פרשת משפטים חברה שלי סיפרה לי לפני כמה ימים על מפגש שהיה לה עם המשטרה. מתברר שלבחורה שעובדת אצלה, שחיה כאן כבר 20 שנה, שילדה כאן את בתה בת ה-10, אין אשרת שהיה. בזכות העובדה שבתה נולדה כאן- היא יכולה להגיש בקשה להיות תושבת. הבקשה תקועה כבר חודשים במשרד הפנים. כלומר- מותר לה להגיש בקשה, אבל אף אחד לא הבטיח לטפל בבקשה. בינתיים- מותר לה לעבוד, כך הסביר השוטר- אבל לאף אחד אסור להעסיק אותה. אז היא כאן כבר 20 שנה, הבת שלה לומדת בבית הספר, היא בטח תתגייס ואז נשאל שאלות בדבר גיור צבאי, אנחנו לא מטפלים בבקשה שלה להיות תושבת, מצד שני אסור להעסיק אותה.... אולי אלוהים יודע מאיפה יהיה לה כסף לאוכל.... ונדמה לי- שלא לכך אלוהים התכוון בפרשת משפטים, או בכלל. נפתח בשיר "כתנת פסים" למילים של מאיר אריאל. משם נמשיך לפרשה....בסוף יש עוד שיר, לא לדאוג
פרשת משפטים היא רצף של חוקים, בתחום של מה שאנחנו מכנים "בין אדם לחברו"- חוקים שמפרטים את אורחות החיים בין אדם לאדם- אם אדם מכה אדם אחר, ואיך להתנהג לאבא ואמא, ומתי שנת שמיטה, וחוקי עבד, ורצח וחגים.... למי בדיוק מיועדים החוקים?
אפשר היה לחשוב שאנחנו נמצאים במעמד ממלכתי, רשמי, של עם בתוך ארצו, המכריז על ריבונותו ועל אורחות חייו במושב הקבע שלו. חיים שיש בהם אדמות, רכוש, מעמדות, שגרה כלכלית וכדומה... אבל אנחנו במדבר.... כל החוקים נאמרים לקבוצת עבדים שברחו ממצרים בלילה מהיר, שהולכים במדבר כבר 3 חודשים, מפוחדים, מתלוננים. משה מנסה להפוך אותם לעם, אבל כנראה שייקח קצת יותר ממעמד הר סיני ומארבעים שנה במדבר כדי להפוך את קבוצת העבדים, הפליטים, לעם.
אם נודה על האמת, קבלת התורה- לא הייתה בדיוק אקט הדדי. בני ישראל לא ביקשו או רצו לקבל את התורה. חז"ל מתארים את מעמד הר סיני- שה' כאילו כפה על עם ישראל לקבל את התורה- כפה הר כגיגית. אז מה?האם בני ישראל עברו מעבדות אחת לעבדות אחרת? הם פשוט עברו משעבוד לפרעה לשעבוד למערכת החוקים של אלוהים? אז למה המאמץ?
אני חושבת שבתחילת פרשת משפטים- טמון הסוד. החוק הראשון, מתוך רצף ארוך מאוד של חוקים, הוא חוק המתייחס לנושא העבדות. מה החוק אומר? במקרה שאדם נקנה להיות עבד- בשנה השביעית לעבדותו- הוא יוצא לחופשי חינם – כלומר- מצד אחד לא מקבל פיצויים, אבל מצד שני, גם לא נדרש לשלם בעבור החופש. ואם העבד בוחר, מרצונו, שלא לצאת לחופשי- כי הוא אהב את אדונו, ואת אשתו ואת ילדיו ששייכים לאדון- העבד חייב להצהיר הצהרה פומבית שהוא עבד עולם- ולרצוע את אוזנו.
אז יש עבדות...?! אז מה הקטע? החוק לא ביטל את העבדות!
נקשיב היטב לחוק. מתוך ההן – נלמד על הלאו. יש עבדות אבל היא זמנית. רק בסיטואציה שאדם נקנה כעבד- כי נקלע לחובות והוא משלם את חובו בכדרך של עבודה. העבדות אינה אינה מהותית לאדם, אינה אינהרנטית לאדם. האדם אינו עבד באופיו, בזהותו, והעבדות לא עוברת ב"גזע" או בדם או בעם. זה מצב זמני. ולא רק זאת- אלא שרק העבד יכול להכריז אל עצמו כעבד עולם- במקרה שאוהב הוא את האדון שלו. האדון שלו לא יכול להחליט על העבד שהוא עבד עולם. הדבר המרכזי שכרוך בכניסה למערכת החוקים שמכתיב ה'- הוא החירות. השוויון בין אדם לאדם, באשר הוא אדם. אין אדם שהוא עבד במהותו, ואין אדם שהוא אדון לאדם אחר. הרעיון הזה מופיע גם באופן מובלע בעשרת הדברות בתיאור השבת- השבת היא לכולם- לאדון ולעבד. זמן החירות וזמן המנוחה- מגיעים לכל אחד. האדון אינו ריבון של העובד. הוא מעסיק- אבל לא מעבר. בשבת כולם אדונים לזמן של עצמם.
יום אחד אמרתי לאחי, שהוא אדם דתי- איזה כיף לך שאתה לא עובד בשבת! את מוזמנת, הוא ענה לי. לא לחזור בתשובה, לא להאמין באלוהים- פשוט להניף את דגל חירותי בשבת. זה הזמן שלי. לעצמי. ואין לשום בוס כניסה לזמן הזה שהוא שלי. ונמשיך מכאן לימות החול- גם כשאדם עובד – הוא אינו עבד. הוא רשאי ויכול וחייב- להיות אדון לעצמו. במסגרת העבודה, גם כשכיר – לעמוד על זכויות העובד שלו, וגם על זכותו לשיר, או לדמיין, או לשאוף. גם כעצמאי- ולפעמים זה הרבה יותר קשה. וגם לא רק במסגרת העבודה- בזמן הזה שהוא שלנו- לשמור על החירות שלנו, לא להיות משועבדים לשום אדון- לא לבוס, לא לאופנה, לא לרצונות של אחרים. החירות המחשבתית הנהדרת. חירות נפש האדם. ששום פרעה לא יכול לגזול. על החירות הזאת....
מתוך שירי סוף הדרך של לאה גולדברג- למדני אלהי, ברך והתפלל על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל, על החרות הזאת: לראות, לחוש, לנשום, לדעת, ליחל, להכשל.
למד את שפתותי ברכה ושיר הלל בהתחדש יומך עם בוקר ועם ליל, לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום לבל יהיה יומי עלי הרגל.
ומתוך המסקנות על החירות האישית, על חופש המחשבה- נדמה שיש כמה עניינים מהותיים שאנחנו צריכים להבין כאן ועכשיו. המסר לבני ישראל היוצאים ממצרים הוא מסר מהותי והוא החידוש החשוב ביותר- אתם לא עבדים! המסר לבני ישראל היושבים בציון- דמוקרטיה אינה פלג פוליטי. זכויות אדם הן לא "צד"- זהו מסד בסיסי, עקרוני, מהותי לחיים שלנו כאן. ורק מתוך ההבנה הזאת, כמו בפרשת משפטים- אפשר לחוקק חוקים ודינים על החיים שלנו ביחד כחברה, חופשית, שוויונית, מאפשרת ומכבדת כל אדם, באשר הוא אדם. אלה דברים שצריך לזכור בימים האלה. לפעול למענם. כל אדם, באשר הוא אדם.
