מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום שישי, 24 באוגוסט 2012

פרשת שופטים . לשאלת הסמכות. איך אני יכולה לדעת מה נכון?



כזכור- אנחנו בספר דברים. נאומו האחרון של משה לפני הכניסה לארץ. רוח הדברים של ספר דברים- מתן הנחיות לעם כיצד להתנהג כחברה ריבונית בארץ כנען, כאשר אין מנהיג ושמו משה, אין עמוד ענן, אין מסע ואין זכרונות טריים של עבדות. אלא חברה תקינה שחיה חיי שגרה, בביתה. פרשת שופטים מתארת את בעלי התפקידים הנדרשים בחברה מתוקנת שכזו. ובכן- נדרשים שופטים, נביאים, כהנים ולווים, אנשי צבא, עדים, זקני עדה, וגם מלך. בעלי תפקידים רבים, שכל אחד מהם אמור להביא ליישום של החיים התקינים. מכח איזה סמכות? איזה ערך? וכמובן- כמו במשחק ילדים, כמו במשחק שחיים- איזה קלף חזק יותר? נביא, כהן, שופט אזרח או מלך?

השופטים- מכח סמכות הצדק :" וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם מִשְׁפַּט-צֶדֶק...." מהו הצדק? זה ערך- אבל בכל מקרה צריך להכריע מהו הצדק. קל במקרה של אמת ושקר (ראה פרק יט בפרשה, פס' 18 "וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד-שֶׁקֶר...") קשה יותר במקרה שכולם צודקים, או במקרם שקשה להכריע.

כאן נכנסים הכהנים והלווים לפעולה. במקרה של אי בהירות במשפט, יש לפנות אל הכהנים, שיכריעו על פי חוקי התורה. פרק יז: "וּבָאתָ אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל-הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט... עַל-פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן-הַדָּבָר אֲשֶׁר-יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל."

אפילו המלך- כפוף לתורה. בעוד שבתרבויות מקבילות באותה התקופה, המלך הוא האל, הוא החוק (דוגמת פרעה, חוקי חמורבי)- בספר דברים מודגש, כדי שלא תהיינה אי הבנות- המלך הוא צורת שלטון לא מועדפת, אבל אם אתם ממש מתעקשים להיות כמו הגויים שמקיפים אתכם- אז יש סדרת הגבלות על התפקיד הזה, קטן ככל האפשר, ושיהיה ברור- המלך כפוף לחוקי התורה:

 " כִּי-תָבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי.... וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל-סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. יט וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת-ה' אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. כ לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל:" (פרק יז פס' 20-14)

אז הסמכות הבלעדית היא סמכות התורה, הכתובה, החקוקה- היא החוק. והתורה לעיני כל, נגישה, נצחית. אפשר לחזור אליה ובאמצעותה להכריע. (משהו כמו- בואו נראה מה החוק אומר). מזכירה לכם כי בזמן הזה אין עדיין משנה, אין תלמוד, אין שולחן ערוך ואין ספרות שו"ת. משערת שהיו פרשנויות שונות לחוק מטבע אופי החיים של בני אדם- אבל לא היו שכבות של הלכות דרבנן מעל התורה. התורה היא החוק.
 
אבל אז נכנסת לתמונה סמכות מסוג אחר- דינאמית, ספונטנית, שאין לה חוק כתוב, ואינה נגישה או זמינה לכל אחד: הנביא. יש לו קשר אונליין עם אלוהים:

"נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ". (פרק יח פס' 18).

 דווקא משום הכח של הנביא, האקטסזה של הקשר עם אלהים, יש חשש לשארלנטים. ולכן,  בפרשה יש אבחנה בין נביא שקר לבין נביא אמת. כיצד יידע אדם מי נביא אמת ומי נביא שקר? גם התורה מבינה ללבו של האזרח השואל: "וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ ה'? (פרק יח פס' 21).

ואף עונה: "אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא-יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא-דִבְּרוֹ ה' ... הבנת? אם זה יקרה- נביא אמת. אם לא יקרה- נביא שקר. לא עוזר לי... אדם צריך להחליט!

אז מי הסמכות? לפי צריך להקשיב? השופטים והכהנים- נציגי התורה, הכתובה, הנצחית, הזמינה והגלויה לכל- ומכאן המחנכת והמראה מלכתחילה כיצד יש לנהוג? או- הנביא- שיש לו קשר אונליין עם אלוהים? שמחליט בכל פעם מה נכון, בהנחה שהבחנתי שזה נביא אמת?

שאלה טובה. כיצד אדם אמור להכריע בין סמכויות – בין סמכות חוקי התורה, לבין סמכות ספונטנית שנראית אמינה? האם אין כאן פתח ל"איש הישר בעיניו יעשה"?

