מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום שישי, 25 בפברואר 2011

פרשת ויקהל: על התרומה כערך אליטיסטי, ועל התרומה כפרטיקה אנושית יומיומית מהלב.






בתמונה- "ילקוט בצלאל" זאב רבן

אני מודה שלפעמים נדמה לי שיש צביעות מאוד גדולה בכל הקשור לתרומה ולהתנדבות בחברה שלנו. מצד אחד- התרומה לקהילה היא ערך נעלה וחשוב בחברה הישראלית: אנחנו מעודדים את התרומה לקהילה, ומחנכים לתרומה – בתנועות הנוער, וגם בבתי הספר במדינת ישראל, בכיתה י יש חובת מחוייבות אישית. בני נוער רבים הולכים לשנת שירות, על חשבון זמנם הפרטי, מתוך רצון כן ואמיתי לסייע. מצד שני- בחברה הבוגרת- יש אמבילונטיות. יש קבוצה שתורמת, שפעילה, שמתנדבת. לא כאקט חינוכי- אלא כאקט חברתי, אפילו הישרדותי. אין סוף לארגוני ההתנדבות למבוגרים. ומצד שני- יש המפנים אצבע מאשימה כלפי הממסד- למה הממסד מפיל על האזרחים את ההתנדבות, ולא מטפל בעצמו בזקוקים לכך.
למעשה- עולה השאלה, האם ההתנדבות היא ערך תיאורטי, אליטיסטי, שיפה לנו להתהדר בו, אך באמת של החיים- זהו מנהג שפוטר את השלטונות ומקבע את תרבות השנור.
ולא רק במערכת יחסים של נזקק- ומתנדב, בה יש לכאורה חוסר שוויון. גם בתרומה הבסיסית של כל אחד למען הכלל, יש צביעות. המס שצריך לשלם מעצם החברות שלנו בקהילה. ולא מס של כסף, אלא מיסים של תשומות הלב ושל אכפתיות לתחזוקה של הדבר הזה שנקרא "רשות הרבים". למה אני זורק מהאוטו לכלוך? תראה אותו! למה אני עוקף? עקפו אותי קודם. למה אני לא משלם ועד בית- קודם תראי לי שאחרים משלמים. וכן הלאה....


פרשת "ויקהל" מבקשת כל אחד לתרום לטובת בניין המשכן. מדובר בשני סוגים של תרומות.
האחד- של חומרי גלם: כסף, זהב, נחושת וכדומה.
שני- עבודה, כשרון, ידיים טובות, מה שנקרא. הראשון, הוא בצלאל בן אורי, על שמו נקרא בית הספר העברי הראשון לאמנות בראשית המאה ה- 20: "בצלאל".
כמה להביא ולמה להביא? אין מספר ברור, ואין סיבה נוקשה כמו "חוק" או "צו". אלא-
כל אחד לפי לבו.
קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת...
כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל-הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד-מֹשֶׁה...
שיטה קצת מוזרה. השיטה מסתמכת על הרצון הטוב, ועל הנחת היסוד שכל אחד ייתן את המקסימום למען הכלל, ברצון, באהבה, מתוך אכפתיות ואולי מתוך הבנה שכשטוב לכלל- טוב גם ליחיד....
ואם אין לי בלבי לתת? ואם בלבי קמצנות נוראה, ושאחרים ייתנו, אלה, הדובוני אכפת לי, ואני- מה אכפת לי...
אמנם- לב במקרא- הוא איבר שנתפש כאיבר המחשבות- ואם כך, אפילו עוד יותר טוב לסיפורינו. התרומה ניתנת לא רק מהלב, מהרצון, אלא מתוך מחשבה ותבונה.


אני מודה שבאופן אישי אני מרחמת ונגעלת מהאנשים שחושבים ככה. שידם ולבם סגורים.
ואני לא מפסיקה להתרגש מהאנשים שנותנים בלי חשבון, באהבה ובחן.


מה ההבדל בין האנשים? אפשר להסביר בכל מיני דרכים.

