מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום שישי, 25 בינואר 2013

פרשת בשלח. יהיה בסדר, באחריות.


פרשת בשלח

אני מבקשת לדבר היום על זה שיהיה בסדר. למילים "יהיה בסדר" ו"סמוך" כבר יצא שם רע בתרבות שלנו. מילים נרדפות לחפיפניקיות, לחוסר רצינות וחוסר אחריות.  אבל היום אני מבקשת להחזיר עטרה ליושנה. להחזיר אמונה ותקווה לזה "שיהיה בסדר".
תגידו- הרי אי אפשר לקבל החלטות על בסיס התקווה שיהיה בסדר. זה לא רציני, זה לא אחראי, זה מועד לכישלון. על בסיס מה מקווים שיהיה בסדר? על בסיס מה פועלים? על בסיס זה ש"יהיה בסדר"? סתם מילים, לא? לא. נחליף את "יהיה בסדר" בתקווה או אמונה, או חזון, או אפילו תכנית פעולה. ואפשר לקפוץ למים.

אבל... למה בכלל לדבר על אנשים אמיצים בפרשת בשלח? שאלה טובה. כל מה שקורה בפרשה הזאת, הוא מעשה האלהים. הרי בכלל אין פה אשים בפרשה.  גם ההובלה של משה ואהרון את בני ישראל, גם ההתנהלות של המצרים, גם של בני ישראל. ובעיקר- יש בפרשה הזאת המון ניסים פלאיים, ממש לא מעשי ידי אדם, אלא ידי האלהים.

למי שרוצה, בכמה מילים על מה שקורה בפרשה:
ישראל בורחים ממצרים לאחר ליל שימורים של מכת בכורות למצרים... פני ישראל למדבר... ומשם, מי יודע לאן? בהולים הולכים אחרי משה ואהרון.  לפניהם עמוד ענן ובלילה- עמוד של אש מאיר את דרכם. הולכים אל ארץ מובטחת שמעולם לא ראו ולא חלמו עליה. לפניהם ים סוף, מאחוריהם המצרים... קצת מדאיג... אבל! לא לדאוג! הפרשה שלנו מלאה בניסים שאלהים עושה להם!! הראשון והמפורסם  מכולם- חציית ים סוף! מצרים מאחורה, ים מקדימה, בהלה גדולה, ואלהים אדירים פתוח בפני ישראל את ים סוף, "וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם, בַּיַּבָּשָׁה; וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה, מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם" (יד 22) וכשהמצרים מגיעים ורודפים אחרי ישראל- אלהים מגן על ישראל, וסוגר על המצרים את הים! איזה נס בלתי נשכח!! בני ישראל שרים את שירת הים  מלאי תודה, אבל בשניה שכמה ימים אחרי כן חסרים להם מים, והמים שברשותם מרים, בשניה הם שוכחים את חציית יום סוף ומתלוננים תלונות קשות למשה. אין שום בעיה- שוב נס, אלהים מנחה את משה לזרוק עץ לתוך המים והמים נהיים מתוקים. נפלא. ממשיכים. עכשיו אנחנו רעבים. משה! למה הוצאת אותנו מסיר הבשר.. אתה רוצה להרוג אותנו... שוב טענות ותלונות. אין שום בעיה, אומר אלהים, ומוריד מהשמיים את המן. כולל הוראות והנחיות ברורות- שכל אחד ייקח כמה שצריך, ושלא ישמרו עד הבוקר. מחר יהיה עוד. אבל אי אפשר לבקש ממי שהיו עד אתמול עבדים שבאמת יאמינו שמחר יהיה עוד אוכל. אז הם שומרים. והכל נהיה תולעים. לא לשמור, אמרתי, כועס אלהים, אבל ממשיך ומספק אוכל, גם כשהם מפשלים ולוקחים בשבת. נס! ואחר כך, שוב אין מים, והעם מתלונן, ואלהים מנחה את משה להכות בסלע כדי שיצאו ממנו מים. נס! ואז... אבוי! עמלק באים להילחם נגדינו...! אבל, אל דאגה! גם הפעם אלהים מחולל נס, וכאשר משה מרים את ידיו- ישראל גוברים ומנצחים.
אין מה לדבר. פרשה גדושה וממלאה בניסים למען ישראל מצד אלהים. ומצד בני ישראל... לא משהו... בעיקר טענות, חוסר שביעות רצון, חוסר אמונה, תלונות. מצד אחד אי אפשר לטעון כנגד ישראל, אחרי 400 שנים של עבדות במצרים. מצד שני- זה באמת לא נעים, כל הזמן אלהים עושה להם ניסים ושום דבר לא מחלחל שם, תמיד קטני אמונה, מפקפקים, רוטנים.

אינני יודעת אם גם חז"ל חשו בחוסר האיזון בפרשה בין הניסים שאלהים עושה לישראל לבין כפיות הטובה וקטנות האמונה של ישראל, אבל אולי משום כך הוסיפו במדרש האגדה סיפור על דמות בשם נחשון בן עמינדב. נחשון מופיע בתורה בתחילת ספר שמות, ומוזכר כגיס של אהרון (אזכור מוזר בפני עצמו), אבל הסיפור שלפנינו לא מופיע בתורה אלא במדרשי חז"ל. סיפור שמתרחש רגע לפני שים סוף נפתח בפני ישראל:
אָמַר לוֹ רַ' יְהוּדָה.... אֶלָּא זֶה אוֹמֵר: אֵין אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם, וְזֶה אוֹמֵר: אֵין אֲנִי יוֹרֵד תְּחִלָּה לַיָּם. מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין וְנוֹטְלִין עֵצָה אֵלּוּ וָאֵלּוּ, קָפַץ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב וְיָרַד לַיָּם תְּחִלָּה. ( מסכת סוטה לו, ל"ז, מכילתא בשלח - ויהי ה(

