מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום שישי, 28 בדצמבר 2012

"כאב הוא בלתי נמנע, סבל הוא בחירה" (הארוקי מורקמי, על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה). המציאות בעיני המתבונן, המסע רגלי ההולך. פרשת ויחי


המציאות בעיני המתבונן, המסע רגלי ההולך. פרשת ויחי (בראשית מז 28- נ 26)
לא אחדש אם אומר שאין דבר כזה מציאות אובייקטיבית. רק אנסה להזכיר ולהדגים. המציאות היא בעיני המתבונן. מה שאדם אחד יפרש כאסון, יפרש אדם אחר כהזדמנות. מה שאדם אחר יפרש כעלבון, יפרש אדם אחר כמראה ללמידה. את המשקל ה"אמיתי" של הנתונים בתוך תמונת המציאות- אנחנו קובעים. ויש בזה הרבה כח. אנחנו אמנם לא שולטים במציאות, אבל אנחנו שולטים  באופן בו אנחנו מתבוננים ומפרשים את המציאות. והרבה פעמים הפרשנות, יכולה גם לכוון ולסלול את דרכי המעשה. ואם לא אז לפחות לשנות את לחץ הדם ואת הסיכויים לשבץ או לאולקוס, ומהצד השני יכולה לפתוח את האפשרות להיות מאושר. (להרחבה עיינו במאמרה האחרון והמצוין של חברתי היקרה ענת הראל).

הנה לדוגמה. משהו שמצאתי רק בקריאה של השנה. אנחנו בפרשת ויחי. הפרשה האחרונה בספר בראשית. בפרשה זו יעקב נפרד מבניו ומהעולם. הסצינה מתרחשת במצרים, כאשר יוסף הוא בכיר במצרים ולאחר  שכל אחיו ואביו ומשפחותיהם יורדים למצרים וחיים בחסות יוסף. יעקב, על ערש דווי, מבקש להיקבר בארץ כנען, בקברי אבותיו, במערת המכפלה (ליד לאה ולא ליד רחל שנקברה בדרך אפרתה). יעקב מברך את כל בניו ומנבא את עתידם, ובנוסף מברך את נכדיו, בניו של יוסף, אפרים ומנשה. וכך למעשה נותן להם "הכשר" להיות בשורת בניו, וכך הם עצמם הופכים להיות ראשי מטות (שבטים). ואז יעקב מת. ויוסף, שמתוקף תפקידו כבכיר במצרים, נתפס גם כעת כבכיר האחים, הוא שמקבל אישור ממלך מצרים לצאת למסע הקבורה.

יוסף יוצא לארץ כנען בראש משלחת משפחתית וממלכתית-  בליווי עבדי פרעה, זקני מצרים, רכב, פרשים, וכמובן- אחיו. וכולם נושאים את גופת יעקב לקבורה במערת המכפלה. המסע אינו במטרה לעזוב את מצרים, אלא במטרה לקבור ולחזור.  כתוב באופן מפורש כי הם השאירו את הילדים ואת הצאן ואת הבקר במצרים. יעני במילים פשוטות- קופצים שניה לכנען וכבר חוזרים. הם עורכים טקס הספד בעבר הירדן המזרחי, כנראה חוצים את הירדן (לא מסופר על כך), מגיעים למערת המכפלה, קוברים את אבא יעקב במערת המכפלה וחוזרים למצרים. מי שרוצה לקרוא את הפסוקים מוזמן. ובפסקה שאחר כך נגיע לסימן השאלה הגדול.

" ו וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה  עֲלֵה וּקְבֹר אֶת-אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ.  ז וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת-אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל-עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ-מִצְרָיִם.  חוְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו  רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן.  ט וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם-רֶכֶב גַּם-פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד.  י וַיָּבֹאוּ עַד-גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ-שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים.  יא וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת-הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל-כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן.  יב וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם.  יג וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה  אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת-הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת-קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל-פְּנֵי מַמְרֵא.  יד וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו וְכָל-הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת-אָבִיו אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת-אָבִיו" (בראשית פרק נ פסוקים 14-6).