הסבר אפשרי אחד- מצאתי בפרשה שלנו, פרשת ויקהל. כאשר מתואר בצלאל בן אורי,הוא מתואר כך:
וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה.
ועל עוזריו נאמר:
מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת-לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל-מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁ
כלומר- אולי מי שמרגיש מלא, מי שמרגיש שניחן במתנות האל של טוב חכמה כשרון ולב- יכול לתת ברוחב לב, ולא לפחד שיתרוקן לו. לא לפחד שיחסר. ואלה האנשים שיודעים, שהנתינה, אותה נתינה של תלמידי כיתה ו בתנועת הנוער, או של החבר'ה של שנת שירות, או של המבוגרים המתנדבים- אין בה צביעות או חינוך לערכים שאין להם אחיזה של ממש במציאות. עבורם הנתינה היא נתינה שלמה, שאין בה צביעות, אלא יש בה אפילו הכרת תודה על הטוב שניתן לך, ושימוש הוגן והגון ביכולות ובמתנות שניתנו לך, למען הכלל.
החדשות הטובות: תמיד אפשר לעבור צד.

מצורף אחד השירים הכי יפים בעיני. שבת שלום. מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ.

יום שישי, 18 בפברואר 2011

פרשת כי תישא






תוספת שהבנתי בסוף- כותבת בהתחלה - אפילו את לוחות הברית אפשר לשבור ואחר כך להתחיל מחדש.

הדברים הבאים, מבוסס על רעיון של אבא שלי. וכמה אפשר ללמוד מתוך הפרשה הזו... פרשת כי תשא.

בתמונה- מאיורי המקרא של אבל פן


אני קוראת ולא מבינה. בזמן שמשה למעלה עם אלוהים, הם סוגרים פרטים אחרונים על התורה החד פעמית האלוהית הזאת, רגעי שיא ומתח, כל תג ותג נכתבים בקדושה יתרה, בנשמה יתרה. ובזמן הזה- מה קורה למטה? האם מחכה למשה, משה לא בא- הם פונים לאהרון ואהרון- בלי להתבלבל אוסף זהב, מעצב עגל, כולם מסתכלים עליו בעיני עגל- ו" אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". איזה בגידה, איזה עלבון... איזו פגיעה באמון.... אזה חוסר הבנה של מה שהם עשו...." וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק...." רגע אחד אלוהים משאיר אתכם לבד ותראו מה אתם עושים!
איך אפשר לסלוח על דבר כזה? איך אפשר למחול על בגידה? על הפרה של הברית הבסיסית ביותר, על ערעור התפקידים. אלוהים כבר לא האלוהים שלכם? זה, העגל, זה האלוהים שלכם? מתחשק להגיד להם, קחו את העגל שלכם ו... ותחזרו למצרים או תחנקו איתו או... או משהו. ואלוהים, אכן כך מגיב- הוא רוצה להעניש, לכלות, לחסל את העם כפוי הטובה הזה: וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה: רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא. י וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם.
ולא רק זאת אלא שהוא מציע למשה- לא צריך אותם, בוא- וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ, לְגוֹי גָּדוֹל.
למשה יש בדיוק שתי שניות להחליט באיזה צד הוא. האם הוא בצד של אלוהים- הכועס, הנפגע, המעניש. מה גם שהוצעה לו הצעה שבאמת קשה לסרב לה. או שהוא בצד של העם- לסנגר על החוטאים, אלוהים יודע איך. כלומר- לא אלוהים- אלא משה יודע איך.
ומשה יודע איך! שימו לב לוירטואזיות של עורך הדין הממולח הזה, משה. משה לא מדבר עם אלוהים על טיב המעשה- נסעו במהירות 120 או 160 קמש, יצרו עגל , תוכי או כבשה מזהב. וגם לא מבקש הקלות בעונש- אמנם חטאו אבל....הם היו עבדים, תבין אותם... ומשה גם לא פונה אל הלב של אלוהים.... משה פונה לאלוהים בטקטיקה שונה לגמרי.
הוא מדבר על אלוהים. על הדימוי שלו, על מה זה יעשה לאלוהים- אם הוא יעניש את העם שלו. הרי אתה הוצאת אותם ביד חזקה ובזרוע נטויה- כל כך הרבה אנרגיות כבר השקעת- לא חבל...? ועוד- " לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם..." או בפולנית- מה יגידו?...משה מדבר אל אלוהים בשיקולים של כדאיות, בשיקולים של דימוי ויחסי ציבור. משה מסיט את הדיון מהמעשה, משאלת הרחמים, אל הזירה העסקית, כלכלית, שיווקית.
האם זה עובד?
וַיִּנָּחֶם, יְהוָה, עַל-הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ. .. אלוהים מתרחט....

