מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום רביעי, 28 בספטמבר 2011





היום אנחנו חוגגים את ערב ראש השנה. איש ואישה, ילדה וילד – כל אחד ואחת בדרכו, ובמשמעות השונה שאנחנו מעניקים ליום. אני מבקשת לתת היום נקודה למחשבה, שיש בה גם איחול לשנה החדשה.

בתמונה- פרמגנט קטן מהעולם הגדול.

תמצית הדברים, לקצרים שבכם: אני מאחלת לכולנו להשתמש ביום זה כהזדמנות לבריאה מחודשת, ליצירה מחודשת של עולם; עולם פנימי, עולם חברתי, עולם של הרגלים, מעשים ומחשבות. הזדמנות לאמן את היכולת להתחדש, להעז, לצמוח. וזאת, כמובן, מבלי לומר דבר בגנות העבר, ומבלי פחד לאבד דבר מה. ליצור מציאות חדשה. להגיע למקומות שמעולם לא חשבנו שנגיע אליהם; בדמיון, במעשה, ברגליים. בנשימה עמוקה, בהנאה אמיתית. מאחלת לכולנו את החופש לחלום ולעשות, שרק אנחנו הסוהרים והמשחררים לו.

ועכשיו באריכות:

יום א בחודש השביעי (הוא חודש תשרי) היה במקורו, בתורה, יום תרועה. הענקת המשמעות של "ראש השנה" לתאריך הזה, היא מאוחרת- משמעות אותה אימצו היהודים שחזרו מגלות בבל.מה זאת אומרת?
בשנת 586 לפנה"ס, הוגלו אנשי ממלכת יהודה לבבל, אחרי כ- 50 שנה הם חזרו (הצהרת כורש- שיבת ציון). כשהם חזרו, הם הביאו איתם לארץ את לוח השנה הבבלי. המילה "תשרי" לדוגמה- מקורה באכדית "תשריתו" ומשמעותה- "התחלה".

וכך אנחנו חיים היום במקביל הכמה לוחות שנים- לוח השנה המקראי שמתחיל בחודש הראש בתורה- ניסן, ולוח השנה הבבלי- שמתחיל בחודש תשרי, ולוח השנה הגריגוריאני, שמתחיל מ ה 1 בינואר. וכל יש לנו הרבה ראשי שנים- כמו שאת ראש השנה ללימודים מציינים ב 1 בספטמבר, או ט"ו בשבט, או ראש השנה הפרטי של כ"א- יום ההולדת.

לא' תשרי, אם כך, אין משמעות היסטורית(בשונה, נגיד, מה' באייר שהוא תאריך היסטורי), או מהותית אבסולוטית מוחלטת שנובעת מתוכו. ולכן, דווקא משום כך, יום זה הוא כר פורה ודשן להענקת משמעויות ופירושים. בואו נראה מה יצמח...

"...אמר רב יוחנן בר חנינא כי בתשרי נברא העולם ובראשון בו נברא אדם הראשון, ביום זה נכנס לגן עדן וביום זה חטא וגורש ממנו (פרקי דרבי אליעזר, פרק יח; תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין לח, ע"ב).

חז"ל מנסים להעניק ליום משמעות מיסטית, קוסמית- א תשרי הוא יום של בריאת האדם הראשון, יום של כניסה לגן העדן, ויום של חטא ושל עונש.

כלומר היום הזה הוא יום חגיגי של בריאת העולם, ויום חגיגי של כניסה לגן העדן, אבל בו בעת, יום זה הוא גם יום של חטא וגירוש. כלומר אין ערובה ביום, אין הבטחה בדבר. אין טוב אינהרנטי ביום הזה, אלא זה יום של הזדמנות.

‘ר' שמחה בונים מפשיסחה אמר לתלמידיו: כל אחד מכם צריך שיהיו לו שני כיסים , כדי שיוכל להשתמש בזה או בזה לפי הצורך. בכיס הימני מונח המאמר :"בשבילי נברא העולם" (משנה סנהדרין פרק ד' משנה ה) , ובכיס השמאלי : אנכי עפר ואפר" (בראשית יח' 27) (מתוך מרטין בובר, האור הגנוז- סיפורי חסידים)

יש כאן ציר רוחב וציר אורך.
צר הרוחב- גם בסיפור שמביא בובר, יש את מימד האפשרות והיעדר הקביעה. מצד אחד- בשבילי נברא העולם. מצד שני- אנוכי עפר ואפר. אין משמעות מהותית, אינהרנטית לאדם, לכל אדם ולאף אדם- אלא יש כאן הזדמנות.

