מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום שישי, 31 במאי 2013

פרשת שלח. בעזרת השם, ברור שכולם לוחמים. לא ככה?


פרשת שלח. בעזרת השם, ברור שכולם לוחמים. לא ככה?

 היום נדבר על שוויון בנטל ועל איך עובדים עלינו,  דרך פרשת "שלח". (במדבר יג 1- טו 41)

זכרונות מהצבא

מלחמת העצמאות – תש"ח, 1948. בצפת 1500 יהודים, מוקפים בכלמעלה מ 10,000 ערבים אויבים. באופן ניסי, פלאי, הצליח הפלמ"ח, בפיקודו של יגאל אלון, לשחרר את העיר. האגדה מספרת שרב העיר צפת אמר ליגאל אלון כך: " צפת נושעה בגלל מעשה ובגלל נס: המעשה היה שקהילת צפת קיימה תפילת מניין מתמדת מאז יציאת הבריטים והנס היה שהגיע הפלמ"ח."

זיכרונות קטנים שלי...  אני זוכרת שכשהייתי בצבא, פיקדתי על חיילים עולים חדשים במסגרת חיל חינוך. עבדתי עם קבוצה של חיילים עולים מאתיופיה. היינו לקראת נסיעה לירושלים. עבורי- חלק מהנופים הרגילים בהם גדלתי כילידת הארץ. עבורם- התגשמות חלום של אלפי שנים. ובבסיס בכרמיאל התכוננו לנסיעה: במידע, בשירים, בתמונות, בקטעי וידאו (בכל זאת, לפני עוד מעט 20 שנה...), בסיפורים שלהם על הכמיהה לארץ, על המסע לארץ ישראל דרך המדבר וסודאן, בתפילות שעברו בין הדורות. והכל סביב ההתרגשות לראות בעיניים, אחרי שנים שהם ואבותיהם ואבות אבותיהם נשאו את הזיכרון, את "ירושלים של זהב".

והנה היום הגדול הגיע. נסענו לירושלים. והנה לפנינו במלוא הדרה: ירושלים. ירושלים של רמזורים, ופקקים, ואנשים שיש להם מה להגיד על קבוצת חיילים אתיופים ומפקדות נשים, ונחילי האנשים, והרחובות הלא כל כך נקיים... וביקור קצר בבית המשפט, ואחרות צהריים צה"לית באיזה דשא, ומצד ימין הכנסת, וזמן חופשי בכותל, ולספור שכולם חזרו, ואוטובוס שחם בו נורא, ופקקים בדרך חזרה לבסיס בכרמיאל.

איך היה שאלתי כשחזרנו לבסיס. "ירושלים של זהב" הם ענו לי בעיניים נוצצות. ירושלים של זהב. שום מציאות לא תהרוס את החלום, אז הבנתי.

ולפרשה....

בפרשת "שלח" משה שולח מרגלים לבדוק את הארץ. ארץ כנען. הארץ המובטחת. הארץ אשר אראך, כמו שאמר ה' לאברהם. הנה זה קורה, עוד רגע אנחנו שם. ארץ זבת חלב ודבש.

לאחר 40 יום המרגלים חוזרים... מדווחים: המצב על הפנים. מלאי תלונות על הארץ. עשרה מתוך המרגלים מספרים שאמנם הארץ גדושת פרי  ואכן זבת חלב ודבש ואף מביאים את אשכול הענבים המפורסם כהוכחה, אבל... מבחינה צבאית אין לנו סיכוי מול תושבי המקום. אין מצב.

אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. כט עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן.

ואז, מול עשרת המרגלים הפסימיים, קמים שני מרגלים אופטימיים- יהושע בן נון וכלב בן יפונה, שמנתחים אחרת את המצב ואומרים שכן אפשר לכבוש את הארץ. חדורי אמונה בתמיכה של ה' בעם, וביכולת של העם לנצח. מחזיקים בחלום ובאמונה מצד אחד, ונערכים לפרקטיות של המלחמה מצד שני.

ומשם ממשיך הויכוח- האם זו "ארץ אוכלת יושביה" או ש"נכול נוכל". אלה מושכים לכאן ואלה מושכים לכאן. ובאמצע- העם- שהתנפץ לו החלום. "ירושלים של זהב"? "זבת חלב ודבש"? כל זה התנפץ ברגע. העם שומע את דברי עשרת המרגלים ושני מהרגלים, וקצת מבולבל ובעיקר מפחד. ובשעת הבלבול והפחד- העם מתקפל ונסוג ומצטמקת אמונתו, ומצטמקת יכולתו להילחם, ומבקש לחזור למצרים כי מה היה לנו רע.

(בהמשך ה' מתעצבן רוצה להשמיד אותם, משה משכנע אותו שיירגע וה' נרגע ורק גוזר 40 שנות נדודים- שנה על כל יום המרגלים היו בארץ, כדי שכל מי שפקפק בו וביכולת של העם להיכנס לארץ המובטחת- ימות ויפסיק להוריד את המורל. אני זוכרת שבקורס קצינות, כשלמדנו על שיפוט צבאי היה סעיף האוסר על "זריעת בהלה וייאוש בקרב חיילים...").

מדוע משה שולח את המרגלים? קטן אמונה?

כל הסיפור הזה הוא סיפור מאוד מוזר. למה מלכתחילה משה שולח את המרגלים? ואם הם יגידו שהארץ לא משהו משהו- הוא יגיד טוב אז לא משנה ויחזור למצרים? לא משנה קבלת התורה,  לא משנה ים סוף, לא משנה, יציאת מצרים,  לא משנה 400 שנות עבדות, לא משנה ההבטחות שנתן ה' לאברהם יצחק ויעקב ?

נתחיל בזה, שזה בכלל לא היה רעיון של משה. אלא של ה'. פרק יג' פסוק 2:

"שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל..."

