מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום שישי, 30 במרץ 2012

פרשת צו. העלאת קורבנות או הקרבת קורבנות? ולמה את מצפה?


פרשת צו, הפרשה השניה בספר ויקרא. מדברת גם היא על הקרבת הקורבנות.
לפני שבועיים לא כתבתי כי הייתי בבה"ד 1 בפעילות לקראת שבת עם
צוערים.
לפני שבוע הייתי חולה.
והשבוע אני עדיין.
בבקר ירדתי לשוק לקנות קצת דברים למרק עוף, ודמיינתי לרגע שאני ברחובות וארשה, וכמה שהייתי מסכנה, ואיך ברגעי האחרונים אני הולכת בשוק... עם גרון כואב... ראש דואב... חשבתי על כל הדברים שיש לי עוד לעשות היום לפני שבת (אני לא עובדת בשבת- מגיע לי יום מנוחה, לא? ששת ימים אני עובדת!), לא אפרט אילו דברים-
אבל בין היתר- עלי לכתוב על פרשת השבוע- שזה משהו שלקחתי על עצמי מרצון. וחשבתי על איך... על איך לא בא לי לעשות אותם. אין לי כח. הכל חשוב ומקסים ומלא ברוח ובתרבות עברית – אבל לא בא לי, בא לי לשתות קפה עם חברים, לבהות ברצי המרתון, להתבאס שאני לא רצה, לקרוא עיתון. להיות רגע סתם.
פתאום ליד הדוכן של הלחם (עוד רגע חמץ...) חשבתי על הכהנים- האם גם להם היה רגע של "לא בא לי"? הם פקידים- שיש להם תפקיד. תפקיד של תיווך בין העם והרבה אנשים פרטיים לבין האל. תפקיד עם הרבה אחריות, לתפעול מכונת עבודת ה'.
מה היה קורה אם להם לא היה בא?
אבל זה לא שכנע אותי. אמנם סבא שלי היה לוי, אבל אני לא כהן, וכואב לי הראש וכואב לי הגרון ואני בטוחה שגם לפקידי עבודת ה' היה רופא שחתם על גימלים מפעם לפעם.
ואז, כיוון שהיית ממש מסכנה, חשבתי על כמה אני מסכנה, על זה שאני מוכנה את יום שישי שלי להקריב למען הדברים שעלי לעשות- שיש בהם תורה ורוח, שיש בהם התחייבות וגם שיש בהם שכר- בואו נודה על האמת.... ואז חשבתי על המושג "קורבן".

זה לא היה ליד הדוכן של העופות, שאני לאחרונה מנסה כמה שפחות לאכול. על מהו הקורבן בחיים שלנו, ומהו הקורבן בתקופת בית המקדש ובימי קדם. בספר ויקרא לומדים ודנים בסוגיות הקרבת הקורבנות- אבל אלה ממש לא החיים שלנו. אלה מושגים רחוקים ביותר. היום, כשאנחנו אומרים "קורבן"- אנחנו מתכוונים לדבר יקר שנתנו, ובתמורה לכך קיבלנו דבר מה. הקרבנו חיים למען המולדת, הקרבנו זמן למען שכר, קריירה. הקרבנו משהו שלנו, למען אדם אחר שאנחנו אוהבים. רבנים ניחמו את האם ששכלה את בעלה ואת חמשת ילדיה שהם נשרפו כדי לכפר על חטאי ישראל.
הקרבת הקורבן, בימינו היא חלק מעסקה דו סטרית שבסופו של דבר- משתלמת. אני נותן משהו ומקבל משהו בתמורה, וכיוון שאני מסכים לתנאי ההסכם- אני חלק ממנו. אני חושבת שהקורבן בימי קדם היה שונה. העלאת הקורבן היא חד סטרית. אין משהו שיורד כנגד העלאת הקורבן. זה אקט של התקרבות לאל, מלשון קרבה.
הראשונים שהקריבו- קין ואחריו הבל- עשו פעולה ספונטנית, ללא דרישה של מערכת תן וקח. הם רצו להתקרב לאל. וה' התקרב למנחתו של אחד מהם. נח, לאחר שיצא מהתיבה- העלה קורבן לה'. אנחנו מפרשים זאת כתודה, אבל נדמה לי שזאת
פרשנות. זה פשוט דבר שעושים- דרך להתקרב לאל אחרי אירוע גדול. ב"תודה" אני מקטין, כאילו מצפה לאיזה לחיצ יד של "אין בעד מה, anytime"
אמנם, יש מקומות בתנ"ך בהם מסופר על "סחר חליפין" עם האל- כאשר יעקב סוגר עם ה' עסקה שהוא יעביר לו 10% אם ה' ישמור עליו- אבל זה יעקב וזאת עסקה קונקרטית. וגם חנה, כאשר היא נותנת את בנה, שמואל, לעלי למקדש- הוא שאול. היא שאלה אותו מה', וכעת משאילה אותו לה'. הילד אינו קורבן, זאת עסקה אחרת.
נדמה לי שהשימוש שלנו היום במושג העלאת קורבן יש בו ציפיה לתמורה, להדדיות. בין אדם לאדם, בין אדם לערך שאמור להתממש. ואילו במקרא הכוונה למעשה של התקרבות.
את מרק העוף כבר הכנתי. יצא טעים (הודות לשורשים ולירוקים שקיבלתי אתמול מחנה היקרה). קצת עבדתי, קצת ישנתי. מנסה בחיים שלי להתקרב, ולא להיות קורבן, ולא לצפות לתמורה או להדדיות.
או לפחות לא להיות מונעת מהציפיה לכך. אני מתקרבת. לא קורבן.
מביאה מהפס קול של הסרט closer. רק בגלל הקרבה הלשונית, ובגלל שזה שיר כל כך יפה. וגם כי מאיה הציגה לי את השיר הזה. אז תחזרי כבר מארה"ב ותמסרי לאמא שלך שאיתך כרגע, מזל טוב ונשיקות וחיבוקים ליום ההולדת.
שבת שלום.