ובציר האורך- ציר בריאת העולם, ציר בריאת האדם. שניהם מתלכדים לאיזה תודעה בה אדם מרוכז כל כך בעצמו. משפט זה הוא במקורו סיום של קטע מהתלמוד שפותח במילים- לפיכך נברא אדם יחיד בעולם. אם אדם נביא יחידי, ובשבילי נברא העולם, אז מה זה אומר? זה מחייב את העולם או מחייב אותי ביחס לעולם? זאת עמדת כוח או עמדת חולשה? אז מי צריך לעבוד קשה עכשיו- אני או העולם? ואם העולם נברא בשבילי- זה קצת יומרני, לא? ואם העולם נברא בשבילי אז לא עבור אחר- או גם בשביל אחר? ועוד כהנה והכנה....

ואולי קצת, כל אדם כמו האדם הראשון לדברי חז"ל – זו משמעות של הזדמנות, של אפשרות. בשבילי נברא העולם- ואז... ואז אני יכול לעשות עם ההבנה הזאת מה שאני רוצה. ביחסי אדם-עולם. לשעבוד או לחופש. להקטנה או להגדלה. לזחילה או לריצה. לשפיפה או לתעופה.

הרב קוק, בו אני גרה, מביא כל כך יפה את הדברים:

"והנה ראש השנה 'זה היום תחילת מעשיך', מתעורר הכוח הקדוש כמו שהוא בעצם, כי זה חוק שיום ההתחלה נשארת בו סגולת הקיום." הרב קוק, ספר מדבר שור, הדרוש השמיני
או במילותיה הטובות, הלא מנחמות אך המדרבנות של יונה וולך:

החיים שיש לך/יונה וולך
החיים שיש לך
הם החיים שחיית
הבט אחורה בהבנה
מצא את נקודת הבראשית
הבריאה
ברא את עצמך
זה העולם הטוב ביותר
היחיד שתוכל לברוא
כל זה מצוי בתוכך
גלה אותו
התחל מהתחלה
הבט על חייך
כעל שיעור רע
על מה שהיה
כעל עונש
הרחקה
עמידה בפינה
נוקאאוט בסיבוב הראשון
תקן
כאחד שהבריא
כאחד שחלה

יונה וולך, 'החיים שיש לך', מתוך: מופע, הקיבוץ המאוחד: 1985. עמ' 32

נ.ב. כל יום הוא יום כזה. גם היום הראשון של השנה החדשה.
שנה טובה!

יום שישי, 23 בספטמבר 2011

פרשת ניצבים וילך. לא בשמיים היא... אלא כאן , עכשיו, וגבוה.



ריח של ראש השנה כבר באוויר, להתרוקן ולהתמלא שוב.
לפנינו פרשת ניצבים וילך - עוד רגע האזינו, וזו הברכה, בראשית...

אני מבקשת היום להתמקד בשלושה פסוקים מתוך פרשת ניצבים- עדיין במסגרת הנאום של משה לפני הכניסה לארץ. תמצית הפסוקים, באופן גס: כל המצוות, על אף שנדמה שהן בשמיים- הן לא רחוקות, אלא ישימות.



יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. יב לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. יג וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ.

כלומר – שלא יגיד אדם- כל המצוות והדרישות של אלוהים- גדולות עלי, רחוקות ממני- אין מי שיעלה עבורי לשמיים ואין מי שיעבור עבורי את הים- הכל קרוב, ואפשרי.



אני מבקשת לומר בהקשר זה שני דברים:



אחד – בעניין האחד- היחיד, בשונה "מאנחנו" . בסליחות, לדוגמא- בולט מימד האנחנו, הקהילה- חטאנו, תפילה עם העבריינים בקול נדרי- איזה "כולם" שנותן רוח גבית. וגם כאן- בניסוח התירוצים- מי יעלה לנו, מי יעבור לנו. אבל כשזה מגיע לאחריות- הניסוח הוא אישי- אליך, בפיך, בלבבך- אחריות אישית. אין כולם. אתה, את. אני.

עניין שני- הוא עניין השמיים, התחושה הזאת שיש דברים שהם גבוהים ממני, רחוקים וגדולים ואולי לכן בלתי אפשריים.
הטקסט כאן- מציע לקרב את הרחוק ובכך להפוך אותו לישים. לבטל את המרחק, לטובת הקמפיין של הקירבה, של האפשרות לאדם הפשוט. אני מבקשת להציע כיוון נוסף, ובו להגביה את העושה.
הדבר הוא אכן בשמיים, וגדול ונשגב ורחוק. ומי שעושה- בסיזיפיות המעשית, היומיומית של הקרבה, של הלב, של הפה, של המעשה- בעצם העשיה - גדול, מתקרב לגבוה, לנשגב, מגדיל את המסוגלות של האדם לבצע ולהיות חלק מהדבר הגדול. לא לקרב את הרחוק, כדי להראות שהוא אפשרי. אלא להשאיר את הרחוק- רחוק ובלתי אפשרי- ואותו, את הבלתי אפשרי- לעשות. כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו.



