מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום שישי, 27 בדצמבר 2013

פרשת וארא. אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים.

פרשת וארא. אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים.


לפעמים, דווקא כשתקועים, קשה להרים את הראש ולחשוב על דרך להיחלץ מהמצוקה. הכאן ועכשיו, כמו בוץ, סוחב אותנו למטה.  נראה שאין מוצא ואין ברירה ושאנחנו כבולים. כדורי ברזל קשורים לרגליים, תקרת בטון לוחצת על הראש. ואין חלון ואין שמיים ואין סימן. עבדים בגוף ובנפש לעול בלתי נראה. כבויים וכבולים, בגלל קוצר רוח ועבודה קשה. חמור מכך- מתרגלים לסבל, והוא נראה לנו נורמאלי. הראש למטה, ואנחנו לא רואים. לא רואים עבר, לא רואים עתיד. שקועים בכאן ועכשיו. עד כדי כך ששוכחים. שוכחים להרים את הראש ולהסתכל אחורה. לאט, לראות ולהיזכר שיש לנו עבר להישען עליו. על עצמנו או חברינו, או אבותינו. לאט, לסובב את הראש ולהסתכל קדימה, לראות שיש אופק. שיש עתיד, שיש תקווה, עתיד, חזון. שלא הכל הוא הבוץ התובעני שאנחנו שקועים בו עכשיו. מעבדות לחירות. וזה מתחיל בראש. הבעיה היא, שדווקא כשתקועים, קשה לראות מעבר. מצב טאוטולוגי.


נתחיל הפעם בסיפור תלמודי שמדגים את הרעיון. ואחר כך נגיע לפרשת השבוע, פרשת וארא.שלושה חלקים לסיפור. בשני החלקים הראשונים יש חולה וחבר שבא לבקר. בשני החלקים מופיע רבי יוחנן. פעם אחת, הוא בתפקיד המבקר, ופעם שני בתפקיד החולה.
בחלק ג- יש שאלה ותשובה של הגמרא- על שני הסיפורים.

חלק א:

רבי חייא בר אבא חלה
בא אליו (לבקרו) ר' יוחנן
אמר לו (רבי יוחנן לרבי חייא) : חביבין עליך יסורין?
אמר לו (רבי חייא לרבי יוחנן) : לא הן [ייסורין] ולא שכרן.
אמר לו (רבי יוחנן לרבי חייא) : הב [=תן] לי ידך.
נתן לו ידו והקימו (מן המחלה = ריפא אותו.
חלק  ב
ר' יוחנן חלה
בא אליו (לבקרו) ר' חנינא.
אמר לו (ר' חנינא לרבי יוחנן) : חביבין עליך יסורין ?
אמר ליה: לא הן ולא שכרן.
אמר ליה: הב [=תן] לי ידך.
נתן לו ידו והקימו (מן המחלה = ריפא אותו
חלק ג
אמאי לוקים ר' יוחנן לנפשיה? [=למה שלא יקים ר' יוחנן את עצמו?
אמרי [=אומרים]: אין חבוש [=אסיר] מתיר עצמו מבית האסורים [=מהכלא[.
תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ה עמוד ב

מה פשר השאלה של הגמרא בחלק ג?
הרי לרבי יוחנן יש יכולת לרפא, כפי שראינו בסיפור בחלק א, למה הוא לא מרפא את עצמו בחלק ב? התשובה- שאדם לא יכול לרפא את עצמו, לא יכול להתיר את עצמו מבית האסורים. צריך עזרה.

פרשת השבוע, פרשת וארא- מדברת על כך במימד הלאומי.

בני ישראל "חולים". שקועים בשעבוד במצרים. הם לא מסוגלים לגאול את עצמם, ולא מסוגלים לראות אפילו כמה קשה להם וכמה המצב לא הגיוני. והנה מגיע משה, ובפיו דברי גאולה לעם, אמפטיה לסבלם, הבטחה לעתיד טוב יותר (מתוך שמות פרק ו)
  

א וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה:  כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ.  {ס}  ב וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי ה'.  ג וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב--בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי ה', לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.  ד וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן--אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ.  ה וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי.  ו לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה', וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים.  ז וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם.  ח וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה'.  

ותגובת העם?

ט וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.  {פ}


הם לא מסוגלים לראות ולשמוע. מדוע? כי הם שקועים בקוצר רוח ובעבודה קשה.מרוב מצוקה- הם לא רואים שהם במצוקה. ולכן, גם כאשר בא גואל מבחוץ, ומציע להתיר אותם מבית האסורים, הם לא מסוגלים לעשות זאת.

בסיפור התלמודי, בשונה מהסיפור המקראי- ה"חולה" מושיט יד למי שבא לגאול אותו. ובכך, כמו מכיר בצורך שלו בעזרה, בגאולה. לא תמיד יש לאדם או לעם את הכוחות להרים את הראש. צריך להכיר במצוקה, בחולי. חובת החולה להושיט את היד. רק קצת. להרים מעט את הראש מהקוצר הרוח והעבודה הקשה, רק מעט.חובת הסובבים להתירו מבית האסורים.