סימן השאלה הגדול: סליחה?!!  קופצים שניה ממצרים לכנען וחוזרים?!! כמה פרקים אחר כך, לתוך עובי ספר שמות, יסופר על מסע של 40 שנה במדבר!!! ים סוף נפתח, עמוד ענן, עמוד האש, מן, מים יוצאים מהסלע, ניסים ונפלאות! ארבעים שנה של סבל, של נדודים, של תלונות, של התמודדות של משה ושל העם עם המסע הזה שאין לו סוף. וכאן, הופ, קופצים שניה לכנען?! וחציית הירדן? בספר יהושע, מוקדש פרק שלם להתארגנות לחציית הירדן.  פירוטכניקה של ארון הברית, כהנים מחזיקים מפה ומשם, העם חוצה, הירדן עומד כמו חומה, דרמה והפקה שלמה. וכאן, בסיפור יוסף, מעבר הירדן אפילו לא מתואר. בטח לא פשוט עם הגופה של יעקב והכל, אבל זה כנראה לא שווה את טרחת הסיפור, יש דברים שפשוט עושים אותם ולא עושים מהם סיפור.

אז נכון, שזה דור המדבר, ואנחנו יודעים שעם ישראל עשה סיבובים לא הכרחיים במדבר מבחינת הדרך, רק כדי שימות דור המדבר, ושבאמת אין שום הצדקה למסע של 40 שנה, אבל אפשר להתעכב רגע על הסיפור בפרשת השבוע שלנו, הכמעט אגבי, על הקפיצה שניה לכנען, כדי להשוות ולראות את איך אותו המסע, את אותה הדרך אפשר לחוות – מצד הצועדים,  ולתאר – מצד המספר המקראי, באופן שונה. את אותה הדרך.

הדוגמה שהבאנו עכשיו, התייחסה לשני אופנים שונים בהם שתי משלחות שונות חוו באופן אחר את אותו המסע  ולשני אופנים שונים (אפילו שלושה) בהם מספרים בוחרים לתאר אירועים. יעני- מה אתם עושים סיפור?
דוגמה נוספת לעניין הפרשנות השונה למציאות, אפשר  למצוא בהמשך הפרשה, לאחר מות אבא יעקב. הדוגמה הזו חשובה כי היא מציידת אותנו בעוד כלים. פרשנות שונה של צדדים שונים בסיטואציה, לאותה הסיטואציה. האחים נכנסים ללחץ ומפחדים מיוסף. הם מפחדים שעכשיו, אחרי שאבא יעקב מת, אין עליהם הגנה ושיוסף ינקום בהם על כל העוול שעשו לו ועל הסבל שגרמו לו כל חייו. מרוב לחץ ופחד, הם מעבירים מסר מיעקב ליוסף (שלא ברור אם אכן נמסר) שיעקב ביקש ממנו לסלוח להם, והם נופלים לפני יוסף, ומוכנים להיות עבדים שלו. התרפסות מוחלטת. בעיניהם, הם אחראים להתגלגלות של יוסף לבור, ומשם למצרים, להפללה שלא בצדק על ידי אשת פוטיפר, משם לכלא, ומשם לתפקיד הבכיר. הם, לדידם, אחראיים לשנות הסבל, הצער, האבל, הבדידות, ההשפלה, חוסר הוודאות, הזרות של יוסף. 

ויוסף רואה את הדברים אחרת: " וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ:  כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים, אָנִיוְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב" (פרק נ פס' 20-19)  יוסף רואה את הדברים אחרת בשני מישורים. מישור אחד, שהם, האחים, לא אחראיים למציאות, וגם הוא, יוסף, לא אחראי למציאות. אלהים תכנן וטווה את המציאות, ואף אחד מאיתנו לא באמת אחראי למציאות. זו תובנה חשובה בעיני, לא מהמקום שמסיר את האחריות מהאדם על המציאות בה הוא חי, אלא תובנה שיש בה צניעות, והכרה בכך שיש דברים גדולים מאיתנו. תובנה ששוב ממקדת אותנו, גם אם רק בהיבט המתודולוגי ולא בהכרח הפילוסופי, בשאלת הפרשנות, ולא בשאלת המציאות. וכאן המישור השני- מישור הפרשנות. אילו אירועים זוכרים, ואיזה פרשנות נותנים להם. מה שאתם חושבים לרעה, אומר יוסף, אלהים חושב לטובה. כיצד? לפי דברי יוסף, כל המהלך של עינוי יוסף הייתה לו מטרה- להחיות עם רב (יוסף היה בעמדת כח כלכלי ופוליטי שאפשר לו לספק מזון לאחיו במשך שנות הרעב). מה, יוסף שכח? האם לא פחד בבור? האם לא היה מבוהל ובודד כשנישא בשיירת המדיינים/ישמעאלים למצרים? האם לא היה חסר אונים מול אשת פוטיפר הפתיינית? אם לא נבעת ושנא ונרעד בכלא המצרי?  ולא רק זאת, אלא שגם האחים וגם יוסף לא מזכירים את שנות הצעירות של יוסף, השנים בהן חלם חלומות והתנהג בשחצנות ביחס לאחיו, השנים בהם אבא יעקב העדיף אותו ובמובנים רבים, מי שיקרא את הפסוקים הראשונים של פרק לז, יוכל לשרטט נרטיב של אשמה של יוסף.