שבת שלום! מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ, לעשות, לקרב ולהרחיק, להרחיק ולקרב. ועד לשבוע הבוא- האזינו לקול מהשמיים





יום שישי, 16 בספטמבר 2011

פרשת כי תבוא. אל רחום וחנון האם שומע תפילה עבור ?




איך אפשר לבקש "סליחה" מאל קנאי ונוקם ומקלל? האם יש בכלל סיכוי?
פרשת כי תבוא, מכונה פרשת התוכחה הגדולה, לפי שעון החול של המדבר- לקראת סיום נאום הגדול של משה והכניסה לארץ. לפי מחוגי שעון לוח הקריאה בתורה- קרובים לסיום מעגל הקריאה בתורה, עוד פרשות ספורות ניפרד ממשה ונתחיל לברוא עולם. לפי מחוגי לוח השנה העברי – אנחנו בימי סליחות, חודש אלול. לפי המחוגים הפרטיים שלי- סתיו כבר מזמן.



הפסקה הבאה סוקרת עניינים מרכזיים בפרשה: פרשת כי תבוא פותחת בטקס הבאת ביכורים עם הכניסה לארץ, במילים שאולי מוכרות לחלקנו מהטקסט של הגדת פסח: ) וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: ) וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וכו' מנהג יהודי קדום- לפתוח את חגיגות "כמה טוב" ב" בכמה רע היה לנו"- בהמשך- טקס מעשר הקשור בארץ, טקס חידוש הברית, ואחר כך רשימה מפתה ומפחידה של ברכות מחד ושל קללות מאידך. הברכות- מובטחות למי שישמע למצוות ה'- איזה ברכות? הלוואי עלי- בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה: (ד) בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ.... יִפְתַּח יְהֹוָה לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ .... וברוח ראש השנה:
(יג) וּנְתָנְךָ ה' לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה כִּי תִשְׁמַע אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת ..."
פשוט כיף!


כאן מתחיל העניין של היום, למי שדילג:


ומיד לאחר מכן: הקללות- (דברים כח) אשר יבואו לא רק על מי שלא יעבוד את ה' ולא יקיים את המצוות, אלא על מי שלא יעשה זאת בשמחה ובטוב לבב מרוב כל... אוי ואבוי איזה קללות. רק דוגמאות, ונא לא לנסות בבית:
טז) אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה: ....(יט) אָרוּר אַתָּה בְּבֹאֶךָ וְאָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶךָ: ...
כג) וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁךָ נְחשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל:...(כד) יִתֵּן יְהֹוָה אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק וְעָפָר מִן הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ...כח) יַכְּכָה יְהֹוָה בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב:....(כט) וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ:

עוד כהנה וכהנה....
ואני לא מבינה- אנחנו בחודש אלול – חודש סליחות- למנהג הספרדים, והאשכנזים יצטרפו בתשרי, ויפה שעה אחת קודם. אמנם- עברות שבין אדם לחברו- יום כיפור אינו מכפר, לפי הרמב"ם אבל עבירות שבין אדם למקום- זה הרגע לבקש סליחה ומחילה. ממי?

ובכל יום, בתפילת עמידה, אומרים:
סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחל לנו מלכנו כי פשענו, כי אתה אדוני טוב וסלח [וסלחן] ורב חסד …". זה לא האל של הקללות. זה גם לא האל שלא מרשה למשה להיכנס לארץ. מה זאת הנוקשות הזאת?
הרי הנחת היסוד של בקשת הסליחה- היא שמי שמולי- קשוב וסולח. והאל שמצטייר בסצינת הקללות- הוא לא אל רחום, לא אל חנון. משתמש במילים ארור, ועיוור ומוכה ואין מושיע.



ובסליחות, אנחנו שרים פיוטים: (קישור לאתר פיוט, כדאי כדאי)
אדון הסליחות / בוחֵן לבבות
גולה עמוקות / דובר צדקות
חטאנו לפניך – רחם עלינו.