לפני שאלהים אפילו הספיק לפתוח את ים סוף, הייתה התרחשות אנושית, לפי האגדה. של לחץ וריבים. לא מאוד זר לנו. המצרים מאחורינו, לפנינו הים. מה עושים? לחץ גדול ותחושה שצריך לקבל החלטה במהירות. או לעשות מעשה או להתפלל לנס. ובני ישראל- עומדים ומתווכחים. הם לא מתפללים לפי האגדה, כי איזה אלהים יש בכלל. אלא מחליטים לעשות מעשה. איזה מעשה? לחזור אחורה? לקפוץ למים? נדמה, מתוך האגדה התלמודית, שברור לכולם שקפיצה למים עדיפה על פני המתנה למצרים (אולי מתוך מחשבה שאפשר לשחות בים סוף, ואולי מתוך מחשבה שהכניסה למים תהיה על תקן התאבדות, אבל אולי זה עדיף על פני מוות בידי המצרים. אין לדעת). אבל, ההתלבטות והקושי עוד לא נגמרו- מי יקפוץ ראשון? מי יהיה האחד שיבדוק בשביל כולם אם זה אפשרי בכלל? כולם זורקים על כולם את המשימה, את האחריות. מי יקפוץ ראשון למים? והנה, רק נחשון קופץ למים. ירד לים תחילה. אולי מתוך שנמאס לו מהוויכוחים, אולי משום שהיה בו את רגש האחריות, אולי את האומץ לעשות מעשה חלוצי, ראשון, אולי הייתה בו האמונה שיהיה בסדר. כן, לקפוץ למים ולקוות, לדעת שיהיה בסדר.

יש המפרשים שבזכות הקפיצה של נחשון למים פתח ה' את ים סוף. כלומר נחשון לא ניבא את זה שאלהים יפתח את ים סוף, אלא גרם לכך שאלהים יפתח את הים. באמצעות הצעד הראשון, האמיץ, של "יהיה בסדר" אנחנו יכולים לקבוע מציאות. הכל  בסדר. ואולי זה כלל לא נס. מי שבא בביטחון,  מצליח לחולל מציאות.
ואני לא מדברת על שחצנות, על שאננות, על יהירות, על חוסר צניעות, על דריכה על אחרים, על אלימות, על בריונות. מדברת על החלק הטוב- של האומץ לעשות מעשה, על לקיחת אחריות, על היכולת לתרגם את המילים "יהיה בסדר" לשני כיוונים- האחד, כיוון של חזון, של אמונה, של חלום ותקווה. והשני- לכיוון המעשי של בניית תכנית, של הגדרת יעדים, של עשיה, שהיא היא עצמה מהווה את רשת הביטחון. בעצם הפעולה של עצמי, אני בונה עוגן, בשר ובסיס למילים שיכולות "יהיה בסדר". מילים שיכולות להתפרש כשרלטניות, כתמימות, אבל גם כהבטחה לעשייה.

אני לא יודעת למה חז"ל בחרו להוסיף את האגדה הזאת, אבל נפלא בעיני שהיה חסר להם בפרשה מעשה אנושי, אחראי ואמיץ, על רקע אינסוף הקיטורים וכפיות טובה של בני ישראל בפרשה.

בנימה פוליטית, אחרי שבוע סוער, אביא את המשך המדרש המספר על נחשון, שהיה בן לשבט יהודה: "... לְפִיכָךְ זָכָה יְהוּדָה לַעֲשׂוֹת מֶמְשָׁלָה בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו". 
אז אולי, אפשר לקוות, שמי שיזכה לעשות ממשלה בישראל, יהיה איש אמיץ ושנוכל לסמוך עליו שכשהוא אומר "יהיה בסדר", יש בכך גם חזון וגם עשייה.

בנימה אישית- האפשרות השניה שלא יהיה בסדר או שנחכה לנס. מאחלת לכולנו למצוא בתוכנו נחשון. לכל אחד ואחת יש שעות קשות, תקופות לא פשוטות. צמתים ורגעים שיש תחושה, ואולי אפילו מציאות כזו- שהמצרים מאחורינו והים לפנינו ואין מוצא. מאחלת לכולנו למצוא בתוכנו כזה נחשון אמיץ שמצליח גם ובעיקר בשעת הלחץ והדחק והמצוקה הנוראה, לקחת אחריות. כזה נחשון שמוצא בתוכו את הכוחות לצייר חזון של תקווה, ומוצא בתוכו את היכולת לעשות מעשה, לקפוץ למים. מי בא? 

שולחת לכולכם שיר של אמונה. יהיה בסדר. שבת שלום. 

יום שבת, 19 בינואר 2013

פרשת בא. על החרות הזאת.


פרשת בא (שמות י 1- יג 16)

פרשת בא היא פרשה דרמטית ומכרעת בתולדות עם ישראל. הפרשה מתארת את המכות האחרונות במכות מצרים- ארבה, חושך ומכת בכורות. מכת בכורות מתרחשת בסיום לילה של הכנות בהולות, של הערכות חפוזה לפני היציאה ממצרים. זהו, הרגע הגדול הגיע. מעבדות לחירות. עוד הנחיות אחרונות, ויוצאים לדרך. ומה בהנחיות האחרונות? מפתיע, אבל ההנחיות לא מדברות על נהלי הליכה במדבר, לא על תפקיד המאסף, לא על  זבח ותודה לאלהים באותו הלילה. הוראה אחת המתייחסת לסימון מזוזות בתי בני ישראל, ובעיקר- שגרת החיים בעתיד- הנחיות כיצד לזכור בעתיד את האירוע הגדול שקורה עכשיו. כיצד זוכרים?

