ואז מסופר כי יעקב קונה מעשיו את הבכורה- במחיר נזיד עדשים. הבכורה, כך מתברר, אינה נתון ביולוגי, אלא תואר סחיר. משמעות התואר- עצומה. הבכור הוא היורש של האב. הירושה – היא ירושת נחלה- ונחלה- כפי שמדבר יהודה יודע- היא זכרון השם. כלומר- הבכור- הוא זה ששמו ייזכר. כשעשיו מוותר על הבכורה ואומר וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה-זֶּה לִי בְּכֹרָה- (פרק כה פס' 32) . פרופ' אמית מדייקת על דברים אלה- "קניית הבכורה" לא הפכה את יעקב לבאמת בכור בעיני אף אחד- כראיה- הוא צריך לגנוב את ברכת הבכור. אקט הקנייה לא הפך את הבכורה לסחירה. ועוד- עשיו כן מקבל נחלה, כפי שמתברר בסופו של דבר בברכת יצחק, אלא שהוא נזכר ונחקק כשם שלילי, כשם אויב.
בתמונה- צילום של האמן הישראלי עדי נס, חלק מסדרת צילומים "סיפורי המקרא"
בעד מי אתם? בעד עשיו העייף והרעב- שאחיו, יעקב, ניצל את מצוקתו, וקנה ממנו את הבכורה במחיר מעליב ונצלני? או בעד יעקב- שממש לא אחראי על הסחר שאחיו הגדול והרעב והלא רואה ממטר עושה מהדבר החשוב שנקרא "בכורה". אף אחד לא הכריח את עשיו למכור- בטח שלא במחיר נזיד עדשים.
התורה מביעה עמדה גם היא- "וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה..."- האשם הוא עשיו שמכר את שהיה שלו, בעבור נזיד עדשים.
עד כאן- אפשר אולי להיות אמביוולנטיים ביחס לשני הצדדים- יעקב קצת אשם עשיו קצת אשם- אפשר לחיות בשלום. המשך מערכת היחסים בין השניים- מחייבת אותנו לנקוט עמדה קצת יותר ברורה.
(נדלג על פרקי יצחק ורבקה עם מלך פלישתים)
בהמשך הסיפור מסופר כי יצחק זקן ועניו כהו מראות. (פרק כז) בזמן שאבא עיוור ועשיו נשלח על ידו להביא אוכל מהשדה- הזדמנות מצוינת עבור רבקה, האמא, לקדם את מימוש הנבואה- ולהביא לגניבת הברכה. הרי הבכורה זה לא מספיק. ואת הברכה- אי אפשר לקנות. צריך לקחת. מעשיו. אז רבקה ששמעה שיצחק שלח את עשיו לצוד, מתדרכת את יעקב- לך תביא שני גדיים, ואני אכין לאבא מטעמים. אתה, יעקב, תבוא, ותציג את עצמך כעשיו, הרי ממילא אבא כבר לא רואה כלום, ותקבל את הברכה.
עד כאן- אמא רבקה אחראית. ויעקב? תגובתו של יעקב נפלאה. זה יעקב שהציע לקנות את הבכורה, מבלי למצמץ, ממשיך בדרכו - אין לו שום בעיה מוסרית עם ההצעה, אלא רק עניין טכני- עשיו שעיר, ואבא ישים לב שאני חלק. ואז- אבא יטיל עלי קללה במקום ברכה. באמת- בעיה. רבקה לא מתבלבלת. ראשית- קללתך עלי. שנית- פתרון! רבקה לוקחת את בגדי החמודות של עשיו ומלבישה על יעקב בנה הקטן , ועל חלקי ידיו החשופות היא מלבישה את עור העיזים ששחטה- כדי שהידיים יוגשו כשעירות- כידי עשיו.
אז אמנם הרעיון של רבקה- אבל אי אפשר להגיד שיעקב מתנגד. הוא שותף וחושב על הכל. והנה, ברגע האמת- כשרק יעקב מול אבא יצחק, יעקב ממשיך. גם כשיצחק חושד: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו... אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי". יעקב עומד לבדו, איתן, מול אביו העיוור, ומשקר. כבר אי אפשר להאשים את רבקה- יעקב פעיל ויציב בחלקו במזימה.
בעד מי אתם עכשיו? עשיו שהלך להביא אוכל לאביו העיוור? או בעד יעקב הצעיר, תם יושב האהלים, שגנב בעזרת אמא את הברכה מאחיו?