איך אפשר להגיד על אלוהים שהוא אדון סליחות אחרי כל הקללות שבפרשת כי תבוא?
איך אפשר לקוות שהאל מלא סליחה וחסד, אחרי האיומים? אפשר אפשר לבקש רחמים?
ואם באמת מבקשים רחמים- באיזה חוצפה, אולי תמימות, אולי זחיחות ניגשים בבקשה לביטול ולמחיקת החטאים, מול מי שאיים בנחרצות וברצינות על מי שלא קיים מצוותיו. יאללה, בינינו, אתה רב חסד, אז חאלס עם האיומים?מה, עושים צחוק מהאיומים של אלוהים? מההבטחות שלו?
אז אם יש קללות ועונשים- אז אלוהים- תעמוד מאחורי זה, תהיה עקבי. ואם זה לא רציני- ואפשר להתארגן פעם בשנה על סליחות- ואל רחום וחנון האם שומע תפילה עבור אז ...למה כל האיומים? תהיה עקבי!
אני מבקשת להציע כמה כיווני מחשבה לדיסונאנס הזה.
אחד- מתוך הפרשה עצמה. הברכות והקללות אינם שרירותיים. הם כתוצאה מההתנהגות של האדם. תבחר בדרך כזו (לצורך הענין, בדרך המצות)- אז יבואו עלייך הברכות. תבחר בדרך אחרת (אי קיום מצוות)- יבואו הקללות. האל הוא רק מראה לבחירות של האדם. (לכן, אגב, כמעט בלתי אפשרי לבקש סליחה מגוף חיצוני – הרי האדם הוא הבוחר והוא החוטא והוא גם מקור הסליחה או הייסורים. אדם מול עצמו, ושב האל הוא מראה, או כלי).



שני- מושג שנקרא "13 המידות של ה'". בספר שמות, לאחר סצינת שבירת לוחות הברית על ידי משה, ה' מנחה את משה לקחת לוחות שניים, ולכתוב עליהם בדיוק מה שהיה כתוב בראשונים, ולרדת שוב לעם ולתת לעם את לוחות הברית- שיא של יכולת סליחה, של יכולת להמשיך הלאה ולתת הזדמנות שניה במלוא המובן. בלי קמצוץ ושאריות מפולניה. משה, בתגובה, מתפעל ומכנה את ה' בסדרת הכינויים הבאים: ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים: (שמות לד 7-6). חלק מהתכונות הן "טובות" רחום וחנון.... וחלקן "קשות"- נקה לא ינקה (לא ימחוק את חטא). אז יש סתירה? איזה מן אלוהים הוא זה? במרכז הפסוק- שיווי המשקל, נקודת המרכז- "אמת". אין תכונה אחת באל. התכונה שיוצאת מהאל, היא בהתאם לאמת. התכונה מותאמת למציאות. אפילו בני אדם הבינו שלפעמים מתאים לסלוח ולפעמים מתאים לא לשכוח ולא לסלוח. השאלה, כמובן, מתי.

הסבר אחרון, מתחבר להסבר ששמעתי מאבא שלי לתפילת כל נדרי. שעל פניו, כל נדרי היא תפילה מרגיזה ביותר. אדם מבטל את נדריו, על בסיס קבוע פעם בשנה- כל הנדרים שלי מבוטלים. כל אותן התחייבויות כבדות משקל שהתחייבתי להן באמצעות מילים, הנה במילים אני מתיר. אפשר להמשיך הלאה.
אבי פירש לי את התפילה אחרת, ועם הפירוש הזה אני יכולה לחיות- את תפילת כל נדרי- לא אומר האדם, אלא אומר אלוהים לעצמו. כל הנדרים שהבטחתי, שאיימתי, כל העונשים שנדרתי שאביא עליכם, כל הקללות, כל האיומים, כל ה"ארור....ארור...." אם לא תקיימו את המצות, לא כל שכן בשמחה ובטוב לבב מרוב כל- כל אלה בטלים ומבוטלים.
שאחרת, איך יפתחו שערי שמים? ואיך יוכל לסלוח?



אדון הסליחות, נקמת הטרקטור. מופלא.
שבת שלום. מוזמנים לפזם, לבקש סליחה, לסלוח, להפיץ, להגיב, לקרוא שוב, לקרוא עיתונים של שישי. כל אחד שירגיש בנוח.






יום שישי, 9 בספטמבר 2011

פרשת כי תצא. עולמם השלם אך הלא מושלם של אנשי הגם וגם.