ועוד שני דברים:
א. מעניינת ההקבלה בין המחלה לבין "בית אסורים"
ב. משה תמיד בתפקיד הגואל והמרפא. בשונה ממנו, רבי יוחנן, שהוא בתפקיד משתנה בסיטואציה האנושית. לפעמים הוא החולה לפעמים המרפא. נדמה לי שאנחנו, בני האנוש, דומים יותר לרבי יוחנן.

שבת שלום. מדברים בשקט. עידן רייכל. 


יום שישי, 20 בדצמבר 2013

פרשת שמות. בשבח האנושיות. לכל איש יש שם.


את אשר על לבי אני כותבת. אני רוצה לדבר היום על הילודה. על המשפחה שלי, על האנושיות.

לפני כמה שנים הזדמנתי לנילוס, ליאור הגדול (עם חברותיי למסעות- מאגמה). אותו נהר שהוא נהר החיים והמוות. זה נהר אדיר, שוצף, קוצף. מימין משמאל חיות ענק- פילים, היפופוטמים, תנינים, קרנפים. לא צילום- אלא לידי, הכי קרוב שיש! איזה יופי! איזה פחד... כשהייתי שם, חשבתי על משה הקטן, החשוף, בן שלושה חדשים, חסר האונים. על אמו שהעדיפה לשים אותו בתיבה בין הקנים, נשמר על ידי אחותו, חשוף לסכנות של ההיפופוטמים, הקרנפים, הפילים והתנינים. שהרי אחותו לא תוכל לעשות דבר מפני הקרנף. העדיפה את כל אלה- על פני המצרים.

פרשת שמות מתחילה ב... שמות. שמות של אנשים. באנשים שירדו למצרים. בניו של יעקב. ראובן. שמעון. לוי. כולם. שבעים נפש. שנספרים, וחשובים. לכל אחד יש שם, והוא נספר ונחשב. קבוצת הגרים, משתקעת במצרים, ובעיקר גדלה:  א,ז וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ--בִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֹתָם

לימים- מת יוסף , ועבור המלך החדש, קבוצת הגרים הזו (בני ישראל) מתחילים להוות איום בטחוני. אם תהיה מלחמה- הגרים יחברו לאויבים- ויהיו בבחינת סוס טרויאני. מה שהתחיל בפרשה בשמות של כמה אנשים פרטיים, הופך להיות גוש מאיים עברו המצרים. אין ראובן, אין שמעון. יש גוש מפחיד של גרים בתוכנו.

אז הפתרון הראשון של פרעה, הוא לשעבד אותם, לענות אותם בעבודה קשה. אבל זה לא עובד:
"א,יב
 וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ..." כוחם של העברים- הוא ברחמם.

או אז, פרעה חושב על פתרון שני להרוג את הבנים של העבריים. איך? את זה הוא מפיל על המיילדות העבריותא,טז וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם:  אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה.

המיילדות, שיותר משהן מפחדות מפרעה, הן יראות את אלהים, לא פועלות לפי ההנחיות של פרעה, אלא מחיות את הבנים. איך? תולש פרעה את השערות, איך?! והמילדות עונות: " א,יט וַתֹּאמַרְןָ הַמְיַלְּדֹת אֶל-פַּרְעֹה, כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת:  כִּי-חָיוֹת הֵנָּה, בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ"
כלומר, הנשים העבריות היולדות יש משהו חייתי, לא מתורבת בלידה שלהן, הן לא מחכות למיילדות אלא פשוט יולדות. מדהים. למה? כי ככה זה לידה. לידה לא מחכה לרופא או לאחות או למיילדת. הלידה פשוט קורת.
התינוק הוא שמכתיב את הזמן ואת הדרך. ואנחנו צריכים לנווט בחכמה.

פרעה מבין שהישועה לא תצא מהמיילדות העבריות, והעברים ממשיכים להוליד את עצמם. מה עושים? הפעם הוא מצווה את כל עמו- כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ, וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן.

תחת הצו הקשוח, האובססיבי, ההיסטרי הזה- נולד בן לאיש ולאישה משבט לוי. ותחת הצו הזה מחליטה האם להחיות את בנה ולהציל אותו. ואחותו שומרת עליו, ובת פרעה- כן, בת פרעה, רואה אותו וחומלת עליו, ומשה אותו מן המים. ושמו משה. ופתאום, כשרואים אותו, ומבחינים בו-  לילד הזה יש שם. הוא לא חלק מהגוש העברי המאיים. הוא תינוק, קטן, יונק, ששמו משה.

והאיש הזה, שראו אותו, לימים יהפוך למנהיג שיוביל את ישראל מעבדות לחירות.