וכעת, יוסף אומר לאחיו- כל זה לא משנה. אני בוחר לזכור את הטוב. בוחר שלא לתת משקל לשנות הסבל, אני בוחר שלא להאשים אתכם. אני בוחר לראות את הטוב במצב. ובכל מצב יש טוב ויש רע. אין רע מוחלט ואין טוב מוחלט.  וזו תובנה חשובה, לדעתי גם היא. אין טוב מוחלט ואין רע מוחלט. אי אפשר לצבוע את ה"רע" בצבעים של טוב ולרמות את עצמנו, אבל אפשר להחליט איזה משקל נותנים לדברים. ואפשר לזוז רגע הצידה, לחשוב אחרת, לנתח אחרת את אותה המציאות, ולאפשר גם לטוב ולאור לקחת חלק בפרשנות המציאות. המציאות לא "רעה" או "טובה". הפרשנות שלה אליה היא המשמעותית.

דוגמה אחרונה להיום, שמאירה זווית אחרת של כוחה של סובייקטיביות, היא התיאור של יעקב את שנות חייו. אמנם התיאור לקוח מהפרשה של השבוע שעבר, אבל מקווה שהקוראים יבינו את חשיבות העניין. רגע לפני מותו, שואל פרעה את יעקב (שהוא אבא של המשנה למלך, הקרבה למלך ברורה): "... כַּמָּה, יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ" (בראשית מז פס' 8). שאלה טכנית- במילים פשוטות, בן כמה אתה? על השאלה הטכנית, יעקב עונה תשובה מוזרה: " וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-פַּרְעֹה, יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי, שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה:  מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת-יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי, בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם". למה תשובה מוזרה? ראשית את חייו הוא מכנה "שנות מגורי" כלומר השנים בהן הייתי גר (זר). שנית, הוא מכנה את שנותיו "מעט ורעים". פרעה לא שאל אותו- תגיד, לסיכום החיים, איך היה? יעקב מוסיף מיוזמתו לשאלת ה"כמה" את תשובת ה"איך". כי ה"איך" משפיע על הכמה. עשרה ימים של שגרה בארץ, לא דומים לעשרה ימים של נסיעה משגעת בחו"ל. שלוש שנים בצבא, הן לא כמו שלוש השנים של המעבר משכיבה על הגב, לזחילה, לעמידה. עשר דקות בתור בקופת חולים, הן לא כמו עשר דקות בתור לקופות בקולנוע, בציפיה לאדם שאתה אוהב. יעקב, נראה שמיד מתנצל, ואומר שהוא אפילו לא הגיע לשנות חיי אבותיו. למה מתנצל? הרמב"ן מפרש ששאלתו של פרעה נבעה מכך שיעקב , איך נגיד, נראה לא משהו. וחשב בפליאה שהוא זקן מאוד והאריך חיים. ויעקב התנצל על זה שהוא נראה כל כך זקן ותשוש. וכך מפרש הרמב"ן  "ונראה לי כי יעקב אבינו זרקה בו שיבה והיה נראה זקן מאד, ופרעה תמה על זקנותו כי אין רוב אנשי זמנו מאריכים ימים כל כך, שכבר קצרו שנותם, ולכן שאל לו כמה ימי שני חייך, כי לא ראיתי כמותך זקן בכל מלכותי, אז ענה יעקב כי ימיו שלשים ומאת שנה, ואל יתמה בהם כי מעט הם כנגד שנות אבותיו שחיו יותר, אבל מפני היותם רעים בעמל ואנחה זרקה בו שיבה ונראה זקן מאד".