שבת שלום! מוזמנים לקרוא, להגיב, להפנים, לפעול למען, להיות מודעים, להיות ערים, לתרום, להירתם.
אני רוצה לדבר על המשמעות של האירוע הזה בחיים שלנו היום, כאן ועכשיו. אבל נתחיל בסיפור בתורה. בתולדות קבוצת העבדים היוצאת ממצרים- זה אירוע המכונן. היחידים שיצאו ממצרים- לפתע הופכים לעם. בעלי חוק אחד, שמגדר אותם ומבדיל אותם מעמים אחרים. בעלי אמונה אחת ואלוהים אחד. שקודם כל מבהיר- אנוכי ה' אלהיך... שחס וחלילה לא יתבלבלו ויחשבו שעמוד הענן או משה הם האלוהים... לפעמים נדמה שהאירוע עצמו קצת גדול על הנוכחים- פדיחות כמו עגל הזהב... געגועים לחיים היפים במצרים.... סיר הבשר. אבל משה ואלוהים- רואים למרחקים ארוכים. הם מגדירים חזון, חוקה ומסגרת- לדורות. וצריך להתחיל עם מישהו, מתישהו. הברית אינה רק של כאן ועכשיו אלא ברית נצח בין ישראל לבין ה'. איך הברית הזאת אמורה לחלחל בצינורות הנצח?
משה אומר בספר דברים- כט 14- כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם והמדרש מסביר- אלו הנשמות העתידות להיבראות. כלומר- באופן מגי, על זמני, מטריקסי, כל ישראל של כל הדורות הנכחו במעמד הר סיני.
ואם נהיה קצת יותר פרקטיים, בשאלת העברת התורה, מסכת אבות במשנה, פותחת בתיאור אופן ההעברה של התורה לאורך הדורות: משה. קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע. ויהושע לזקנים. וזקנים לנביאים. ונביאים. מסרוה. לאנשי. כנסת הגדולה. וכן הלאה. האמנם? מה זה בשבילנו היום, קבלת התורה? מעמד הר סיני? עשרת הדברות? בשביל חלק מהציבור היהודי- זה הלב הפועם של החיים היומיומיים. בשביל חלק מהציבור היהודי- זה אירוע חסר משמעות ותוכנו חסר משמעות. נדמה לי שחלק גדול מהאנשים- דתיים וחילוניים, יהודים ולא יהודים- מקיימים את תוכן הדברים- כצו מוסרי, פנימי, אוניברסלי. הומינסטי אנושי. ומה עושה מי שלא מאמין? או מי שמאמין ויש לו ביקורת, או חידוש, או שינוי? זורקים הכל לפח?
אבא שלי תמיד אומר לגבי היהדות, שזה כמו סופר מרקט- שכל אחד יבחר מה שהוא רוצה. אבל כדי לבחור צריך להכיר, צריך לדעת. אני מבקשת שני דברים.
אחד- אני מזמינה אתכם לקרוא את עשרת הדברות- . שכל אחד יבחר מה הוא עושה עם זה- לוקח, זורק, מאמץ, לוקח חלק. מתאים לעצמו, נזכר במשהו חשוב, מקבל אישור על עצמו. מה שלא יהיה.
דבר שני, אני מבקשת לקרוא אתכם שיר של יהודה עמיחי, מתוך הקובץ האחרון שלו- פתוח סגור פתוח. השיר מדבר על החובה לשמר ועל החובה לשנות. ונדמה לי שרק ככה מסורת יכולה להישמר- בתנועה הדו כיוונית. גם של שמירה ומסירת הדבר כמות שהוא, וגם בשינוי, בגמישות, באלסטיות, בהתאמה מתמדת למציאות ולאנשים.
" אבי היה אלוהים ולא ידע. הוא נתן לי את עשרת הדיברות לא ברעם ולא בזעם, לא באש ולא בענן אלא ברכות ובאהבה. והוסיף לטופים והוסיף מילים טובות, והוסיף "אנא" והוסיף "בבקשה". וזמר זכור ושמור בניגון אחד והתחנן ובכה בשקט בין דבר לדבר, לא תשא שם אלוהיך לשוא, לא תשא, לא לשוא, אנא, אל תענה ברעך עד שקר. וחבק אותי חזק ולחש באוזני, לא תגנב, לא תנאף, לא תרצח. ושם את כפות ידיו הפתוחות על ראשי בברכת יום כפור. כבד, אהב, למען יאריכון ימיך על פני האדמה. וקול אבי לבן כמו שער ראשו. אחר כך הפנה את פניו אלי בפעם האחרונה כמו ביום שמת בזרועותיי, ואמר:"אני רוצה להוסיף שנים לעשרת הדברות: הדבר האחד-עשר, "לא תשתנה" והדבר השנים-עשר, "השתנה, תשתנה" כך אמר אבי ופנה ממני והלך ונעלם במרחקיו המוזרים. (יהודה עמיחי)
השיר, בגן מוקסם, של יהדה עמיחי, בביצוע של יהודית רביץ. גם כי יהודה עמיחי, גם כי יהודית רביץ, גם כי הסרטון מרתק. גם כי השיר מתוק וכואב ועדיין אוהב. שתהיה שבת שלום!
הפרשה כולה, מספרת את קורות ישראל בצאתם ממצרים. תרגיל כמעט בלתי אפשרי במנהיגות עבור משה. תרגיל כמעט בלתי אפשרי בנאמנות עבור העם. כמעט בכל תחנה בה עוצרים- יש לעם תלונות- למה אין מים, למה הוצאת אותנו ממצרים, למה אתמול אמרת לנו שאסור לאסוף מן יומיים ברציפות והיום מותר? ומה זה בכלל שבת? יש לנו עוד פרשה שלמה עד אז! ומשה- חוצה את ים סוף, עמוד אש ועמוד ענן, הופך מים מרים למים מתוקים, מכה בסלע- ונדמה שלא משנה מה שהוא לא עושה- העם בוחן, כל הזמן- היש ה' בקרבנו אם אין....? ומשה, כל כך לויאלי לה'- רק אל ה' הוא צועק, בוכה, שואל. וה'- כל הזמן מחזק. ויהיה בסדר. לא עלייך, עלי הם מתלוננים.
ופתאום, בזמן שהעם עסוק בתלונות- משום מקום קופצים העמלקים ונלחמים בישראל. העמלקים, עם של נוודים, שכנראה חשו מאויימים מהקבוצה החדשה בנוף המדברי, שעושה הרושם שלפחות בחודשיים הראשונים היא שורדת- החליטו לתקוף את ישראל. גם כאן- מזה נעזר בכוחות ניסיים ומנצח במלחמה באמצעות הרמת יד. אקט של מנהיג שלא רק מנבא את הנצחון אלא גם קובע אותו.
ראינו כבר, כי אחת הטכניקות של המנהיגות, היא לתת לאנשים את התחושה שקורה כאן דבר גדול, שעכשיו כולנו נחקקים בקורות הנצח. אבל... בעיה... עם הנצח שנחקק עכשיו, לחלקנו ואני מקווה שלרובנו, פחות נוח: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם
ברגעים אלה, ניתן הצו למחות את זכר עמלק, כנקמה. צו שקורא להרוג אנשים, בגלל השייכות האתנית, בגלל הלאום שלהם.
