מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום שישי, 26 בנובמבר 2010

הכר נא! פרשת וישב.


מה נשים מוכנות לעשות כדי שיהיה להן ילד? עד לאן הן מוכנות ללכת? זנות? מרמה? גניבת זרע? ומהצד השני- או אולי מאותו הצד - עד כמה אבא מוכן לעבור על החוק ולפגוע באדם אחר- כדי להגן על הילדים שלו?

בתמונה: השחקנית והכראוגרפית רננה רז, בתפקיד תמר בהצגה "אשת",
מאת אלית ובר, המגוללת את סיפור תמר ויהודה. הצגה מצוינת, ובהמשך הפוסט-
עוד הפתעה.
בספר בראשית, בתוך רצף הסיפורים על יוסף, השנוא על אחיו ואהוב על אביו,מסתתר סיפור פחות מפורסם. בבראשית פרק לח.
הסיפור על יהודה- בנו הרביעי של עקב ומי שעתיד להיות מנהיג השבטים, ממנו יצא זרע מלכות בית דוד, ועל תמר.
הוא- מסתיר ממנה את בנו הקטן, מפחד שתהרוג אותו.
היא- מתחפשת לזונה ומחכה ליהודה בצומת. ועל מה, למעשה, שניהם נאבקים?
בקצרה- מה הסיפור? ומעניין לא פחות- מדוע הסיפור הזה תקוע בתוך רצף סיפורי יוסף? מדוע הסטיה מהדרך?

מסופר על יהודה, שהיו לו שלושה בנים. הראשון- נישא לתמר- ומת. על פי החוק- האח הבא צריך לשאת את האישה האלמנה מאחיו. מדוע? כדי להנציח את שם אחיו המת. כלומר- הבן שייולד- יישא את שם האח המת. אונן, הבן השני- לא פרייאר- ועושה- כשמו כן הוא... וגם הוא- נענש מת. יהודה מתחיל לקלוט שיש כאן כלה, איך לומר, בעייתית, ולא ממהר להשיא לה את בנו הקטן, שלה.
הזמן עובר, תמר מחכה בבית אביה. הזמן עובר- ואשתו של יהודה- נפטרה. ויהודה יוצא עם חבר לגוז את הצאן. תמר שמעה על כך – והחליטה לעשות מעשה. יש לה תכנית... אותה לא ישאירו בבית ערירית, ללא ילדים....

היא מגיעה לצומת שבה עתיד לעבור יהודה. מקום שנקרא "פתח עיניים" . מישהו יודע איפה זה?
חז"ל גם הם חיפשו את המקום... חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו מקום ששמו פתח עינים ומה הוא בפתח עינים אלא מלמד, שתלתה עיניה בפתח שכל העינים תלויות בו ואמרה יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא אצא מן הבית הזה ריקנית

תמר מסירה את בגדי אלמנותה ומתכסה בצעיף- שכנראה מסמן לא צניעות אלא בדיוק להיפך- זנות, ו...מחכה.
ועכשיו להתרכז- אנחנו מגיעים לקטע נוקב, חשוף, אמיתי, בלי כיסויים ופשרות. להתרכז, ולא בגלל ההיבטים הפורנוגרפים שבו. אלא בזכות האמת אמת הגוף והנפש הנוקבת שבו.
יהודה, עובר בדרך וַ...יִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ....



ואז כשיהודה מבין שלפניו זונה, הוא לא בורח- אלא להיפך- הוא מטה את דרכו אליה ובא .
חז"ל מנסים לרכך- שמלאך שכנע אותו לסטות מהדרך, בניגוד מוחלט לרצונו של יהודה. וחז"ל מנסים לרכך בדיאלוג – בו יהודה מנסה לברר ולפטפט וממש להימנע מקיום יחסי מין עם תמר. אבל הסיפור המקראי- חד וקשה- הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ
ותמר- נכנסה בצורה נהדרת לתפקיד.
תמר: מה תיתן לי עבור שירותי?
יהודה: אתן לך גדי, אבל מצטער, אין לי עלי גדי במזומן.
תמר: אין בעיה, תן לי ערבון
יהודה: קחי את החותם את המטה ואת הפתילים.

