פרשת בא (שמות י 1- יג 16)
פרשת בא היא פרשה דרמטית ומכרעת בתולדות
עם ישראל. הפרשה מתארת את המכות האחרונות במכות מצרים- ארבה, חושך ומכת בכורות.
מכת בכורות מתרחשת בסיום לילה של הכנות בהולות, של הערכות חפוזה לפני היציאה
ממצרים. זהו, הרגע הגדול הגיע. מעבדות לחירות. עוד הנחיות אחרונות, ויוצאים לדרך.
ומה בהנחיות האחרונות? מפתיע, אבל ההנחיות לא מדברות על נהלי הליכה במדבר, לא על
תפקיד המאסף, לא על זבח ותודה לאלהים באותו
הלילה. הוראה אחת המתייחסת לסימון מזוזות בתי בני ישראל, ובעיקר- שגרת החיים
בעתיד- הנחיות כיצד לזכור בעתיד את האירוע הגדול שקורה עכשיו. כיצד זוכרים?
יש בפרשה כמה קווים מנחים לשאלה כיצד
מעצבים זכרון. בדרך של קביעת חוק לעתיד- על יצירת החג, במועד קבוע. והתנהגויות
שנקבעות בחג- אכילת מצות, העלאת קורבן פסח, קריאה בתורה. מימד נוסף בתהליך עיצוב
הזכרון הוא ההתייחסות לדורות הבאים- חזרה על המילה זכרון, התייחסות לשאלות הבנים,
שינבעו מתוך המעשים וההתנהגויות מעוררי הסקרנות. "וְהָיָה, כִּי-יֹאמְרוּ
אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת, לָכֶם" (יב פס' 26). מצוות נוספות הן מצוות התפילין
ומצוות פדיון הבן. מהו פדיון הבן? "שחרור" הבן הבכור מהיותו שייך לאל
באמצעות תחליף, פדיון, שהרי אלמלא כן, היה הבן הבכור שייך לאל. המון כבלים וחוקים.
איזה מן חירות זו? והכתוב בעצמו מודה- שהבנים ישאלו מה העבודה הזאת לכם? כלומר-
עדיין יש עבודה. אין חירות. אז מה עשינו בזה?
אני מבקשת עוד רגע להתעכב על
ההתנהגויות המוזרות ... אם הרגע יצאנו
ממצרים ואנחנו בדרך לארץ זבת חלב ודבש,
למה לאכול מצות ולחקות את לחם העוני שאכלנו אז? אם הרגע יצאנו ממצרים
ואנחנו בדרכינו לחיי חירות, למה לכבול את עצמנו ברצועות התפילין? אם הרגע אלהים
הכה את כל בכורי מצרים, והראה לנו שהוא בצד שלנו, אז למה לשעבד את הבנים הבכורים
שלנו? מדוע צריך לפדות אותם? מה, אנחנו בסכנה? כלומר, לא רק שאנחנו ממשיכים לעבוד,
ולהיות כבולים בהנחיות, אלא שההנחיות עצמן- נדמה שנוגעות בשורש הכבלים, ולא
משחררות כלל. כבולים בתפילין, כבולים בהקרבת הבכורים לאל, כבולים עדיין בלחם
העוני. אז איפה החירות?
בין העבדות לעבודה. אין חירות מוחלטת,
ולעולם לא באמת משוחרר מכבלים. ברמה הבסיסית- הצורך של כל יצור חי בכבלים פיזיים
של הצורך באוכל, בשינה. ואם ברמות הגבוהות היותר (אם נלך לפי ממדרג הצרכים של
מסלאו), הצורך בהגנה, בתחושת שייכות, כבוד והערכה, ומימוש עצמי.
ובכל אחת מהמדרגות הללו- אנחנו קשורים,
תלויים, ולפעמים גם כבולים- לדברים חיצוניים לנו, וגם לכבלים הפנימיים.
אנחנו צריכים את השמש ואת הגשם כדי
שיהיה לנו אוכל, ואת קורת הגג שתגן מפני הרוח והסופה. ואת החברים ואת המשפחה ואת
האהובים והאוהבים כדי להרגיש שאנחנו חלק, שייכים. כל אחד והמנות שלו. גם אם אלה
קשרים רופפים למין האנושי. צריכים את המראה האנושית, את המילה הטובה, את הפידבק.
וצריכים את המראה שלנו לעצמנו, כדי לממש ולהיות מי שאנחנו רוצים באמת להיות. שם
החופש האמיתי? שם החירות? כל אחד ושלו. בעצמת הכבלים שלו לאמת הפנימית, לאמת
חיצונית, למה שיהיה ולמה שהיה. אז אנחנו צריכים את כל כלה, ולא באמת חופשיים.