שימו לב- ה' נותן את הארץ לבני ישראל. זו הנחת היסוד. עכשיו תשלח אנשים. למה בדיוק?

עכשיו תורו של משה, ומשה מתרגם את ההנחיה של ה' לסדרת שאלות הכוונה למרגלים:

יז וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת-הָהָר. יח וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ מַה-הִוא וְאֶת-הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם-רָב. יט וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם-רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים. כ וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים

אם נקרא היטב את שאלות ההכוונה של משה- אין מדובר בשאלות כלכליות, בשאלות כדאיות, בשאלות בתחום החקלאות. אלא שאלות צבאיות- הערכת גודל הצבא של המקומיים, הערכת המבצרים והמחנות. ואפילו על שאלת החקלאות, מפרש רש"י :"אם יש בהם אדם כשר שיגין עליהם בזכותו"- כלומר- עד כמה יילחמו המקומיים על האדמות שלהם.

לא "האם" אלא "איך"

במילים פשוטות- משה שאל שאלות מודיעיניות של הערכה צבאית כדי לקבוע את ה"איך", וקיבל תשובות לשאלת "האם". שאלה שהמרגלים בכלל לא נשאלו. אין שאלה לגבי הכניסה לארץ. התבקשתם להביא מידע שיעזור לנו לתכנן את אופן הכיבוש.

הנחת היסוד של ה' ושל משה שה' נותן את הארץ לישראל. והתפקיד של ישראל הוא לכבוש אותה. לשם מכוון משה בשאלות שלו, לשם יכוון יהושע, אחד משני המרגלים שהיה אופטימיים,  בפעולות הכיבוש בעוד 40 שנה. (היה או לא היה זו שאלה אחרת). לא סתם יהושע הוא זה שהוביל את העם לכיבוש הארץ. יש בו את השילוב של האמונה, של הנחת היסוד בניצחון ובתמיכה האלוהית, יחד עם הפרקטיות והמעשיות של הובלת המלחמה.

אני לא בעד כיבוש, ולא בעד מלחמה. אבל משתמע מתוך הפסוקים דבר מאוד מעניין, שנדמה שהיטשטש כאן לאחרונה. ה' לא פועל לבדו למען עם ישראל. אנשים צריכים לפעול, להיות חלק. בפרשות הקודמות- באמצעות תרומת חצי שקל, או התפקדות לצבא. וגם כאן – הארץ המובטחת? מובטחת. עכשיו תתחילו לעבוד. ולתכנן, ולהתארגן מבחינה צבאית. ולא רק זאת- אלא שהמאמין= הלוחם. הביטוי של האמונה בה' ובתמיכה של ה' בישראל הוא בהתגייסות של האדם למען היישום הפרקטי של הבטחת האל.

לדברי הרמב"ן בפירוש לפרשה (שמשתמש ממש בז'רגון של שר בטחון: "כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס, אבל יצוה בנלחמים להחלץ ולהשמר ולארוב,... ונתן לו השם רשות ואמר לו שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען, וידעוה ויגידו לכם ועל פיהם תתיעצו בענין הכבוש: והנה משה אמר להם (פסוק יז) עלו זה בנגב, וטעמו עלו זה הדרך בנגב, שידעו את העם היושב בארץ הנגב מפאת הרוח אשר ישראל שם החזק הוא ויצטרכו בענינם להשתמר מאד ולהחלץ, וכן הערים אם הם בצורות שישגבו בהן ויצטרכו לבנות דיק וסוללות או שיבואו מצד אחר. ואמר עוד שידעו בארץ עצמה הטובה היא אם רעה, כי אם היא רעה יכבשו תחלה מן המקומות האחרים...

מה אני רוצה לומר?

מה אני רוצה לומר? כאמור, אני לא בעד כיבוש ולא בעד מלחמה. אבל אני נגד שימוש בדת כתירוץ להתחמקות משירות צבאי, מערבות הדדית, מחוק מדינה, מתשלום מיסים. סיפורי התורה וחוקי התורה מדברים על חובת השוויון בנטל, ועל חובת השירות הצבאי. אין שום הפרדה בין אמונה בה' לבין מעשיות. כך גם בימי הביניים (כל הגדולים עבדו והיו חלק מהחברה- הרמב"ם היה רופא, רש"י היה יינן, שמואל הנגיד היה וזיר נסיכות גרנדה בספרד) היה ואף בעת החדשה- בתקופת הציונות הדתית.

ההיבדלות, הפרזיטיות, האמונה בהשגחה אלוהית ללא מעשיות וללא תרומה לכלל החברה, הניצול של כספי המיסים, ההתחבאות בצל אוהלה של תורה, בזמן שאחרים עובדים, מסכנים את חייהם- אינם עולים בקנה אחד עם רוחה של התורה. מדובר בהנאה ובניצול ציני של ההקרבה והעשייה האנושית (החילונית והדתית)  למען קיומה של המדינה והחברה הישראלית. הניצול הזה, הוא המצאה פוליטית של השנים האחרונות. המצאה פוליטית וצינית.
ואני לא אומרת דבר גורף לגבי כל הדתיים. חלילה. כראיה- הדתיים, חובשי הכיפה (מהזרמים השונים ביהדות), שמאמינים בה' באמונה שלמה, ועובדים ומשלמים מיסים ומשרתים בצבא, מבלי להרגיש שאמונתם נפגעת, אלא להפך. כראיה דברי רב העיר צפת, 1948. אני אומרת דבר גורף כלפי כל מי שאינו משרת בצבא, לא עובד ולא משלם מיסים.

וזה לא שאלה של פסימיות או אופטימיות. גם לא שאלה של אומץ ושל פחד. וגם לא שאלה של אמונה- כי הנה בדוגמאות השונות שהבאתי (מהתורה, מימי הביניים, ממלחמת העצמאות ויש אין ספור נוספות)- האמונה מעולם לא הייתה הקצה השני של שותפות, עשיה ולחימה. וגם לא שאלה של ציונות או אנטי ציונות. מי שלא רוצה שלא יגור פה. בעיני זו שאלה של מוסר.

