מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום שישי, 21 בפברואר 2014

פרשת ויקהל. מתנות קטנות.

פרשת ויקהל. מתנות קטנות.

מתי לאחרונה יצאתם לחופשה? אמיתית, הכי סתלבט ופינוק. חופשה של פירגון לעצמכם, על כל העבודה והטרדות. חופשה של ניקוי ראש אמיתי. כזו  לא צריך להכין אוכל, לא לנקות ולא לסדר כלום. לא לקפל, לא לשטוף, ואפילו לא להיות מוטרדים מזה. הכל מוגש לכם. שמישהו יכין לי , שמישהו יפנק אותי, מה אכפת לי?

עכשיו תארו לכם את זה- לא פעם בכמה זמן, לא פעם בשנה, אלא כל שבוע! שיא השחיתות. לא?
אבל בחיים זה לא יקרה- למי יש כסף, ולמי יש זמן, ולמי יש כח...? לא פעם בשנה ובטח לא פעם בשבוע, לא?

והנה כאן- לפני- האוצר, המתנה, החופשה שמגיעה לי- בכל שבוע. חופשה שלא רק שאני זכאית לה- אלא שאני חייבת לקחת.

שמות לה,ב שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַה'; כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת

עם השנים, ככל שאני עובדת יותר- משתנה היחס שלי לשבת.
אני זוכרת שפעם אמרתי לאחי- איזה כיף לך שאתה לא עובד בשבת. את מוזמנת, הוא ענה לי.
ומאז אני לא עובדת בשבת. לא עשירה פחות. מאושרת יותר.

ועכשיו, מאז שאני אמא של עומר- משמעות השבת מתעצמת עוד. נכון, הוא עדיין לא בגיל שהוא עושה בלאגן (אני עושה את רוב הבלאגן, כמו תמיד), ואני איתו רוב השבוע גם ככה. וכשאני עובדת- עובדת מהבית. אבל חשוב לי שבשבת תהיה אווירה אחרת. של שקט, של ביחד, לא של מלא כביסות שצריך להספיק בין לבין, ולא של כיור מלא שצריך לשטוף- אלא פשוט להיות.  

ונכון, עומר לא מבחין עדיין ש"שבת". זה לא שבימים האחרים הוא בגן. וגם בשבת הוא עדיין מתעורר מוקדם כמו בכל יום, וכמו בכל יום צריך  להחליף לו, ולהכין לו, ולשחק איתו. אבל לי אין את התחושה כל הזמן שאפשר בזמן הזה לעשות משהו אחר "יעיל" יותר. זה זה – הכי יעיל ונכון שיש. הכי נקי שיש. פשוט להיות. זמן מתנה. זו יכולת לא פשוטה. הרי אנחנו כל הזמן בעשרה מקומות בו זמנית. גם בראש, וגם באייפון, וגם בלב. תמיד בתכנית של אחר כך, ולא בהווה. אז רגע פשוט להיות. יש פה ערך של הקטנה מצד אחד, כי העולם ממש יסתדר בלעדי בשעות האלה, ואני לא צריכה להיות "אונליין" כל הזמן. ומצד שני- ערך של הגדלה.

ויש בזה עוד מימד מבחינתי. למתנה שאני נותנת לאמא של עומר- זו אני. בואו נגיד שזה מן משחק כזה שאני משחקת עם עצמי. כיוון שאני לא דתיה, וכל השבוע ממילא בבית, אז מה מותר השבת מימות החול? זה טקס, זה קו שאני  מסמנת. עד פה- אני עובדת. מכאן- אני מלכה. ושווה לי להתאמץ ולארגן את הבית לפני שבת – כדי שיהיה לי בית נעים לשבת. ופתאום יכולה להתחבר לאחי ולאחותי ולאבא שלי שממהרים להכין הכל לפני. ובערך בשעה 4, אבל תמיד באותו זמן עם כולם- הם עוצרים, ומתחיל הפינוק. ולא, אין לי עשרה ילדים ובעל שחוזרים מבית הכנסת, ואין לי טקס או תפילה. יש לי החלטה שלי עם עצמי- להינות מהמתנה הזו. לפעמים ממש בא לי, אחרי שאני מסיימת לשטוף כלים ולקפל כביסה ולארגן את הפרחים- לפעמים ממש בא לי לצאת החוצה מהדלת, ולהיכנס אל תוך הבית המוכן והיפה לשבת. (לא עם מזוודות כמו לחדר של בית מלון, אבל באותו תחושת חגיגיות של איזה כיף).
אני חושבת שהיכולת הזו לפנק את עצמנו, לתת לעצמו מתנות, זו יכולת חשובה. אתם יודעים מה? זה לא לפנק. זה לכבד. מי שמכיר אותי יודע שאני לא פרייארית, ואין כמעט יום שאני לא מפנקת את עצמי בו. (סליחה, מכבדת) ובעיקר משתדלת לעשות מה שבא לי. אבל אני מודה שהשבת מרשה לי להעלות את זה לדרגות חדשות, ובעיקר משחררת מייסורי המצפון.