ובספר דברים פרק ל- תזכורת: למחות, לנקום, גם כאשר אתה כבר הגעת למנוחה ולנחלה. יז זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ--וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ; וְלֹא יָרֵא, אֱלֹהִים. יט וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ--תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא, תִּשְׁכָּח..."
מה חטאם של עמלק? לפי ספר דברים- הם זינבו בנחשלים- בחלשים, במתקשים, כשהעם כולו עייף ויגע ו"לא ירא אלוהים"- כשאין בו אמונה, ואולי זאת נקודת התורפה המשמעותית ביותר. לפגוע במי שאין לו אמונה. הפרשן המלבי"ם מדגיש כי במתקפה של עמלק על ישראל היה רק רוע. הרי היו בדרך:" "לא הייתה לו שום סיבה מהסיבות שבעבורה ילחמו עם בעם".
הצו לחרם כל כך חזק וחצוב בנצח- אפשר לראות את הציפיה של שמואל הנביא לכך ששאול המלך יחרים , ישמיד, ולא יחמול על שום עמלקי- ממלך ועד בהמה. בתוגבה לכך ששאול משאיר וחומל- הוא מפוטר. שמואל א טו
אפילו במגילת אסתר, משוייך המן ה"רשע" לעמלקים באמצעות שיוך משפחתי לאגג, מלך עמלק. למה- כי עמלק הם רשעים ועשו לנו רע במדבר אז מותר לנו בכל עת להרוג אותם. כאמור- לא נוח לי עם זה, עם צו שמתיר להרוג שלא לומר מעודד, שפוסק דין מוות על אדם בשל מוצאו, בשל דברים שאבותיו עשו אי אז במדבר, צו שלא מתיר מקום לסליחה או לשינוי. לא נוח זה אנדרסטייטמנט. רע לי. רע ומר לי. לא רוצה להיות שייכת לקבוצה שמתירה להרוג קבוצה אחרת.
בחיפושי אחר פתרון לבעיה- מצאתי את הפירוש המהפכני ממש, של הרש"ר הירש. "אל תשכח דבר זה, אם יבוא יום ותרצה להידמות לעמלק וכמוהו לא תכיר את החובה ולא תדע את ה', אלא רק תבקש הזדמנות, בדברים קטנים או גדולים, לנצל את עליונותך כדי להזיק לבריות. אל תשכח דבר זה אם יבוא יום ותבקש להסיר מלבך את תפקידך ואת שליחותך כישראל, שקיבלת על עצמך בקרב האנושות." מה שצריך לזכור ומה שצריך למחוק - זה את יצר הבריונות שבנו. את המקום, את הרגע שאנחנו רואים מישהו עייף, נחשל, חסר אמונה ומרגישים עליונים עליו, ודורסים ודורכים את מי שאין לו דרך ויכולת להתגונן. בבתי הספר קוראים לזה "אפס סבלנות לאלימות"- מחיקה מוחלטת, ביד קשה, חרם מוחלט על האלימות כלפי ילדים אחרים. ושלא בבית הספר- הרגעים הקטנים האלה, שאנחנו עליונים על אחר כשקשה לו. שמנצלים חולשה כדי להרגיש חזקים. את זה- למחות. למחוק. לא להשאיר שום זכר. זה לא תמיד קל.
מצורף שיר ישן ומופלא של הסמית'ס שאומר את הדברים האלה רק באנגלית ויפה כל כך. בגיל 15 וגם היום- אגרוף בבטן. מתחת לוידאו- המילים. כדאי. שבת שלום. מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ, להפנים.
Oh Mother, I can feel the soil falling over my head And as I climb into an empty bed Oh well. Enough said. I know it's over - still I cling I don't know where else I can go Oh ... Oh Mother, I can feel the soil falling over my head See, the sea wants to take me The knife wants to slit me Do you think you can help me ? Sad veiled bride, please be happy Handsome groom, give her room Loud, loutish lover, treat her kindly (Though she needs you More than she loves you) And I know it's over - still I cling I don't know where else I can go Over and over and over and over Over and over, la ... I know it's over And it never really began But in my heart it was so real And you even spoke to me, and said : "If you're so funny Then why are you on your own tonight ? And if you're so clever Then why are you on your own tonight ? If you're so very entertaining Then why are you on your own tonight ? If you're so very good-looking Why do you sleep alone tonight ? I know ... 'Cause tonight is just like any other night That's why you're on your own tonight With your triumphs and your charms While they're in each other's arms..." It's so easy to laugh It's so easy to hate It takes strength to be gentle and kind Over, over, over, over It's so easy to laugh It's so easy to hate It takes guts to be gentle and kind Over, over Love is Natural and Real But not for you, my love Not tonight, my love Love is Natural and Real But not for such as you and I, my love Oh Mother, I can feel the soil falling over my head Oh Mother, I can feel the soil falling over my head Oh Mother, I can feel the soil falling over my head Oh Mother, I can feel the soil falling over my ... Oh Mother, I can feel the soil falling over my head Oh Mother, I can even feel the soil falling over my head Oh Mother, I can feel the soil falling over my head Oh Mother, I can feel the soil falling over my ...
אלוהים משה ואהרון עובדים ביחד כצוות מיומן. עוד רגע מגיע רגע האמת. ארבה, ברד, חושך עוד רגע מכת בכורות. וההערכות לקראת היציאה. החלק הקל – היה לעשות ניסים ולעבוד מול פרעה. ניסים תמיד יש להם אפקט משכנע. ופרעה- ה' עצמו מודה שהוא נכנס ללבו ומשחק שם- לפעמים מקשיח את לב פרעו ולפעמים מרפה.
עכשיו- איך מארגנים אנשים שבמשך 400 שנה חיים בתודעת עבדות, איך משכנעים אותם לקום וללכת? איך מובילים אותם, איך יוצרים מהעבדים האלה קבוצה? אפילו- איך מארגנים אותם טכנית- לקחת את הדברים וללכת. איך מוציאים את ישראל ממצרים בחמישה צעדים?
צעד ראשון- בני ישראל צריכים לבדל את עצמם באמצעות סימון דם על המזוזות, כך אלוהים יודע לפסוח על בתיהם. נדמה לי שאלוהים לא ממש צריך את הסימון. אבל זה אקט ראשון של יצירת זהות עצמית- דרך הבידול וההכרזה. זה אני. ואני דומה וקרוב למי שסימן את עצמו- כמוני.
צעד שני- משה ואלוהים נותנים לבני ישראל את התחושה, שעכשיו, כרגע, בהווה החדש פעמי הזה שלנו- אנחנו עושים היסטוריה! ואומרים: וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ. זכרון? הרי אנחנו בהווה. אבל כן, קורה עכשיו משהו שעוד תזכרו. דורות? איזה דורות? יהיה לנו המשך אחרי שנברח מפה? יהיה! חג וחקת עולם- יש לכם חוק, מחבר, והוא נצחי. אתם חלק מקבוצה.