אל מי אני כותבת ולמה?

אני לא יודעת איך אמורים לצאת מהברוך הזה, ונדמה לי שיאיר לפיד לא ממש מבין איך לדבר עם החרדים. "אחי" ו"אשר" ו"חיים" ואיומים על גבול הצפון- נדמה לי שפחות מדברים אל חלק מהחרדים, אלא בעיקר מעלים גיחוך. אל תשים את עצמך במקומו של הרב שמבטיח גאולה והצלה מאת ה'. וזה גם לא מרשים את הנושאים בנטל. הם אלה שמרגישים עכשיו מרומים, יחד עם ריקי כהן.

ואני לא שונאת חרדים, אני רק מסרבת לעבוד ולממן את חייו ואת משפחתו ואת מזונו של אדם כשיר ובריא לעבודה. מוכנה לתת ברוחב לב לנזקקים, למוגבלים, לניצולי שואה. ומסרבת לראות את משפחתי, חבריי, מתגייסים לצבא, וממשיכים לסכן חייהם, נפשם, פועלים על פי חוק גם אם הם לא מסכימים איתו תמיד ומתנגדים לכיבוש- אבל מתנהגים בצורה שמכבדת את המסגרת החברתית בה כולנו חיים,  ולא רק שותים ואוכלים ונהנים ממנה במסווה של תלמידי חכמים, ומוכנים גם למרבה הצער והכאב להקריב את החיים.

ואני גם לא מתיימרת לשכנע את אלה שאינם נושאים בנטל להבין שהם בעצם ממש מתנהגים בצורה לא רק שאינה הוגנת, אלא שאינה עולה בקנה אחד עם רוחה תורה.

אני כותבת כי אני דואגת נורא, וכל המצב פה עצוב וקשה. ומכעיס נורא. אבל ברוח שני המרגלים האופטימיים, אני חושבת שאפשר וחשוב להאמין ולעשות מעשים. ובתור התחלה להבין ולדעת.

ואני כותבת אל אנשים שחושבים כמוני, אבל לא תמיד יודעים או בטוחים שהם צודקים- כי הכובעים השחורים והזקנים והגיחוך נראים לפעמים נורא מאיימים וצודקים. הם לא. פרשת השבוע שימנה לנו במקרה טקסט שמדבר על חובת המעשיות ועל השוויון בנטל. אבל יש אין סוף מתוך טקסטים נוספים במקרא ובהמשך ארון הספרים היהודי.

שבת שלום לכולם.
שומר החומות. מילם דן אלמגור, לחן בני נגרי. מילות הפזמון לקוחות מספר ישעיהו (מהתנ"ך, הספר הזה של  כולם): "
עַל-חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם, הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים--כָּל-הַיּוֹם וְכָל-הַלַּיְלָה תָּמִיד..." (ישעיהו סב)
 
 

יום שישי, 24 במאי 2013

פרשת בהעלתך. למה אנשים עוזבים? למה אנשים נשארים?


למה אנשים עוזבים? למה אנשים נשארים?

במסע של החיים לפעמים אנשים נשארים תקועים באותו המקום. רוצים ללכת, מדברים על ללכת, אבל נשארים באותו המקום. מפחדים נורא? רגילים לאיזורי הנוחות? מפחדים לסכן את מה שיש להם? מעדיפים את הנוח ואת המוכר על פני החידוש, שאולי יש בו סכנה, גם אם אמת?  כוחות מושכים להישאר. לפעמים אנשים מתקדמים. נפרדים מכל מה שהיה להם, ממשיכים הלאה. למה? אולי קול פנימי. אולי סופו של מאבק. אולי שעמום וחוסר תכלית בקיים.  אולי יש כוחות שדוחפים אותם ללכת, אפילו לברוח. לפעמים כוחות מושכים אותם לצאת מהמקום בו הם נמצאים. ולפעמים עושים מה שנראה כמו תזוזה, מפרפרים ברגליים, עושים הרבה רעש, אבל נשארים במקום.
כל אחד והמסע שלו. והדרך בה הוא בוחר ללכת.

פרשת בהעלותך-במדבר ח1 – יב 16. פותחת צוהר למחשבות על מסע.

עם ישראל ממשיך במסעותיו במדבר. בעלי תפקידים רבים- נושאי המשכן, צבא, לווים, כהנים, והעם, והאספסוף- מה שרש"י מפרש- ערב הרב שהצטרפו לישראל ביציאת מצרים.

בפרק י, מנסה משה מזמין את חתנו, יתרו (המכונה בפרשה רעואל) לבוא עם ישראל אל הארץ המובטחת:

 כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן-רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי-יְהוָה דִּבֶּר-טוֹב עַל-יִשְׂרָאֵל. (במדבר י)

נדמה כי משה מבקש להזמין את יתרו כדי להיטיב עמו, להחזיר לו טובה. מתוך תחושת עליונות, בטחון ויתרון – שבארץ המובטחת יהיה כל כך טוב- שנוכל להחזיר לך.

ויתרו מסרב: ל וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם-אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ.

יתרו מסרב. ומבהיר את עמדתו- כי יש לו ארץ ומולדת משלו, זה בסדר תודה.  הסירוב שלו הוא ממש סתירת לחי להבנתי. אתה יכול ללכת לאן שאתה רוצה משה, אבל יש לי את המולדת שלי ואת הארץ שלי. הכל בסדר. תודה. גם אם אתה, משה, נרגש ונפעם מהבטחה אלהית שנראית כרגע כמו כל העולם, אז  תדע שעבור אנשים סביבך, עולם כמנהגו נוהג. יש לי כבר ארץ ומולדת. יש לי כבר בית ומקום. וטוב לי שם. קח את הדברים בפרופורציה. הכל בסדר והליכה נעימה.