יום שישי, 9 במרץ 2012

מגילת אסתר- מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות?


הבת ה'אין מילים לתאר אותה כמה שהיא מדהימה' של אחותי שגם היא לא חסר לה, שאלה אותה לפני כמה ימים: למה קוראים למגילת אסתר מגילת אסתר? למה לא קוראים לה מגילת פורים או מגילת אחשורוש המלך או מגילת מרדכי? אז אחותי, שהיא כאמור גם היא לא חסר לה, ענתה לה- שאלה טובה מאוד. ומה את חושבת? למה קוראים למגילה הזאת מגילת אסתר? אז זאת שבדיוק לפני 6 שנים נולדה, בפורים, והיא כל כך אוהבת את החג הזה שהוא גם היומולדת שלה וכולם מתחפשים לכבודה, ענתה:
כי אסתר הגיבורה. אם היא לא הייתה מדברת עם המלך ועושה את מה שצריך לעשות, אז היו הורגים את כל היהודים.
ובכך, תמצתה המתוקה המהממת הזאת, שעוד שעות ספורות כולנו נתכנס בירושלים כדי לחגוג לה יום הולדת, את הלב של הדבר. אסתר היא הגיבורה. וגיבור הוא מי שעושה מעשה.
(התמונה: מתוך מגילת אסתר בקומיקס, בהוצאת מטח. עיבוד הטקסט המקראי- שלי. איורים- בלה גולדברג -טייב. קישור בסוף הרושמה לכל המגילה).

איך הפכה אסתר לגיבורה? מיתומה שעושה מה שדוד שלה אומר לה, היא נהייתה גיבורה שמצילה עם! הסיפור זימן את המצב. אבל מה קרה לה, בפנים, שגרם לה לתפוס אומץ?

אני מבקשת לקשור בין פרשת השבוע, כי תישא, לבין סיפור מגילת אסתר- כדי לנסות לענות על השאלה- מה קרה לה בפנים... איך היא תפסה אומץ....
בפרשת השבוע הקודמת, פרשת תצוה, דיברנו על ההידור בבגדי הכהן, על הזהב, על הפאר, על האבנים הטובות. פרשת השבוע שלנו, היא פרשת כי תישא. במרכזה –
חטא העגל. מה הסיפור? משה בושש לבוא, העם מבקש מאהרון , אחיו הכהן של משה, שיעשה
להם פסל, הוא מסכים, מבקש שיביאו לו את כל הזהב שלהם- ויוצר להם פסל. עגל מזהב: אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

שבר. משבר. שבירה. איך הם עשו כזה דבר?!