באותה תקופה – החותם המטה והפתילים – הם כמו תעודת זהות. אי אפשר להתבלבל בשאלה למי אלה שייכים...
והוא נותן לה. ובא אליה. ומאותו מפגש תמר נכנסת להריון. כל אחד הולך לדרכו. יהודה שולח שליח עם העז כדי לקבל את הערבון בחזרה- אבל, משום מה הזונה כבר לא שם ואף אחד לא ראה אותה...
חולפים שלושה חודשים ו... לאזני יהודה מגיעה השמועה! תמר- שאמורה לחכות בבית לבנו השלישי... בהריון!!! חצופה ! הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף! מצווה יהודה.
חכה! ותמר שולפת את הערבון- את החותם המטה והפתילים- הכר נא!!! אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה!!
ואין מי שלא יודע למי החותם המטה והפתילים.
אז מי צודק?!
מצד אחד- יהודה עבר על החוק ולא נתן לתמר את בנו.
אבל מצד שני- תמר... אישה קטלנית... שיקרה לגבי זהותה... גנבה זרע.... ולבסוף; ביישה את יהודה בפומבי!!
עמדת המקרא ברורה- בעד תמר. איך אני יודעת?
יהודה מודה- צדקה ממני. ויותר מזה? מהאקט המיני החד פעמי הזה, עתיד להיוולד דוד המלך, אז כנראה שזה בסדר.

הבטחנו סיפור מעניין- והיה מעניין, אפילו מאוד!
והבטחנו גם לענות על השאלה- מדוע הסיפור הזה תקוע בתוך הטקסט. הרי הפרק הבא- חוזר ליוסף במצרים, משתולל בבית אשת פוטיפר. אחד ההסברים – הוא בביטוי "הכר נא".
נלך אחורה, לסצינה שהאחים מביאים בפני אבא יעקב את כתנת הפסים מגואלת בדם של עז- באופן כזה שאבא יחשוב שטרוף טורף יוסף. האחים, האכזריים, הרעים, הקשים, שמתוארים כמו גוש אחד- מגישים לאבא את כתנת הצער. ואומרים לו, בתמימות מעושה, קרה וחותכת כמו להב סכין- זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר-נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם-לֹא

את אותו "הכר נא"- ציני ואכזרי- הטקסט מביא ליהודה בפרצוף. הרי גם אתה אבא. וגם אתה יודע לדאוג לבן שלך הקטן. אז תחשוב רגע מה עשיתם לאבא. הכר נא- איך פגעת בתמר, איך לא היית מנהיג, וזה שהצעת למכור את יוסף הזרוק בבור- זה לא מספיק, אחי. הכר נא בציפיות ממך כמנהיג, כבן, כאח, כאבא. הכר נא רגע בקושי של אדם אחר, לא רק בצרכים שלך, בכמיהה לילד, במורכבות של סיטואציה אנושית, משפחתית. הכר נא רגע- בזהות שלך, בחותם במטה בפתילים. הכר נא ביכולות שלך, במה ובמי שראוי שתהיה.

ומנקודת השבר הזאת- שתופסת את יהודה עם המכנסיים למטה- בכל המובנים- זהותו של יהודה כמנהיג האחים מתגבשת. והוא זה שיוביל את המשא ומתן עם הנציג של מלך מצרים, צפנת פענח (שכונה אי שם בעברו- יוסף), והוא זה שידאג לבנימין, והוא זה שידבר רכות עם אבא יעקב. ואולי יהודה, כמו רבים מאיתנו, צריך את הרגע הנמוך, את המבוכה, את המכה, כדי להגיע להכרה ומשם לצמוח.


לחצו על התמונה לקישור לסרטון בו הרקדנית והכראוגרפית רננה רז מדברת על הסיפור, וקטעים מתוך ההצגה "אשת":


יום שבת, 13 בנובמבר 2010

יעקב? רק נגיעה אחת רכה....



