מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום שישי, 29 באפריל 2011

כיצד לדבר על הכל ולהמשיך לאהוב? פרשת קדושים





פרשת קדושים (עיקרה בויקרא יט) היא אחת הפרשות המרגשות בעיני. מתואר בה רצף של התנהגויות ראויות ורצויות בין אדם לחברו, בין אדם לעצמו- התנהגויות שמבקשות ליצור חברה מוגנת, הוגנת, מוסרית.
ובכל שנה אני מתרגשת מחדש כשאני קוראת את הפרשה. כי מתוארים בה ניואנסים של התנהגות- הרגלים קטנים של יומיום, שיש בהם עולם ומלואו של ערכים. לא ללכת רכיל... לא להלין שכר... לא לשים מכשול בפני עיוור... לא לקלל חרש...
ובכל שנה, יש צו שמדבר אלי יותר מאחרים- על פי רוב בעקבות משהו שקרה. אירוע במציאות חיי.


היום אני מבקשת לדבר על הצו: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא"הנחיה ראשונה- לא לשנוא את אחיך בלבבך. קשה לצוות לא לשנוא. וקשה לצוות על מה שבלב.
הנחיה שניה- הוכח תוכיח את עמיתך. כלומר- חובה על אדם להוכיח, לתת ביקורת לאדם אחר. להגיד לו במה הוא לא בסדר.
מדוע – לא תישא עליו חטא- אפשר להבין : כדי למנוע ממנו את החטא. ואפשר להבין:שאני אשא על עצמי את החטא- אם לא אמרתי ולא הוכחתי.


אז מה זה אומר? שמהיום מותר להגיד "שמנת?" "אתה מסריח מהפה"? "אתה לא יודע לנהוג"?
לכאורה כן. באמתלה של אכפתיות, של חברות, של דאגה, של אהבה.
אבל זה לא עובר במבחן האמת של החיים.


את הקושי ביישום הצו, כבר חז"ל העלו:
"א"ר טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה – אם אמר לו טול קיסם מבין שיניך, אומר לו טול קורה מבין עיניך.
כלומר- הבעיה היא שאנשים לא יודעים לקבל ביקורת. מיד מתגוננים ו.. מתקיפים.


אמר ר' אלעזר בן עזריה:תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח.
כלומר- אנשים לא יודעים לתת ביקורת. הבעיה היא שאנשים לא יודעים כיצד להגיד את הביקורת - ולכן מעוררים זעם.


חז"ל מדברים על "הדור הזה"- תקופת התלמוד.
וכמו אז- כך גם היום. בדור הזה
מי מאיתנו באמת מעיר למישהו אחר- במטרה למנוע ממנו חטא?


אנחנו לא מעירים. למה? כי לא נעים לי. כי זה לא ענייני. כי אנחנו מפחדים מתגובה. כי זה מביך.


ואם אנחנו כן מעירים- זה מתוך כוונה להקטין, ולא מתוך כוונה להצמיח.


והצד שני עונה- מה פתאום הוא מבקר אותי?! מי הוא חושב שהוא?!



אז מה עושים? כיצד לקיים את הצו- ואת מהותו- כיצד באמת לתת לאדם שמולי משוב שיגרום לשיפור?



ציר אחד- הוא עם "עמיתך"- בנימוסים והליכות, בתקשורת מכבדת. בהתנהגות מכבדת כלפי מי שהפסוק מכנה "עמית". כל "אחר בחברה שלנו, שהוא אוביקט. וכמו אז גם ה יום- אפשר וכדאי להוכיח אדם על טעותו. במטרה להגדיל ולתקן ולא להקטין. וצריך לדעת איך. כי קשה מאוד לקבל ביקורת.


ציר שני- הוא בקשר האישי עם "אחיך בלבבך". מי שאינו "אחר- זר", אלא אח, חבר, אהוב. וקשה – קשה מאוד להוכיח. אפילו יותר קשה כשמדובר על אחיך בלבבך. כי בתוכחה- יש חשיפה של חולשות. ובחברות יש רצון אמיתי שלא לפגוע. וקשר ואהבה. ופה לב העניין. שדווקא מתוך הקשר, האמון והבטחון- אפשר לדבר. בעדינות רבה, כמו רופא שמטפל בפצע. והאהבה, כמו רשת בטחון שמונחת מתחת לרגעים לא פשוטים שלא רק אפשר לדבר אלא גם צריך.


הנחת היסוד של הפרשה- הוא בשמה- קדושים. כיוון שאנחנו קדושים- כשם שהאל קדוש- אנחנו מחויבים לכל אלה. קדושים? אנחנו? והרי קדוש הוא מיוחד, נשגב.ופה לב העניין. הקדושה היא בהתנהגויות יומיומית, קטנות, מעשיות, שגרתיות, קדושות, של כבוד, תקשורת חברות ואהבה.

החברים שלי הם החיים שלי, רשת הבטחון שלי בעולם הזה. אוויר לנשימה. מצורף השיר המדויק של ריטה- חברה

.מוזמנים לקרוא, להגיב, להוכיח, להפיץ.