איך הם עשו? איך לא?! ולא רק משום שמשה בושש לבוא... ולא רק משום שהם באו ממצרים ושם מקובל לראות בפרות כחיות הקשורות בקדושה. אלא כי שניה לפני כן, בפרשה- הועבר המסר שזהב, פאר – הם הקדושה! שהחיצוני המפואר הוא הקרוב ביותר לקודש!
ואם נלך אחורה- בשמות יט, בהתכוננות לקראת מעמד הר סיני- כולם צריכים לכבס את הבגדים לקראת האירוע. אז אפשר בהחלט להבין שהעניין החיצוני, הלבוש, הפאר, הזהב, הנוצץ, הוא הדרך לעבוד את ה'!
מופשט? איזה מופשט? יש איתנו עמוד אש ועמוד ענן כל הזמן. מוחשי ביותר. ומנהיג שעשה קסמים מול פרעה. הכל מוחשי ונראה וגלוי. ובשיא הקדושה- שיא הפאר. זהב!
הזהב, הפאר, הנוצץ- הם מלכודת, מוקש (כך גם בסיפור גדעון בספר שופטים ח פסוק 27- שם גדעון יוצר אפוד זהב לעבודת ה', והעם שוגה ועובד בו עבודה זרה- "ויהי לגדעון וביתו למוקש".).

גם במגילת אסתר, יש הרבה פאר, זהב, שפע, התרברבות, חיצוניות. בממלכת אחשורוש. 180 יום בשנה הוא שותה, השרים מנהלים את הממלכה, מלכה שמוזמנת לבוא יפה בכתר מלכות לראשה (חז"ל מפרשים- בלבד). מרוב פחד שכל הנשים ינהגו כמוה- היא מסולקת. המלכה החדשה שמחפשים- צריכה לענות על שלושה קריטריונים- שתהיה יפה, בתולה וצייתנית. מלך שרוב הזמן הוא שתוי, נותן למי שרוצה לעשות מה שהוא רוצה -לא מברר עם
המן, נגיד, מי זה העם הזה שהוא רוצה להשמיד ומה בדיוק הם עשו שמגיע להם כזה עונש. וגם כאשר אסתר תחשוף בפניו את הדבר- הוא אפילו לא ידע לחבר ולהגיד שזאת היא הקשורה לכך (נכון שמרדכי אמר לה לא להגיד..אבל.. אדוני המלך... תברר קצת על האישה...) המן רוצה להשמיד את מרדכי ואת עמו- על זה שהוא לא משתחווה לו, על זה שהוא מפגין גינוני כבוד חיצוניים לשר המלך. כשהורגים במגילה הזאת – גם תולים על עץ. שכולם יראו.
בקיצור- הכל מוחצן.
אני מבקשת להתמקד בפרק ד במגילת אסתר. כדי להבין מה השינוי הפנימי שהביא את אסתר להיות בעלת כוח ומסוגלות פנימית להציל אומה שלמה. הפרק מתחיל לאחר הצו להשמדת היהודים. כל היהודים אבלים בכל רחבי הממלכה. ומרדכי בא בשק עד לפני ארמון המלך. מביאים לידיעת אסתר את הדבר. והיא שולחת לו בגדים. הוא מסרב לקבל אותם. היא שואלת "לָדַעַת מַה-זֶּה, וְעַל-מַה-זֶּה".
כלומר- היא לא ידעה על הצו. היא הייתה בארמון ולא ידעה מכלום. מה שמפריע לה בנוגע למרדכי זה שהוא לבוש שק. שק הוא סימן לאבל. אבל החיים בארמון הפכו אותה לקצת קהת חושים, אולי, ולכן היא לא שאולת על מה אתה אבל, אלא שולחת לו בגדים. העיקר-שתראה כמו שצריך. ורק אחרי שהוא מסרב, היא מבררת מה הסיפור.
עיצוב הסיפור כל כך יפה כאן. אסתר בארמון. סגורה. מרדכי בחוץ. במרחבי 127 מדינה, בהם יהודים אבלים על השמדתם. הוא בחוץ. את המסרים ביניהם מעביר רץ שליח. אין מפגש. בין פנים לחוץ. אין מפגש.