מתוך פרשת כי תצא:
לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו. דברים כב 11.
אסור ללבוש בגד שיש בו צמר ופשתים יחדיו.
מדוע? אינני יודעת. הרבה הסברים.
יוסף בן מתיתיהו מסביר שכדי להבדיל בין בגדי הכהנים שהיו שעטנז לבין בגדי אדם רגיל- ואז פסול בדבר עצמו, במהותו, אלא לצורך האיסור ודרכו – יצירת הבדלה.
הרמב"ם מסביר שכדי להבדיל בין בגדי עובדי אלילים לבין בגדי ישראל. וגם כאן- אין רע בדבר עצמו.
הרב קוק מבחין אבחנה עניינית בין צמר שנלקח מחיה, ומסמל את המעשה הלא מוסרי, לבין הפשתן, שנלקח מהטבע. ובכל זאת- חמלה על החיות היא כמובן הגיונית, אבל מדוע לאסור על הערבוב?
הסברים מעולם הקבלה, מסבירים שלכל חומר יש את האיכות הרוחנית שלו, ואסור לערבב אותם. אם כך מדוע דווקא פשתן וצמר? למה לא לאסור קפה וחלב? או פרוזן יוגורט או שווארמה בפיתה- שמבצעים את אותו ערבוב בין חומרים.
חז"ל הציגו את איסור שעטנז כדוגמה של "גזרת מלך" שאין לה טעם.
ודווקא את ההסבר הזה אני אוהבת.
הסבר שמכיר בקיומם של שני דברים. הפשתן אינו אסור. הצמר אינו אסור. שניהם טובים וכשרים. שניהם מכירים זה בקיומו של זה, ויחד עם זאת אסורים בערבוב בתוך אותו המרחב. למה? ככה.
ואני חושבת על כל המעגלים שהעקרון הזה יכול להתקיים. וכמה סובלנות יש בו. וכמה הכרה ב"אחר", וכמה הכרה ב"עצמי", וכמה פרקטיות ביכולת לחיות חיים משותפים. בכל המעגלים- בזוגיות, במשפחה, בכיתה, בשכונה, בעיר, במדינה, בעולם.
היום כותבת על המעגל שלי הפנימי, שחי את השעטנז של כל מי שאני. שלקח לי זמן, אני מודה, להכיר בחלקים השונים שבי. שחיים זה בצד זה וכולם טובים וכשרים. ולפעמים המיצים שלהם מתערבבים, ולפעמים הם לא קשורים בכלל אחד לשני. ואסורים לערבוב באותו המרחב. והשלם הוא הדבר.
כתבתי את הטקסט שכשהיו אנשים שרצו לגהץ אותי. כתבתי כך:



עולמם השלם אך הלא מושלם של אנשי הגם וגם
אי שם בתוך העולם, חיים להם אנשי הגם וגם.
הם נראים כמו כל בני האדם
אבל לאנשי הגם וגם יש פגם.
הם רוצים גם ו.... גם!
הם אוהבים הכל ורוצים הכל.
וכל עץ נחמד ומפתה ונחשק והכל קצת רציני וגם קצת כמו משחק.
וכל פרי מתוק וכל דלת מכניסה וכל דרך מזמינה וכל ספר טומן סוד
והם רוצים הכל ואם אפשר אז עוד.

והם רצים בשדות האינסוף, של היופי והנוף
בדרך שכבר פעם נסללה, או בדרך חדשה שרק עכשיו מתגלה,
מטפסים על הר או צוללים בלי פחד
לפעמים לבד ולפעמים ביחד
מנגנים כמה צלילים ומציירים בקצת צבעים
וכותבים כמה מילים ועוד סודות נגלים
לפעמים נגמר להם האוויר וזה קצת מעייף
אבל לאנשי הגם וגם ככה הכי כיף

אך לפעמים, כשאנשי הגם וגם ממש נהנים...
והגם וגם כל כך כיף עד שזה נהיה מוגזם... אז...
פתאום, מולם, הם באים.
משום מקום,
בדממה נוזפת וקשה,
במבט עייף מאכזבה
נאלצים, בלית ברירה,
לעצור מיד את המסיבה.

מול אנשי הגם וגם עומדים אנשי הרק.
הם עומדים במין מבט גבוה ודק
משלבים ידיים ומתבוננים ממרחק
מצקצקים ומאבחנים את אנשי הגם וגם, ללא כחל ושרק:

הרי הם לא יודעים לבחור
הם לא יודעים מה הם רוצים
כמה עצוב ואומלל
לראות מולי אדם מבולבל

אנשי הגם וגם משלמים
כמה נורא הוא המחיר
טוב שאני כאן
רק על מנת להבהיר

הרי זה עניין קצת ילדותי
אולי אישיותי
ללא ספק בעייתי
ומזל שיש אותי

הרי אי אפשר לחיות כך את החיים
בגם וגם של ילדים.