יש בפרשה כמה קווים מנחים לשאלה כיצד מעצבים זכרון. בדרך של קביעת חוק לעתיד- על יצירת החג, במועד קבוע. והתנהגויות שנקבעות בחג- אכילת מצות, העלאת קורבן פסח, קריאה בתורה. מימד נוסף בתהליך עיצוב הזכרון הוא ההתייחסות לדורות הבאים- חזרה על המילה זכרון, התייחסות לשאלות הבנים, שינבעו מתוך המעשים וההתנהגויות מעוררי הסקרנות. "וְהָיָה, כִּי-יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, לָכֶם" (יב פס' 26). מצוות נוספות הן מצוות התפילין ומצוות פדיון הבן. מהו פדיון הבן? "שחרור" הבן הבכור מהיותו שייך לאל באמצעות תחליף, פדיון, שהרי אלמלא כן, היה הבן הבכור שייך לאל. המון כבלים וחוקים. איזה מן חירות זו? והכתוב בעצמו מודה- שהבנים ישאלו מה העבודה הזאת לכם? כלומר- עדיין יש עבודה. אין חירות. אז מה עשינו בזה?

אני מבקשת עוד רגע להתעכב על ההתנהגויות  המוזרות ... אם הרגע יצאנו ממצרים ואנחנו בדרך לארץ זבת חלב ודבש,  למה לאכול מצות ולחקות את לחם העוני שאכלנו אז? אם הרגע יצאנו ממצרים ואנחנו בדרכינו לחיי חירות, למה לכבול את עצמנו ברצועות התפילין? אם הרגע אלהים הכה את כל בכורי מצרים, והראה לנו שהוא בצד שלנו, אז למה לשעבד את הבנים הבכורים שלנו? מדוע צריך לפדות אותם? מה, אנחנו בסכנה? כלומר, לא רק שאנחנו ממשיכים לעבוד, ולהיות כבולים בהנחיות, אלא שההנחיות עצמן- נדמה שנוגעות בשורש הכבלים, ולא משחררות כלל. כבולים בתפילין, כבולים בהקרבת הבכורים לאל, כבולים עדיין בלחם העוני.  אז איפה החירות?

בין העבדות לעבודה. אין חירות מוחלטת, ולעולם לא באמת משוחרר מכבלים. ברמה הבסיסית- הצורך של כל יצור חי בכבלים פיזיים של הצורך באוכל, בשינה. ואם ברמות הגבוהות היותר (אם נלך לפי ממדרג הצרכים של מסלאו), הצורך בהגנה, בתחושת שייכות, כבוד והערכה, ומימוש עצמי.
ובכל אחת מהמדרגות הללו- אנחנו קשורים, תלויים, ולפעמים גם כבולים- לדברים חיצוניים לנו, וגם לכבלים הפנימיים.

אנחנו צריכים את השמש ואת הגשם כדי שיהיה לנו אוכל, ואת קורת הגג שתגן מפני הרוח והסופה. ואת החברים ואת המשפחה ואת האהובים והאוהבים כדי להרגיש שאנחנו חלק, שייכים. כל אחד והמנות שלו. גם אם אלה קשרים רופפים למין האנושי. צריכים את המראה האנושית, את המילה הטובה, את הפידבק. וצריכים את המראה שלנו לעצמנו, כדי לממש ולהיות מי שאנחנו רוצים באמת להיות. שם החופש האמיתי? שם החירות? כל אחד ושלו. בעצמת הכבלים שלו לאמת הפנימית, לאמת חיצונית, למה שיהיה ולמה שהיה. אז אנחנו צריכים את כל כלה, ולא באמת חופשיים.

ובתוך כל אלה- אני יודעת. התשלומים על האוטו, ושכר הדירה, ויוקר המחיה, ולא יהיה חו"ל השנה,  והחלומות על דירה, והחרדה הקיומית לעניין הפרנסה, ודאגה לבריאות, שהגוף הזה ימשיך לתפקיד, והראש והלב, כי זה המכשיר הבסיסי לקיום, לפרנסה, לדאגה לילדים ולמשפחה. ואי אפשר לעשות כל היום רק מה שרוצים, יש מחירים ומשמעויות, והחיים מורכבים. 

אז איפה החירות? אם עדיין כרוכים בכבלים? נדמה לי, שבראש ובראשונה- במרחב התודעה. בין עבדות לעבודה. המשקל שאנחנו נותנים לתולעת המכרסמת של הדאגות והכבלים. היכולת להגביל אותה, לאלף אותה, ולא להיות משעובדים לה.  והנה ההתנהגויות המוזרות האלה, שנדמה שמקבעות את השעבוד, מתברר שנותנות לה מסגרת ומגבילות את תחושת העבדות. הנה לחם העוני. שבעה ימים לחם עוני, כתזכורת. וכל שאר השנה, חלב ודבש. וצריך לעטוף את הגוף ברצועות התפילין, את הראש, את הידיים, כדי לזכור ולהודות ולהתפלל. ואחר כך מורידים אותן, והראש והידיים והלב חופשיים ליצירה ולעשייה. והבכור, לא באמת צריך להקריב אותו לאל. צריך לזכור שהופקד בידי, ועלי לדאוג לו, אבל לא להקריב אותו, אלא אפשר לפדות אותו, את חירותו. כל אחד יקרא לזה איך שהוא רוצה- תורה, משמעת עצמית, התבגרות. לא משנה. אבל נדמה לי שיש משהו כמעט ילדותי במצב שבו אדם לא מרשה לעצמו כלום. כמו הורה מבועת של עצמו- עדיף לא להרשות שום דבר, מאשר להתבונן, לברור ולהחליט מה באמת אסור ומה כל כך טעים וכדאי שיהיה מותר.