בשני המקרים- התורה והנבואה- הכח שעומד מאחוריהן הוא האל. גם אם יש סתירה- הכח שמאחוריהן הוא כח נצחי, קדוש. אדם נדרש להכריע בין קדושה לקדושה. בין אמת לאמת.

 הדילמות הללו באות לידי ביטוי בעולמם של חז"ל- במחלוקות הלכתיות, ובשאלת הסמכות בין אסכולות שונות. הסיפור המוכר ביותר הוא הסיפור על תנורו של עכנאי- במתח בין אסכולת הנבואה ומעשי הניסים של רבי אליעזר, לבין האסכולה הפרגמטית, הארצית, האנושית הדמוקרטית, שמייצג הצעיר- רבי יהושע.

גם שם- כיצד להכריע הלכה? לפי מעשי ניסים ונבואה, או לפי חוקים והלכות? הרי כל עולם ההלכה מבוסס על פרשנות והתאמה של החוק הקדוש לחיי בני אדם, ולמציאות. אחרת איך מאשרים שעון שבת, מעלית של שבת, מכירת חמץ ועוד אלף כבישים עוקפי תורה, כך שאפשר יהיה להמשיך לקיים את החוקים ועדיין לחיות בהווה?

 אם אביא את הדילמה לעולמינו, וגם למציאות של מערכת חוק אזרחית.  הדילמה היא כפולה ומעגלית.

ראשית- האם אדם אמור להכריע על פי הקבוע בחוק, או לפי סמכות ספונטנית? ואם הסמכות מתירה לו להתנהג התנהגויות שסותרות אך החוק? (איך זה נראה בפועל? אדגים- הורים שאומרים לילד לעבור באדום, מגניבים אותו לסרט ולא משלמים, זורקים זבל מחלון המכונית ועוד).

האם עמוד הענן הוא החוק, אם כך? לא בהכרח- וכאן הלק השני של הדילמה- החוק (אני מתייחסת לחוק בהקשר של חוקי המדינה ) אינו נצחי ואינו קדוש. החוק אינו יציב והערכים מאחורי החוק אינם מוחלטים. יש לי ביקורת כלפי החוקים, ולפעמים יש להתנגד לחוק- במסגרת הכלים המותרים בדמוקרטיה.

 הדילמה בעינה עומדת- האם יש להכריע לפי החוק הכתוב, או לפי צו פנימי, שאומר מה נכון?

מפחיד לחשוב שלעולם נציית לחוק. חשבו על העולם ללא מסיבת התה של בוסטון, ללא רוזה פארקס, ללא מרטין לותר קינג, ללא יום הבסטיליה. ומצד שני- חשבו על העולם שיש בו יגאל אמיר, לי הארווי אוסוולד, ומצדי תוסיפו לרשימה את מי שלא משלם מיסים וחונה בחניה של נכים. מפחיד אותי לחשוב על עולם שיש בו מתנגדים לחוק. מפחיד אותי לחשוב על עולם שאין בו מתנגדים לחוק. (שוב- גם חז"ל מצאו את הדרכים החוקיות להתנגד לחוקי התורה).

בצה"ל יש לחיילים אפשרות להתנגד לפקודה שהיא בלתי חוקית בעליל- בהגדרה- כזו שדגל שחור מתנוסס מעליה. אני מאמצת את ההגדרה, שמחזירה את הסמכות בסופו של יום אלינו, לבני האדם. להכריע מה נכון. משימה קשה מאוד. קיומית. המון אחריות וכאב. שיהיה בהצלחה, בן אדם. לך ישר. אל תפחד. על כל אחד להיות עמוד הענן של עצמו. לך ישר, לך לבד, אל תפחד. לך תמיד. לך אחד.
שבת שלום!
שיר נבואה קוסמי עליז. יוני רכטר ועלי מוהר.
 
 