צעד שלישי- עניין המצות והחמץ ואז מגיעה ההנחיה בדבר המצות- שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ... רק אחר כך מגיע ההסבר בעניין המהירות שהביא ליצירת לקרקרים ולא ללחם. אבל גם כאן- יש מסרים ועקרונות מנחים לפעולה. א- מסר מנהיגותי- של דאגה לצרכים הבסיסיים. יש אוכל. לא לדאוג- , תנאי אש"ל בסיסים- תקבלו. וזה קריטי לאדם שבורח. גם אם הוא עבד. גם אם הוא פליט. ב- מסר של ניהול. קביעת סדרי עדיפויות. כרגע, בלחץ הזמן, חברים, צריך להחליט מה כן ומה לא, מה המינימום ההכרחי, ומה נמשיך בפעם אחרת. וגם זה מסר חשוב ומשמעותי בארגון האנשים. זה עוזה סדר ומרגיע. ויש כאן עוד מסר ערכי חשוב בעיני- אין "חמץ" ו"כשר" אבסולוטית. אין טהור וטמא. יש הקשר, יש תזמון. וכרגע- לחם לא מתאים.
צעד רביעי- חזון עתידי, תמונה בהירה – לאן הולכים. חוסר הודאות לא מאפשר לאנשים להתקדם, יוצר התנגדות בהלה ופחד. ומשה, עדכ המ שהוא יכול, מצייר תמונה עתידית. גם ברורה וגם יפה. וְהָיָה כִי-יְבִיאֲךָ יְהוָה אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ .....
צעד חמישי- והגדת לבנך. לכל אחד מהנוכחים, יש את האחריות לספר בדבר האירוע הזה שאתה חלק ממנו. יש לך תפקיד- והתפקיד הוא להגיד, לזכור, להנציח את הרגע הזה. באמצעות הדיבור, ההגדה, היצירה שנמשכת הלאה.
לסיכום - חמישה צעדים- בידול וזהות חגיגיות ושייכות קביעת סדרי עדיפויות ודאגה לצרכים בסיסיים יצירת חזון בהיר של עתיד ויצירת תחושה שאתה חלק מנצח, ויש לך בו תפקיד.
אני קוראת את פרשת השבוע, פרשת וארא, דרך העיניים של הספר בו אני עוסקת כעת- ספר יונה. וככל שאני צוללת לעומק הספר, אני צוללת עם יונה אל בטן הדג. וקצת יכולה להבין איך יונה, כמו האדם הראשון, מתחבא בגן ומקווה שאלוהים לא ישאל איכה. וכועסת יחד עם יונה כי זה לא הוגן שממילא אלוהים יסלח בסוף לנינוה. אפילו לא בגלל התשובה שלהם, שנבעה לכאורה מנבואת יונה, אלא סתם בגלל שהם ברואי האל, ואלוהים תמיד סולח.
ועכשיו, כשאני קוראת את פרשת השבוע- על משה ושליחותו, אני מודה שיש בי תרעומת, ואהדתי ליונה- רק גדלה. למה? כי זה באמת לא הוגן. ולא רק משום שאלוהים בסופו של דבר, עוד מראשיתו של דבר- סולח, מה ששם את הנביא בעמדה של נביא שקר. פתאום הבנתי שיש פה עניין אחר לגמרי.
הערה שהוספתי בסוף- אני חושבת שיש כאן לקח משמעותי בתחום הייעוץ הארגוני. איך להכניס אדם לתפקיד.
נחזור לנביא: הנביא- בתחום שבינו לבין אלוהים- יש ביניהם שיח. יש דיאלוג. לפעמים מו"מ, כזה אברהמי (תן לי חמישים צדיקים, עבור סדום אחת, האף תספה צדיק עם רשע, חביבי?!). ולפעמים שיח של התייעצות, או מסר, הרגעה הדדית, כמו שמשה ואלוהים אוהבים לעשות. הנביא- בתחום שבינו לבין העם- מעמדו משתנה עם השנים. המעמד של נתן הנביא, בתקופת דוד המלך- היה נהדר! המלך חוטא- ומעליו, יש סמכות מוסרית- אלוהית, שמעבירה לו באמצעות כבשה את המסר. ובתקופות אחרות- מעמדו של הנביא עלוב נמוך ודל. ירמיהו שנתלה הפוך על המהפוכת, הושע, שצועק "זונה זונה" כדי לקבל קצת תשומת לב. אבל תמיד, הכלי של הנביא, הדרך שלו להעביר את המסר הוא הדיבור. המילים. הכושר הרטורי של הנביא הוא כלי הנשק שלו. נכון, שהיו נביאים שהיה להם גם ארגז קסמים, אבל הכלי הבסיסי הוא המילים. השפה. הדיבור. תפקיד הנביא הוא להיות השליח של אלוהים. להביא את המסר האלוהי לאנשים. לגרום לאנשים לזוז מעמדה אחת לשניה, ממקום אחד לשני. וזאת משימה מאוד קשה. כל מי שאי פעם התנסה בלנסות לשכנע ילד בן 3 להכינס לאמבטיה, או ניסה לשכנע חבר ללכת לסרט הזה ולא לאחר, כל מי שניסה לשכנע את ההורים שלו שיתנו לו את האוטו, כל מי שביקש מהשותפה שלו שתנמיך את הטלויזיה בחדר שלה כשאתה מנסה ללמוד, כל מי שהתחנן בפני חבר שיחליף איתו שבתות בצבא, כל מי שנתקל במישהו שלא ראה מעולם ותופס שתי חניות ואלוהים שאין חניה בעיר הזאת, כל מי שחי באינטראקציה אנושית והתבקש מדי פעם קצת לזוז ימינה וביקש מאדם אחר שקצת יזוז שמאלה, יודע שהכלי, השיטה- הוא באמצעות הדיבור. הערת סוגריים- אני יודעת שיש עוד דרכים לגרום לאנשים לעשות מה שאתה רוצה. אני נחרדת ממחשבות על כפיה ואלימות. חוזרת למחשבות על דיבור. אז נחזור למשה. שכבר בסצינה עם הסנה הבוער הראה סימני חשש. ובצדק, יש לומר. בפרשה שלנו (פרשת וארא, שמות ו) אלוהים אומר לו: - לך תדבר י וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יא בֹּא דַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ. אז משה עונה לו: - לא יכול לדבר. יש לי בעיה טכנית יב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם. ואחרי כמה פסוקים: אלוהים אומר למשה-אתה תדבר את מה שאני אדבר אליך. אלוהים ממש יגיד למשה מה להגיד. כט וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי יְהוָה דַּבֵּר אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ. אז משה עונה תשובה, שאני מבינה ממנה, שעבור משה העניין הוא לא רק התוכן, אלא עדיין, העניין הטכני. ל וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה. {פ} הדיון ממשיך בפרק ז- אני מבין את הבעיה הטכנית- אחיך ישמש לך כפה. א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ. ב אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ. ההמשך, הופך את משה למריונטה! אלוהים ממש מגלה לו איך עתיד פרעה להגיב, ומה הם אמורים לעשות שפרעה יגיב להם... ח וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. ט כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר, תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת; וְאָמַרְתָּ אֶל-אַהֲרֹן, ואז קורים שלושה דברים מדהימים, מבחינת השליחות של משה: א. אלוהים אומר לו- דבר בשמי ותגיד שאני שלחתי אותך. אתה לא בא לבד, בשמך. ב. אלוהים נותן למשה את אחד הסלוגנים המצויינים אי פעם: "שלח את עמי" ג. אלוהים מצייד את משה בקסמים ובלהטוטים. שהם אינם העיקר, אבל הם דרך נפלאה, כמו של כל מאפיונר, להגיד- עזוב, כדאי לך להקשיב לי עוד בשלב הראשון...