ההברקה, התרגיל, הוא הגבלת תשלום מסי העבדות. יש זמן מסוים, מצב מסוים בו אני כבול, ויתר הזמן משוחרר. ומה אז? משוחרר. אמיתי. חופשי לעשות בחיים החד פעמיים האלה ככל העולה על רוחי. מעצם היותי לא עבד, בן חורין. מותר לצאת ממצרים. הפרשה מרשה. להיות בן חורין זה לא חוצפה, או דרישה מוגזמת. זה ערך.

יש כבלים, יש מציאות, אני יודעת. ובתוך כל זה יש מרחב אינסופי ולא מנוצל שבו אנחנו שמים לעצמנו סייגים. של הרגלים, של מקובעות, של כלא עיניים ולב שלא מאפשר לנו לראות, לחדש, להעיז. לחיות את החיים האלה, בני חורין. כבולים, אך במידה. לא צריך לדפוק את הראש בקיר, ולא צריך לקפוץ בנג'י. אבל בין המקום שבו אנחנו עומדים עכשיו לבין קצה הצוק, יש עוד שדה עצום ומופלא של הזדמנויות, נופים, חוויות ומעשים שמעולם עוד לא עשינו. אפשרויות לגיוון הבגדים, הבית, הדרך לעבודה. הזדמנויות לשיפור התנאים, לפעמים ממש בתזוזה קלה. אפילו לשחק עם עצמנו בשינוי, ולו לרגע של דרכי החשיבה. החירות לחשוב אחרת, להמציא את עצמנו מחדש. והחיים האלה, מזכירה לנו הפרשה, הם חד פעמיים. כל מה שנעשה עכשיו- יהיה הסיפור שלנו את עצמנו לעצמנו ולילדים. ומה שלא נעשה- לעולם לא ייעשה, ולעולם לא ייכתב בספר דברי הימים שלנו.

אז מה הסיפור שלכם?

השבוע ציינו 43 שנים למותה של לאה גולדברג. באחד משיריה, שירי סוף הדרך היא כותבת כך :


לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.


אל תחכו לסוף הדרך כדי לחיות את החיים שאתם רוצים לחיות.

שבוע טוב. I wanna fly away. זה ככה בשביל ההשראה.



יום שבת, 12 בינואר 2013

פרשת וארא. האומץ לחירות.


כשלמדתי לתואר הראשון בירושלים, כבר אז, גם אז, לא הייתה לי סבלנות לשגרה (טוב, זה התחיל מהגן). מבועתת מהמחשבה שכל שבוע נראה אותו הדבר. מערכת לימודים קבועה, מערכת עבודה קבועה. אהבתי את הלימודים, אהבתי את העבודה, השתגעתי מהשגרה. האוטו שלי כבר ידע את הדרך ממקום למקום, לא הוא ולא אני הסתקרנו לגלות מה ילד יום. נפלנו לתוך שגרת היום היום, מתוכנתים היטב. אפשר שזה טוב- מה יש לעצור כל הזמן לבדוק ולשנות. זה מה שבחרתי לשלוש שנים האלה וקדימה. אבל הנפש... והגלגלים... אי אפשר בכל יום לנסוע את אותו המסלול, לעשות את אותה הדרך. הרגשתי כבולה בכלא שאני עצמי יצרתי. זוכרת שהתקשרתי לאבא שלי מהאוטו בדרך חזרה מהאוניברסיטה, לכיוון הבית, כבר מכירה את סדר הרמזורים בצומת. קודם הממשיכים מכיוון ממילא לכיוון אגרון וכיכר המלכים, ואז אנחנו, מהר הצופים לכיוון עמק רפאים. רמזור קצר. אני בטח אהיה בסיבוב השלישי. לא מפתיע. אני משתגעת אמרתי לו. יש לך אוטו- סעי לטייל. אני לא יכולה. יש לי לימודים מחר. ועבודה. אז תלכי לאכול סטייק. אני לא רעבה. אני לא אמרתי שאת רעבה. גם אני לא אמרתי שאת רעבה. תאכלי סטייק. אבא, אוכל זה לא פתרון! אני לא אמרתי שזה פתרון. תאכלי סטייק. טוב, טוב, מה זה קשור עכשיו. אני מדברת על השגרה והוא מדבר איתי על סטייק. חניתי בבית היפה שלי ו... חיפשתי שותפים לסטייק באמצע היום. כולם היו עסוקים וחשובים ובאמצע. אז... הלכתי לבד. אחד הסטייקים הכי טעימים שאכלתי. 

פרשת וארא (שמות ו 2 עד ט 35) מתארת את מרבית מכות מצרים ואת מהלכי הקוסמות של משה ואהרון מול המלך פרעה, במטרה לשכנע אותו: שלח את עמי. באופן טבעי, משה פונה אל פרעה, כיוון שבידיו המפתח לשער מצרים, המפתח לחירות בני ישראל.
אולם אם נקרא את תחילת הפרשה, נגלה כי משה פונה בראש ובראשונה לבני ישראל. ומזכיר להם את ההתחייבות שלו לקיום הברית. ה' פונה לבני ישראל דרך משה, ומציע להם לגאול אותם מסבלתם, להציל אותם מעבודתם. " וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים..." להביא אותם לארץ  המובטחת ולחיות באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

האמת? נשמע דיל מעולה. כל מה שישראל צריכים לעשות זה רק להרפות, לתת לה' לקיים את הבטחתו, שהוא עצמו בא וטורח ומזכיר אותה, לתת לו הציל אותם ולתת לו להיות האלהים שלהם. ובתמורה- יקבלו חירות, הפסקת הסבל, ריבונות וחיים בארץ מובטחת.
אבל בני ישראל לא מוכנים לעסקה. למה? רוצים לשפר תנאים? הערות לחוזה? מבקשים אישור למטען חורג ביציאה ממצרים?  גבולות הארץ? רוצים גם זבת חלב וגם זבת דבש? לא מתפשרים על מחלקת עסקים בדרך לארץ המובטחת?

לא, זה ממש לא העניין. ישראל אפילו לא מקשיבים למשה. מדוע? "... מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (פס' 9)
נותנים לכם חופש וגאולה מהעבודה הקשה, מעבדות, ואתם אפילו לא מוכנים לשמוע בגל... העבודה הקשה?! איך תצאו מהמעגל הזה אי פעם? עוד לפני שנפנה לפרשנים- יכולים אנחנו לפרש, לראות ואפילו למפעמים ממש להרגיש את המצב. בו אנחנו לא מסוגלים להקשיב לדברי גאולה, חירות והצלה מפאת קוצר הרוח שלנו, מפאת העבודה הקשה. סרט? מסעדה? הופעה או קונצרט? טיול לצפון? נסיעה לחו"ל? לעזוב את העבודה? להתגרש? להתחיל מחדש? לעשות שינוי בחיים? לראות דברים מזווית קצת אחרת? לא מוכנים לשמוע על כלום. כל כך שקועים ב" סִבְלֹת מִצְרַיִם" שלנו, שאפילו לא מסוגלים לשמוע על אפשרות אחרת. עוד לא לעשות כלום, רק לשמוע. איזור הנוחות, גם אם הוא מכיל סבל, קושי, צרה- עדיף על פני השינוי. כך אנחנו לפעמים. קצרי נשימה. קצרי רוח. קצרי שאר הרו המאפשר לראות אפשרות אחרת, כיון מחשבה אחר.

פרשנים, כך נדמה לי, הבינו את המצב הנפשי הזה, וניסו לפרק את המושג "קצר רח ועבודה קשה".
הרמב"ן מפרש-  "וקוצר הרוח הוא פחדם שלא יהרגם פרעה בחרב...ועבודה קשה הוא הדוחק, שהיו הנוגשים אצים בהם ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו". כלומר קוצר הרוח הוא פנימי, הפחד, ועבודה קשה היא הדוחק החיצוני. ובתווך- האדם לחוץ במלחציים.
גם ארבנאל מפריד בין הקוצר הרוח לבין העבודה הקשה. לפי קוצר הרוח הוא נפשי, ואילו העבודה הקשה היא בגוף: "הן שתי סיבות, הא' "קוצר רוח" שקצרה נפשם בעמלם, והב' בעבודה קשה שהיו עושים, שלא היה להם פנאי אפילו לשמוע בשורות טובות, והיה אם כן הקוצר רוח בנפש, והעבודה הקשה בגוף". מוכר לכם?
פירוש רש"י לעניין קוצר הרוח, הוא פירוש פלסטי ומוחשי מאוד :"כל מי שהוא מיצר רוחו [הופך רוחו לצרה] ונשימתו קצרה ואינו יכול להאריך בנשימתו". ממש תיאור של קוצר נשימה. כך גם פירוש כלי יקר- "הייתה נשימתן קצרה כאיש מבוהל תיאור פלסטי כל כך שלנו, לאורך כל היום. קצרי נשימה, מבוהלים.
פירוש "אור החיים" מדבר על דלות חיי הנפש: "לזה ייקרא קוצר רוח, כי התורה מרחבת ליבו של אדם". ולהבנתי לא מדובר בהכרח על תורה, אלא על כל לימוד והרחבת הדעת, הרחבת עולמנו הצר כנמלה. שאנחנו מסרבים לו כי למי יש זמן עכשיו לקרוא ספר או ללכת להרצאה או אפילו לפתוח איזה אתר שמסביר על תופעה שלא הכרנו ולא בהכרח על לוח השידורים או על הרכבת הקרובה.
הפרשן ספורנו גוזר מתהילים עח : "דּוֹר, לֹא-הֵכִין לִבּוֹ;    וְלֹא-נֶאֶמְנָה אֶת-אֵל רוּחוֹ" כי הרוח קשורה אל הלב. : "...לא נתנו לב להתבונן"
ומרחיבה על עניין ה"דור" נחמה ליבוביץ': . "דור מדוכא ומושפל אינו קולט את הנאמר לו: לא את דברי הנחמה לימים קרובים, ולא את דברי ההוד לעתיד הרחוק".

עד כאן- הצגנו את דבריו של משה כמופלאים ומפתים ואת ישראל כמי שלא מסוגלים לשמוע. כמובן, לא ממקום שיפוטי, אלא דוקא מתוך אמפטיה לסבלם, ולחוסר היכולת שלהם להתרומם ולשמוע את אפשרות הגאולה. אלא שאפשר גם להקשיב שוב לדברי משה, ולתהות על דבריו שלו.