פרשת השבוע, פרשת ויצא. בראשית כח 10 - לב 3.

לא נעים להגיד, אבל המזל הגדול של יעקב, זה שהוא לא התחתן עם רחל שניה אחרי שהוא ראה אותה. המזל הגדול שלו, שלבן מרח אותו שבע שנים , נתן לו את לאה ואחר כך גרם לו לעבוד עוד שבע שנים נוספות. ותכל'ס- זה גם המזל הגדול של רחל. כמה שפחות זמן שהם ביחד- יותר טוב לכולם. למה? אנסה להסביר.


אני חושבת שיש משהו נפלא באהבה הלא ממומשת הזו של יעקב. אולי זה הדבר היחיד שמשאיר בו קו רציף ונהיר של ניקיון לאורך הסיפור. נקודת זכות כמעט ויחידה. דמיינו דמות של פושע, שאין לו אלוהים מכלום- אבל בשביל החברה שלו הוא יעשה הכל. הוא קונה מאחיו את הבכורה במחיר מצחיק ומנצל את זה שאח שלו רעב. הוא משקר לאבא שלו וכך גונב את הברכה. הדבר היחיד שמטריד אותו בתכנון המזימה, הוא שאבא עלול להרגיש שעורו שונה מעורו של אחיו עשיו, ואז אמא מרגיעה אותו, שוחטת עז והופכת את עורו של יעקב לשעיר. אחר כך, כשיעקב בורח, הוא עושה עסקים בדרך עם אלוהים – אם תגן עלי ותשמור עלי- את אתן לך 10% מהרווחים. בינתיים, מצטיירת דמות של איש אינטרסנט, אופוטוניסט, ללא רגשות, ללא מוסר, ללא קו אדום של חמלה, או קרבה או אהבה. מוכן למכור אפילו את אחיו. אה אופס, כבר מכר....אני לא חושבת שאין לו לב, אני חושבת שקשה לו לתרגם את זה ליומיום.


יוצא לו עקום כשהפנטזיה מגיע למימוש. יש אנשים כאלה. אנשים שחולמים הרבה, ומדברים הרבה, ויודעים לכתוב שירים של אהבה, להזיז אבנים, ולהצהיר הצהרות פומביות, לעבוד 7 שנים, 14 שנים, לעשות תנועות גדולות והירואיות של אהבה- אבל לא יודעים להוריד את הפח, ולהקשיב, פשוט להקשיב ולחבק כשצריך.


והנה, כשהבחור הזה, יעקב, מגיע לסביבה בה אמא שלו גדלה (ממנה כנראה ירש את התכונות המקסימות האלה שלו), הוא סוף סוף מרגיש שהוא הגיע למקום שהוא יכול להרגיש בו בבית, מקום שאוהבים בו רמאים, הוא רואה את בת הדוד שלו- את רחל: י וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. יא וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ....
אולי נסער מיופיה של רחל, או סוף סוף מרגיש בבית, אולי- לפי פרשנים- יעקב בכה כי הוא ראה באותו הרגע שהוא ראה את רחל את שניים עשר השבטים שיצאו ממנו. אבל בכל אופן- רחל מצליחה לגעת בו במקום שאף אחד אחר לא הצליח- בלבו.

מסופר : וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ.
צריך לזכור את התיאור של ההמתנה בעבודה למימוש האהבה כ"ימים אחדים". לא רק כי הוא תיאור יפה, אלא כי הוא תיאור מטריד. לחכות לאהוב או לאהובה זה סבל בלתי יתואר. כל דקה היא נצח. אבל עבור יעקב, כמו בסצינת הסולם, כמו אצל הבן שלו אחר כך, יותר נוח בחלומות. יותר נוח בפנטזיה. צריך לזכור את ה"כימים אחדים"- כי בערוב ימיו יתאר יעקב את חייו באופן אחר: "....מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי ..." (בראשית מז ) פתאום כבר לא כימים אחדים? יעבד, לא היה מעולה? מה קרה? נהיה מלוכלך במציאות? יותר מדי חיתולים?