הערות אחרונות לעניין השבת:

א. תנאי בסיסי של ההסכם הזה, הוא לעבוד שישה ימים: "ששת ימים תעשה מלאכה..." (שמות לה ב). וכך גם במקומות אחרים בתורה, בהם מצוינת השבת- " ששת ימים תעבוד, ועשית כל-מלאכתך" (שמות כ ). חייבים לעבוד, לפרנס. בזיעת אפך תאכל לחם.

ב. השבת, כפי שמצוין גם בפרשה זו, וגם במקומות אחרים בהם מוזכרת השבת, היא שוויונית לכולם.  לעשיר, לעני, לגבר, לאישה, לבעל הבית, לעבד, לעצמאי, לשכיר, לגר, לחיות. כל היצורים זכאים לזמן הזה. לזמן המכבד הזה. זה אומר לראות כל אחד- עין בעין. אין "עבדים" בשבת. ואין "מלכים". כולנו מלכים. ואין בוס שיכול לגנוב לכם אותו. זה זמן שלכם. ערך ההגבהה חל על כולם.

ג. נדמה לי שהשבת זה המצאה של מבוגרים....

ד. הדיון הציבורי על תחבורה בשבת, ועל פתיחת עסקים בשבת הוא חשוב מאוד, לטעמי. ומעניין שמכל הצדדים- הנימוק הוא נימוק של שוויון.

ה. כיוון שבשבת נוצר "ריק" שאין בו עבודה וענייני דיומא- הריק הזה הוא מקום לא תמיד פשוט. גם דתיים וגם חילוניים לפעמים ממהרים למלא אותו ב"שגרות" של שבת. מעניין רגע להיות במקום הזה, בלי פחד. עם עצמנו, עם הקרובים לנו. לשהות במקום הלא שגרתי של התודעה.

ו. תארו לכם עולם בלי שבת? לעולם, אף פעם? עבדות אין קץ. נורא.

בטח עם השנים יבואו לי עוד תובנות.
אז שבת שלום.
מפרגנת לנו באהוד בנאי וברמי קליינשטיין קצת לפני שבת
מדברים עכשיו לא מעט על מצבו העגום של כדור הארץ ואני שומע,כולם אומרים,חייבים בדחיפות לעשות משהו כמו: יום ללא מכוניות, יום ללא רכבות, יום ללא מטוסים, יום ללא אוטובוסים ואופנועים, יום ללא עישון, יום ללא עשן, יום ללא מכונות כביסה, יום ללא מיבשי כביסה ,יום ללא מדיחי כלים, יום ללא טלפונים, יום חיסכון באנרגיה, יום ללא בישול, יום ירוק, יום כחול, יום סגול, יום ללא תאונות, יום ללא עבודה, יום ללא לחץ, יום עגול.
ואני אומר: יש לנו יום כזה מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו כעם.
יש לנו יום כזה מאז ומתמיד. מאז שנברא העולם.
יש לנו את השבת, כן, שבת, רבותי, שבת!
שבת זה הרי היום הטוטאלי למען כדור הארץ.
זה טוב לאויר, זה טוב לאדמה, זה טוב לכביש, לים, למים,ולרוח לנשימה ולנשמה,
זה זמן איכות לסביבה, זמן איכות למשפחה, זמן איכות למנוחה...
 "ויברך אלוהים את היום השביעי ויקדש אותוכי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות"
שבת שלום

אהוד בנאי, הדף הלבן, יום כדור הארץ 12/07/2007

מתנות קטנות. רמי קליינשטיין. שיר מקסים


יום שישי, 14 בפברואר 2014

מנהיג שלנו- לא ידענו מה היה לו

מנהיג שלנו- לא ידענו מה היה לו

פרשת כי תישא. שמות ל 11- לד 35.

היום אני מבקשת להבין את מצוקת האבודים, הנטושים, הנבוכים, הבוכים.

ראיתם פעם ילד שהלך לאיבוד בים? הוא קטן ונמוך ולא יודע לפנות למציל ואיפה אמא ואיפה אבא והצילו!!!! או ילדה שאמרו לה לחכות בקניון לד החנות עם השלט הירוק, ואמרו לה "אל תזוזי אנחנו כבר באים"? והיא מחכה. ולא זזה.  40 שניות מרגישות כמו ארבעים יום וארבעים לילה. כמו נצח. הילדים סומכים על ההורים שלהם, אבל... איפה הם? אם אפשר לסמוך עליהם, אז איפה הם, לעזאזל?!