הרלב"ג מעז לפרש: "מפני קוצר רוח משה להתבונן בסידור דבריו כראוי כדי שיְיַפֶּה להם זה המאמר באופן שיכנסו דבריו באוזניהם".  כלומר משה הוא האשם- הוא זה שמיהר והיה קצר רוח להביא את דבר הגאולה בפני העם, ולא הבין עם מי הוא מדבר. עם עבדים מזי רעב, 400 שנה הם עובדים את פרעה. זה שלאמא שלך היה את שאר הרוח בפרשה הקודמת להבריח אותך, ואתה גדלת כל החיים כבן מלך- כל זה לא מחייב אותנו. למה שנאמין לך? למה שנקשיב לך? גם את דברי הפיתוי לחופש צריך לדעת המפתה לארגן כך שהעבד יסכים להשתחרר מכבליו.  ואולי משום כך התלונן משה בפני האל וכינה את עצמו "ערל שפתיים". שהוא עצמו לא מסוגל לנסח את הדברים באופן שישכנע את העם, הוא קצר רוח. ואולי משום כך הטקטיקה השניה נראית אחרת לגמרי- קהל היעד של משה הוא פרעה, פעולת השכנוע נעשית במעשים ולא במילים, ואולי קצת כדי ללמד את משה לקח- כל זה לוקח הרבה זמן, עשר מכות ארוכות... ארוכות... ולפניך עוד 40 שנה של מדבר....

סבלנות... לוקח זמן לעבדים להשתחרר מכלאם... לוקח זמן לאדם להסדיר נשימתו. להרחיב את לבו, להתרגל למצב חדש של חירות וגאולה. גם אם משה צודק. ולפעמים נדרשת ממנהיג (ואולי גם מחברה טובה) הרגישות "כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע"  תלמוד בבלי יבמות סה:

לסיכומו של עניין, אפשר לראות את הצד של ישראל, שלא מסוגלים לשמוע מפאת מצבם. ואפשר לראות את צד המנהיג, שצריך לדעת כיצד לנסח ולארגן את דבריו באופן כזה שיצליח לפתוח את לבם, את אזנם, את עינם של הסובלים.  

אני שואלת את עצמי איפה זה אותנו עשרה ימים לפני הבחירות. האם אנחנו כל כך רגילים לחיות במצב של ייאוש- לא יהיה פה שלום, לעולם תהיה מלחמה, לעולם נשלם מיסים כל כך גבוהים ונרגיש שאין תמורה, לעולם תהיה פה שחיתות, אבטלה, בעיות בתחבורה, בחינוך,  לעולם יוצפו הנחלים ללא תגובת הממשלה, לעולם נהיה קצרי רוח לאפשרות של שינוי, שחרור וגאולה?
והמנהיגים שמולנו, עד כמה הם בעלי אורך רוח להסביר, להקשיב, להוביל, להתאים את דבריהם לציבור, כדי למשוך ולהוביל. לא רק מתק שפתיים, אלא באמת בהתאמה לצרכים שלנו, שהרי הם נבחרי ציבור. לעולם יהיו קצרי רוח, שאפילו מצע לא יטרחו להציג?

אני שואלת את עצמי איפה זה שם אותנו בחיי היומיום, בבחירות הפרטיות שלנו. עד כמה אנחנו כנועים לקוצר הרוח, לעבודה הקשה, לנשימה הקצרה, לנשמה הקצרה. לחובות, לדרך בה מישהו אמר שצריך לעשות דברים. כי שם נח, בטוח, מוכר. גם אם זה סבל, גם אם זה מצרים. גם אם לא אלה החיים. עד כמה אנחנו קשובים לאפשרות הפנימית של חירות, אמיצים מספיק כדי לצאת את יציאת מצרים, גם אם יהיו שנים של קושי. האומץ לחירות, לנשום עמוק, מלוא הריאות. להכריז ולצעוד בדרך שלי, רחבת הלב, הקשה אבל האמיתית והיפה. הביאו את היום. שיהיה שבוע טוב. טוב מאוד.

שאריות של החיים, עידן רייכל.

שנים כולם בורחים, שנים כולם חוזרים, 
רודפים אחרי השמש, 
שבויים בתוך מעגלים, כולם מסובכים, 
אז מה את עוד חולמת, 
שנים הם מסתירים, שנים כולם יודעים, 
אבן מתהפכת, 
בלילות ובימים כולם כבר מדברים, 
למה את עוד נשארת... 

עדיף לרוץ לאש, לדרוש לא לבקש, 
ממה את מפחדת? 
אין מה לחשוב כשהוא אומר, אין זמן יפה יותר, 
הביאי את היום...

יום שישי, 4 בינואר 2013

פרשת שמות. נשים קטנות עושות מעשים גדולים.


אני משתדלת בדרך כלל, שלא ליפול למלכודות של "קריאות פמיניסיטיות" המאלצות את הטקסט לעמדת הכותב/ת. בין היתר, כי נדמה לי שגם גדולות הפמיניסטיות לא צריכות לאלץ את הטקסט המקראי להיות כזה. בתוך מציאות של חוקים ונורמות פטריארכליות, הטקסט המקראי (על סעיפיו וחלקיו הרבים השונים והמגוונים) בולט, לטעמי, בחתרנות הפמינסטית שבו. דוגמאות- האישה המכתיבה את סיפור גן העדן, ארבע האמהות- שרה, רבקה, רחל ולאה- שכל אחת מהן היא בעלת תפקיד משמעותי בעלילה וגם בעלת מרחב ואפיון ספרותי. נמשיך בספר בראשית לסיפור תמר ויהודה – שם לא רק שתמר תופסת את העניינים לידיים, גונבת זרע מיהודה והופכת להיות האם החד הורית הראשונה במקרא- אלא שגם יהודה וגם המספר המקראי אוהדים את המעשה שלה ותומכים בה. איך אני יודעת? גם הסיפור מופיע במקרא, גם אין בו ביקורת כלפי תמר, גם יהודה עצמו מודה שתמר צדקה ממנו, ואם זה לא מספיק- בסופו של דבר יוצא מהסיפור הזה מלך... נמשיך? ספר שופטים בו, מככבות דבורה ויעל ולא בתפקידים "נשיים". ספר שמואל בו חנה, אם שמואל, שעושה ופועלת (הרבה יותר מבעלה), ונמשיך למגילת רות שם הנשים מובילות את העסק (וגם משם יוצא מלך, כן, אותו המלך), ונחתום במגילת אסתר, שם אישה אחת עומדת לבדה מול כל ממלכת פרס ומצליחה בכוחות על להציל את עמה ואת מולדתה.
כך שנדמה לי , שלא צריך לאלץ את הטקסט המקראי כדי למצוא בו עמדה פרו- נשית, גם ובמיוחד לאור מציאות החיים הפטריארכלית בה נוצר ונכתב. (הדרת נשים זה לא רעיון של אלהים וזה לא במקרא)