מילות הסירוב של יתרו, מתכתבות יפה עם דבריה של רות ממגילת רות שקראנו זה עתה בשבועות, ועם הצו של ה' לאברהם: "לך לך".

נתחיל ברות. רות, בתפקיד יתרו- הזר ההולך עם העברי לארץ כנען. רות המואביה, בוחרת ללכת עם נעמי אל בית לחם, ואיפלו בניגוד לרצונה של נעמי. רות היא זו שמשכנעת את נעמי להרשות לה לבוא איתה. ומוותרת ברגע על כל מה שיתרו אמר ש"יש לו"

טז וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. יז בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יוֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ (רות א)

רות מוותרת באופן מוחלט על זהותה, על ארצה, על מולדתה, על הזכויות שהיו לה, על התרבות שלה- והולכת אחרי נעמי. מדוע? שאלה טובה. אולי כי אין לה מה להפסיד ואין לה סיכוי במואב- סיכוי לכלכלה, לזוגיות (שלמעשה במקרא כרוכים זה בזה) והדרך היחידה להרוויח היא בבית לחם?  ואולי כי היא באמת אוהבת את נעמי חמותה. ודואגת לה ואוהבת אותה ומאמינה בה ובאלוהיה. והיא הולכת להפסיד את כל מה שהיה לה, גם זהות, גם עבר גם עתיד. אבל בשם האהבה והדאגה לנעמי- היא מוכנה להפסיד את כל אלה. רווח מול הפסד.  וכל אחד יותר לכמת את השיקולים.

עוד מי שמוותר, כאמור, על ארצו ועל מולדתו, הוא אברהם.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-אַבְרָם לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ." (בראשית יב 1)

ה' מצווה על אברהם לעזוב את המוכר, את הידוע, את הבית, את המולדת, את ההרגלים, את המשפחה- לטובת ארץ חדשה. בשם איזה אל שאף אחד, עד עכשיו לא שמע עליו, בשם איזו אמונה מוזרה. ואברהם הולך. אין הסבר במקרא מדוע ולמה. המדרשים מספרים על משבר אמונה. אבל הטקסט המקראי לא מתרץ. אברהם פשוט הולך. פרשנים ופילוסופיים מודרניים (קירקגור, סארטר) יציגו אותו כמודל האמונה. ואני הקטנה שואלת- האם הייתה לו כלל ברירה?

נדמה כי שאלת הרווח מול ההפסד במקרה של אברהם, כלל אינה רלבנטית. הוא הולך כי הוא צריך ללכת. ולפעמים גם ככה זה. שאין אפשרות בכלל לדיון פנימי. יש קול- חיצוני או פנימי שקורא לך לעזוב ולגלות ארץ חדשה. אם היה משבר בבית? אף אחד לא ידע. מהי אותה ארץ חדשה? עד שלא תגיע לא תדע. יש רק קול פנימי שקורא לך ללכת. האם תקשיב לו?

המסע ממשיך.

ולפעמים לא קל. לא רואים קדימה ולא רואים אחורה. וזה מרגיש תקוע נורא. וסיזיפיות ההליכה באמצע המדבר לא קלה. לא קלה. ולמה הלכנו, למה התחלנו את המסע. למה האמנו למי שאמר קדימה? למה לא נשארנו במקם הנוח, המוכר? "ד וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. ה זָכַרְנוּ אֶת-הַדָּגָה אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים וְאֶת-הַשּׁוּמִים. ו וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ. " (במדבר יא).

והנפש יבשה. פשוטי העם אינם משה. הם לא בשיח עם האל, הם לא עומדים בראש המחנה. וקשה לאדם להנהיג את עצמו במסע. לגוון את טעם המן, לא לשאול את עצמו שאלות, לא לראות בעצמו אם לא את הארץ- לפחות את עמוד הענן. קשה לזכור למה התחלנו את המסע, למה עזבנו, ולטובת מה אנחנו הולכים.

אז למה אנשים הולכים ולמה אנשים נשארים? אני לא יודעת. חלק הולכים אבל לא מפסיקים להתלונן. וצריכים מנהיג או תקווה. אחד בכלל לא מתחיל ללכת, כי באמת שטוב לו בבית, תודה. אחד שומע לקול פנימי שאומר לו לך לך. ואחת שעוזבת הכל והולכת בעקבות האהבה והאמונה שיהיה בסדר.

כל אחד מה שטוב לו.
אלה היו רק ככה, נקודות למחשבה. שבת שלום.

 

יום שישי, 17 במאי 2013

פרשת נשא. כמה מילים לאהובי, שמשון.


היום אני רוצה לדבר על ההפטרה של פרשת נשא.
ההפטרה (שופטים יג) מספרת על הולדת שמשון. אני אמשיך ואספר עד סוף פרק טז.
האיורים הנפלאים בפוסט,  שאיירה בלה גולדנברג- טייב, לקוחים מספר לימוד לכיתה ד ,שכתבתי עם עוד חברים מצויינים בצוות, בהוצאת מטח.
גילוי נאות- אהוב לבי, שמשון.
למה אהוב לבי?
שמשון נולד לאביו ולאמו, לאחר שאמו, העקרה, התבשרה על הולדת שמשון מפי מלאך ה'. עוד טרם לידתו, הגדיר המלאך את ייעודו של הילד: " ... וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים". תפקיד רציני ביותר, לילד שטרם נולד. זה מה שצריך בספר שופטים, זה צו השעה.   צריך מנהיג חזק שיכה בפלישתים. כמו שהיו עתניאל, אהוד, ברק, גדעון- כל החבר'ה הטובים של ספר שופטים שהיכו באויביהם ! ומשום כך, כדי שיממש את ייעודו ויקדיש את עצמו לתפקיד, שמשון צריך להיות "נזיר". נזיר, לפי חוקי התורה, אינו מתנזר מחיי אישות, אלא  מי שלא נוגע בטומאה, לא שותה יין ולא מספר את שערותיו (זה, למעשה, הקשר לפרשת "נשא"- העוסקת, בין היתר, בדיני נזיר)
 