כשאני עדיין נחמד.... טז וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר, שַׁלַּח אֶת-עַמִּי,... אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר-בְּיָדִי, עַל-הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר--וְנֶהֶפְכוּ לְדָם. סיכום ביניים: משה שלנו- לפחות בתחילת דרכו הנבואית, הולך עם אלוהים יד ביד, פה בפה. המילים שעליו להגיד, הדברים- הוא הכלי המרכזי שלו- נתמכים מכל כיוון- אלוהים אומר לו מה להגיד, ואהרון עוזר לו באיך להגיד. כמו סטודנט בהתמחות. אגב, השיטה הזאת, שאלוהים עוזר לנביא- לא ייחודית למשה. גם במקרה של ירמיהו, שלא רוצה לדבר : אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה לֹא-יָדַעְתִּי, דַּבֵּר: כִּי-נַעַר, אָנֹכִי. אלוהים עונה לו במין איזה "עזוב חביבי, תתקדם": " וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, אַל-תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי: כִּי עַל-כָּל-אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ, תֵּלֵךְ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ, תְּדַבֵּר...." ואז פיזית, ממש, הדברים של אלוהים נכנסים לפה של ירמיהו: ט וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת-יָדוֹ, וַיַּגַּע עַל-פִּי; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ"
ולמשה אין ברירה, וגם לירמיהו אין ברירה- אבל אלוהים הגון דיו כדי לתת להם את הכלים. והכלי של הנביא- הוא המילים. הדברים שהוא אמור להגיד. אני חוזרת ליונה, שהוא חבר שלי בתקופה האחרונה. יונה שכולם מספרים עליו שהוא ברח מהשליחות. זה שבדרך כלל קוראים ביום כיפור (מי שקורא) או מי שהגיע לשלב בחוק לימוד חובה שעליו ללמוד/ ללמד את הספר. א וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי, לֵאמֹר. ב קוּם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה--וּקְרָא עָלֶיהָ: כִּי-עָלְתָה רָעָתָם, לְפָנָי..." אלוהים לא אומר ליונה מה בדיוק להגיד. אלוהים רק אומר שאנשי נינוה- עלתה רעתם לפני. "לקרוא על עיר"- הכווונה לנבא נבואת פורענות, עונש. נו, אז מה יונה צריך להגיד? איך להגיד? מה בדיוק המילים שצריך להגיד? אין איזה "שלח את עמי" לרגעים כאלה? איך להגיד? אולי יונה מגמגם, או ערל, או נער, או משהו. ומה הוא צריך להגיד אם האנשים הרעים האלה יבואו מול יונה? מותר ליונה להגיד שהוא בא בשם האל? וכיוון שאלוהים זורק עליו את השליחות, ולא אומר מה צריך להגיד, וכל מימד הדיבור חסר בהטלת השליחות הזאת, יונה גם לא ממש מעז לשאול ולדב בעצמו עם אלוהים. אז הוא קם ובורח. פתאום אפשר להבין.
ומהצד השני, תראו כמה יפה גדל משה, איך התפתח והפך להיות איש חזק ומנהיג עצמאי. אולי באמת בגלל שבראשית דרכו הנבואית קיבל ליווי, והנחיה, ותמיכה. אולי נזרק למים כתינוק, אבל בהחלט לא נזרק למים כנביא. יש מוטיב של חמלה בחייו של משה. ואני חושבת שחלק מזה הוא בתהליך ה"כניסה לתפקיד". אולי "מילים" ו"דיבור" הם רק דוגמא לעניין עקרוני רחב יותר. אולי, כדי שאדם יגדל ויצליח בתפקיד, אולי צריך לתת לאדם בראשית תפקידו את הכלים לבצע את העבודה. המינוי לא מספיק. הגדרת התפקיד לא מספיקה. צריך כלים וידע, ובאחריות הממנה להכשיר את האדם. מה הפלא שיונה התהפך וברח?
יחסי הורים וילדים- על ההבדל שבין חינוך, הוראות לביצוע, תקוות כמוסות, ברכות, איחולים, נבואות והכתבת העתיד. גם הפרשה וגם וגם ההפטרה עוסקות בצוואות אבות לבנים. הפרשה- צוות יעקב. ההפטרה- צוואת דוד.
נתחיל בקטע קומי. ההפטרה של הפרשה- מלכים א פרק ב. דוד תופס את הבן שלו, שלמה, ונותן לו הנחיות אחרונות לחיסול חשבונות. נגיד, על יואב בן צרויה, רומז דוד לשלמה, אל תורד שיבתו בשלום שאול. יעני- בן, אני סומך עליך שיואב לא ימות בשיבה טובה. מכאן תסתדר כבר.... פשוט תנסו לקרוא את 12 הפסוקים הראשונים, שבראש שלכם התמונה הבאה:
ועכשיו לפרשה:
אתם מכירים את זה שהורים, או מורים משקיעים יותר בילד שנראה להם שיצא ממנו משהו? נשקיע בזה בכדורסל, בטח יצא ממנו משהו. בשני אין טעם להשקיע, לא יצא ממנו כלום. ברור שלא יצא מהשני כלום, הרי לא השקעתם, לא השקתם, לא הענקתם לו ברכה. אפקט פיגמליון קלאסי.
בפרשה שלנו פרשת "ויחי"- יש לנו שני מקרי מוות, של יעקב ויוסף. שניהם, כל אחד בתורו, מגיעים לשיבה (טובה? נדמה שעל שניהם עברו חיים לא קלים, כפי שיעקב עצמו מעיד). נתמקד בתהליכי הפרידה של יעקב.
יעקב אבינו, לפני מותו, סוגר כמה קצוות, כמה מעגלים. אולי כמה סוגר כמה חשבונות. את סצינות הסגירה אפשר לחלק לכמה "תחנות" בכמה פורומים של נוכחים. אני מנסה לטעון, כי ככל שיעקב מתקרב אל מותו, ההתתערבות שלו בעתיד, הולכת ומחריפה, הולכת ומעמיקה. כאילו לא מרפה. השאלה מה יכולת ההשפעה שלו על העתיד, ומהי מידת ההשפעה שלו.
הסצינה הראשונה, יעקב נותן לבנו האהוב, יוסף, הוראות לגבי הקבורה שלו. יעקב מבקש שלא להיקבר במצרים, אלא להיקבר עם אבותיו, במערת המכפלה. את הבקשה "מעגן" יעקב בשבועה שהוא דורש מבנו יוסף להישבע לו: "...אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. ל וְשָׁכַבְתִּי עִם-אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ. לא וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ..." (פרק מז).
בסצינה השניה, בראשית מח, יעקב מרחיב את המעגל ומוסיף לשיחה שלו עם יוסף את שני בניו של יוסף- את אפרים ואת מנשה. כאן, ברגע זה, עתידים הנכדים של יעקב לקבל "עליה בדרגה" ולהפוך להיות כל אחד מהם שבט מבין שבטי ישראל (הרי כידוע אין שבט "יוסף". השבטים אפרים ומנשה נקראים "בית יוסף"). איך סבא יעקב עורך את טקס העליה בדרגה?