נראה, מתשובתו של יעקב, שכל חייו הרגיש זר, הרגיש לא שייך, הרגיש נווד, ובעיקר- סבל. שנים של סבל, אבל – על רחל, על יוסף שטרוף טרוף. שנים של געגועים וקושי. במילותיו של הרמב"ן- עמל ואנחה. או במילותיו של יעקב עצמו: קשים ורעים.

במילותיו של  אלבר קאמי: "בעולם שניטלו ממנו פתאום האשליות והמאורות, אדם מרגיש עצמו זר. גלות זו אין לה תקנה, מפני שהיא חסרה את זיכרונות המולדת האהובה, או את תקוות הארץ המובטחת".(המיתוס של סיזיפוס"/ אלבר קאמי). הגלות של אדם היא גלות פנימית, הזרות של אדם היא זרות פנימית בעצמו מעצמו, בהיעדר אור ותקווה. והכל בראש. (קאמי הוא דמול מרכזית בפילוסופיה האקזיאנליסטית, ומדבר על "שעת התודעה"- על כח הפרשנות של אדם את המציאות). 

למה כל הסיפור הזה מעניין? כי זה אותו יעקב שלפני שנים, כשעוד היה עלם צעיר ומאוהב ברחל, נכתב עליו, ומתוארות עיניו: "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ." בראשית כט פס' 20). אותו יעקב, מסוגל לתאר את שנות חייו באופנים שונים. לתת פרשנות שונה, במצבים שונים, לשאלה הטכנית "כמה זמן". מה התובנה, אני שואלת את עצמי? שאולי קל יותר לחוות את שנות הציפיה לאהבה באהבה כשנים שקל לשאת, מאשר שנים של אבל, געגוע וצער? אהבה קלה יותר מוות? ואולי המציאות כן מכתיבה את האופן בו רואים ומפרשים את המציאות? גם לא. "...עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה..." (שיר השירים ח 6).

יש הרבה אנשים סביבי, סביב כולנו, שחוו אובדן ומוות. של הורים, של חברים, של ילדים, של בני זוג, של אחים. ולכל משפחה, לכל אדם יש את הדרך שלו לחוות את האובדן. ואין נכון או לא נכון, אין טוב או רע. כמו שאנחנו נותנים משקלים שונים לאנשים בחיינו בחייהם, כך גם במותם. ובתוך כך- יש דרכים שונות לפרש את מציאות המוות. אולי אם אני בעצמי לא מת אחרי שאדם יקר ואהוב נפטר- זה לא מוריד מערכו ומזכרו, אולי להיפך. מכירה אנשים שהתחילו לחיות, מכירה אנשים שקברו את עצמם יחד את המתים. מכירה אנשים שעדיין מחפשים. (איך אמרה לי חברה טובה אתמול, שאביה נפטר לפני שנה וחצי, "תגדירי אסון")

ויש סביבי הרבה אנשים אוהבים אהובים, שמצפים, שמחכים למחר, שאוהבים ונוגעים ברגעים אלו ממש, או שמנגבים דמעות על שעבר ונגמר. ואין מציאות מוחלטת. יש פרשנות ודרך להתנהל בתוך הנתונים. ההחלטה איזה משקל, משמעות ופרשנות נותנים למרכיבי המציאות.  אהבה נוכחת בהכרח לא טובה, הפרידה אינה בהכרח אסון. הציפיה אינה בהכרח סבל.  וההמתנה לא מלמדת על פחות אהבה, אולי רק יותר. "... וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ"

ובין האהבה למוות, יש את שגרת חיינו, המשעממת או הנפלאה- תחליטו אתם.
בסוף קריאת ספר נהוג לומר "חזק חזק ונתחזק". נדמה לי שהפעם זה נכון גם לתוכן הדברים.
שבת שלום. 
למה סיימון וגרפונקל לסיום? בילדותי, בחדרי  כשרק אני שומעת אותם, וגם היום, לימדו אותי לחשוב אחרת. להתבונן ולפרש את המציאות ממרחק של מילימטר, לפעמים זה כל מה שצריך, כדי לשמור על שפיות שלא לומר לחיות. 

יום שישי, 21 בדצמבר 2012

פרשת ויגש. חברה במצוקת רעב.