אוח, כמה טוב שאנחנו בעולם
לעצור ומיד את אנשי הגם וגם,
הנה אנחנו, שולטים ביד רמה
במיומנויות הקשה של הבחירה
הנה ראו, את היכולת שלנו לוותר
כך מתנהג אדם בוגר
אפשר ללא ספק לחנך ולהרגיל ולאלף
ולהסביר מחדש לאנשי הגם וגם שאין צורך בשום כיף
הנה כולם מיד עכשיו
להיות במקום אחד
לנשום בקושי רב
להחזיק את הישבן מכווץ חזק
הנה ככה טוב, רק כמו אנשי הרק.

וגם אם תאמר שרק רצית להיות
וחשבת, שאם השבילים פתוחים, אפשר קצת להנות
אנחנו כאן כדי לקצוץ את זה לדק
הנה התייצבנו, כאן אנחנו, רק אנשי הרק

תרגילים:

עכשיו נפנה לארוחה, חד גונית אך מזינה:

מה את רוצה לאכול? סלט או פסטה או תפוח אדמה מוקרם?
גם וגם.
תבחרי.
לא רוצה לבחור. רוצה גם וגם. קצת מזה וקצת מזה.
את חייבת לבחור.
לא רוצה לבחור. רוצה גם וגם.
אז לא תאכלי בכלל!
אז לא אוכל בכלל.
חבל.

עכשיו נפנה לשעות הפנאי, כיף אחד בלבד ודי:

מה אתה רוצה לעשות?
לשחק בכדור ולראות סרט וללכת לים.
אי אפשר הכל. אי אפשר גם וגם
תבחר אחד בלבד.
אבל אפשר כדור בים ומשם לסרט, בטח שאפשר
אי אפשר תבחר אחד, היתר מיותר!
לא רוצה לבחור, רוצה גם וגם.
אז לא הולכים בכלל.
אבל ... חבל...

כעת נפנה לארגון החיים של אנשים מבוגרים, של אנשים רציניים.
יש להחליט
ולנקות את כל השיט:
תחליטי אם עצמאית או שכירה
אם מורה או בעלת עמדה בכירה
אם ענייה או עשירה
אם בכסף עניינך, או בחינוך או ביצירה.
עלייך לבחור בין שעות הפנאי לעבודה
ולהשתדל שלא להנות בשעה שאין זה ייעודה
ואין צורך לשחזר ולחזור על הסצינה המוכרת,
הנה שוב היא גדלה ועדיין לא בוחרת
חוץ מכל היום רק להנות- מי בדיוק היא רוצה להיות?


וגם אנשי הגם וגם, שחיים בעולמם השלם, שכמובן אינו מושלם,
עוצרים לרגע ולא מבינים.
מי הם האנשים המוזרים, הדקים, הרקים, הריקים,
שעומדים בצד הכביש ומכוונים את התנועה,
כאילו שהם שולטים בכיוון ובעוצמה של הזרימה ?
הם גם טובים וגם רעים
גם צודקים וגם טועים
גם יפים וגם מכוערים
גם קצת אמת וגם קצת משקרים
גם מפחידים וגם מצחיקים
קצת מלאים בעצמם וקצת ריקים בעצמם
ויש להם מראה קצת מוזר
לאנשי הרק בעולם האכזר
תמיד יש להם פנים מבוגרות
מכווצות וכועסות ומצמידים את הגבות
כאילו משהו קרה
אסון, או דרמה, או שחלילה וחס מישהו טעה בבחירה.

טוב, אלה היו רק אנשי הרק, שנתקעו פתאום בדרך, אולי התבלבלו
וכיוון שהם יודעים הכל, הם גם לא ממש שאלו
וזה נחמד כי אנשי הגם וגם- גם לא שאלו אותם
וממשיכים הם לקפץ בעולמם השלם, אך האף פעם לא מושלם.

אפילוג:
בצד הדרך, במרפסות, בבתים, פזורים אנשי גם וגם קצת יותר זקנים, שהיו וראו ורואים עוד עדיין. ויודעים מתי לכבד ומתי צריך לשים זין. עיניים טובות וחכמות ומפוייסות, ותרמילם גדוש ועצום ומלא בחוויות. וידיהם מיובלות מרוב מעשים טובים, ועל בגדיהם אלפי רבבים זוהרים, של מי שעשה ולמד ונפל וטעה והצליח ונכשל וידע ולא ידע. והם מתבוננים באנשי הגם וגם הצעירים, מנפנפים לשלום, מעודדים, מחבקים ומחזקים, ונותנים עצות ורעיונות לשיפורים. איך אפשר גם להסתדר גם לשרוד וגם להינות, גם וגם לטעום מהעולם, בעולם שלם, אך אף פעם לא מושלם.