שלב א- יעקב מספר ליוסף על הברכה שה' ברך אותו אי אז (כשיעקב קל הרגליים ברח מאחיו). אלוהים נראה אלי, ברך אותי, והבטיח לי שאפרה וארבה וגם את הארץ. ג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה-אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי. ד וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם. במתטיקה או בגיאומרטיה יש מושג "מזה נובע" . תמיד בתיכון זה הצחיק אותי. ראיתי מעיינות נשפכים, נובעים, מפכים, מתוך הנוסחא. הכל היה כל כך סתום בעיני, שהאמנתי למורה שאכן מזה נובע, האמנתי לה שזה אכן רצף לוגי של התרחשויות. אז עכשיו , מיד בפסוק הבא, יעקב הולך לעשות איזה "מזה נובע": ה וְעַתָּה שְׁנֵי-בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי-הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ-לִי.
כלומר- כיוון שאני קיבלתי את הברכה- הבנים שלך- לי הם. יהיו לי- כמו יתר הבנים. זאת הנחיה? זאת ברכה? יעקב מפקיע מיוסף את אבהותו על בניו. מתוקף מה? מתוקף זה שיעקב קיבל ברכה מה' לפני שנים. אברהם לא עשה קיצורי דרך. הוא הלך עד הר המוריה וכמעט שחט את הבן שלו, כדי להגיד זה בני- ומכאן והלאה הוא ממשיך. יצחק? ברך את בניו .רבקה ויעקב עבדו עליו ועל עשיו, גנבו, שיקרו רימו- אבל יצחק לא מתערב. הוא מבין שהמקסימום שהוא יכול לעשות זה לברך. את הנעשה אין להשיב. יותר מכך, ברקע של ההחלפה בין הבנים לטובת הברכה, עומדת הנבואה שרבקה קיבלה מה'- ש"רב יעבוד צעיר". רבקה קיבלה את הנבואה והיא פועלת למימושה, ויש דברם שהאבא מבין שהוא לא יכול להתערב בהם. למה? אולי כיוון שהם נבואה- והוא מבין שזה גדול ממנו. אולי כיוון שהוא רואה (עד כמה שיצחק יכול לראות) שהמציאות חזקה, ואולי כי הוא עצמו חלש מכדי לקבוע עובדות חדשות, חלש מכדי להתנגד למהלך.
נחזור ליעקב. הוא לא גידל את הנכדים, הוא לא ליווה את יוסף. אבל יש לו ברכה מהימים שהיה צעיר ויפה. אז עכשיו, בשם אותה ברכה, הוא "מלאים" את הבנים של יוסף. יש פשוט ברכה שצריכה להתממש, אז קדימה, מהר, לפני שאני מת. ואז, עוד פסוק מוזר: . ח וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי-אֵלֶּה. ט וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם-נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם. מה זאת אומרת מי אלה? הרגע העלת אותם לדרגת בנים?! האינטמיות הגדולה ביותר, וגסות הרוח בכניסה לטרירטוריה של יוסף- עבור בנים שאתה אפילו לא יודע מי הם?!
אז אפשר- במציאות של הסיפור, יעקב באמת מעולם לא ראה אותם- שני נכדים שגדלו במצרים. הוא מעלה אותם לדרגת שבטים לא בזכות מעשיהם, אלא בקונספט. מעצם היותם בני יוסף. את הכיוון הריאלי הזה, מחזק המשך הטקסט: יא וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת-זַרְעֶךָ. כלומר, זאת אכן הפעם הראשונה שיעקב רואה את הנכדים.
אפשרות נוספת- גם המקרא נע בחוסר נוחות. המקרא מיד מסביר, בנימה אפולוגטית משהו: י וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם. שוב, בריאליה של הסיפור- סבא לא רואה טוב. לכן הוא שואל מי אתם.
ההסבר של רש"י, מחזיר אותנו לציר המרכזי- של סוגיות ההתערבות של יעקב במהלכים. בהבדל שבין ברכה לנבואה. רש"י מסביר: מי אלה? שאינם ראויים לברכה. מדוע? בקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה. (ירבעם ויהוא היו חוטאים גדולים) זה מהלך לא הוגן, שקצת מזכיר לי את הסרט בחזרה לעתיד. אלה אינם ראויים לברכה. למה? כי בעתיד יצא מהם רוע. נו, ברור שבעתיד יצא מהם רוע- כיוון שלא קיבלו ברכה בהווה!
יוצא מכאן, (שלא לומר "מזה נובע") שהברכה מנהלת דיאלוג עם העתיד של האדם. זה לא רק איחול, ברכה לבבית, או אפילו ניסוח התקוות של אב ומבניו- אלא כמעט בגדר נבואה, כמעט בדרך של הכתבת המציאות. זה פנס הקסם של חייך.
הסצינה השלישית, אחת לפני אחרונה שנציג היום, היא סצינה שעדיין נוכחים בה יוסף, אפרים ומנשה. הפעם יעקב הולך עוד צעד בהתערבות בגורל נכדיו. הוא מחליף ביניהם. בין ימין לשמאל, בין בכור לצעיר: יג וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת-שְׁנֵיהֶם אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו. יד וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת-יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר נשמע לכם מוכר? בהחלט, גם יעקב עצמו גדל בבית שכזה. יעקב, שהיה הבן הצעיר, קנה מאחיו עשיו את הבכורה בעבור נזיד עדשים, וגזל ממנו את הברכה במרמה (הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו- זה משם). מדוע? באיזה רשות? רשות של אמא רבקה, בעידודה בעזרתה. ואיך אמא מרשה לעצמה? היא קיבלה נבואה מה', שרב יעבוד צעיר. שהבכור יהיה כפוף לקטן. ובשם הנבואה הזאת היא פועלת. נשאלת כמובן, האם נבואה צריכה עזרה להתגשם? אבל רבקה נותנת כתף ומוודאה שהכל יסתדר כמתוכנן. אבא יוסף שם לב, כמובן, ואומר לסבא יעקב שהוא טועה: וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו לֹא-כֵן אָבִי כִּי-זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ. אבל יעקב יודע בדיוק מה הוא עושה: יט וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם וְגַם-הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם יעקב, על דעת עצמו- בשונה מאמא רבקה שקבלה נבואה, רואה עתיד ורואה שהקטן, אפרים, יגדל ממנשה הבכור. ולכן הוא מברך את הצעיר בברכת הבכור. האם ברגע זה יעקב מכתיב את העתיד? או רואה עתיד ופועל היום בהתאם לנבואה? מרגע זה הרי ברור שאפרים יהיה גדול ממנשה. מעצם הברכה של הסבא. נדמה שעל ערש דווי, יעקב הולך ומעמיק את מידת ההתערבות שלו בעתיד, בעולם שהוא כבר לא יהיה בו. הוא שולח זרועות קדימה ודואג לכך שהכל יתנהל כרצונו, גם לאחר מותו. פתחנו בהנחיות לקבורה- לגיטימי, המשכנו בניכוס בני יוסף- פריבילגיות של יעקב אבינו להחליט מי יהיו השבטים. אבל זה הולך ומחמיר. הסצינה האחרונה- כמעט בלתי נתפסת, שלא לומר בלתי נסבלת.