עכשיו יש בעיה. כי מצד אחד- יש את התגובה האינטואיטיבית של חלקינו לסיפור. יעקב רמאי. לאותו הצד- אפשר להוסיף קטעים מתוך התורה שמצדדים בתפישת יעקב כרמאי. דוגמאות? בבקשה. יצחק, כאשר הוא מספר לעשיו מה קרה, הוא אומר: וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ (פרק כז פס' 35). עוד דוגמה- כל סיפור רחל ולאה- בו יעקב מעדיף את הצעירה, את רחל ומקבל את הבכורה. נדמה כי הסיפור מבקש לסגור חשבון מול יעקב - גם בהחלפת הבכורה בצעירה וגם במעשה הרמיה. האבסורד, כפי שאני מבינה, הוא בתגובת יעקב ללבן- "למה רימיתני". (פרק כט פס' 25). ואם תרצו עוד- כאשר יעקב כבר זקן, ויוסף בנו לא חוזר הביתה עם האחים, והאחים מביאים את כתנת הפסים של יוסף מלאה בדם ומספרים כי חיה רעה אכלתוהו. ויעקב בוכה ומתאבל ומסרב להתנחם- טרוף טורף יוסף... מוכר לך הטריק הזה, יעקב? מכיר כשאח שוחט עז ומשתמש בדמה, בעורה, בבשרה, כדי לרמות את אבא? ולא רק בתוך התורה, הנה גם הנביא הושע מציץ לתוך רחמה של רבקה- וחושף בצילום רנטגן חד פעמי וראשוני את מה שבאמת קרה שם: "בַּבֶּ֖טֶן עָקַ֣ב אֶת־אָחִ֑יו וּבְאוֹנ֖וֹ שָׂרָ֥ה אֶת־אֱלֹהִֽים׃" הושׁע יב4 (תודה לד"ר לאה מזור על ההפניה)
ומצד שני יש את התגובה הבדיעבדית והאפריורית. של מי שרואה בעשיו כאויב התמידי של ישראל (ממנו יוצא אדום) ושל מי שיודע שיעקב הוא האח הנבחר, ממנו יוצא העם הנבחר. עוד לפני שיעקב מגיע לבית לבן- הוא נרדם ורואה מלאכים עולים ויורדים בסולם ומקבל הבטחה על הארץ ולזרע. הוא האיש שממנו יצאו השבטים וממנו יצא העם- זה אנחנו. הוא לא רק האח הנבחר, הוא האב הנבחר. לא רק התורה אוהבת את יעקב. עד כדי כך שמצאתי פירושים שמאשימים את יצחק בכך שלא ראה את רשעותו של עשיו. הבאתי אחד מני רבים- את זה שמדגים באופן הטוב ביותר את היפוך הדברים:" אין ספק שהיה לו ליצחק להתבונן במעשה עשו ורשעתו ורשעת נשיו – ושהבנים אשר תילדנה ידמו להם לרוע. והיה לו להתפלל אל האלוהים ויודיעו למי יברך, אם לגדול כפי לידתו, אם לגדול בשלימותו. אבל האהבה מקלקלת השורה, לאהבתו את עשו חשקה נפשו בו, ולא ראה חובה במעשיו. ואולי שלזה נאמר (כז, א): "ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות", שעיני שכלו וכוונתו כהו בעניין עשו, ולא ראה ולא התבונן במעשיו כראוי." (אברבאנל, מובא מתוך גליונות נחמה)
לפי הפירוש- יצחק, המרומה, העיוור, היה צריך לראות לעתיד את מעשיו הרעים של עשיו – שאולי הפך לאלים ועצבני כי גנבו לו ולקחו לו- ובעצם יצחק הוא האשם. פירוש שמזכה את יעקב והופך את הסיפור, מאונס האמונה.
פרופ' אמית בהקשר זה מרחיבה את הפריזמה- ומציינת כי שונאי ישראל נהנו למצוא בטקסטים אודות יעקב הוכחה לאופיו של העם היהודי- כרמאי, וכי אכן במחקר המקרא המודרני (דוגמת גונקל) שהוא מראשיתו נוצרי- יש התייחסות רבה לדמות יעקב, שדמותו מסייעת להוכיח תיזה אנטי יהודית. ועוד שואלת אמית- שאלה מדויקת ונוקבת- מדוע בוחר עם לתאר את עצמו באופן כזה?
ואני חייבת לומר שכל זה מעמיד אותי באי נוחות מאוד גדולה. לא שאני חיה ומאמינה בעולם של פרשנים, אלא שלצערי כמעט ולא מצאתי התייחסות שמסוגלת לראות נכוחה את הדמות של יעקב. העיניים המאמינות לא רואות? שנאת עשיו ואהבת יעקב לא מאפשרות לקרוא את הדברים שגם התורה עצמה מביאה כמעשה רמאות? אולי אפילו, חלילה, מילת ביקורת על החשת הגאולה. הרי אם רבקה קבלה את הנבואה- אז מה היא מתערבת? יהיה בסדר, לא? למה אותם נימוקים החלים על הציונות לא חלים על יעקב- ישראל זה ישראל, לא?
אני אומרת "כמעט ולא מצאתי"- כי:
א. מתוך צניעות- אולי יש פירושים והתייחסויות שמביטים במעשי יעקב גם בעין ביקורתית- ואני לא מכירה כתבים אלה.
ב. מתוך הזמנה – להביא ולהעשיר את עולמי ואת הדיון
ג. כי כן מצאתי- דברים מקסימים ויפים של הרב יובל שרלו, שכותב על המבוכה בעומדו מול הסיפורים על אודות יעקב, ועל הפער בין מה שהיינו רוצים לחנך לו לבין הסיפורים. הרב שרלו לא מביא פתרונות, אלא מתבונן בכנות בעצמו, משתהה ומתעכב ומאפשר את המבוכה ואת ההכרה בדילמה. להלן קישור למאמרו.
אני מביאה שיר של ניק קייב. קוראים לו the weeping song.
אני מאוד ממליצה לקרוא את המילים. לדמיין את ביתם של יצחק, רבקה, יעקב ועשיו. מעניק מימד אנושי וכואב לכל הפרשה.
שבת שלום
