה לצפות בקליפ של השיר one ....

פרשת דברים- העם דורש צדק חברתי

פרשת דברים שלפנינו, פותחת את ספר דברים. מבין ספרי התורה- ספר דברים הוא ייחודי ומובחן בהיותו ספר חוקים בעל רוח הומינסטית, סוציאלית- חוקים בהם השוויון והדאגה לפרט ולחלש הם ערכים מנחים. זה ספר שמתייחס לאדם- לגברים, נשים, אדונים,עבדים, ישראל והעמים- באופן שוויוני, הומינסטי. זה ספר שמגן על זכויותיו של האדם – על ביתו, על קניינו, על משפחתו.
ראשית נאחל כי רוח הספר תשרה עלינו כולנו בימים אלה.

ספר דברים מתחיל בנאום פרידה ארוך של משה מהעם- רגע לפני הכניסה לארץ, כאשר משה כבר יודע שהוא לא ייכנס עם העם לארץ כנען. הוא נותן להם הנחיות אחרונות לחיים בארץ. לקראת בניית הבית הלאומי.
אי אפשר להגיד שהם מקימים יש מאין-
כי הרי במקום אליו הם מגיעים- חיים עמים אחרים. שיש להם בעלות על הקרקע, מנהגים ומסורות. ורכישת חזקה על קרקע- בין אם יש הבטחה ובין אם אין- תהיה כרוכה במאבק. גם בני ישראל עצמם הם במצב בעייתי ולא רענן... עבדים בני עבדים, נוודים, מרירים, עייפים רעבים ורדופים- הם אלה שצריכים להקים חברה חדשה, שיש בה חוקים, סדר, עקרונות, ערכים וגם- אהבה, שכנות, ילדות, שירה, ארוחת ערב, ודאגה לפרנסה. ואין בה גזל ואין בה עושק ויש בה צדק חברתי ומשפט.
ואז בני ישראל נכנסו לארץ כנען, וחיו בצורה שבטית- איש הישר בעיניו יעשה, עושים הרע בעיני ה' וגם הרע אחד בעיני השני- עד כדי מלחמה בין השבטים. אחר כך מחליפים שיטה- העם דורש... מלך. כמו כל הגויים. האם השיטה הזאת תצליח? שאול מפוטר, דוד- המלך המשיח- אם נקרא בסיפורי התנך- לא הצטיין מבחינה מוסרית, שלמה- הבן שלו- אמנם בחייו בונה את בית המקדש ועל פי המסופר בספר מלכים מצליח להפוך את ישראל לאימפריה- אבל בזקנתו, עם סיפורי 1000 הנשים והעבודה הזרה... לא מכבד את נעוריו.... ומשם החברה הולכת ומדרדרת, מבחינה מוסרית, דתית, צבאית. מהמלך ועד לעם. ממלכות ישראל לא שורדות- ממלכת ישראל מוגלת לאשור, וממלכת יהודה- נענשת בגלות לבבל, ובחורבן - חורבן בית המקדש וחורבן ירושלים- אותו אנו מציינים בשבוע הבא- ט' באב. יום ט' באב מסמל את יום החורבן של שני בתי המקדש- הראשון והשני. אסון לאומי שלא היה כמותו אז. שהיה כמותו מאז.

מה לנו היום ולחורבן בית המקדש? הרי זה היה פעם ואנחנו כאן היום. הרי בית המקדש קשור לעולם תוכן דתי, פולחני- ואנחנו חיים בחברה מודרנית. ולא רק זאת- אלא שחלק מהציבור היהודי מגדיר את עצמו חילוני ומשוחרר בהגדרה מכל אקט דתי. אז מה לנו ולחורבן?

החורבן הפיזי של המבנה הוא סמל, הוא תוצאה, הוא המחשה של חורבן פנימי, חברתי. הקריסה היא של הבית האנוש ושל התשתית החברתית.

בתודעה היהודית, כל ההסברים לחורבן מתייחסים להיבטים החברתיים- אותם היבטים שספר דברים כל כך מדגיש. לא להיבטים הפולחניים ולא להיבטים הצבאיים. בתודעת ההיסטוריה היהודית, אף אחד לא מאשים את הבבלים או את הרומאים בחורבן- אלא רק התבוננות פנימה.