האם הסיפור שלנו בפרשת שמות, הפרשה הפותחת את ספר שמות, הוא סיפור נשי? גברי?
הדמויות הראשיות בו הן גברים. פרעה, אהרון וכמובן במרכז- משה. הפרשה מתארת את סיפור לידת משה, את קורות חייו בארמון פרעה ואת ההתקדשות לתפקיד הנביא והמנהיג של ישראל- זה שעתיד להוציא את ישראל ממצרים. אז זה סיפור גברי? ועוד יש בסיפור הזה אלימות רבה- של פרעה כנגד ישראל, של המצרים כלפי העברים בעבודה הקשה, בין השוטר המצרי לבין העברי, בין העברים לבינם, וגם בתגובה האלימה של משה, שהורג את המצרי המכה. אלימות היא תכונה גברית? לא בהכרח. גם כי זה לא כך במציאות, וגם משום שמבחינה רטורית יצרנו חרב פיפיות- כי בסיפור שלנו, יש לדמות ה"גברית" של משה תכונות של חוש צדק, אמת, ומנהיגות. אז אלה הופכות להיות תכונות גבריות? 

אם כך, מוטב לנו ללכת על חיזוק הפן הנשי בסיפור, ולא על פסילת הפן הגברי (נכון בעיני גם בניתוח הספרותי וגם בחיים. לא תמיד החיים זה "סכום אפס". לא צריך לשלול דבר אחד כדי לקבל את האחר. בחלק מהמקרים יש "גם וגם". אם לא בפרקטיקה, לפחות ברמת האפשרות לניתוח והכלת אפשרויות לפני הכרעה).

אבל הסיפור שלנו, מה לעשות...  מנסה להרוג גברים. " כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן." (שמות פרק א פס' 22). מטרת הריגת הבנים הנולדים ליאור, היא השמדה והכחדה של העברים החיים תחת שלטון מצרים. (אלה שבאו פעם מזמן, קרובי משפחה של איזה אחד, יוסף....). למה צריך להכחיד אותם? כי פרעה, מלך מצרים החדש, מפחד שבעת מלחמה העברים יחברו לאויבים ויהיו מעין סוס טרויאני בתוך ממלכת מצרים. הרג הבנים יפתור גם את בעיית הכח הצבאי העברי (הגברים לוחמים) וגם יביא להכחדה של העברים (למרות שבטבע הרי מספיק אלפא אחד...) 

"... וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן" ציווה פרעה, ולא הבין שהוא טעה טעות אסטרטגית, כי הלוחמות בעם הזה, הן הנשים. אז מי הן הנשים בסיפור ומה הן עושות?

הנשים הראשונות המופיעות בסיפור הן המיילדות, שפרה ופועה. הן מצוות להרוג את הבנים העבריים מיד עם לידתם. המיילדות יראות את אלהים (ולא את פרעה) "... וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּיןָ אֶת-הַיְלָדִים" (פרק א פס' 17). לא רק שהן נשארות נאמנות לה' ולא עושות כדבר המלך פרעה, כאשר פרעה שואל אותן למה הן פועלות כך, הן עונות איזה שקר כלשהו, ואומרות שהנשים העבריות יולדות כמו חיות, והן יולדות עוד לפני שהמיילדות מספיקות להגיע....  האקט הנשי של הלידה, הופך להיות מלחמה. מלחמת דמוגרפיה שפרעה מכריז עליה, וכרגע- העברים מנצחים בזכות הנשים יראות השם ושמות קצוץ על פרעה." וַיֵּיטֶב אֱלֹהִים לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד" (פס' 20). שתי מיילדות שעשו היסטוריה. ואז פרעה מתעצבן ומצווה את הצו המפורסם " ויְצַו פַּרְעֹה לְכָל-עַמּוֹ לֵאמֹר  כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל-הַבַּת תְּחַיּוּן" (פס' 22).

הסצינה הבאה, בתחילת פרק ב,  היא לידת משה. איך יכול להיות שמשה שרד את הצו החמור והמחמיר להשלכת הבנים הנולדים ליאור? כמה נשים אחראיות לכך. מזמינה ראשית לקרוא את הפסוקים, ולשים לב תוך כדי קריאה לכמות הנשים בקילומטרז' פסוקים נתונים, ולעוצמה של המעשים:
"וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים ג וְלֹא-יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח-לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת-הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל-שְׂפַת הַיְאֹר ד וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ ה וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ ו וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה זוַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל-בַּת-פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת-הַיָּלֶד חוַתֹּאמֶר-לָהּ בַּת-פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת-אֵם הַיָּלֶד ט וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת-פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת-הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת-שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ י וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה וַיְהִי-לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ:" (פרק ב פס' 10-2)

אז מה קורה כאן?
דמות ראשונה- אם משה, יוכבד,שמצליחה לראות שיש בבנה משהו אחר, משהו טוב. חז"ל מפרשים "טוב" שאולי שמו היה "טוב" או "טוביה". יש המפרשים שנולד כשהוא מהול. ויש המפרשים שנולד והפיץ אור. מדוע מפרשים כך כיוון שהדבר הראשון שנאמר עליו "טוב" במקרא, הוא האור, בראשית א. אור<>אור. (תלמוד בבלי מסכת סוטה יב עא). ועל כך תתמה כל אם עבריה ושאינה עבריה... והבן שלי... ? לא "טוב"? כל אחת יודעת שהבן שלה הוא יחיד ומיוחד, חד פעמי, נזר הבריאה? או במילים של הרמב"ן: ידוע כי כל הנשים אוהבות את בניהם, יפים ושאינם יפים, וכלנה תצפנינה אותן בכל יכלתן, ואין צורך לטענה כי טוב הוא. אבל פירוש הטובה הזאת, שראתה בו טוב מחודש וחשבה כי יארע בו נס וינצל". לפי הרמב"ן, כל הילדים טובים. הטוב שראתה אמו של הבן הזה, הוא טוב מחודש- וראתה שיהיה בו נס וינצל. לא רק שהיא רואה בו את הטוב, היא גם בחוצפתה עושה מעשה ומחביאה אותו במשך שלושה חדשים. ולא רק זאת, לאחר שעוברים שלושה חודשים, והיא מבינה שאי אפשר יותר להחביא את הילד, היא יוצרת בידיה תיבה ושמה בה את הילד. יולדת, רואה את הטוב, מחביאה את הילד, מבינה שצריך לשנות כיוון, יוצרת תיבה, שמה את הילד. כל זה לבד. מיוזמתה. מתושייתה. בלי תמיכה גיבוי או עזרה. כי ככה היא רואה ומבינה ועושה.

דמות שניה- אחות משה. היא עומדת בצד היאור. מתייצבת. איזה מילה חזקה של מחוייבות- להתייצב לצד מישהו. להשגיח, גם אם מרחוק. שידע שהוא לא לבד. זה חזק כל כך. (הייתי לפני שנתיים בנילוס. תנינים, היפופטמים, פילים. איזה פחד!!). וכשבת פרעה מגיעה (מיד נחזור אליה). היא מתנהגת בתבונה ולא קופצת. נותנת לדברים לקרות, וברגע הנכון- היא יוצאת ממחבואה ומציעה לבת פרעה להביא אישה עברית מיניקת עבור הילד (כמובן- אמו..., אמה). באומץ רב עומדת אחות משה, מרים, מול בת פרעה. אותו פרעה שציווה להרוג את הבנים. ובתבונה רבה היא
איך היא יודעת שזה בסדר לפנות אל בת המלך ולהציע לה מינקת עבריה? הרי בת פרעה זיהתה שזה בן עברים. הרי בת פרעה אמורה להשליך את הבן הזה ליאור, מיד כשהיא מגלה שזה בן עברי. אולם גם בת פרעה, כמו המיילדות, וכמו אם הילד, פועלת לפי צו ליבה ולא לפי צו פרעה " וַתַּחְמֹל עָלָיו". וכנראה שמרים מזהה את החמלה, ולכן מעיזה לבוא מול בת פרעה ולהציע את ההצעה. הצעה שיש בה כמה רווחים- להרוויח את חייו של הילד, להרוויח עוד זמן של הילד עם אמא. ולהרוויח עוד זמן של האמא עם הילד.

דמות שלישית, כאמור, היא בת פרעה, המלווה בנערותיה. כח נשי. היא יורדת ליאור לרחוץ, ושם היא רואה את התיבה. כמו שאם הילד ראתה כי הוא טוב- היא רואה את התיבה. אפשר לדבר בזכות אובייקט הראיה. ואפשר לדבר בזכות הרואות. היא לא רק רואה, היא גם סקרנית- ושולחת את אמתה להביא את התיבה. והנה שוב היא רואה- הפעם לא את התיבה אלא את הילד. רואה ומבינה שהוא בן עברים, וחומלת עליו. החמלה שלה עומדת בניגוד גמור לאכזריות של אבא שלה, המבקש להרוג את הבנים מיד עם לידתם או להשליך אותם ליאור. כאמור, בשלב הזה- לשאלה מה לעשות עם הילד- נחלצת אחותו ומיד מציעה את אימם כמינקת. כמובן, מבלי להסגיר שמדובר באמו, באחיה הקטן.

והעסקה נסגרת, בתיווך האחות מרים. האישה העברית תניק את הילד, בת פרעה תיתן לה את שכרה, והילד- חי כבנה של בת פרעה. עסקה שהנשים מובילות, יוזמות, וסוגרות- מתוך מקום של חמלה, של הבנת צרכים, יצירתיות ויוזמה. עסקה מנוגדת לחלוטין לצו המלך, פועלות לחלוטין לפי צו הלב.

הנשים הקטנות, עושות כאן מעשים גדולים. החל במיילדות המעיזות להמרות את צו המלך, מתוך יראת ה'. דרך האמא שרואה את בנה, רואה בו את נס ההצלה ומוכנה לסכן את חייה כדי להציל אותו, דרך האחות ששומרת ומגנה על אחיה, ויודעת מתי איך ומה להציע, דרך בת פרעה, שתכונות החמלה, הרגישות, האומץ והתבונה- עולות על המחוייבות שלה להתנהג כמו "בת מלך פרעה".

הגיבור של הסיפור הוא משה. כי הסיפור הזה מספר את סיפור לידתו והוא המנהיג הגדול החד פעמי שעתיד להודיע את עם ישראל. אבל נדמה לי שאין לו קיום ללא הנשים שהצילו את חייו. ולא כי ראו סנה בוער, אלא כי ראו מציאות והקשיבו לצן ליבן. והסנה בער בקירבן.