כיצד מתנהגת חברה במצוקת רעב?

הנחת היסוד בחוקי המקרא, המתייחסים לחברה העברית, היא כי "כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן, מִקֶּרֶב הָאָרֶץ...". (דברים טו 11) עוד הנחת יסוד היא, כי היבול וההצלחה של "העשיר" הם שרירותיים. האדמה, הפריון, שייכים לאל, גם אם בחזקה הזמנית של האדם. לכן לא יכול אדם להגיד זה שלי, אני ואפסי עוד,  אלא חייב לא לתת. גם בדרך של תודה לאל (מנחה) וגם בדרך של נתינה לנזקקים בחברה. אלה שלא יכולים לפרנס את עצמם.  חוקי המקרא מגדירים בצורה ברורה את הזמנים ואת הכמות שעל העשיר לתת, ואת ההתנהלות המותרת לנזקק. מיהם הנזקקים? אלה שלא יכולים לפרנס את עצמם ואין להם אדמה מתוקף מעמדם- הגר, היתום, האלמנה, הלוי. כלורמ לא מדובר במי שעצלן, לא יוצלח, או פרזיט, אלא מי שמעמדו לא מאפשר לו להתפרנס. מעניין שבחוקי המקרא אין בית דין, מלך או שוטר שמפקח על ההתנהלות של הנתינה. זה פשוט כך. לא מודבר במדינת רווחה, אלא בחברת רווחה. חברה שיש בה ערבות הדדית ושותפות גורל. (אחר כך, כשהמצב ישתנה, יכניס הלל הזקן את מעורבות בית הדין כדי להסדיר ענייני הלוואות ונתינה). מצב זה, בו לעולם יהיו מעמדות ופערים כלכליים, מוגדר כמצב טבעי של החברה.

אבל מה עושים כשיש רעב בכל הארץ, וכולם רעבים? אין עשיר ואין עני, אין מי שיש לו ומי שאין לו. כולם סובלים ממכת טבע גדולה מאיתנו. מה אז? במגילת רות, המתארת אירועים מתקופת השופטים (כך לטענתה), מסופר על מצב דומה, של רעב בארץ, ממנו סבלו כולם. בתוך כך מסופר על התנהגות של משפחת אלימלך בזמן הרעב, משפחה שהתנהגה באופן שונה מיתר מהשפחות. " וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו." (רות א פס' 1)

לאחר כמה שנים, אלימלך ושני בניו ימותו במואב. מדוע? כעונש על שירדו מהארץ בזמן רעב? האם מותר לרדת מהארץ בזמן רעב? אם נקרא בסיפורי האבות, נגלה שאברהם ,יצחק, ועכשיו גם יעקב- יורדים מהארץ כשיש מצוקת רעב. לא זאת הבעיה. אז מה הבעיה? דורשים חז"ל : 

"אלימלך מגדולי הדור ומפרנסי [עשירי] הדור היה וכיון שבאו שני [שנות] רעבון אמר [לעצמו, בלבו] עכשיו יהיו כל ישראל מסובין [באים] בקופתן על פתחי [אל ביתי] וזה בא בקופתו וזה בא בכפיפו [הסל שלו], מה עשה [?] עמד וברח פניהם. (ילקוט שמעוני רות)

לפי עמדת חז"ל, גם כאשר יש מכת רעב חברתית כוללת, הנורמה ההתנהגותית מחייבת את העשירים לסייע למי שאין לו. לא רק הגר היתום והאלמנה שאין להם נחלה ואין להם יכולת להתפרנס, אלא כל מי שאין לו, כל מי שרעב בגלל מכת הגורל. הביקורת כלפי אלימלך היא שהיה עשיר, חשש שיבואו לבקש ממנו- וברח. כלומר, גם כאשר יש מכת רעב כללית, על העשירים לסייע לרעבים.

הוגן? מצד אחד – ממש לא. אני עובדת, אלהים יודע כמה אני עובדת. אין סיבה שאתן אפילו שקל ממה שיש לי למישהו אחר, שלא עובד. נזקק? לא יכול לעבוד? גם לי קשה. מצד שני- הוגן, מוסרי, הכרחי. בין אם מהמקום הצנוע, שמבין שההצלחה יש לה גורמים רבים. או מהמקום המבוהל, שמבקש להתנהל במעין תעודת ביטח מול הגורל- אתן לנזקק ואז אני לא אהיה במקומו, ובין אם מהמקום המוסרי האנושי, שלא יכול להישאר אדיש למצוקה, ותמיד מרגיש שאפשר וראוי ונכון לתת. בדין של אדם מול עצמו, ומול החברה שבה הוא רוצה לחיות.