לדוגמה- ההסבר של ישעיהו הנביא מסביר לחורבן בית המקדש הראשון , שהיה בשנת 586 לפני הספירה. את הקטע הזה, מישעיה פרק א, נוהגים לקרוא בהפטרה בשבת שלפני ט באב- שבת חזון- ומדוע, לפי ישעיהו, נחרב בית המקדש? בגלל הרוע של הבבלים? האכזריות של האויבים שלנו? לא! בגלל התנהגות חברתית קלוקלת. מתוך ישעיה פרק א:
יא לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. יב כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. יג לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. טו וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. טז רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ. יז לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה. {ס}

במילים פשוטות- אנשים עסקו בפולחן ראוותני, שבע, מדושן, מוקצן- זה פולחן לא רצוי, שמחלל את מהותו. המהות- האופן הנכון לעבודת האל- הוא בכלל אחר- צדק חברתי: שיפטו יתום ריבו אלמנה. המהות היא משפט צדק. וחמור מכך- זה סכום אפס- העושר, את זה כבר ישעיהו הבין, בא על חשבון העוני.
בקיצור- האם הקשיבו למשה שאמר וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ? לא...
דוגמה נוספת- ההסבר לחורבן בית המקדש השני נחרב בשנת 70 לספירה. ומדוע הוא נחרב? כי הרומאים היו רעים? ממש לא. בתודעת הזכרון היהודי, שמנציחה את החורבן, בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם (סיפור קמצא ובר קמצא המפורסם) בגלל שאנשים ריכלו אחד על השני, הלשינו, לא ידעו לסלוח, להקשיב, לרומם, לפרגן.
האם הקשיבו למשה- שוב... ממש לא...
כי כאשר בונים בית- לאומי, חברתי, אישי, משפחתי, חברתי- יש ראשית לדאוג לחוקים חברתיים. לצדק חברתי. מתברר שלא אנחנו המצאנו את זה בישראל 2011.
אבל מי אמור ליישם את צוואתו של משה ? מזה מסתלק, נותן הוראות אחרונות ו.... ממנה מנהיג חדש- יהושע- אבל הוא מנהיג צבאי, בטח ובטח שאינו בשיעור הקומה של משה. אז מי אחראי לכינון חברה צודקת? ובין השורות של הפרשה, באותיות הקטנות- טמונה צוואתו של משה:
"... וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ...."
ירושת הארץ- לבנים. לדור הבא. אלה שהיום לא יודעים בין טוב לרע- הם יירשו את הארץ. הנחת יסוד ראשונה, מובלעת, היא שהמנהיגים הנוכחיים- עבר זמנם. הנחת יסוד שניה- גלויה- שהאבחנה בין טוב לרע- היא תהליך נרכש ונבנה לאורך זמן. הנחת יסוד שלישית- שכדי לטפל בעניני הארץ- יש לדעת להבחין בין טוב לרע. בתקווה שכולם יודעים מה הם עושים. בתקווה שנבנה כאן בית לכולם, ערב לפני החורבן.

מוזמנים לקרוא להגיב להפיץ ולפעול למען צדק חברתי, בכל מישור. והציבור, כך מתברר, לא מטומטם.

שבת שלום, נויה.