מיהו שמשון? מה אופיו? מה הוא מגדיר לעצמו כייעוד בחיים? כל זה לא חשוב. לילד הזה, עוד טרום לידתו, יש ייעוד בחיים- להושיע את ישראל מיד פלישתים. כיוון שאנחנו בספר שופטים, ובתנ"ך- זה בהחלט לגיטימי מצד הכתוב לייצר דמות שתענה על צרכים מסויימים של הסיפור או של ההיסטוריה- גיבור שמציל אותנו מהאויבים. אבל... מה עם שמשון, אם באמת היה איש כזה? האם מעניין אותו הייעוד שלו שהגדיר לו המלאך? לא ממש. מתברר ששמשון שלנו, פשוט חי את חייו. את שמשון מעניין... מה שמעניין אותו. בעיקר נשים... אבל הוא לא בתפקיד, הוא חי את חייו.
בתחילת דרכו, שמשון יקירי רואה אישה מבנות פלישתים ורוצה דווקא אותה לאישה. אין מישהי משלנו, שואל אביו בדחילו ורחימו.. לא! אותה אני רוצה! וכששמשון  יורד לכרמי תמנתה, הוא מתעמת עם כפיר האריות שבא מולו, שמשון יכול לו, ומשסע אותו בקלילות. ואחר כך מוציא מגופת העז- מתוק. מרוב מבוכה מחוזקו ומתיקות לבו ודבשו, שמשון לא יודע מה לעשות עם עצמו, והולך וחוזר, ומביא להוריו מהדבש, ולא מגלה להם את מקורו, כי אולי הוא עצמו נבהל מעצמת כוחו שלו. האריה הוא לא פלישתי, אבל מתברר ששמשון הוא חזק נורא!

 
ואז שמשון, שלא רק שהיה חזק, גם היה מתחכם ומחוכם, וקצת ילדותי וקצת עושה בכוונה, חד חידה במשתה חתונתו- מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק. מי יודע את התשובה? מתערב עם הפלישתים. וקצת רוצה שיגלו אותו, וקצת רוצה להשוויץ,  וקצת לא יודע לשמור סוד, וקצת שומר ומתפקע עוד שניה.
העסק מסתבך כאשר הפלישתים מגלים את התשובה דרך אשתו, שלוחצת עליו מציקה לו, ושמשון שיכול לאריה, לא יכול על אשתו, ומגלה לה, והיא כמובן מגלה לפלישתים. הם מביישים אותו, הוא מכה בהם, אבי הנערה לוקח לו את האישה, שמשון מתעצבן ושולח בשדות פלישתים זוגות שועלים קשורים כשלפידים בזנבותיהם- דרך קונדסית, חכמה ואכזרית לפגוע בשדות הפלישתים. הפלישתים מתעצבנים ושורפים את האישה ואת אביה. הוא לא התכוון להושיע מיד פלישתים, אלא לנקום בהם על זה שהם היו מעצבנים נורא.

 
ושמשון בורח, ומבקש מקלט אצל שבט יהודה, אבל שבט יהודה... מה מעניין אותם הבריון שעושה צרות משבט דן, והם כובלים אותו ומבקשים להסגיר אותו לידי הפלישתים. אבל שמשון הזה, חזק כל כך, שהכבלים מצחיקים אותו, והוא משתחרר, תופס איזה לחי חמור זרוקה שם, ומכה אלף פלישתים. ככה על הדרך. לא כי זה חשוב לו להכות את הפלישתים, אלא שהם מרגיזים אותו נורא. אבל הסופר המקראי סופר הכל. ולא שוכח את הייעוד של השמשון הזה. להושיע מיד פלישתים, כן? את מי זה מעניין...
ואז, שמשון, אהוב לבי. נהיה צמא. צמא נהיה שמשון. ושמשון, שיכול הרי לשלוח יד ולסחוט אל תוך פיו ענן, נשבר, כאן הוא נשבר, ומבקש מאלהים, לראשונה בחייו, שיביא לו קצת מים. מה הוא כבר ביקש?
כמה עצום הפער בין המחזר, המאהב, החכם, החזק, המתוחכם, האמיץ, לבין הנער הצמא, שכל מה שהוא רוצה שאלהים ייתן לו שלוק.

 
באפיזודה הבאה, בפרק טז, שמשון ממשיך במסעותיו. לא, לא במסעותיו בעקבות פלישתים או ניצחונות עקובים מדם. את שמשון מעניין, בגודל רק דבר אחד: " וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן עַזָּתָה וַיַּרְא-שָׁם אִשָּׁה זוֹנָה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ" (פרק טז). עזבו אותי מפלישתים. תנו אישה. אבל אפילו את זה, בעל הייעוד שלנו לא יכול לעשות בשקט. הפלישתים אורבים לו, ושמשון באמצע הלילה בורח, אוחז, בעל הגוף, בדלתות העיר ונעלם באופק חברון. משאיר את הפלישתים אורבים לו ומטומטמים כל כך.
שמשון ממשיך במסעותיו, ממשיך ואוהב. לא מעניינים אותו פלישתים, לא ישועה, לא נקמה, לא לחצם של ישראל. הוא לא איש ציבור, הוא איש אוהב: "וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה בְּנַחַל שֹׂרֵק וּשְׁמָהּ דְּלִילָה" (טז 4). הוא אוהב אותה, והיא? היא  אוהבת את הכסף שמציעים לה הפלישתים כדי שתגלה להם את סוד כחו, של הבריון הזה, משבט דן, שלא נותן להם מנוח ומתעלל בהם ומתקנדס להם והורג בהם כבר פרקים רבים.
ובכל לילה, היא מציקה לו ומתבכיינת, תגלה לי, תגלה לי את סודך... ובכל לילה, הוא מהתל בה וממציא איזה שקר. ובכל לילה היא מנסה ובודקת את השקר וזועקת "פלישתים עליך שמשון", והוא מתיר בקלות את אסוריו בכל לילה, ובכל לילה היא מגלה שהוא עבד עליה והוא מגלה שהיא עבדה עליו. ככה זה באהבה. ומצד אחד הוא משתעשע, ומצד שני, הוא כבר אמור להבין שהיא טומנת לו מלכודת. ומצד שלישי... אולי הוא עצמו לא כל כך מבין את סוד כחו שלו. הרי מעולם לא הסתפר, ולא באמת יודע אם זה העניין. ואולי לא מבין עד כמה הוא חריג, גדול, בריון וחזק.
ובלילה האחרון, כשהוא כבר לא יכול יותר והיא מציקה לו, הוא עושה את האקט הכמעט התאבדותי, אולי בעצם לא כמעט- ואומר לה את האמת. והיא מגלחת את מחלפות שערו, ולאט נושר כחו, והוא עצמו לא מאמין שזה אכן קרה.