ואז לבן נותן ליעקב את הבת הבכורה, את לאה. בתשובה לשאלה "למה רימיתני"- עונה שמה לעשות, זה החוק כאן- לא מחתנים את הצעירה לפני הבכירה. בדיאלוג שלא כתוב בתנ"ך, אולי יעקב שואל אותו: למה לא אמרת קודם? ולבן אולי עונה: לא שאלת!
למה אני חושבת שלא כדאי להיות אשתו של יעקב?
כי יערב לא שם לב בכלל עם הוא שוכב בלילה הראשון: כא וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-לָבָן הָבָה אֶת-אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ... וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת-לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. כד וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת-זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה. כה וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה...." נו די! שבע שנים אתה עובד עבור רחל? לא שמת לב שלא רק שאתה לא שוכב איתה, אתה שוכב עם אחותה? ושום חז"ל לא יתרצו תירוץ משכנע.


כי אחרי 14 שנה, כשהוא כבר קיבל את רחל, הוא לא מצליח להתעלות מעל עצמו ועל הכעס על מה שלבן עשה לו, ומוציא הכל על לאה. כשכתוב בלשון סביל שלאה "שנואה". מה זה שנואה? סימן שמישהו שונא אותה. מה היא עשתה לך רע? ולא רק זאת- אלא שאלוהים צריך לפצות את האחיות, ולנסות לסדר אתהעניינים, בגלל שיעקב לא מצליח לעשות סדר ברגשות שלו.
לא וַיַּרְא ה' כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה

כי יעקב כל כך מרוכז בעצמו, שהוא לא שם לב בכלל כשנולדים לו ילדים, ולא שם לא על הילדים ולא על האמא שלהם, לאה:
תקלטו- לבן הראשון היא קוראת ראובן- כדי שאולי עכשיו יאהב אותה יעקב:
וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי-רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי.
ולבן השני: היא קוראת שמעון, כי ה' שמע שיעקב שונא אותה. שונא.
לג וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן.
ולבן השלישי- תבינו את הסיטואציה- לבן שלישי, צריך כבר עוד יד כשהולכים ביחד. אז אולי עכשיו, בבן השלישי- יעקב סוף סוף יראה שיש לו אישה ושלושה ילדים?
לד וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ לֵוִי

האם ההתנהגות שלא נעימה של יעקב שמורה ללאה? נקווה, שהמצלמה תעבור למערכת היחסים הממשית בין יעקב ולבין רחל, נגלה דמות רכה של יעקב. אולי סוף סוף תהיה סצינה שתוציא מיעקב רכות, הקשבה, אהבה, אמפטיה. את אחיו הוא דפק, לאביו הוא שיקר, מהבית הוא ברח, את אשתו הוא שונא- היחידה שהצליחה להוציא ממנו בכי, להוציא ממנו דבקות, התמדה בלתי נתפשת של 14 שנות עבודה בעבור אישה- היא רחל. רחל האהובה. אז אולי בשיחה אינטימית ביניהם יתקלף קצת יעקב משכבות החספוס ?


ורחל, שנענשה בעקרות- בתגובה לוולדנות של לאה- למעשה פיצוי שאלוהים מפצה את לאה על השנאה שיעקב שונא אותה, אז רחל מקנאה באחותה. ובצר לה היא פונה אל יעקב, הגבר שיודע לגולל אבן מעל באר, שיודע לחכות בסבלנות לאהובתו.
14 שנה: א וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.


בסיטואציה דומה, בספר שמואל א פרק א, יש לנו משולש. אלקנה- הגבר. פנינה אישה 1- וולדנית. חנה אישה 2- עקרה. וכשהיא בוכה, וכועסת ולא אוכלת- יודע אלקנה, הבעל המקסים של חנה, לנחם אותה בעדינות: לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים. אולי זו תשובה קצת בעייתית- אבל הוא ער למצוקה, ועושה את הכי טוב שהוא יודע.
ומה יעקב עונה לרחל, בדיאלוג הראשון שנחשף לנו, הקוראים?
ב וַיִּחַר-אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי-בָטֶן.