יום שישי, 17 באוגוסט 2012

לא פשוט להיות עם חופשי- פרשת ראה


פרשת ראה (דברים י"א פסוק כו ומסתיימת בפרק ט"ז פסוק יז) 
לקראת הכניסה לארץ כנען... ישראל כבר לא עם של עבדים, כבר לא עם של נוודים- אלא עם ריבון על ארצו. עם שולט, ריבוני- וזה מחייב.
יש דברים שמותר כעבד, יש דברים שמותר כנווד- אבל הסטטוס החדש- של ריבון , של נורמטיבי- מצריך הערכות מחודשת בתפישה של העם את עצמו, בערכים, בהתנהגויות.
בהקצנה- ואולי לא בהקצנה- ערכים שהיו מותרים בשואה- במחנות, ביערות- בבריחה כבר לא היו רלבנטיים במדינת  ישראל . חלקנו זוכרים ועדיין- התנהגויות של ניצולי שואה שמחביאים אוכל- כהרגלים מתקופות נוראיות, קשות- הרגלים עריכם ותפישות ופחדים שדבקו בהם. גם היום. גם בחיי החופש. איך להיות עם חופשי ?
החירות, הריבונות- מותר הכל! זה שלי! אני ואפסי עוד! חופש מוחלט!!
אבל.. לא... נדמה לי שהטקסט הזה מנסה לתת לאנשים החופשיים החדשים- הנחיות. לתת  לעבדים שהיו מושפלים ומוכים במשך מאות שנים, לנוודים שהיו מובלים רעבים וחסרי תקווה ותלויים כמו תינוק יונק- במשה, במן – לתת להם הוראות לחיי חירות. ובאופן פרדוסקלי כמעט, בחיי החירות המוצעים להם- יש הרבה איפוק, הרבה מגבלות. אין ספונטניות, אין תאווה. אלא שליטה ומיקוד. המעבר הוא קשה- וצריך לדייק. אולי- האחריות הנדרשת מריבון. האיפוק הפנימי הנדרש ממי שחי חיי חירות.

הנה לדוגמה בפרשת השבוע- 
בעבר- היה מותר להקריב קורבן באופן ספונטני- במקום בו אדם חש התגלות או רצון להביע תודה לאל. מימי האבות וגם בהליכה במדבר. מעכשיו- איפוק, סדר- אסור להקריב קורבן איפה שרוצים, אלא במקום אחד, מוסדר. ובזמנים מוסדרים, קבועים.
פעם היה מותר רק אוכל אחד- המן. מעכשיו- מותר הכל. אז בתוך הכל הזה- צריך להגביל- לא לאכול את הדם, לאכול רק חיות כשרות.  למה? ליבוביץ יגיד- ככה. אחרים ינסו למצוא מהות ומשמעות. בכל אופן- לא הכל מותר, גם כשיש שפע.
ובשפע- כאשר אדם נהנה מהיבול- עליו לתת מעשר. לתת חלק ממה שיש לו- כי לא הכל שלך, והשפע הוא זמני- כי לא יחדל אביון מהארץ. הרלב"ג מפרש: " להודיע שגלגל הוא שחוזר בעולם, ואם הוא (העשיר) נותן עתה (עכשיו) לעני,     לזמן אחר (לעת אחרת) יעשיר (יתעשר) העני ויתן לו או לאחד מזרעו." 
 וכך גם שנת שמיטה- לא להיות חמדן על כל התוצרת כל הזמן. פעם בשבע שנים- איפוק.
וכך גם הכשרות בחג הפסח- יש תקופה שהחמץ אסור. ויש תקופה שהחמץ מותר- לא תמיד מותר הכל. מה ההגיון? הרבה פירושים. אני אוהבת את פירוש עצם השרירותיות שבתרגיל.
והחובה לתת- לאביון, לאלמנה, ללוי, ליתום- לראות שאתה לא לבד, ולא יחיד- יש חברה סביבך.
והמעניין מכל לטעמי- חוקי העבד. שמדייקים את המעמד החדש של האדם החופשי.
חובה על האדם להיות חופשי, להיות ריבון. העבדות היא מצב זמני, כלכלי- דרך לתשלום חוב. לא מצב מהותי, לא מעמד קבוע. לא מהות. האדם חופשי ביסודו.
והחופש מבהיל ומפחיד. נכון. ואם  היית רוצה ללכת אחורה להיות עבד- אי אפשר. תתמודד עם החירות שניתנה לך. איך?  כאמור- בעמוד שדרה פנימי של הגבלות, של מוסר פנימי, של התנהגות ראויה ומכבדת. לא בפיגומים החיצוניים בהיותך עבד או מובל- אלא בעמוד שדרה פנימי וראוי, כאדם חופשי וריבון. 
להיות עם חופשי בארצנו- זה מחייב. להיות מוסריים, מאופקים, לא להיות משולחי רסן, לא להסתנוור מהכח, מהשפע. לשאת גדלי ערכים, ולעמוד מאחוריהם ולפעול לאורם. כחברה- וכאנשים פרטיים. 
שתהיה לנו שבת שלום.
בפרשה שלנו כתוב: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַה' אֱלֹהֶיךָ; וּבְךָ בָּחַר ה', לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה" (דברים יד 2). 
אם אנחנו אכן עם סגולה- אז זה מחייב. על פני האדמה.
מוגש באהבה- "על פני האדמה" - שלום חנוך ושלומי שבן. קצת פרופורציות שלנו אל מול הנצח.  

יום שישי, 10 באוגוסט 2012

פרשת עקב. בין אדם לעצמו. ואהבת, ואהבת...

