פרשת במדבר. תודה על הרגליים שהביאו אותך אלי מבין ההמון.

איך שומרים על אחדות- ומאפשרים ייחודיות?

לפני הכל- פרסומת-
יום שלישי- ערב שבועות- ערב שירה ולימוד.
יעל קידר ואני בעלמא, 22:00.
"עם רות ובועז בגורן".
לפרטים:
http://alma.org.il/event.asp?pageid=105&id=271

ועכשיו לפרשה:

 פרשת במדבר- הפרשה הראשונה בספר... במדבר.

עיקרה של הפרשה – ספירה, התפקדות. עד רמה קונקרטית, עד לאחד לדוגמה: " לְמַטֵּה אָשֵׁר אֶחָד וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת...."

למה לספור? ו... למה לספור שוב עכשיו? למי שלא יודע, בפרשת כי תשא, כבר ספר משה את העם.

אז מה, משה נהיה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה? או מדריך טיולים שסופר סופר כל הזמן?

 אז ככה:

ראשית-יש כאן מסר- סופרים את כולם. אין ליד ואין בערך. כולם נספרים, וחשובים, ונחשבים. כל אחד הוא חלק מהכלל. ולמה לספור בתדירות כל כך גבוהה?

כיוון שכל אחת מהספירות- היא לטובת משימה אחרת.

לכל המשימות כולם מגוייסים- אבל לקראת כל משימה צריך להיערך.

הספירה בפרשת כי תישא- הייתה לטובת בניית משכן. וכל אחד היה צריך לתת חצי שקל. מעניין ששם המס היה זהה בין כולם:   "הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל"

 הספירה בפרשה שלנו, פרשת במדבר, היא לקראת משימה אחרת- לקראת משימות צבאיות, שעיקרן- הגנה על ישראל בתקופת הנדודים, והשיא- כיבוש הארץ. "וַיִּהְיוּ כָּל-פְּקוּדֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל". וכל אחד חשוב, וכל אחד תורם, וכל אחד הוא חלק. למה? כי כולם הם חלק מהמשימה. ויש סולידריות, והמשימה היא של כולנו למען כולנו. ואין חשוב יותר או חשוב פחות. ותרומתו של כל אחד מהותית. נספרים עד האחד. קצת מזכיר את 67, מלחמת ששת הימים- יום ירושלים אותו ציינו השבוע- אחדות של כל עם ישראל, כולנו מגוייסים, וצודקים, ויפים ומנצחים. וכולם שותפים וכולנו אחד.

 נחזור לפרשה-

אחד- אבל לא אחידים. מתברר שבאחדות הזאת יש גם יחידים – ושונים. בתוך העם יש שונים: "וְחָנוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ עַל-מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל-דִּגְלוֹ, לְצִבְאֹתָם"- עדיין נשמרת החלוקה השבטית. ויש נראות- דגל- לשונות. וגם בין השבטים- יש שבט אחד- שבט לוי- שיש לו תפקיד אחר, לא תפקיד לחימה אלא תפקיד פולחני, וגם בתוך שבט לוי- משפחות ספציפיות עם תפקידים שונים.

 אז מצד אחד-

יש לנו אחדות, סולידריות, התגייסות מוחלטת של כולם, עד לרמת הפרט. והפרטים הם המרכיבים את הכלל.

מצד שני- יש התייחסות לפרט, ליחיד, לתפקידים ייחודיים. והחברה עצמה צריכה את ה"מיוחדים", שלא כולם יהיו אותו הדבר.

 איך עושים את זה? איך שומרים על האיזון של "חברה" ו"יחידים"- וממשיכים לדאוג לייחודיות ולאחדות? זה אתגר מאוד גדול. לכולנו.

כיווני מחשבה, אני מוצאת בחג שבועות:

בחג שבועות- אנחנו מגלים- גם בחובת העליה לרגל, וגם מתוך המסופר במגילת רות- את החוקים המחייבים לעזור לחלשים ולנזקקים בחברה.

אף אחד לא נשאר בחוץ אין מ שלא יכול לקיים מצווה או נשאר רעב כי מצבו הכלכלי לא מאפשר לו. החברה מחזיקה את כולם. אבל.. .אם נודה על האמת... לא תמיד רואים אותך- את האדם. רואים פוסטר של נזקק.

 במגילת רות, יש רגע מקסים- שבו בועז רואה את רות. פשוט רואה אותה- והיא שואלת אותו מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי--וְאָנֹכִי, נָכְרִיָּה. יש איזה רגע- שאנחנו רואים את האדם שמולינו- והזר הופך להיות מוכר, וייחודי בתוך ההמון, בתוך המאסה, בתוך מה שאנחנו מכנים "חברה", או "קבוצה"

 אין נכון או לא נכון- יש איזון עדין בין ההתפקדות של כולם לטובת משימה חברתית, וחובת ההשתתפות של כולם בה, לבין היכולת בתוך המאסה האנושית, לראות את היחידים, את התרומה הייחודית, את הצרכים המיוחדים, ואת היות כל אחד מאיתנו- אחד.

שבת שלום.
בג'יפ בדרום אפריקה שמענו את השיר הזה. הרופאה שהיתה איתי בג'יפ (נעמי, אולי לכבוד חג שבועות) תרגמה לנו את השיר תוך כדי שמיעה, תוך כדי נסיעה. תודה על החיים. יש שם משפט שלא עוזב אותי.
תודה על הרגליים שהביאו אותך אלי מבין ההמון.