לב,א וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ

לא ידענו מה היה לו. ישראל, כפי שנראה, מחכים למשה שמבושש לבוא. דואגים, לא רק למשה, אולי גם לעצמם. מה יעלה בגורלם? לאן מכאן? מי יוביל אותם עכשיו? את הדאגה, את המצוקה, היטיב לבטא אהוד בנאי:



במצוקתם, הם פונים אל אהרון. עד כאן- ציון לשבח על האסרטיביות של העם ועל ההתקהלות כגוף אחד כדי לקבל פתרון. הם לא הלכו מכות, לא קיללו אחד את השני, לא בכו, לא הלכו חזרה למצרים. לא איבדו עשתונות- אלא פנו אל אהרון כדי לקבל פתרון. אהרון, אחיו של משה, נענה לפנייתם, ומבקש מהם לאסוף זהב- ויוצר עגל. עגל זהב. ישראל מקבלים את העגל ואומרים:
לב,ד וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ--אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. 


רגע רגע, "אלה אלהיך ישראל"? אז את מי הם מחפשים ולמי הם דואגים?
חיפשתם משה ויצא לכם אלהים? לפי פסוק 1, הם מחפשים את משה. ולפי פסוק 4, הם מחפשים את ה'. האם משה הוא האלהים בעיניהם?!  והעגל הוא תחליף למשה ו/או לאלהים?

פירוש הרמב"ן מעניין. הוא טוען שהם אכן לא ראו בעגל "אלהים" כתחליף לאל המופשט. אלא פתרון למצוקת  נקודתית של הדרך. מישהו שיוביל. כמו האלהים שידע את הדרך להוציא ממצרים- אז כזה שייקח אותנו מכאן גם עכשיו:

"...לא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלהים, ושהוא בכוחו עשה להם האותות והמופתים... ועוד, כי בפירוש אמרו "אלהים אשר ילכו לפנינו", לא שיהיו נותנין להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא. אבל היו מבקשין משה אחר...אבל העניין כמו שאמרתי, שלא בקשו העגל להיות להם לאל ממית ומחיה, וקבלו עבודת אלוהותו עליהם, אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם."

אז מה... ככה הם מוותרים על משה?
זה לא חכמה. אנחנו מכירים את סיפור. ואחו יודעים שמה יחזור ושכרגע הוא מאוד עסוק בקשירת כתרים לאותיות התורה, אנחנו יודעים שהוא פנים אל פנים עם אלהים. הבלי העולם הזה לא מעניינים, אבל... יש כאן אנשים. שעד לפני שניה היו עבדים, אנשים שנתנו אמון משה. אנשים שמשה אחראי להם,  דואגים, מפחדים, מבוהלים. 40 ימים ו40 לילות של דאגה, של חושך, של עיניים קרועות, של בהלה. איפה משה? הוא אמר לחכות. אנחנו מחכים. אלהים אדירים, תשאיר פתק על המקרר "עליתי על ההר, אשוב בערך עוד 40 יום וארבעים לילה, השארתי מן על הרצפה. אוהב אתכם, משה".
בעודי מחפשת חומרים לכתיבה על הפרשה, נתקלתי בשיר הזה, המדוייק לי כל כך:

אִמָּא אָמְרָה לִי
לְחַכּוֹת
בְּצַד הַהַר וְלֹא
לִבְכּוֹת
אֲנִי רַק קוֹפֶצֶת לְכַמָּה
דַּקּוֹת
אָמְרָה-
וְנֶעֶלְמָה בְּתוֹךְ
עָנָן וַעֲרָפֶל
עוֹלֵט, נָבוֹךְ.
רָבּוֹת יְמָמוֹת חִכִּיתִי
וּבְשֶׁקֶט-בְּשֶׁקֶט בָּכִיתִי
כִּי אָמְרָה לִי לֹא.
וַאֲנִי גַּעְגּוּעַ לְמַטָּהּ
הַמְּלַטֵּף
וְלָרֹךְ הַכָּתֵף
אֶת פָּנַי בּוֹ
אַשְׁקִיעַ
רַק שֶׁתֶּרֶד מֵרָקִיעַ
וְעוֹדִי חכּיוֹן.
וּבְיָמַי אַרְבָּעִים
כִּלָּיוֹן
פָּרַצְתִּי
בָּכִיתִי נוֹרָא
"
אִמָּא, אִמָּא
רִכְבִי עַל הֶעָב!"
וּבָנִיתִי לִי
עֵגֶל זָהָב

אליעז כהן, כי תשא, מתוך: מחומשים, הוצאת תמוז, 1997

ואני חושבת על עומר שלי, שאני מקווה שלעולם לא אשאיר אותו נבוך ומבוהל ובלי דרך. שיידע תמיד שאמא כאן (זו אני, כן? כן!). אני ממש לא מסכימה ל"תשמור על העולם ילד כי אנחנו כבר לא מצליחים", אלא מתייצבת לעמוד במחויבות שלקחתי על עצמי. זו המחויבות שלי, ברגע שהוצאתי אותו לחירות-עבדות הזו, שנקראת עולם.
ואני חושבת גם עלינו, על הימים האלה, על התקופה הזו, על המדינה שלו. על המנהיגים שלנו. לא ידענו מה היה להם. עגלים של זהב, עגלים. שבת שלום.