שבת שלום.

יום שישי, 15 באפריל 2011

ערב פסח- חג החירות. מהי החירות?



מוקדש באהבה לנשות הפורץ אוגנדה 20011, מגמה צ'לנג'.

את השבת האחרונה ביליתי באוגנדה הרחוקה שבאפריקה, בחברת נשים ישראליות, במסגרת מסע פורץ למקורות הנילוס – מסע נשים אתגרי של מגמה צ'לנג'. בתמונה: אנחנו מתארחות ב"אבויודיה"- קהילה יהודית מקומית. (כן...כן...)ותמונת השיירה שלנו, לצד ילדים שחזורים מבית הספר.

אחרי ימים ארוכים של נסיעה בג'יפים, של נופים, חיות, פירות טרופים, יערות גשם – נחנו בשבת ואת שעת אחר הצהריים, בילינו יחד בשיחה שהתגלגלה סביב שאלת החירות. אולי הקרבה לנילוס, אולי הקרבה לחג הפסח, אולי הקרבה לאנשים שחיים כל כך קרוב לטבע, שנראים כל כך חופשיי, אבל אין לנו באמת מושג למה הם כבולים ומול אילו קשיים הם מתמודיים, אולי השבת ואולי המרחק מהבית ותחושת החופש האדירה- ניסינו לברר את מהות מושג החירות בחיים שלנו- וכל אחת מהנשים- שלפני כן לא הכרנו- סיפרה על רגע של חירות בחיים שלה. ומתברר שאלה רגעים, רגעים שצריך לתפוס- רגע של תקווה, משפט שמישהו אמר, רגע של יצירה, התבוננות, יוזמה, להרגיש בבית אחת אמרה. להיות לבד- אמרה אחרת. ולא היה בינינו דבר משותף למעט היכולת להגיד- זאת חירות עבורי. לרגע. (גם ההתרגשות והתודה ההדדית על גילויי הלב).


מהי חירות אמיתית ? האם חירות אפשרית בחיינו- לא רק כאנשים בעולם המערבי, השונה כל כך מאנשי אוגנדה המקומיים- אלא כבני אדם, המחוייבים לצרכי הישרדות, לקשרי קהילה, זוגיות ומשפחה, החיים בתוך מסגרת חוקים, כללים ונורמות, השואפים למימוש עצמי- האם כל אלה לא כבלים? האם בתוך כל אלה כלל אפשרית חירות?

ומהי אותה חירות? ההגדה של פסח- מסודרת על פי סדר- כמו הומפייג' באינטרט, כמו תוכן עניינים. במרכזה- הקריאה לחירות. סיפור העבר הלאומי – שנמסר מסירה אישית- והגדת לבנך, והקריאה לחירות אישית- בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. חייב? זאת לא חירות. אבל חייב- להרגיש את תחושת היציאה מעבדות לחירות. איך עושים את זה? איך מרגישים בן חורין? איך מייצרים בהווה, בכל פעם, תחושת הזדהות עם העבר?


בהגדה יש קטע שלהבנתי יש בו שתי תשובות על החירות:


אחת- כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח. כלומר- כל הרעב יבוא ויאכל, כל מי שצריך יבוא ויעשה את הפסח. החג הזה משחרר מכבלי המעמדות החברתיים. העבד והאדון, העשיר והעני, כולם זכאים וחייבים בחג. חובה לפתוח את הבית ואת הלב- כך שכולם ירגישו, כולם יהיו זכאים לחירות, משוחררים לרגע מכבלי כסף ומעמד.


וההמשך- "השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין". זה לא רק שהשנה אנחנו עבדים ובשנה הבאה נהיה בני חורין- כי הרי כל שנה אומרים את זה. החירות היא עצם היכולת לתכנן תכנית, לראות מעבר לכאן ועכשיו, גם אני כרגע במצב הנמוך ביותר- של עבדות, של שפל כלכלי, של שפל בריאותי, של חוסר מזל, לא משנה מה- היכולת לראות עתיד, להיות מי שנושא תקווה ורואה חזון, בכל הווה שהוא. החירות היא היכולת להתבונן במציאות באופן אחר, ליצור זווית ראיה ייחודית שלי . וזאת החירות האמיתית – היכולת לראות אחרת את הדברים, לתכנן עתיד, לקוות, להאמין ומשם לפעול.


הרב קוק, בהקדמה שלו לפירוש ההגדה של פסח, כותב: החרות הצביונית (המהותית) היא אותה הרוח הנישאה שהאדם... מתרומם על ידה להיות נאמן לעצמיות הפנימית שלו, לתכונה הנפשית של צלם אלהים אשר בקרבו, ובתכונה כזאת אפשר לו להרגיש את חייו בתור חיים מגמתיים, שהם שווים את ערכם. .... הראי"ה קוק, מתוך ההקדמה לפירוש ההגדה של פסח חג שמח! לינק לארית'ה פרנקלין האחת והיחידה....חג שמח!