הסצינה הרביעית בפרשה, היא החלק של הדברים שיעקב אומר לכל אחד מהבנים. אני בכוונה לא משתמשת במילה "ברכה" או "נבואה"- כי אינני יודעת איך לקטלג את הדברים. אבל זה הפסוק שפותח את היחידה הזו (פרק מט): וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל-בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.
סליחה?! יעקב קורא לבניו כדי שיגיד להם מה יהיה העתיד שלהם?! ולא, זה אל אחרית הימים של יום הדין. זה אתם, אשר יקרה אתכם, החיים שלכם. הצורך של יעקב להתערב בחיים של הילדים שלו הופך להיות אובססיבי ובלתי נסבל. גם אלוהים, ברגעים הקריטיים ביותר, נותן לאדם להחליט. לדגומא- בבראשית ד', בסיפור קין והבל. ה' פונה אל קין, מזהיר אותו: הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל-בּוֹ רק פעמיים בכל התנ"ך כתוב שה' מתערב בלבו של אדם, במחשבתו, בהחלטותיו. בסיפור יציאת מצרים כאשר ה' מקשיח את לב פרעה ובספר מלכים א פרק יב, כאשר צריך לוודא שהבן של שלמה ירגיז את העם כדי שהם ימרדו בו והממלכה תתפלג. הכל צפוי והרשות נתונה, כתבו חז"ל, פרקי אבות ג ט"ו. גם אם אלוהים צופה- הרשות נתונה לאדם לבחור.
אז בא יעקב, וקורא לבנים שלו, כדי לספר להם, להכתיב להם את עתידם. האם יש בזה אקט של נבואה? כלומר- העתיד כבר נקבע ויעקב רק חושף אותו, או שהעתיד טרם נקבע, והנה אקט הדיבור אינו אקט של גילוי, אלא אקט של הכתבה, של קביעה?
גם חז"ל לא ממש מרוצים, לא מהרעיון ולא מיעקב שחרג לחלוטין מגבולות הדברים שמותר לאדם למלמל על ערש דווי. ברכה- מילא. אבל אל תגיד לי מה יהיה איתי. וחז"ל מפרשים: בקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים. חז"ל ממש עוקרים מיעקב את השכינה, את הגילוי האלוהי, כדי שיפסיק כבר. כדי שיגיד דברים אחרים. ואז יעקב פונה לכל אחד מהבנים, ועושה מן משמש של הכל- של סגירת חשבונות על העבר, עונשים, ברכות, איחולים, נבואות. ואז, סוף סוף, אם יורשה לי, יעקב מפסיק לצוות על בניו : לג וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת-בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו.
נראה שיעקב לא מוכן להרפות, לא מוכן לתת לעתיד הזה להתרחש בלעדיו. והוא חורג מדברים שהם בגדר ברכה- לדברים שהם הכתבה של מציאות, של עתיד. בהתערבות בלתי נסבלת, שגם חז"ל מרגישים שהיא מוגזמת ושצריך לעצור אותו. אם הוא טועה ובטח ובטח אם הוא צודק.
הערה לסיום. זה יעקב הזקן, על ערש דווי. שלא ראה את יוסף במשך שנים, ששנים סירב להתנחם. אולי במשך כל השנים האלה, שיעקב עצמו תיאר כ:" מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי", שנות האבל על יוסף ושנות האבל על רחל, היה לו זמן לחשוב על איזה מן אבא הוא היה, בראשית הדרך. אבא שצועק על אשתו רחל כשהיא מתחננת לילד. אבא שמעדיף ילד אחד על פני האחרים. אבא שחושב שזה רעיון ממש חכם לשלוח את הבן האהוב לבדו אל השדה, לראות מה שלום אחיו. זה אבא שחושק שיניים כשאונסים את בתו. יותר כלכלי ויותר נכון, גם עבור דינה, להינשא לאנס. אבל אלוהים אדירים, תגיד משהו. אז מה אתה נזכר עכשיו להתערב? מהר מהר? אגרסיבי? מכתיב בכוח מה יהיה פה בהיעדרך?
כתוב במשלי כב: "חֲנֹךְ לַנַּעַר, עַל-פִּי דַרְכּוֹ-- גַּם כִּי-יַזְקִין, לֹא-יָסוּר מִמֶּנָּה." כלומר, יש לחנך את הילדים על פי דרכם, בתחילת דרכם- כשי שלא יסורו מהדרך כשיזקינו. או במילים אחרות, יעקב- היית צריך לחנך מהיום ראשון, לא להיזכר ביום האחרון שלך.
וזה מכעיס וזה חשוב כי למבוגרים יש כוח להשפיע עלהעתיד של הילדים. אמנם, לא צריך לחכות עד ערש דווי, ולא צריך להכתיב את העתיד בכוח, לא צריך לנבא או להחליט. אבל אפשר לברך, אפשר לאחל, אפשר לקוות, אפשר ללטף, להשקיע, לחנך, לאהוב ולתת.
שבת שלום. מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ, או לעשות כל שימוש מעשי בדברים.
פרשת וייגש אני רוצה לכתוב היום על נימי הנפש הדקים. על תהליכי שינוי של אנשים. התבגרות? יכולת לסלוח? לראות את האחר? להשלים עם עצמך? אולי. נקרא.
בתמונה- "יוסף" צילום של עדי נס, מסדרת צילומים בעקבות דמויות וסצינות מהמקרא. התמונות מדברות בעד עצמן.
אנחנו ברצף סיפורי יוסף- בעלילות יוסף ואחיו. ואבא יעקב גם. כולם עשו מעשים שאין עליהם מחילה. כך נדמה.
יעקב, האבא- אהב באופן מיוחד את יוסף, הלביש לו כתנת פסים, גרם לאפליה בין האחים ועוד שלח את יוסף אל אחיו, לראות מה שלומם- לבדו, נער קטן, לשיניהם הטורפות של אחיו.
יוסף, כתנת שכולה פסים, חולם חלומות מרגיזים, מתגרה באחיו, מנפנף באהבת אביו- ונזרק על ידי אחיו לבור, ומשם מתגלגל לבית השר המצרי, חשד לאונס, לכלא, ושוב למעלה- הפעם כמשנה למלך- בזכות יכולתו לפתור חלומות ולתכנן תכניות עסקיות להבראת מצרים.
האחים- כמה שאבא אוהב את יוסף- הם שונאים. הם מחליטים להרוג אותו. ראובן, רחום וחנון ואדיוט- מציע לזרוק אותו לבור, כדי שהם עצמם לא יהרגו אותו. יהודה- מציע לא להרוג אלא למכור. לפני שהם מספיקים להגיד יעקב אבינו- חבורת מדיינים לוקחת את יוסף. מה אומרים לאבא? אין גבול לשקר, לרוע, לאכזריות- מציגים בפניו את הכתנת טבולה בדם עזים- ושואלים בתמימות: הַכֶּר-נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם-לֹא.
ואבא יעקב- חי שנים בידיעה שטרוף טורף יוסף. אבל ומסרב להתנחם. האחים- חיים שנים עם הסוד הנורא שהם גרמו להעלמות של יוסף ולצער של אבא, ועם סימן השאלה הגדול- מה עלה בגורלו של יוסף. ויוסף- עלה לגדולה במצרים. מצא בית חדש, כתנת פסים חדשה- הפעם של מלכים, דמות אב חדש. האם די בכך כדי לנחם, כדי לפצות?