פרשת חוקת גדושה ומלאה בעניינים. עם ישראל ממשיך את דרכו במדבר- והפרתקאות ומכשולים בכל פינה- עמים שרוצים להתקיף אותנו, מחסור במים וסיפור מי מריבה, מגפות, מרים ואהרון מתים- ומשה נשאר לבד. העם מתלונן, בקיצור- המסע קשה ומורכב.
אחת הסצינות בפרשה, היא הסצינה של נחש הנחושת. נחש הנחושת- המוכר לנו היום ממעליות נחושתן בשל שמו- וכמל הרפואה- בשל תכונתו- כאן מסיפור הזה. מה הסיפור?
עם ישראל שוב מתלונן- אלוהים שלח עליהם מגפת נחשים- ואז- האם מבקש סליחה ומתחנן על חייו- ואלהים מורה למשה לעשות נחש נחושת- ומי שיסתכל עליו- יירפא מנשיכת הנחש. בתמונה- נחש נחושת מהמאה ה 13 לפנה"ס
נחש הנחושת, מתברר ששרד את כל הנדודים במדבר, את כל תקופת השופטים ואת מרבית תקופת המלכים - כשקוראים בספר מלכים ב יח- מסופר על חזקיהו מלך יהודה, שהתמודד מול מתקפה אשורית.שהוביל את חציבת נקבת השילוח כחלק מהתכוננות הצבאית, והוא זה שריכז את הפולחן בבית המקדש, כחלק מהתכוננות החברתית וגם הדתית. פתאום הוא שולף את נחש הנחושת –
אם כך- לנחש הנחושות יש כאלה כוחות אדירים?!
הסיפור הזה המעלה כמה בעיות- ראשית- איך יכול להיות שחפץ מביא לריפוי? – אלילי, פגאני, מכשפי- והרי התרבות שלנו מתנגדת לחפץ, לאלילות, למעשי הקוסמות. וחזל שואלים בפליאה- וכי נחש ממית? וכי נחש מחיה? כלמר- ממתי יש לחפץ כוחות ריפוי, כוחות אלוהיים? (עוד עלנס ומאיג המקרא- קישור למאמר של פרופ זקוביץ)
שנית- מה פתאום נחש?
וחוקרי מזרח קדום יגידו שיש כאן התנגדות למיתוס הנחש כאל במזופוטמיה...לשוגמה בסיפורי עלילות גלגמש- שם מסופר שהנחש גנב את סוד החיים... כמו שסיפור גן העדן- בו הנחש נענש- זה סוג של התנגדות לנחש.
שנית- איך יכול להיות שהנחש מרפא- הרי הנחש הוא הממית ! רופאים ודאי יגידו שזה סוד החיסון.... להשתמש בדבר- כנגדו. אלא שברפואה יש לכך הסבר ביולוגי. אני מבקשת להציע רעיון פילוסופי- שמטרתו לשחרר את האדם מהדבר, מהחפץ, מהסמל המוחשי.
זהו רעיון ההיפוך- נחש יכול להביא אסון ולהביא ריפוי. כיצד? כיוון שאין כח בדבר עצמו. הפעולה היא המעניקה את המשמעות. כשם שבעניין פרשה אדומה, המופיע בתחילת הפרשה, הפרה המתה- היא המטהרת מטומאת המת. הטומאה יכולה להפוך לטהרה- באופן פרדוקסלי דרך המוות. אין משמעות לדבר עצמו אלא לטקס, לכוונה.
ולכן חזקיהו המל, לאחר כל כך הרבה שנים שנחש הנחושת שרד בישראל- הוא שולף נחש הנחושת- כדי לבטל אותו. הוא מכתת אותו- כלומר משנה את צורתו כדי לבטל את האפשרות שהנחש יתפס כמכשיר בעל עצמה בפני עצמו- וכדי לחזק את האמונה של העם במופשט.
חזל שואלים- וכי נחש ממית או נחש מחיה?!" , ועונה: "אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה (=מרימים ראשם ופונים אל ה') ומשעבדין את ליבם לאביהן שבשמים (=מגלים אמונה עמוקה) - היו מתרפאים..." (פרק ג', משנה ח')
כלומר- אין משמעות לחפץ אלא לכוונה

שבת שלום! שיר על קסם לסיום

מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ, להתכוון, להפוך.

פרשת קורח. מלחמת צדק ושוויון או... מלחמת הקומבינות?