אז מרדכי מספר לשליח את דבר הצו להשמדת היהודים ואף מביא לו דוגמית מ"פתשגן הכתב"-האגרת שיצא מטעם המלך. ברור שמרדכי פונה אל אסתר כדי שתעשה משהו. ואז היא עונה, תשובה של מי שכבר נמצאת יותר מדי זמן בארמון. תשובה של "הכל" של "כולם" (אם תקראו בתשומת לב, תראו שזה מן צורת דיבור שנדבקת באנשים הנמצאים בארמון – הם מדברים ב"כולם"- כי הם שולטים ב"כולם" ויודעים "הכל".)
אז גם אסתר כזאת: כָּל-עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ
וְעַם-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ יֹדְעִים, אֲשֶׁר כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר
יָבוֹא-אֶל-הַמֶּלֶךְ אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא-יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ
לְהָמִית, לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט-לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת-שַׁרְבִיט הַזָּהָב,
וְחָיָה; וַאֲנִי, לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ--זֶה, שְׁלוֹשִׁים יוֹם

במילים פשוטות- אני לא אסכן את עצמי.
הסברים מועברים למרדכי, והוא פוצח בשורת נימוקים. חדים כתער ולא משכנעים כל כך עבור אסתר....

ראשון: אַל-תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל-הַיְּהוּדִים....
את חושבת שאת מוגנת בארמון? שאת כבר לא קשורה ליהודים?
שני: כִּי אִם-הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי, בָּעֵת הַזֹּאת--רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר....
נימוק רע מאוד- אז למה שאתסר תסכן את חייה "שמקום אחר" (אלהים?) יצילו את היהודים.
שלישי: וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ...
עבור יתומה, מנותקת מארצה, ששמה המקומי הוא שמה הרשמי (אסתר) ושמה היהודי
רק נזכר (הדסה)- זה ממה לא נימוק. מילא היא כבר אבודה ואומצה על ידי הפרסים.
רביעי: וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת,הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת....

הזמן. העת זאת. השאלה המהדהדת. השימוש במילה שיכולות להיות לה אין סוף משמעויות "מלכות".
מה זה אומר- שיש לך ייעוד? תפקיד? או אולי - הזדמנות?
ומהי המלכות? כותרת תפקיד? אוסף של תכונות שהרגע הזה מחלץ מתוכך? או
שמלכות זאת תכונה פנימית? מלכות זה עושר? זה זהב? זה ארמון? או שמלכות זה מנהיגות?
זה אחריות? זה מחוייבות? זה אתגר זה סיכון?
זאת השאלה לגבי בגדי הכהן, זאת השאלה לגבי מעמד הר סיני, וזאת השאלה
לגבי היהדות והתרבות העברית היום, וזאת השאלה לגבי אסתר- את מהחוץ אל החוץ, או שאת
מהחוץ אל הפנים- ומשם החוצה?
ולנימוק הזה, לשאלה הזאת, היא קשובה. שאלה שמציגה את המלכות באור
ניאון קר, או באש הלהבה-את תחליטי איזה מן מלכה את. ומה סוג הנוכחות שלך בתפקיד.
ואז, פורצת מתוך אסתר- המלכה. ברגע אחד. היא מחלקת הוראת למדרכי:

כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי
וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם--גַּם-אֲנִי
וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן; וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת,
וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי.

ומעכשיו, מרדכי הוא זה שעושה את מה שאסתר אומרת:
וַיַּעֲבֹר, מָרְדֳּכָי; וַיַּעַשׂ, כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוְּתָה עָלָיו
אֶסְתֵּר.

ושיאו של הדבר, בעיני- הוא בהתכוננות של אסתר לקראת הפניה למלך (תכנית מופתית שעוד ידובר בה).
פרק ה פסוק 1: " וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית-הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית, נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ; וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ, בְּבֵית הַמַּלְכוּת, נֹכַח, פֶּתַח הַבָּיִת."
את המלכות היא לובשת. אולי זה כבר משהו בתוכה, שרק צריך לתת לו ביטוי חיצוני, ואולי זה אקט חיצוני, שאמור לנסוך בה כח ותעוזה, לעורר ולחלץ מתוכה את הכוחות הטמונים בה. והנה היא כבר עברה שלב- היא בחצר הפנימית... לא רק של הארמון- אלא של עצמה...

וּמִי יוֹדֵעַ--אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת....
חג שמח!