הסיפור בפרשת השבוע, פרשת ויגש, שונה. מדוע שונה? לא רק במימד המקום- מדובר בארץ מצרים. אלא גם במימד הזמן. יוסף, ששמע ופתר את חלום מלך מצרים, ועוד לפני המצוקה, יודע שתהיה מצוקה. יוסף מבין ויודע שלפני מצרים שתי תקופות. תקופה ראשונה של שבע שנות שפע, ולאחריה תקופה של שבע שנות רעב ומצוקה. לא רק לעניים, אלא לכולם. לא מדובר כאן ברעיון פילוסופי חברתי על כך שלעולם יהיו מעמדות, ומצד שני, לא מדובר באסון טבע בלתי צפוי. מדובר בעתיד ידוע שאפשר להתכונן ולהיערך אליו. אז מה יוסף, שקיבל מינוי מפרעה, עושה
(בראשית מז) ראשית, קונה מהאנשים את המקנה ומשלם להם בלחם, אחר כך קונה את האדמות ומלאים אותן. במה באה לידי ביטוי ההלאמה? על האזרחים לעבד את השדות, ולהעביר חמישית (20%) מהיבול לאוצר המדינה. כל היתר- יכול להישאר למזון ברשות האזרחים. מה השיג יוסף בשיטה הזו? הוא מגדיל את אוצר המדינה, ומאפשר לאוצר המדינה להיות גב כלכלי לנזקקים, באופן כזה שהוא יכול לספר להם לחם בעת הצורך. המדינה אינה נושה אכזר, אלא  גב כלכלי, תומך. אולי המודל הראשון של מדינת רווחה. שנית, הוא מתייחס לכולם באופן שוויוני, ולא מתייחס באיפה ואיפה לעשיר ולעני. כולם משלמים 20%. אין משמעות לעושר ולעוני מול הטבע, מול דברים גדולים מאיתנו. שלישית, הנובע משני הראשונים, הוא שכולם, באופן שוויוני,  זכאים לקבל מהמדינה בשעת הצורך. כיוון שכולם שילמו מיסים, כולם זכאים לקבל מהמדינה, שלמעשה מהווה מעין קופת פקדונות משותפת לכולם. 


משערת שכל אחד ילמד מזה מה שהוא רוצה. אחד יוציא שקל מהכיס ויתן לצדקה, אחר יוציא את הידיים מהכיסים ויתחיל לעבוד. אחר אולי יחשוב פעמיים למי הוא מצביע בבחירות, ואולי אפילו יהיה פעיל למען המפלגה שהוא מאמיןש תביא לשיפור ולצדק. אחר אולי יגחך ויהנה מעושרו. אחר אולי יבין שאין ברירה, והוא חייב לדאוג לעצמו, למשפחתו, כי אי אפשר לסמוך במדינה הזו על אף אחד, אולי אחר יבין שאנחנו חייבים לסמוך אחד על השני במדינה הזו. 
אינני יודעת מה יעשה ומה יבין כל אחד. אני רק סיפרתי סיפור. 

מחשבה לפני פרסום הפוסט. כסף זה לא הדבר הכי חשוב בעולם. אבל הוא מאפשר לקנות אוכל. וחלק לא קטן מאיתנו מבלים חלק ניכר משעות היום כדי להשיג אותו- אז לפחות כדאי שנתנהל בחכמה. ובמקרה הזה הדיון הוא דיון ערכי ולא כלכלי. 

אם מחפשים מה לקנות בסוף השבוע, מוזמנים ומוזמנות ליריד "מתלבשות" שמארגן מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בסוף השבוע הזה 21-22/12. בהאענגר 11 בגני התערוכה. יריד מכירת בגדים של טובי המעצבים, כל ההכנסות לטובת מרכז הסיוע. לפרטים נוספים. 

שבת שלום, מלאה באמונה שיכול להיות יותר טוב, באחריות אישית וחברתית על העושר ועל האושר שלנו.  באושר ובועני. שי עמר.