יום שישי, 2 בספטמבר 2011

פרשת שופטים. מדוע מגבילים את כוחם של המנהיגים?



פרשת השבוע – פרשת שופטים.
הימים האחרונים, בשילוב עם הפרשה, מציפים הרבה מחשבות והרהורים בסוגיות של מנהיגים ומנהיגות.
אפשר לראות בפרשה מעין חוברת מכרזים – לבעלי התפקידים הדרושים בחברה תקינה, בחברה שיש בה חוק וסדר.
דרושים: שופטים, שוטרים, מלך, כהנים, נביאים, צבא, עדה וזקני העם- פונקציות רבות, בעלי תפקידים בחברה.
היינו מצפים שבצמוד לכל בעל תפקיד, תהיה רשימה של הסמכויות הנובעות מתפקידו ושל ההנאות הנובעות מתפקידו –
מה שכרו, מה כוחו, מה הפריבילגיות הנלוות לתפקיד, איזה רכב נלווה לתפקיד, איזה מחשב, מה תקציב הלשכה, האם מגיעה לו חסינות וכדומה. ואם לא- אז רשימת הסמכויות. מה מותר לו?
אבל לא...אין טובות הנאה, אין שכר, אפילו לא פירוט החובות- אלא רק איסורים והגבלות:
שופט- אסור לו לקחת שוחד.
מלך- אסור לו להרבות בנשים , בכסף בזהב, ובסוסים- ואסור לו, שלבו יתרומם מעל אחיו
כהן- אנשי שבט לוי, שמשכורתו בעבור מתן שירותי דת ניתנת באמצעות תרומות של יתר השבטים- אין לו נחלה משלו- אין לו אוכל עצמאי- גם הוא מוגבל- לא כל מה שבא לו לקחת- חלקים מאוד מסויימים.
צבא- סצינה של לשכת גיוס שקודם כל פוטרת מגיוס- מי לא יכול לשרת בצבא- מי שטרם בנה בית, טרם נישא לאישה, טרם חלל את גפנו, ובכלל- מי שפחדן. ועוד- מה אסור בצבא- אסור להתנפל מיד על עיר, אלא ראשית להציע לה כניעה. אם צבא תוקף עושה מצור על עיר- אסור לחסל את עצי המאכל. רק איסורים כל הזמן, במקום שישה אפשר להילחם ככה בכיף.
והנביא? איסור על נבואת שקר ושרטלנות במקצוע. איך יודעים מי נביא שקר- מאוד פשוט- דבריו לא מתקיימים. והוא עצמו ימות.
וגם בסיפור עגלה ערופה- זקני העיר כבעלי תפקידים. לא יכולים להשאיר מקרה מוות- עלום, בלי פתרון. מישהו חייב לקחת אחריות.

כל בעלי התפקידים, כל פונקציות ההנהגה בחברה מתוקנת- החוק לא מדגיש את סמכויות הכח שלהם, ואת שכרם ואת הפריבילגיות הנלוות לתפקיד- אלא את ההגבלות שלהם.


מדוע? אין כבוד והערכה לאנשי ציבור? לאנשים שלוקחים על עצמם את עול ההנהגה? לא סומכים עליהם?


תשובה ראשונה היא- לא. באופן פרדוקסלי- לא סומכים עליהם. למה? לא בגלל מה שהם עשו. אלא בגלל מה שהם יעשו. לכן שמואל הנביא היסטרי בשמואל א פרק ח, כאשר העם מבקש מלך, והוא מצייר להם תסריט עתידי של התשעבדות העם למלך. בהגדרה, אדם שיש לו כח, שיש לו נגישות לאוצר, שצריך לקבל החלטות שקשורות באנשים- מועד למעילה, לכשלון, לטעות. לא כי הוא לא בסדר- אלא כי הסיטואציה מזמנת את הדבר, יש פיתוי מעצם המיקום והכוח. אנשים נהיים מספרים, כסף קופץ מארנק לקופה, לחיצת כפתור הופכת למלחמה. בשונה מאזרח רגיל, למנהיג יש כח, כל תזוזה שלו משפיעה על מעגלים רחבים, שלפעמים הוא לא רואה את סופם. והשררה מונחת לפתחו. ולכן צריך הגבלות, ופיקוח והגבלות. כי גם המלך שלמה מתחיל ברגישות ובחכמה לשתי נשים זונות שבאות לפניו בשאלת חיים, ומסיים את תפקידו עם אלף נשים, כסף, זהב, סוסים, עבודה זרה ותהום בינו לבין המלך הצעיר ששפט והתפרסם כחכם מכל אדם במשפט המפורסם....