תודה לקבוצת הלומדים איתי בעלמא בקורס "נשים מפתות במקרא ולא במקרע", על מפגש הלימוד השבוע בנושא מגילת אסתר, מתוכו הבאתי דברים לכאן. תודה לד"ר רוחמה וויס על דברים ששמעתי ממנה
פעם והיו השראה לדברים אלה. תודה לאחותי שסיפרה לי את הסיפור ולבתה המתוקה שאני
צריכה לרוץ ולהספיק עוד לקנות לה מתנה, תודה לך על השאלה, וגם על התשובה. ברשותך
הרחבתי מעט.
חג שמח!
מוזמנים לקרוא את מגילת אסתר בקומיקס שהפקנו במטח

השיר שאחשורוש שר לאסתר כשהיא מצאה חן בעיניו:

יום שישי, 2 במרץ 2012

פרשת תצווה. שמתי לי פודרה?

פרשת תצוה.
שמות כז 20 עד ל 10. במרכזה של הפרשה- פירוט של בגדי הכהן הגדול בבואו אל המשכן. "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת.... (שמות כח 2) בגדי זהב, ציץ, תפארת, שהם, אבנים, פיתוחים, חותם... פסוקים ארוכים המתארים את בגדי הכהן.
תיאור תהליך קפדני שבסופו תוצאה מהודרת- תיאור שאותי כמעט מביך. מביך בהידור, בהתעסקות ה"לא רוחנית" הזאת. בגשמי ובמפואר. הכהנים, זה ידוע, הם פקידים, טכנוקרטיים. אבל גם בבירוקרטיה, אפשר להבחין בין סעיפים שהם מהות לבין סעיפי הידור. כל כך הרבה פרטים, השקעה, מלל על ההידור הזה, על הפרטים, על הזהב, על הכבוד, על התפארת...
זה מביך כי לא ככה אני מדמיינת את עבודת ה'. אני לא אדם דתי ולא אדם מאמין, אבל יש לי חיבה לסיפורי החסידים על הילד השורק וכך נפתחים שערי שמיים, ויש לי סלידה מזה שאנשים משלמים מאות דולרים לכיסא בבית כנסת, או מנשקים מזוזה, או ספר תורה. כי המהות היא לא בקליפה.
זה מביך אותי כי מי שמכיר אותי יודע שאני מתלבשת תמיד מאוד פשוט. ג'ינס. חולצה אפורה או שחורה. תמיד פחות או יותר אותו סוודר. מתאפרת מאוד בעדינות. וגם רק לעתים. קצת דומה לחלק מהאנשים שסביבי, ומאוד שונה מהרבה נשים ואנשים שעסוקים הרבה במראה- האיפור הבגדים התכשיטים העקבים המותגים. אין בזה טוב או רע. זה פשוט לא אני. שאני נכנסת לחנות בגדים אינ מחפשת שם את הבגדים שכבר יש לי בארון. למה? הרבה סיבות. בין היתר כי זה לא הכי חשוב בעיני. זה חשוב. אבל לא הכי חשוב. מדויק ומכבד -כן. גוזל הרבה זמן מהעיסוק בדברים שלי הם חשובים יותר- לא.
אמנם, מי שעוסק בתורה, חייב לשמור על בגדים נקיים, כדי לכבד את התורה שהוא עוסק בה- מתוך דברי חז"ל: "כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה" (מסכת שבת קיד א). אבל איך מכביסה וגיהוץ הגענו לכסף וזהב?
הרי כאשר דוד המלך, בעוד הרבה פרקים, ישב בארמונו המפואר, ויראה את המשכן באוהל המועד, "עלוב" הוא מיד נזעק: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה" (שמואל ב ז פסוק 1)
גם נתן הנביא מסכים איתו, ומיד הם מחליטים שצריך לבנות בית מקדש- בית מפואר לארון ה', לתורה, לברית. זאת התכנית שלהם... אבל לה' יש תכנית אחרת! עוד באותו הלילה ה' נגלה אל הנביא ונוזף בו, ומבטל את תכנית המקדש, הבית המפואר לארון ה'. מי ביקש מכם בכלל...? ממתי ה' צריך בית?
והנה כאן – לא רק גשמיות, ביגוד חיצוני, מעטפת. אלא שהביגוד יש בו הידור, זהב, כסף, פאר... כמעט כפירה בעיקר.
אני מבקשת להציע שלוש הצעות להתמודדות עם המבוכה שלי.
אחת – הקשורה לנצח. אהרון ובניו חיו בדור שהיה שם. בהר סיני. הכהנים הבאים – שאמורים לתפקד בקודש- אמורים להיות ניזונים מהעבר. מהתרשמות, ובעיקר- מהנחיות ברורות. ועל כן, בגדי הכהן, כמו כל פירוט עבודת הכהנים, צריכים להיות מפורטים ובהירים. (למעוניינים- אפשר להיכנס לתורת המקורות ולטענה כי למעשה פסוקים אלה הם מקור כהני).
זה מסביר את הפירוט, אבל זה לא מסביר את הלבוש, ואת ההידור.
אם כך, להצעה השניה. בימים אלה, אנו נערכים לקראת חג פורים. חג שאחד ממנהגיו הוא מנהג התחפושות. מקור המנהג הוא לא במגילת אסתר, אלא מנהג אירופאי מאוחר, שאימצו היהודים (כנראה קרנבלים בונציה, מהמאה ה-14). אולם גם בתוך מגילת אתר עניין הלבוש והבגד הוא מוטיב. ושתי שנדרשת לבוא בכתר מלכות (וחז"ל דורשים- בכתר מלכות בלבד, כלומר ללא בגדים), מרדכי שלובש שק ואפר ומסרב להחליף את בגדיו, המן שמצווה להלביש את מרדכי בבגדי המלך, להושיבו על סוסו של המלך, להוליך אותו ברחובות ולהכריז- ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו! ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו!. הבגד נוכח, והבגד הוא דרך, בתוך המחזה הזה, להביע רגשות, עמדות ותפקידים.
אחד הרגעים היפים ביותר הקשורים לבגדים במגילת אסתר, הקשור ב.. אסתר.
כאשר מרדכי מעביר לאסתר מסרים בהם הוא דורש ממנה לקחת אחריות ולהציל את עמה, ולא לחשוב שהיא מוגנת כשהיא בארמון המלך... מרדכי אומר לה משפט נוקב, חזק, ושואל אותה: ... וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת? (פרק ד פסוק 14). http://kodesh.mikranet.org.il/i/tr/t3304.htm
מהי המלכות...? מינוי? תחושה? שליטה? אחריות? כוח? זה רגע אחד או קו שעוברים לנצח? זה תפקיד? תכונות פנימיות? כורח הנסיבות? רגע שמחייב לפעולה ולא רק מוציא אלא ממציא מתוך אדם כוחות? שווה להתעכב רגע ולחשוב על השאלה הזאת בחיים שלנו.
אסתר משתכנעת ומבינה שהיא צריכה לעשות מעשה. ואז... כדי להיכנס לתוך התפקיד, המינוי, האחריות שהיא לקחה על עצמה... היא לובשת בגדי מלכות " וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת..." פרק ה פסוק 1
כלומר- לשיטתה- ואולי גם לשיטת הכהן הגדול- כדי להיכנס לתפקיד, כדי להיות שם לגמרי, דווקא כדי שזאת לא תהיה תחפושת – צריך ללבוש בגד חיצוני, שמחלחל אל הפנים.