אבל אני מבקשת שלא לדבר היום על משה, אלא להתעכב על זירת הילודה בסיפור.כי שם מאבקי הכח. הילד, הילדה, האיש, האישה, האנשים הפרטיים- הופכים להיות כח לחימה לאומי. הילודה היא כח- את זה הבינו כבר מזמן טובי אויבינו. וגם בסיפור שלנו- הכח של העברים גדל- בזכות הילודה. ולכן הם מאיימים. וכך הם מגיבים. כאשר פרעה מנסה להתנגד להם- תגובתם היא תגובת ילודה- ככל שמענים אותם- כן ירבה וכן יפרוץ. הורדות ידיים, הורדות רחמיים. תגובת פרעה- היא לפנות למיילדות העבריות, שהן הקוסמות של הסיפור. הן בעלות הכח. כדי שימנעו את הילודה. והן לא משתפות פעולה עם פרעה, ומאפשרות לידה פראית, חייתית, של העבריות. ואז תור העם- להרוג את הנולדים. הילודה היא כח החיים של העם העברי בסיפור הזה.

אני מבקשת בהקשר זה לומר שני דברים- האחד אישי- משפחתי-לאומי, והשני אוניברסאלי.

אישי – משפחתי- לאומי: השבוע אחותי היקרה ילדה בן. בן חמישי, אח לשלושה בנים ובת. כולם בריאים חכמים ויפים. למחרת בת דודתי ילדה בן. אח לבת ולבן. כולם בריאים חכמים ויפים. ולכולם השלום. והמשפחה, תודה לאל, מתרחבת.  ולא יכולתי שלא לחשוב על אבא שלי, שהפך סבא לנכד עשירי, ועל אחיו, סבא לנכד רביעי, שזכו יום אחרי יום לחבוק נכד חדש, כל אחד. שני אחים. בנים להורים ניצולי שואה. סבתא שלי איבדה את בעלה הראשון ואת בנה הראשון בשואה, וספק היה אם עוד תוכל להביא ילדים לעולם. והנה, בדרך מהמחנות לישראל,  נולד אבי, ואחרי שנים רבות- ישראל, נולד דוד שלי. שני בנים לשני הורים ניצולי שואה. שגדלו כאן בארץ בשנות החמישים, של מדינת ישראל המתפתחת. והנה, יותר משישים שנה אחרי, נולד נכד עשירי לאבא שלי, נולד נכד רביעי לדוד שלי. כן ירבו. ולא יכולתי שלא לחשוב על כך שזה סוג של נקמה בנאצים ועוזריהם. אנחנו כאן, חיים, מגדלים ילדים, מתרבים. והילודה שלנו, כן, היא כח. זה נשמע לאומי- עד לאומני. אבל, כן, לרגע מתנוסס בי דגל, לרגע הלב שלי מתכווץ ומתרחב חליפות, כשאני חושבת על סבא וסבתא שלנו, משני הצדדים, ששרדו, ולחמו, וילדו והנה אנחנו. והנה ילדינו. 

אוניברסאלי: מהצד שני, שזה אותו הצד למעשה. אינסוף פעמים במקרא (36 ) אנו מצווים שלא לענות את הגר, את הזר שחי בתוכנו. כי גרים היינו בארץ מצרים. אפשר להבין את פרעה שמרגיש מאוים מקבוצת הגרים שחיה בתוכו. ואפשר גם להבין את בני ישראל שמרגישים מאויימים-  הם ירדו למצרים ברשות (תחת חסות יוסף) , וברגע אחד, הפכו לפתע לשוהים בלתי חוקיים שצריך למגר. ואנחנו, הקרואים העבריים היום,  מגנים את דרכו של פרעה, ומייחלים לשחרור של העברים. ועכשיו?  והיום?  באיזה צד אנחנו? של המקומי או של הגר? אפשר להבין את מדינת ישראל, שמרגישה מאוימת מקבוצת המהגרים. אפשר להבין את תושבי השכונות, שמרגישים פחד קיומי, יומיומי. ואפשר להבין את השוהים הבלתי חוקיים, שהתגלגלו לכאן, וכעת- מקבלים תת יחס, של תת בני אדם. וכל מה שהם מבקשים, הוא מקלט ויחס אנושי.  אפשר להבין את כל אחד מהצדדים. מה ששובר את האיום בסיפור המקראי- ואפילו בת פרעה נשברת ומגלה חמלה- הוא היכולת לראות את האחר, של הפרטיקולארי, של האדם. להבין שמולך אדם עם שם. עם פנים, עם זהות. עם מאוויים, רצונות, צרכים, עבר, משפחה. אדם. לפני שתהיה פה שואה, לכל איש יש שם.
שבת שלום.


ילדים/ אביתר בנאי 

כל בוקר אני קם מוקדם 
להכין לך את הבוקר 
מסדר לך את התיק על הגב 
את הדלת פותח 
הרוח פורצת פנימה 
דרך עיניך הגדולות 
ולרגע נדמית בעיניי הדלת 
ללוע ארי 

וליבי מבקש תהיה נשמר 
תהיה אהוב וקרוב 
ותמיד תלך בשדות של אמת 
בשדות של שמחה ויופי 
וליבי כורע ומשתחווה 
חסוך מליבו בושה ועלבון ופחד