אז מאיפה הסצינה המוכרת של שבירת הלוחות? זאת הסצינה הבאה, כשהשותף של אלוהים, משה, יורד למטה ורואה את מה שאלוהים ראה קודם. את עגל הזהב. ואז משה כבר לא מסוגל לדבר כמו יועץ חיצוני, בניתול קר של הדברים. כעת משה מתנהג כמו מי שפגעו בו, באותו תפקיד שהיה לפני רגע אלוהים- וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר....
איך בכל זאת אנחנו כאן ? משה ואלוהים מדברים, עושים חושבים, ומגיעים לפתרון של ביטול העונש הקולקטיבי והענשה של אלה שחטאו. והרי כולם חטאו? מפרשים- אלה שעבדו את העגל. בקיצור- מנסים למזער את הנזק ולמצוא שעירים לעזאזל כדי שיהיה אפשר להתקדם.
ורק אחרי שיח ארוך בין משה לבין אלוהים, הם מצליחים לנשום עמוק ולכתוב את הלוחות השניים. להתגבר ולהיות "המבוגר האחראי" שרואה מעבר, שרואה קדימה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים; וְכָתַבְתִּי, עַל-הַלֻּחֹת, אֶת-הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. ב וֶהְיֵה נָכוֹן, לַבֹּקֶר; וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל-הַר סִינַי, וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל-רֹאשׁ הָהָר

ומשה ואלוהים מצליחים להגיע למן ניסוח כזה, למן עמדה כזו ביחס לחטא הזה ובכלל בסיח לטחאים- שמאפשר מצד אחד להעניש ולכעוס כאשר עוברים על קוים אדומים, ומצד שני כזה שמאפשר הכלה, חסד וגמישות בתוך המציאות.
... ד וַיִּפְסֹל שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל-הַר סִינַי, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, אֹתוֹ; וַיִּקַּח בְּיָדוֹ, שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים. ה וַיֵּרֶד יְהוָה בֶּעָנָן, וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם; וַיִּקְרָא בְשֵׁם, יְהוָה. ו וַיַּעֲבֹר יְהוָה עַל-פָּנָיו, וַיִּקְרָא, יְהוָה יְהוָה, אֵל רַחוּם וְחַנּוּן--אֶרֶךְ אַפַּיִם, וְרַב-חֶסֶד וֶאֱמֶת. ז נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה; וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה--פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים וְעַל-בְּנֵי בָנִים, עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים.
וכמה קשה, ודאי, להיות אלוהים, לא כל שכן להיות בן אדם.
קישור לשירם המופלא של אהוד בנאי והפליטים - עגל הזהב....

מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ, לשבור לוחות ולכתוב חדשים.

יום חמישי, 10 בפברואר 2011

פרשת תצווה. מהחוץ אל הפנים


מוקדש לילדת פלא שלבשה השבוע מדי צבא, שיש בה הרבה "חוץ", ואין סוף "פנים".
אני לא רואה הרבה טלויזיה. לפני כחודש יצא לי לבהות בתכנית היפה והחנון....פרק שלם על איך מלבישים את החנונים בבגדים ומעצבים אותם לכדי מראה "מגניב". החנונים- מלאי התוכן, הידע, נושאי נכסי תרבות, מבריקים וחדים- ובאותה נשימה- נחבאים אל הכלים, מובכים, מגומגמים. היפות- וגם אנחנו- נרתעים מלגעת בהם, מלדבר איתם. שופטים על פי מראה. בלי שום הלימה לתוכן עולמם הפנימי העשיר והמלא ואולי אפילו נדיר. ואז לאט לאט- המייקאובר - החוץ- הבגדים, התלבושת, האקססוריז- מחלחלים אל הפנים, והשינויים החיצוניים מאפשרים לכל היופי שבהם לצאת.


עד כאן – היפה והחנון. אבל השאלות בעינן עומדות-
האם ולמה צריך את החוץ?
האם היופי, החכמה והטוב צריכים גם להיראות? האם אין די בעצם היותם?
מה משמעות התהליך של ההחצנה - עבור האדם עצמו?
מה משמעות החיצוניות עבור המתבונן?