תשובה שניה- כן! כשחז"ל מדברים על נושא המנהיגות, ומשווים מנהיגים שונים בסיפורי המקרא- מסכמים ואומרים- שמי שנתמנה פרנס על הציבור- גם אם הוא קל שבקלים- כמנהיג- צריך לנהוג בו כאביר שאבירים, ולקבל אותו כמנהיג. מתות מסכת ראש השנה, תלמוד בבלי, דף כה עמוד א: "שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם, לומר לך: ירובעל בדורו - כמשה בדורו, בדן בדורו - כאהרן בדורו, יפתח בדורו - כשמואל בדורו. ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור - הרי הוא כאביר שבאבירים".

אז מה משתמע מכאן? שמתפשרים על ההנהגה? ואולי גם הפרשה רומזת לפשרה....? "וּבָאתָ אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל-הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט ..." (דברים יז 9)
מדוע כתוב אשר יהיה בימים ההם? מה, אני יכולה לפנות למנהיג שאינו בימים שלי? לשופט שיהיה בעתיד, או היה בעבר? ברור שאלך אל השופט שבהווה שלי. קצת מרגיש כמו פשרה- תסתפק במנהיגים שיש כרגע.


פירוש רשי מחזק את תחושת הפשרה- "ואפילו אינו כשאר שופטים שהיו לפניו - אתה צריך לשמוע לו . אין לך אלא שופט שבימיך." זה מה יש ועם זה תסתדר...


לדוגמה- אם בעבר היה נהוג להעריך מנהיג לפי פרמטרים כמו שירות צבאי, הנה קמו לנו מנהיגים שלא נמדדים בפרמטר הזה. שעושים שירות לאומי למען האומה בדרכים אחרות, לא כל שכן שקיבלו פטור משירות צבאי בדין, שאגב היה עובר גם את לשכת הגיוס של הפרשה שלנו.


אז מה יצא מדברי חזל ומרשי- שצריך לקבל כל מנהיג? להסתפק במנהיגות מעצם היותה? אסור להביע ביקורת? אסור להוביל מחאה? כל מנהיג- אביר, ועלינו לשתוק?
ממש לא.
והפסוק הזה- על שופט אשר יהיה בימים ההם- הוא אולי לב העניין- שמחבר בין הקבלה של המנהיגות לבין עניין ההגבלות על בעלי התפקידים. אסביר:
א.שופטים, בעלי תפקיד – הם זמניים. מוגבלים בזמן, הם אינם אמת נצחית אחת על זמנית, אלא מנהיגים מתחלפים, בשר ודם. (ולא משנה אם הקורא מאמין בקיומו של אל נצחי מחוקק. מוסכם על כולנו ששלטון אנושי במהותו אינו נצחי)
ב.תחת הכותרת "מנהיג"- יכול להיות פעם משה, פעם יפתח- זה עילוי וזה כסיל.לבעלי התפקידים, יש תפקיד מכריע בעיצוב חיי היומיום של החברה אותה הם מנהיגים. ואנחנו צריכים את המנהיגים שיובילו. הרי לא כולנו היינו יכולים להיות ראש הממשלה, או שר האוצר, או ממנהיגי המחאה החברתית. כראיה – רובנו לא. יש הסכמה עקרונית של החברה, כל חברה, לקבל את המנהיגות, אחרת לא הייתה זו מנהיגות.
ג. כיוון שהמנהיגים אינם בוראי אמת נצחית (סעיף א), וכיוון שיש הסכמה עקרונית לקבל מנהיגות- וכיוון שאנחנו, כציבור, חייבים להיות מסוגלים לסמוך על ההנהגה, ולקבל אותה כסמכות (סעיף ב)- דווקא משום כך חייבים להיות איסורים, חייבות להיות הגבלות. ולכן- המנהיגים הם אינם מעל החוק, אינם מעל העם- אלא מחוייבים שבעתיים. חייב להיות מנגנון של פיקוח על ההנהגה. מה שקוראים בדמוקרטיה- הפרדת רשויות, מה שקוראים במקרא "לבלתי רום לבבו מאחיו".
שבת שלום. מוזמניים לקרוא, להגיב, להפיץ לחשוב, להפגין. ניפגש בכיכר המדינה, כשמו כן הוא. מוצאי שבת 21:00..