בפרשת קורח- בא קורח מול משה, מלווה בקרובי משפחה ועוד נציגים מישראל. בפיו של קורח טענה קשה- כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה' ?
כלומר- אם לך, משה המלכות- מדוע מינית את אחיך לכהונה- לתפקיד בכיר-.. לא בכולנו ה'! כולנו קדושים!
ובהחלט- זה נשמע לא הוגן.
אם היינו קוראים עיתון או בלוג או קריאה להפגנה בהם טענה קשה כזו כלפי מנהיג- שעשה קומבינות וחשוד במינוי אח שלו לתפקיד- מדי היינו מצטרפים לאזרח המוחה, או לפחות עושים לייק.
ויותר מזה- רובנו גם מכירים את ההמשך- שבו האדמה פצתה את פיה וקורח ועדתו- נבלעו בה.
כלומר- התגובה הלא דמוקרטית לאזרח שמתלונן על חוסר שוויון- היא "העלמה", אמבטיית בטון, אדמה פצתה את פיה.
מייד היינו מצקצקים ואומרים איזה שלטון דיקטטורי נוראי- מנהיג שלא רק ממנה את אחיו בקומבינה, אלא גם מעלים את המתנגדים והמלינים כנגדו.

ואכן- אפשר לפתור את העניין בכלים "דיקטטוריים"- אכן, נוהל המינויים – הוא לא עניינו של קורח. אלוהים בחר למנות את אהרון לכהן - נקודה. ומי של מבין את זה- לא יהיה כאן.
אפשר לפתור את העניין בעוד דרך- באמצעות פשפוש בדמותו של קורח. האם באמת קורח אזרח שקרוא לשוויון ?שקורא לצדק?! בהחלט לא! קורח הוא אדם שטוען לכהונה ומרגיש שקופח. קורח היה בן דודם של משה ואהרון. בכור לבית אביו. וכשם שמשה היה בכור- וקיבל תפקיד, כך גם שאף קורח, כבכור, לקבל תפקיד. אם לא את המלוכה, לפחות את הכהונה.
כלומר- קורח לא מבקש צדק ושוויון לכלל הקהל- אלא לעצמו, לעדתו, למפלגתו. הוא לא נגד קומבינות ברמה העקרונית- הוא נגד הקומבינה של אהרון ובעד הקומבינה של עצמו.
הטענה כנגד משה, לעניין ההתנשאות- כל כך מנוגדת לא רק לדמותו של משה, אלא לכל תפישת - מנהיגות בשר ודם במקרא. בספר דברים, כאשר מתוארים חוקי המלך- כתוב "לבלתי רום לבבו מאחיו...." אסור למלך להתנשא.... אחר כך, בסיפור היורשים של דוד, מסופר כי בנו הרביעי של דוד, שהיה לכאורה הבא בתור למלוכה- כבן הבכור ששנשאר בחיים- התנשא לאמור- אני אמלוך... ובסופו של דבר- כמובן, לא היוא שמלך אלא שלמה.
אי אפשר לחשוד, לא במשה ולא בתפישת המנהיגות בשר ודם במקרא- בהתנשאות.
הרי זה משה, שאחותו מרכלת עליו, שנשא אישה כושית, ואלוהים מעניש אותה בצרעת. ומשה, האח האוהב, במקום לכעוס עליה ולשמוח בצרעתה- פונה לאלוהים בתחינה- אל נא, רפא נא לה. זה משה שעוד כמה פרקים יפנו אליו בנות צלפחד בתלונה הקשורה לדיני ירושה- והוא בעצמו יבצע שינוי בחוק והתאמה של החוק לצרכי הציבור. הוא לא מתנשא. זה משה שבעצמו מתלונן מול אלוהים, ורב איתו ומייצג את העם בשעת כעס. מותר להתלונן, מותר לבוא בביקורת. לא מדובר על משטר שאין בו הקשבה. השאלה היא- מהי התלונה, מי המתלונן, ומה האינטרסים הסמויים.
חז"ל מגדירים זאת יפה וחד: "כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ" (מסכת אבות, פרק ה' משנה יז).


ערב שישי.

אפשר לומר שמחלוקת לשם שמיים- אולי לא קיימת. צריך להיות נטול אגו לחלוטין.

ואולי זה תמים. ואולי כולנו קורח. דואגים לעצמנו. ולא זועקים לצדק למען הכל. אלא כ"א למען הדברים שחשובים לו, איפה שכואב לו ונוגס לו. ואולי זאת, מצד שני, קריאה חשדנית, שועלית, ערמומית ואורבנית. אינני יודעת.


אינני יודעת מה נכון.מסיימת בשיר תמים, מתוך תקווה שטעיתי.
מוזמנים לקרוא להפיץ להגיב , לחשוב. שבת שלום.