 

 
והפלישתים, אוזקים את הבריון גלוח הראש, ומנקרים את עיניו, ושמים אותו בבית האסורים, ואז, במקדש הפלישתים, כשכל המקום הומה אדם, לעיני כולם דורשים שיעלו וישחק אל מול כולם, שכולם יראו אותו בעלבונו, בבושתו.
והם מציבים אותו בין העמודים, ושמשון, לופת את העמודים ופונה אל ה' בשארית כוחותיו:"...אֲדֹנָי ה'  זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה..." (פרק טז פסוק 28).
ובשתי ידיו שמשון ממוטט את העמודים, את הקירות, את מקדש הפלישתים, וקובר איתו את הפלישתים כולם: "... תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם-פְּלִשְׁתִּים..." (פסוק 30). אם אני יכולה לבחור, אני בוחרת שהוא אומר את זה בשקט, מסנן בין שפתיו. גם כדי למקד את כל הכח בידיים, לא לבזבז אנרגיות, גם כי צעקה לא טובה עכשיו. עכשיו בשקט, קטן ומדויק. משם הכח.

 
וכך הוא מת. שמשון המאהב, החזק, השובב, החכם, האוהב, האמיץ, הלא ברור, הבלתי מפורש, האאוטסיידר התמידי, שומר הסוד, האוהב כל כך.
והטקסט המקראי... ממשיך ומודד אותו בפרמטרים להם יועד. להושיע את הפלישתים. לרגע לא חשוב לאף אחד מה שמשון הילד רצה, ומה אופיו, ומהן תשוקותיו. וזה שהוא הרג פלישתים בדרך, זה היה על הדרך, כי מה שעניין אותו נורא זה נשים, ודבש, ושיעזבו אות בשקט כבר. אבל הטקסט מתעקש, ומעניק לו תעודה, אות כבוד, ציון לשבח :".... וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו". הנה, הוא מילא את ייעודו! במותו, בחייו, מה זה משנה?
אמן יהיה לי כזה ילד, שיסלול את דרכו, ולא יימדד אל מול משהו שמישהו אחר קבע שהוא צריך להשיג. שיעשה מה שהוא אוהב, וילך אחרי הלב.
אמן אני אהיה מספיק חכמה כדי לא להושיב לו ייעוד על הנשמה. שבת שלום. ומותר ומותר לאהוב.
 
 
 

יום שישי, 10 במאי 2013

פרשת במדבר. תודה על הרגליים שהביאו אותך אלי מבין ההמון.

איך שומרים על אחדות- ומאפשרים ייחודיות?
לפני הכל- פרסומת-
יום שלישי- ערב שבועות- ערב שירה ולימוד.
יעל קידר ואני בעלמא, 22:00.
"עם רות ובועז בגורן".
לפרטים:
http://alma.org.il/event.asp?pageid=105&id=271

ועכשיו לפרשה:
 פרשת במדבר- הפרשה הראשונה בספר... במדבר.
עיקרה של הפרשה – ספירה, התפקדות. עד רמה קונקרטית, עד לאחד לדוגמה: " לְמַטֵּה אָשֵׁר אֶחָד וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת...."

למה לספור? ו... למה לספור שוב עכשיו? למי שלא יודע, בפרשת כי תשא, כבר ספר משה את העם.

אז מה, משה נהיה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה? או מדריך טיולים שסופר סופר כל הזמן?

 אז ככה:

ראשית-יש כאן מסר- סופרים את כולם. אין ליד ואין בערך. כולם נספרים, וחשובים, ונחשבים. כל אחד הוא חלק מהכלל. ולמה לספור בתדירות כל כך גבוהה?

כיוון שכל אחת מהספירות- היא לטובת משימה אחרת.

לכל המשימות כולם מגוייסים- אבל לקראת כל משימה צריך להיערך.

הספירה בפרשת כי תישא- הייתה לטובת בניית משכן. וכל אחד היה צריך לתת חצי שקל. מעניין ששם המס היה זהה בין כולם:   "הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל"

 הספירה בפרשה שלנו, פרשת במדבר, היא לקראת משימה אחרת- לקראת משימות צבאיות, שעיקרן- הגנה על ישראל בתקופת הנדודים, והשיא- כיבוש הארץ. "וַיִּהְיוּ כָּל-פְּקוּדֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל". וכל אחד חשוב, וכל אחד תורם, וכל אחד הוא חלק. למה? כי כולם הם חלק מהמשימה. ויש סולידריות, והמשימה היא של כולנו למען כולנו. ואין חשוב יותר או חשוב פחות. ותרומתו של כל אחד מהותית. נספרים עד האחד. קצת מזכיר את 67, מלחמת ששת הימים- יום ירושלים אותו ציינו השבוע- אחדות של כל עם ישראל, כולנו מגוייסים, וצודקים, ויפים ומנצחים. וכולם שותפים וכולנו אחד.