אלוהים, אפשר לשמוע עוד שניה את הרעש של הצלחת הנזרקת במטבח מרוב עצבים, לא ברור מי זורק על מי. ואת השתיקה שאחרי. העצבים. העלבון. רחל? האהובה? 14 שנה? כימים אחדים? אבן? באר? בכי? איך אתה מדבר אליה?!!?
והנה, סוף סוף רחל יולדת בן. סוף סוף בן מרחל האהובה ליעקב. בראשית פרק ל:
כג וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֹּאמֶר, אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי. כד וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יוֹסֵף, לֵאמֹר: יֹסֵף יְהוָה לִי, בֵּן אַחֵר. כה וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת-יוֹסֵף; וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב.....


אז מה יעקב אומר? ולמי הוא אומר?

אֶל-לָבָן, שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה, אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי. כו תְּנָה אֶת-נָשַׁי וְאֶת-יְלָדַי, אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן--וְאֵלֵכָה: כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ, אֶת-עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ


יעקב לא אומר לרחל משהו כמו – מה שלומך אשתי האהובה? להביא לך משהו לשתות? איזה גיבורה איך ילדת! איך אני שמח שיש לנו סוף סוף בן! לא, הוא בכלל לא פונה אל רחל. הוא פונה אל לבן ואומר לו משהו כמו- טוב יאללה, יש לי בנים מכל הבנות שלך ומכל השפחות, ועבדנו מספיק בשביל, אז יאללה, אנחנו זזים.

ואז סיפור הנקודים, ואז הקרב עם המלאך, ועאז המפגש עם עשיו, ואז סיפור אונס דינה- בתם של לאה ויעקב, סיפור מדהים (בראשית לד) שבו אבא יעקב, קר כמו להב סכין, שותק ומסכים לנישואי דינה עם האנס, כי זה יותר פרקטי, ונוזף באחים שלה, שכואבים את הכאב של אחותם, ונוקמים את כבודה המחולל, ואומרים הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ

ואז בדרך, קורה הנורא מכל. רחל, אהובתו של יעקב, האחת והיחידה, כורעת ללדת את בנם השני, בן הזקונים של יעקב, היא מתקשה בלידה, וברגע שהיא יולדת – יוצאת נשמתה.
וכשקשה לה- יעקב לא שם. המילדת מדברת איתה. וכשרחל מתה- יעקב לא אומר מילה. רק קורא לבנו בשם "בנימין". לא מקובל שגברים בוכים על מות נשים? נו באמת, אברהם ספד על אשתו, על שרה. יצחק התנחם על מות אמו- רק כשפגש את אשתו, רבקה. זה בסדר, יעקב, אבות האומה בוכים בלילה. חוץ ממך. שבאמת הרגש תקוע לך עמוק עמוק. והוא קובר אותה בדרך. לא צמוד אליו במערת המכפלה. אלא במקום לא מקום, בדרך לא דרך. במקום שבו תוכל להישאר תמיד, פנטזיה לא ממומשת. רחל, לא עדיף לך כך?
טז וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל, וַיְהִי-עוֹד כִּבְרַת-הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה; וַתֵּלֶד רָחֵל, וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ. יז וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ, בְּלִדְתָּהּ; וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל-תִּירְאִי, כִּי-גַם-זֶה לָךְ בֵּן. יח וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ, כִּי מֵתָה, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, בֶּן-אוֹנִי; וְאָבִיו, קָרָא-לוֹ בִנְיָמִין. יט וַתָּמָת, רָחֵל; וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה, הִוא בֵּית לָחֶם. כ וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה, עַל-קְבֻרָתָהּ--הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת-רָחֵל, עַד-הַיּוֹם.


השיר הבא מוקדש לרחל.