נדמה לי שכולם טעו בצעירותם. אבא יעקב- אמנם גדל בבית שבו אמא אוהבת ילד אחד ואבא אוהב את השני, גדל בבית שזה מותר לרמות את אבא, אבל זה לא תירוץ. הוא טעה כשאהב יותר את יוסף והפגין את האהבה- גם אם הוא בנה של רחל האהובה. ויוסף- כמה אתה מדבר? גם אם חלמת.... תחלום שאתה שותק. .. והאחים? כמה שנאה.... כמה כעס... כמה אלימות.... כמה קיצוניות....האם יש פרופורציה בין השנאה ליוסף לבין המעשים?
עברו שנים. רעב בארץ. ובניו של יעקב הולכים לחפש אוכל במצרים. שם הם נפגשים במשנה למלך. צפנת פענח, או בשמו עברי המוסתר- יוסף.יוסף כמובן זיהה את אחיו. יש רגע אחד שבו הולך רגע הצידה, בוכה ונשבר. אבל- הקו הכללי הוא שהוא משתעשע איתם במשחק "ערבונות אחים". יוסף שותל בכבודה של האחים את הכסף שהם עצמם נתנו לו- הם נחרדים למחשבה שיחשבו שהם גנבו- ויוסף גם מטמין באופן מיוחד אצל בנימין- כדי לקרב אותו.
וכאן מתחילה הפרשה שלנו. מדוע יוסף מבקש את בנימין? אולי – מגעגועים. קשים וכואבים כל כך. בנימין הוא האח שלו, אמיתי, מאמא רחל. אולי- תחושת בית ובטחון. בנימין הוא הקטן- אני משערת שהוא לא היה בחבורת האחים שהרעו ליוסף, בנימין לא פגע בו ולא יפגע בו לעולם. אולי (וזה רעיון ששמעתי מאבא שלי)- יוסף בודק אם יש כאן איזה קונספירציה של האבא עם האחים נגדו. הרי הפעם האחרונה שהוא ראה את אבא- הייתה כשאבא שלח אותו לראות מה שלום האחים והם הרגו אותו. אולי מבחינת יוסף גם אבא שותף במלכודת? אולי רוצים לחסל בני רחל ולהעלות את בני לאה? החשדנות של יוסף מובנת, ודאי.... אולי- בחינה לאחים. אותי, את יוסף, מכרתם, דפקתם, הרסתם. האם גם את בנימין תמכרו? בואו נראה אם השתניתם בשנים האלה. והנה יהודה עומד מולו ועונה: וַנֹּאמֶר אֶל-אֲדֹנִי יֶשׁ-לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ.
דבריו של יהודה מעלים בי דמעות. יֶשׁ-לָנוּ אָב זָקֵן- ורק אלוהים יודע כמה צער אנחנו גרמנו לו. לא נעשה זאת שוב. וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן. הילד הוא של כולנו. כולנו אחראים עליו. ונשמור עליו. הפעם. וְאָחִיו מֵת – אם נקשיב בזכוכית מגדלת, נשמע שיהודה מפריד ומדייק ומשייך את "אחיו" של בנימין אל יוסף. הרי כולם אחים. אבל שם יש קשר מיוחד. אבל מדוע יהודה אומר שאחיו מת?הרי אחיו עומד כאן לפניך! יוסף! רש"י מפרש פירוש אסטרטגי: "מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו אמר אם אומר לו שהוא קיים יאמר הביאוהו אצלי". ואולי- יהודה חושב שיוסף באמת מת. הוא הרי לא יודע מה עלה בגורלו. ואולי, אחרי כל השנים, לא רק שהוא התחיל להאמין בסיפור שהם סיפרו לאבא- אולי הוא משער שיוסף מת. וחי עם עצמו בידיעה הנוראה- שהוא הביא למות אחיו. וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ- הרי רחל מתה בלידה? רש"י מפרש- שנותר לאביו, בין יחיד מאמו. והמפתיע מכל, המשך הפסוק: וְאָבִיו אֲהֵבוֹ- לפני שנים זו הייתה עילה לרצח, זה שאבא אוהב מישהו באופן מיוחד. והיום- זאת סיבה לשמירה מוקפדת, בצמר גפן, בחירוף נפש על האח הקטן, שאבא אוהב. ואני מוכן לעמוד מול המשנה למלך מצרים ולהגן על אחי הקטן. מה קרה ליהודה? קראנו בשבוע שעבר את פרק לח. אולי האבהות, אולי האלמנות, אולי העובדה ששכל שני בנים. התפתחו בו מגוון של רגשות שלא היו קיימים בו בצעירותו. אולי ה"הכר נא" שתמר דפקה לו על הראש ועל הלב.
ויהודה עומד מול ומסביר לו למה הוא לא יכול להשאיר אצלו את בנימין ועד כמה אבא יעקב דואג.... ומה אבא אומר...., כי כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה-לִּי אִשְׁתִּי. כח וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד-הֵנָּה.... וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל-עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ. ... כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי.
ויוסף שומע את הדברים שהוא מספר על אבא- וקורע לב לשמוע איך אבא נשמע אבל וכל השנים האלה לא יודע שיוסף חי. וכמה סבל. גם אם הוא טעה כאבא צעיר.
אבל זה לא רק הדברים שיוסף שומע על אבא. אלא הסצינה שמתרחשת מול עיניו. יהודה, עומד ומגן על האח האהוב. זאת סצינת תיקון לסצינה הכואבת, הדורסנית, האלימה מלפני שנים, שזרקו את יוסף לבור בתקווה שימות כבר.
ויוסף לא עומד במה שאזניו שומעות ובמה שעיניו רואות.
בראשית מה : א וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. ב וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.
את ההמשך כדאי לקרוא ברצף בתנ"ך עצמו. מרגש ומפתיע.
אני רוצה רק להאיר על שתי נקודות מההמשך.
יכולנו לחשוב שזאת חכמה קטנה שיוסף מצליח לסלוח אחרי כל השנים- הוא משנה למלך מצרים, עמדה נוחה לסליחה. אבל הנימוק של יוסף הוא אחר. גם הוא השתנה. פסוק 5:
מה פירוש אל תרגזו? רש"י מפרש- אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תרגז עליכם הדרך
הרמב"ן מפרש- שאמר להם יוסף אל תפחדו בדרך (שלא יפחדו משודדים, כיוון שהיו עמוסי כל טוב וכל הארץ רעב)
אבל בעיני הפירוש הרבה יותר פשוט. אל תתרגזו אחד על השני על מה שהיה פעם, בבור. על תעירו את המתים, כי הרי המתים חיים, כפי שמתברר. על תריבו על מי היה אחראי ושל מי היה הרעיון, ומי אמר כך ומי הציע אחרת. די. מה שהיה היה. כולנו השתנינו. בזמן שעוד נותר לנו על פני האדמה- בואו נמשיך הלאה.
מילות השיר הזה, לילה כיום יאיר של אביתר בנאי.... נדמה לי תמיד שהוא קצת כותב אותם מפיו של יוסף בבור. לילה כיום יאיר. דרישת שלום מן העתיד- מילות עידוד ונחמה. יהיה בסדר, אומר אדם לעצמו. יהיה בסדר.