 נחזור לפרשה-

אחד- אבל לא אחידים. מתברר שבאחדות הזאת יש גם יחידים – ושונים. בתוך העם יש שונים: "וְחָנוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ עַל-מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל-דִּגְלוֹ, לְצִבְאֹתָם"- עדיין נשמרת החלוקה השבטית. ויש נראות- דגל- לשונות. וגם בין השבטים- יש שבט אחד- שבט לוי- שיש לו תפקיד אחר, לא תפקיד לחימה אלא תפקיד פולחני, וגם בתוך שבט לוי- משפחות ספציפיות עם תפקידים שונים.

 אז מצד אחד-

יש לנו אחדות, סולידריות, התגייסות מוחלטת של כולם, עד לרמת הפרט. והפרטים הם המרכיבים את הכלל.
מצד שני- יש התייחסות לפרט, ליחיד, לתפקידים ייחודיים. והחברה עצמה צריכה את ה"מיוחדים", שלא כולם יהיו אותו הדבר.

 איך עושים את זה? איך שומרים על האיזון של "חברה" ו"יחידים"- וממשיכים לדאוג לייחודיות ולאחדות? זה אתגר מאוד גדול. לכולנו.


כיווני מחשבה, אני מוצאת בחג שבועות:
בחג שבועות- אנחנו מגלים- גם בחובת העליה לרגל, וגם מתוך המסופר במגילת רות- את החוקים המחייבים לעזור לחלשים ולנזקקים בחברה.

אף אחד לא נשאר בחוץ אין מ שלא יכול לקיים מצווה או נשאר רעב כי מצבו הכלכלי לא מאפשר לו. החברה מחזיקה את כולם. אבל.. .אם נודה על האמת... לא תמיד רואים אותך- את האדם. רואים פוסטר של נזקק.

 במגילת רות, יש רגע מקסים- שבו בועז רואה את רות. פשוט רואה אותה- והיא שואלת אותו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי--וְאָנֹכִי, נָכְרִיָּה. יש איזה רגע- שאנחנו רואים את האדם שמולינו- והזר הופך להיות מוכר, וייחודי בתוך ההמון, בתוך המאסה, בתוך מה שאנחנו מכנים "חברה", או "קבוצה"

 אין נכון או לא נכון- יש איזון עדין בין ההתפקדות של כולם לטובת משימה חברתית, וחובת ההשתתפות של כולם בה, לבין היכולת בתוך המאסה האנושית, לראות את היחידים, את התרומה הייחודית, את הצרכים המיוחדים, ואת היות כל אחד מאיתנו- אחד.

שבת שלום.
בג'יפ בדרום אפריקה שמענו את השיר הזה. הרופאה שהיתה איתי בג'יפ (נעמי, אולי לכבוד חג שבועות) תרגמה לנו את השיר תוך כדי שמיעה, תוך כדי נסיעה. תודה על החיים. יש שם משפט שלא עוזב אותי.
תודה על הרגליים שהביאו אותך אלי מבין ההמון.

יום שישי, 3 במאי 2013

כולנו עשירים. כולנו עניים. לשחרר ולהשתחרר...


בהר- בחוקתי

תארו לעצמכם שהיה חוק שאומר שפעם בכמה זמן- לא עובדים. לא רק לשעה, לא רק לשעתיים, לא רק לסוף שבוע. אלא שנה שלמה. נגיד- פעם בשבע שנים. מאיפה נתפרנס? מה יהיה? יהיה בסדר. בסוף השנה- תקבלו בחזרה את הכל  ותמשיכו לעבוד. נרגעתם?

נמשיך. תארו לעצמכם שיהיה חוק- שיגיד שפעם בחמישים שנה – עוזבים הכל- אדמה, שדה, מפעל, משרד, מקום עבודה קבוע- כל שמייצר פרנסה. אבל הפעם כל הקניין והנדלן- לא חוזר אלי. כל מה שעבדתי שנים, בניתי כל חיי- נשמט.

תארו לעצמכם עוד הצעות חוק - כמו חוק לפיו אסור לקחת ריבית מאדם שנזדקק הלוואה, או הצעת חוק לפיה גם לפועל יש זכויות.

נחזור בהמשך לתסריטים הדמיוניים האלה- ונעבור למציאות.

אנחנו בסופו של שבוע סוער-

אחרי סערת התספורות , כותרות בתחום החינוך סביב סוגיית ימי החופשה אל מול ימי העבודה של ההורים, אל מול ימי העבודה של המורים, מאבק של בעד ונגד עובדי הנמלים, כותרות בנושא הטרדות מיניות, שוויון בנטל המיסים והגיוס, תקציב המדינה בדיון,  שר האוצר שמכריז- מכרנו את האדם העובד, 1 במאי, חג שמנסה להגן על זכויות ועל מעמד הפועלים. רצח בצומת תפוח ותגובת המתנחלים. קוים אדום משורטטים וכולם הגיעו לי עד כאן- ומעל הכל- ענן עשן המדורות של ל"ג בעומר. וכידוע- אין עשן בלי אש...

המאבקים בכל הזירות- הם מאבקים לא רק על כסף ועל חלוקת משאבים. בעולם בו אנחנו חיים- כסף הוא המשאב הבלעדי לקיום החיים. ולכן המאבק הוא על כח. והשאלה היא - מי יחזיק בכח. למה זה חשוב? כי מי שמחזיק בכח, לא רק שיזכה להגן על המגזר אותו הוא מייצג, אלא יקבע בשביל כולם. וכל אחד יודע מה נכון. מה האמת. ומצדיק את ההחזקה של הכח אצלו.