אולם עדיין לא ענינו על שאלות ההידור. מה ההתקשטות המרובה הזאת? ולהצעה השלישית... כשקראתי את הדברים, פתאום הכהן היה נדמה לי כמו כלה ביום חתונתה. ואז הבנתי משהו שלא הבנתי בפעמים הקודמות שקראתי את הפרשה. אנחנו עדיין בסצינת הברית. משה עדיין בהר. הטקס עדיין בעיצומו. בכל מיני פלגים וזרמים ביהדות, וגם אפילו בתוך התנ"ך עצמו, אפשר לזהות תפיסה של יחסי ה' וישראל כמו יחסי בעל ואישה ואת הברית- כברית נישואין .הנה ירמיהו, פרק ב פסוק 2 " כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" .http://kodesh.mikranet.org.il/i/tr/t1102.htm
כאמור, אני לא אדם דתי, אבל אני אוהבת את הרעיון הזה. שאולי, אולי, אולי הכהן, כנציג העם בקודש, מתקשט ומתייפה כמו כלה ביום חתונה, לקראת הברית עם הקדוש ברוך הוא. הברית המתחדשת תדיר.
קצת כמו בשיר שהלחין ושר אביתר בנאי למילותיה של שריל פרו מתוך ספר הילדים אמא אווזה, בתרגומו של אורי סלע. אסוציאציה פרועה שלי...

שבת שלום. מוזמנים להתלבש יפה לכבוד משהו