פרשת השבוע, פרשת תצוה- מפתיעה בתשובות שלה. הפרשה מספרת על תהליך ההתכוננות של הכהן הגדול לקראת הכניסה למקום המשכן- אוהל מועד, ארון ה'. הייתי מצפה להנחיות מסוג- שיקרא את התורה כל היום וכל הלילה.. אולי- שיתפלל לה'... אולי- צום.. בקיצור- משהו מהתחום הרוחני, מתחום התוכן. אבל לא! פסוקים ארוכים, ומפורטים. תילי מילים על בגדי הקודש של הכהן! איזה בגדים? היינו מצפים- קולקציה של סגפנים, נזירים, הכי פשוט ומדויק, הכי קרוב לאלוהים... אבל לא! לפנינו עמודים שלמים דומים לקטלוג גוצ'י או ורסצ'י או יוסף.... הזהב, והמצנפת, והאבנים הטובות, והחושן והאפוד, והמעיל פעמונים, וציץ זהב...

מה זה? זה הדבר הכי חשוב? הבגד? מאכזב...? לא בהכרח.
נחזור רגע לעצמנו- לפני רגעים חשובים, מיוחדים ושונים משגרת היום, רגעי קודש.
חלק ממה שהופך את הרגעים האלה לקדושים- הוא מעשה ההתכוננות, ההתרגשות, הכוונה, הדיוק בפרטים- ההכנה שהופכת להיות טקס בפני עצמו. החייל לפני הטקס הצבאי שמגהץ מדים ומדייק את זווית הכומתה, הכלה ביום חתונתה, שתוחמת היטב שפתון ומרימה שולי הבגד, הילדים שמתכננים מה ללבוש ליום הראשון של כיתה א. רגעים שאנחנו מסמנים כאחרים- שהמקלחת יותר ארוכה, שההתבוננות במראה מדוקדקת יותר. גם בני ישראל, שבמשך שלושה ימים כבסו את בגדיהם והתכוננו לקבלת התורה.

עצם תהליך ההתכוננות הוא חשוב- הוא מחלחל פנימה, דרך הנקבוביות של העור, את ההתרגשות וההתכוננות.
וכל פרט הוא חשוב- השרשרת שנתנה לי סבתא שלי, החולצה שקנינו יחד, הדרגות שמסמלות את ההיררכיה, השעון שמסמל מעמד. ובבגדי הכהן- פעמון הזהב שתפקידו להדהד ולומר שהכהן שנכנס לבדו לקודש הקודגשים עדיין חי. ציץ הזהב על מצחו של הכהן- באמצעותו מכפר הכהן על חטאי העם. לכל פרט ופרט יש תפקיד. והבגד הוא סמל לרעיון גדול יותר.

והתוצאה- גם היא חשובה לא פחות. לא רק עבורנו, כמכבדים את הרגע הזה שלנו- אלא כדרך לסמן לאחרים, למתבוננים בנו, את עמדתנו ביחס לאירוע. יש קוד לבוש- והליכה לפיו או התנגדות לו- הם דרך להביע את עצמנו., את המיקום שלנו. בעוד כחודש נקרא את מגילת אסתר- וגם שם- מרדכי מבטא אבל באמצעות שק. אחשורוש רוצה לבטא את הערכתו לאדם- ונותן לו את בגדיו, ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו... ואסתר, כדי לבוא אל המלך גם כשלא נקראה אליו, ולא להיות מסולקת... לובשת בגדי מלכות ומעידה על כוונה. אני מלכה. והכהן הגדול- כשבא כולו זהב והדר- בקודים החברתיים מסמל- קורה כאן משהו חשוב.

אם כך החוץ – הוא חלק מתהליך ההכנה- מהחוץ אל הפנים, כל פרט בו חשוב, והוא כלי חשוב לביטוי המיקום שלנו ביחד לאירוע ולאנשים. ופעמים רבות- הוא דרך לבטא את הפנימיות. אם אני מרגיש חגיגי- אלבש הכי זהב שיש לי.
ובאותה נשימה- נדמה שכולנו ערים גם לסכנה- להישארות בקליפה, בחיצוני, בשקר החן ובהבל היופי, והרי לא כל הנוצץ הוא והידע. וכמה יפים הם החנונים, וכמה יפים היו עוד לפני הסערה.



שבת שלום, מוזמנים לקרוא, להפיץ, להגיב ועוד.