זה סכום אפס- ומי שמנצח לוקח את כל הקופה. ומי מפסיד במאבק- הוא במעמד המפוקפק של שורד. שורד בקושי. כמעט נשמט ממעגל החברה, בשוליים.  ונדמה שההגדרות ל"מעמדות" הן כבר לא מתמטיות או סטטיסיות- אלא רגשיות, ערכיות, תרבותיות. קשורות לאופן בו אדם תופס את עצמו ואת הערכים לפיהם הוא חי ולפי מה שהוא חושב שמגיע לו.  וכולם צודקים- העני – צודק ברעבונו, הבסיסי, האנושי. צודק בתחושה שיש תקרת זכוכית של מוביליות חברתית. מעמד הביניים צודק בתרעומת על כך שהוא עובד קשה, ולא נשאר לו כלום- כיוון שמעמד הביניים הוא זה שמשלם מיסים ומממן את העני שלא תמיד לוקח אחריות על מצבו. המעמד העליון- טוען כי הם מובילים ומושכים קדימה את הכלכלה- ולכן חייבים את עזרת המדינה.

כולם מושכים בשמיכת התקציב, בשמיכת הכח. אז מי צודק? והפתרונות- לא ינבעו מזה שיבוא איזה מבוגר אחראי ומפשר וחכם- אלא מתוך מאבק בין הכוחות בתוך הזירה. סכום אפס.

נחזור לתסריטים הדמיוניים ההזויים שאיתם פתחנו- פרשות השבוע- בהר בחקתי- מציעות כלים אחרים למדידה ולפתרון של שאלות הכח. באמצעות חוקים שבמטאים ערכים.  

חוק אחד- הוא חוק שנת השמיטה ושנת היובל.

הפרקטיקה- כפי שזעזענו בתחילת הדברים- שאחת לשבע שנים- שומטים את עבודת האדמה ונותנים לאדמה, לבעל האדמה, לעובדים- כולם נחים. אפשר לאכול אופן חופשי מפירות השמיטה, שמותרים לכולם.

בנוסף לערכים החקלאיים והאמוניים, יש כאן ערכים חברתים. ערכי שוויון ומעין "איפוס" של הכח. החוק מחייב את כולם. את כל בעלי האדמות ואת כל העובדים ואת ל הנזקקים. לא שאחד נדפק והשני מרוויח. כולם מפסידים משהו וכולם מרוויחים משהו.

ההצעה העוד יותר מהפכנית- היא שנת היובל- " וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל-יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל-אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל-מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ " (ויקרא כה 10)  חלוקה מחודשת של הקלפים וביטול ריכוז הכח אצל אדם אחד, או משפחה או חמולה. שנה של שחרור עבדים והתנתקות מהקניין.

יש כאן שני רעיונות פילוסופיים מהותיים- אחד, לשאלת החזקה- כל מה שחשבת שהוא שלך- לא שלך. אין שלך. ההצלחה היא שריתותית. שני- מתוך השרירותיות - רעיון שוויון ההזדמנויות לכל בני האדם.

הלקוחות של שני החוקים האלה- שמיטה ויובל- הם בעלי הכח. עיקרם של החוקים- הקטנת הכח של בעלי הכח- אל מול הצדק, אל מול הנצח, אל מול האל. אל מול האנשים שחיים איתו באותו החברה.

הלקוחות של החוקים הבאים- הם האנשים שנקלעו למצב כלכלי קשה. (ואין הכוונה לנזקקים שמוגבלים ביכולת הפיזית,הקוגנטיבית או המעמדית לסייע לעצמם).

היום- מי שנקלע למצב כלכלי קשה על פי  רוב תקוע בחובות, שהולכים וצוברים ריבית. במקרה הטוב החובות הם מול הבנק. במקרה הפחות טוב- מול אנשים פרטיים. והאדם עובד.. ועובד... וכולו משועבד לתשלומים עבור החוב שהוא תקוע בו. וזה מעגל סיזיפי של ייאוש, של קטנות, של תחושת חוסר אונים, של עבודה ללא תכלית.

נדמה שהמנגנון של בעלי הכח, הוא מנגנון שלא מנסה לפתור ולהוציא את הנזקק מהמצב שהוא נקלע אליו. הפוך! מנגנון שמנסה לקבע את מצבו של הנזקק. לא לתת לו את הכלים, לא לתת לו את הפתח. מנגנון בו בעלי הכח ירוויחו, באופן ציני, מהמצוקה.

החוקים בספר ויקרא מציעים אפשרות אחרת. מעשית, ערכית ופילוסופית.  

איך?

ראשית ברמה המעשית-  בכך שאסור לקחת ריבית. כן! הלוואה שמטרתה אינה להרוויח ממצוקת האחר אלא לעזור לו. אסור לנהוג בעובד כבעבד – מבחינת התנאים שלו,מבחינת אפשרות השחרור שלו. אחרי שבע שנים- זכותו לצאת. ובשנת היובל- חובה עליו לצאת לחופשי.   .... לט וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר-לָךְ לֹא-תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד.  מ כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד-שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ.... (ויקרא כה)

שנית- ברמה הפילוסופית- ערכית: האדם העובד אינו עבד. הוא אינו משועבד לאדון, לאדם אחר. גם אם נקודתית אדם עובד אצל אדם אחר כדי להחזיר חוב- זה הסדר זמני ולא מהותי. האדם במהותו אינו עבד אלא יצור חופשי.  לא עוד עבדים במצרים. ואם אתם מתעקשים להיות עבדים- אז תהיו עבדים אצל הבוס הכי הגון שבעולם, שמארגן לכם יום חופש, שנת שבתון, שנת יובל ואפשרות למוביליות חברתית. נה כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.  (ויקרא כה) האדם במהותו הוא חופשי, הוא בן חורין.

אין תמימות- לא יחדל אביון מהארץ- אבל זה לא תמיד חייב להיות אותו אחד...
 
שבת שלום.
 
קול גלגל. שוטי הנבואה. מתגלגל. מה אנחנו יודעים, מה?