פרשת עקב – פרשה מוזרה. ספר דברים- הוא למעשה נאומו האחרון של משה לפני הכניסה לארץ (לא שלו אלא של עם ישראל...) בתחילת הפרשה- תזכורת לחובת האמונה בה' וקיום המצוות- קטנה כגדולה, קלה כחמורה, כתנאי להנחלת העם את הארץ והנאה משפעתה ומטובה. לאחר מכן- מוזכר חטא העגל כחטא של מעילה ובגידה בה': " טז וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה סַרְתֶּם מַהֵר מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶתְכֶם. יז וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם." (דברים ט) לא כבוד גדול לעם, בטח לא כאשר החטא נעשה במעמד הר סיני. בגידה בליל הכלולות ממש. הייתי מצפה שאחרי בגידה כזו- ישברו משה וה' לא רק את הלוחות אלא את כל הכלים. עונש. אבל... לה' יש תכניות אחרות: מסופר מיד על ההחלטה (כאמור – תזכורת למסופר בספר שמות) להקמת הלוחות השניים, שיהיו כמו הראשונים: " א בָּעֵת הַהִוא אָמַר יְהוָה אֵלַי פְּסָל-לְךָ שְׁנֵי-לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ. ב וְאֶכְתֹּב עַל-הַלֻּחֹת אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ וְשַׂמְתָּם בָּאָרוֹן". (דברים י) זה העונש? שוב לקבל את אותם הלוחות כמו הראשונים? מה העונש? המשך הפרשה- מציג את העונש האמיתי. אם ישראל לא ישמרו את המצוות, ה' לא יספק את התנאים למימוש פוטנציאל האדמה: " טז הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. יז וְחָרָה אַף-יְהוָה בָּכֶם וְעָצַר אֶת-הַשָּׁמַיִם וְלֹא-יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת-יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר יְהוָה נֹתֵן לָכֶם" (פרק יא). כלומר העונש הוא לא ויתור על הברית והסרת המצוות. אין שחור ולבן. לא נפרדים כל כך מהר. מה פתאום? הברית והמצוות הם המסגרת הבסיסית. שלא מבטלים, וגם לא משנים, גם אם ישראל פישלו ברגע עצמו של הברית. אין פטור מהברית. זה בכלל לא בסל העונשים. והעונש הוא גם לא נישול מהאדמה. לא מלחמה, לא החזרת הארץ לגויים. העונש הוא חמור הרבה יותר- אי מימוש הפוטנציאל של מה שיש בפניך. של מה ששלך ומוגש בפניך. זה עונש חמור מאוד לטעמי. הנה הארץ, הנה השפע, הנה הטוב, הנה חלב ודבש, הנה שבעת המינים. כל מה שיש בפניך- שלך. ההנאה מהקיים, אינה פריבילגיה – אלא חובה. תלמוד ירושלמי בעניין ברכת שהחיינו - "עתיד אדם ליתן את הדין על מה שראו עיניו ולא אכל". וזה נכון גם עכשיו- תסתכלו סביב- האם אתם שותים את העסיס של החיים? אז... הבנו. להינות ממה שיש ולדאוג למימוש של הקיים בפנינו. האם זו קריאה להדוניזם? בהחלט לא. אלא להכרה ולהוקרה על מה שיש. מאזין מקול וארשה – שולח שאלה- אם זה היה כל כך פשוט... ואיך בכלל עושים את זה?! בפרשת עקב- אפשר למצוא רמזים לתשובה. * " וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ...." (דברים יא). אהבה. *" כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֶת-כָּל-מַעֲשֵׂה ה' הַגָּדֹל אֲשֶׁר עָשָׂה." ראיה *"יג וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ..." שמיעה *"וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה עַל-לְבַבְכֶם וְעַל-נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל-יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם. " להבחין בין עיקר לטפל ולשים רק את מה שחשוב במקומות מרכזיים. *"וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ." לחנך ושוב, לאהוב: " לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה-בוֹ...." המצוות נשארו אותן המצוות, הברית אותה הברית. העונש- כלל לא מעלה את האפשרות של ביטול הברית. העונש הוא כאמור- ביטול אפשרות מיצוי והנאה מהקיים. זה עונש נוראי. וחשוב בעיני גם מתן ארגז הכלים – למי שרוצה לשמור ולשמר ולממש, ובבוא יום הדין שיוכל לומר שאכל את כל טוב פרי הארץ- כלים של אהבה, של חינוך, של ראיה, שמיעה, של אבחנה בין עיקר לטפל. ושוב אהבה. וזה לא קשור למערכת היחסים בין אלהים לאדם, אלא בין אדם לעצמו ובין אהוביו ואוהביו.
 נ.ב. לא תמיד זה קל
 שבת שלום.
תודה ליסמין לוי- על הללויה