ובתוך כל אלה- אני יודעת. התשלומים על
האוטו, ושכר הדירה, ויוקר המחיה, ולא יהיה חו"ל השנה, והחלומות על דירה, והחרדה הקיומית לעניין
הפרנסה, ודאגה לבריאות, שהגוף הזה ימשיך לתפקיד, והראש והלב, כי זה המכשיר הבסיסי
לקיום, לפרנסה, לדאגה לילדים ולמשפחה. ואי אפשר לעשות כל היום רק מה שרוצים, יש
מחירים ומשמעויות, והחיים מורכבים.
אז איפה החירות? אם עדיין כרוכים
בכבלים? נדמה לי, שבראש ובראשונה- במרחב התודעה. בין עבדות לעבודה. המשקל שאנחנו
נותנים לתולעת המכרסמת של הדאגות והכבלים. היכולת להגביל אותה, לאלף אותה, ולא
להיות משעובדים לה. והנה ההתנהגויות
המוזרות האלה, שנדמה שמקבעות את השעבוד, מתברר שנותנות לה מסגרת ומגבילות את תחושת
העבדות. הנה לחם העוני. שבעה ימים לחם עוני, כתזכורת. וכל שאר השנה, חלב ודבש.
וצריך לעטוף את הגוף ברצועות התפילין, את הראש, את הידיים, כדי לזכור ולהודות
ולהתפלל. ואחר כך מורידים אותן, והראש והידיים והלב חופשיים ליצירה ולעשייה. והבכור,
לא באמת צריך להקריב אותו לאל. צריך לזכור שהופקד בידי, ועלי לדאוג לו, אבל לא
להקריב אותו, אלא אפשר לפדות אותו, את חירותו. כל אחד יקרא לזה איך שהוא רוצה-
תורה, משמעת עצמית, התבגרות. לא משנה. אבל נדמה לי שיש משהו כמעט ילדותי במצב שבו
אדם לא מרשה לעצמו כלום. כמו הורה מבועת של עצמו- עדיף לא להרשות שום דבר, מאשר
להתבונן, לברור ולהחליט מה באמת אסור ומה כל כך טעים וכדאי שיהיה מותר.
ההברקה, התרגיל, הוא הגבלת תשלום מסי
העבדות. יש זמן מסוים, מצב מסוים בו אני כבול, ויתר הזמן משוחרר. ומה אז? משוחרר.
אמיתי. חופשי לעשות בחיים החד פעמיים האלה ככל העולה על רוחי. מעצם היותי לא עבד,
בן חורין. מותר לצאת ממצרים. הפרשה מרשה. להיות בן חורין זה לא חוצפה, או דרישה
מוגזמת. זה ערך.
יש כבלים, יש מציאות, אני יודעת. ובתוך
כל זה יש מרחב אינסופי ולא מנוצל שבו אנחנו שמים לעצמנו סייגים. של הרגלים, של
מקובעות, של כלא עיניים ולב שלא מאפשר לנו לראות, לחדש, להעיז. לחיות את החיים
האלה, בני חורין. כבולים, אך במידה. לא צריך לדפוק את הראש בקיר, ולא צריך לקפוץ
בנג'י. אבל בין המקום שבו אנחנו עומדים עכשיו לבין קצה הצוק, יש עוד שדה עצום
ומופלא של הזדמנויות, נופים, חוויות ומעשים שמעולם עוד לא עשינו. אפשרויות לגיוון
הבגדים, הבית, הדרך לעבודה. הזדמנויות לשיפור התנאים, לפעמים ממש בתזוזה קלה.
אפילו לשחק עם עצמנו בשינוי, ולו לרגע של דרכי החשיבה. החירות לחשוב אחרת, להמציא
את עצמנו מחדש. והחיים האלה, מזכירה לנו הפרשה, הם חד פעמיים. כל מה שנעשה עכשיו-
יהיה הסיפור שלנו את עצמנו לעצמנו ולילדים. ומה שלא נעשה- לעולם לא ייעשה, ולעולם
לא ייכתב בספר דברי הימים שלנו.
אז מה הסיפור שלכם?
השבוע ציינו 43 שנים למותה של לאה
גולדברג. באחד משיריה, שירי סוף הדרך היא כותבת כך
:
לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך
וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.
לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.
לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.
אל תחכו לסוף הדרך כדי לחיות את החיים
שאתם רוצים לחיות.
שבוע טוב. I wanna fly away. זה ככה בשביל ההשראה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה