מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום שישי, 25 בנובמבר 2011

הקול קול יעקב, הידיים ידי עשיו. על העיוורון ועל המבוכה. שלנו.

פרשת תולדות. הפרשה מאפשרת הצצה לביתם של הזוג הצעיר יצחק (בן 60) ורבקה. רבקה עקרה, יצחק- באקט אסרטיבי - עותר לה', והנה רבקה מתעברת. בעת הריונה- כנראה שרבקה חשה במשהו מוזר, והיא פונה אל אלוהים- דורשת. (איזה זוג דעתני וקשה- יצחק עותר, רבקה דורשת. בשום מקום לא כתוב שהם מדברים ביניהם). פירוש נוסף ל"דורשת" הוא בתרגום התנ"ך - תרגום המלך גיימס- לפיו היא "חוקרת". מעשי דעתני ופרואקטיבי גם כן. (תודה לד"ר לאה מזור). באופן פלאי רבקה מתנבאת "שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר:" (פרק כה פס' 23) ונולדים- עשיו- הבכור, איש יודע ציד איש שדה, יעקב הצעיר - האוחז בעקב אחיו וכבר בבטן רוצה להשיגו, איש תם יושב אהלים. אבל רבקה, כאמור, יודעת משהו שיצחק לא יודע- שיעקב הוא הבן ה"שווה" יותר. ואולי משום כך, יצחק אוהב את עשיו- עם סיבה נראית לעיניו של יצחק- כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב- ללא סיבה נראית לעין, אלא שרבקה וגם אנחנו הקוראים יודעים, שיותר כדאי לאהוב את יעקב :" "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו כִּי-צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב" (פרק כה פס' 28).




ואז מסופר כי יעקב קונה מעשיו את הבכורה- במחיר נזיד עדשים. הבכורה, כך מתברר, אינה נתון ביולוגי, אלא תואר סחיר. משמעות התואר- עצומה. הבכור הוא היורש של האב. הירושה – היא ירושת נחלה- ונחלה- כפי שמדבר יהודה יודע- היא זכרון השם. כלומר- הבכור- הוא זה ששמו ייזכר. כשעשיו מוותר על הבכורה ואומר וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה-זֶּה לִי בְּכֹרָה- (פרק כה פס' 32) . פרופ' אמית מדייקת על דברים אלה- "קניית הבכורה" לא הפכה את יעקב לבאמת בכור בעיני אף אחד- כראיה- הוא צריך לגנוב את ברכת הבכור. אקט הקנייה לא הפך את הבכורה לסחירה. ועוד- עשיו כן מקבל נחלה, כפי שמתברר בסופו של דבר בברכת יצחק, אלא שהוא נזכר ונחקק כשם שלילי, כשם אויב.
בתמונה- צילום של האמן הישראלי עדי נס, חלק מסדרת צילומים "סיפורי המקרא"


בעד מי אתם? בעד עשיו העייף והרעב- שאחיו, יעקב, ניצל את מצוקתו, וקנה ממנו את הבכורה במחיר מעליב ונצלני? או בעד יעקב- שממש לא אחראי על הסחר שאחיו הגדול והרעב והלא רואה ממטר עושה מהדבר החשוב שנקרא "בכורה". אף אחד לא הכריח את עשיו למכור- בטח שלא במחיר נזיד עדשים.
התורה מביעה עמדה גם היא- "וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת-הַבְּכֹרָה..."- האשם הוא עשיו שמכר את שהיה שלו, בעבור נזיד עדשים.
עד כאן- אפשר אולי להיות אמביוולנטיים ביחס לשני הצדדים- יעקב קצת אשם עשיו קצת אשם- אפשר לחיות בשלום. המשך מערכת היחסים בין השניים- מחייבת אותנו לנקוט עמדה קצת יותר ברורה.
(נדלג על פרקי יצחק ורבקה עם מלך פלישתים)


בהמשך הסיפור מסופר כי יצחק זקן ועניו כהו מראות. (פרק כז) בזמן שאבא עיוור ועשיו נשלח על ידו להביא אוכל מהשדה- הזדמנות מצוינת עבור רבקה, האמא, לקדם את מימוש הנבואה- ולהביא לגניבת הברכה. הרי הבכורה זה לא מספיק. ואת הברכה- אי אפשר לקנות. צריך לקחת. מעשיו. אז רבקה ששמעה שיצחק שלח את עשיו לצוד, מתדרכת את יעקב- לך תביא שני גדיים, ואני אכין לאבא מטעמים. אתה, יעקב, תבוא, ותציג את עצמך כעשיו, הרי ממילא אבא כבר לא רואה כלום, ותקבל את הברכה.
עד כאן- אמא רבקה אחראית. ויעקב? תגובתו של יעקב נפלאה. זה יעקב שהציע לקנות את הבכורה, מבלי למצמץ, ממשיך בדרכו - אין לו שום בעיה מוסרית עם ההצעה, אלא רק עניין טכני- עשיו שעיר, ואבא ישים לב שאני חלק. ואז- אבא יטיל עלי קללה במקום ברכה. באמת- בעיה. רבקה לא מתבלבלת. ראשית- קללתך עלי. שנית- פתרון! רבקה לוקחת את בגדי החמודות של עשיו ומלבישה על יעקב בנה הקטן , ועל חלקי ידיו החשופות היא מלבישה את עור העיזים ששחטה- כדי שהידיים יוגשו כשעירות- כידי עשיו.

אז אמנם הרעיון של רבקה- אבל אי אפשר להגיד שיעקב מתנגד. הוא שותף וחושב על הכל. והנה, ברגע האמת- כשרק יעקב מול אבא יצחק, יעקב ממשיך. גם כשיצחק חושד: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו... אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו וַיֹּאמֶר אָנִי". יעקב עומד לבדו, איתן, מול אביו העיוור, ומשקר. כבר אי אפשר להאשים את רבקה- יעקב פעיל ויציב בחלקו במזימה.

בעד מי אתם עכשיו? עשיו שהלך להביא אוכל לאביו העיוור? או בעד יעקב הצעיר, תם יושב האהלים, שגנב בעזרת אמא את הברכה מאחיו?

עכשיו יש בעיה. כי מצד אחד- יש את התגובה האינטואיטיבית של חלקינו לסיפור. יעקב רמאי. לאותו הצד- אפשר להוסיף קטעים מתוך התורה שמצדדים בתפישת יעקב כרמאי. דוגמאות? בבקשה. יצחק, כאשר הוא מספר לעשיו מה קרה, הוא אומר: וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ (פרק כז פס' 35). עוד דוגמה- כל סיפור רחל ולאה- בו יעקב מעדיף את הצעירה, את רחל ומקבל את הבכורה. נדמה כי הסיפור מבקש לסגור חשבון מול יעקב - גם בהחלפת הבכורה בצעירה וגם במעשה הרמיה. האבסורד, כפי שאני מבינה, הוא בתגובת יעקב ללבן- "למה רימיתני". (פרק כט פס' 25). ואם תרצו עוד- כאשר יעקב כבר זקן, ויוסף בנו לא חוזר הביתה עם האחים, והאחים מביאים את כתנת הפסים של יוסף מלאה בדם ומספרים כי חיה רעה אכלתוהו. ויעקב בוכה ומתאבל ומסרב להתנחם- טרוף טורף יוסף... מוכר לך הטריק הזה, יעקב? מכיר כשאח שוחט עז ומשתמש בדמה, בעורה, בבשרה, כדי לרמות את אבא? ולא רק בתוך התורה, הנה גם הנביא הושע מציץ לתוך רחמה של רבקה- וחושף בצילום רנטגן חד פעמי וראשוני את מה שבאמת קרה שם: "בַּבֶּ֖טֶן עָקַ֣ב אֶת־אָחִ֑יו וּבְאוֹנ֖וֹ שָׂרָ֥ה אֶת־אֱלֹהִֽים׃‏" הושׁע יב4 (תודה לד"ר לאה מזור על ההפניה)

ומצד שני יש את התגובה הבדיעבדית והאפריורית. של מי שרואה בעשיו כאויב התמידי של ישראל (ממנו יוצא אדום) ושל מי שיודע שיעקב הוא האח הנבחר, ממנו יוצא העם הנבחר. עוד לפני שיעקב מגיע לבית לבן- הוא נרדם ורואה מלאכים עולים ויורדים בסולם ומקבל הבטחה על הארץ ולזרע. הוא האיש שממנו יצאו השבטים וממנו יצא העם- זה אנחנו. הוא לא רק האח הנבחר, הוא האב הנבחר. לא רק התורה אוהבת את יעקב. עד כדי כך שמצאתי פירושים שמאשימים את יצחק בכך שלא ראה את רשעותו של עשיו. הבאתי אחד מני רבים- את זה שמדגים באופן הטוב ביותר את היפוך הדברים:" אין ספק שהיה לו ליצחק להתבונן במעשה עשו ורשעתו ורשעת נשיו – ושהבנים אשר תילדנה ידמו להם לרוע. והיה לו להתפלל אל האלוהים ויודיעו למי יברך, אם לגדול כפי לידתו, אם לגדול בשלימותו. אבל האהבה מקלקלת השורה, לאהבתו את עשו חשקה נפשו בו, ולא ראה חובה במעשיו. ואולי שלזה נאמר (כז, א): "ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות", שעיני שכלו וכוונתו כהו בעניין עשו, ולא ראה ולא התבונן במעשיו כראוי." (אברבאנל, מובא מתוך גליונות נחמה)

לפי הפירוש- יצחק, המרומה, העיוור, היה צריך לראות לעתיד את מעשיו הרעים של עשיו – שאולי הפך לאלים ועצבני כי גנבו לו ולקחו לו- ובעצם יצחק הוא האשם. פירוש שמזכה את יעקב והופך את הסיפור, מאונס האמונה.

פרופ' אמית בהקשר זה מרחיבה את הפריזמה- ומציינת כי שונאי ישראל נהנו למצוא בטקסטים אודות יעקב הוכחה לאופיו של העם היהודי- כרמאי, וכי אכן במחקר המקרא המודרני (דוגמת גונקל) שהוא מראשיתו נוצרי- יש התייחסות רבה לדמות יעקב, שדמותו מסייעת להוכיח תיזה אנטי יהודית. ועוד שואלת אמית- שאלה מדויקת ונוקבת- מדוע בוחר עם לתאר את עצמו באופן כזה?


ואני חייבת לומר שכל זה מעמיד אותי באי נוחות מאוד גדולה. לא שאני חיה ומאמינה בעולם של פרשנים, אלא שלצערי כמעט ולא מצאתי התייחסות שמסוגלת לראות נכוחה את הדמות של יעקב. העיניים המאמינות לא רואות? שנאת עשיו ואהבת יעקב לא מאפשרות לקרוא את הדברים שגם התורה עצמה מביאה כמעשה רמאות? אולי אפילו, חלילה, מילת ביקורת על החשת הגאולה. הרי אם רבקה קבלה את הנבואה- אז מה היא מתערבת? יהיה בסדר, לא? למה אותם נימוקים החלים על הציונות לא חלים על יעקב- ישראל זה ישראל, לא?


אני אומרת "כמעט ולא מצאתי"- כי:
א. מתוך צניעות- אולי יש פירושים והתייחסויות שמביטים במעשי יעקב גם בעין ביקורתית- ואני לא מכירה כתבים אלה.
ב. מתוך הזמנה – להביא ולהעשיר את עולמי ואת הדיון
ג. כי כן מצאתי- דברים מקסימים ויפים של הרב יובל שרלו, שכותב על המבוכה בעומדו מול הסיפורים על אודות יעקב, ועל הפער בין מה שהיינו רוצים לחנך לו לבין הסיפורים. הרב שרלו לא מביא פתרונות, אלא מתבונן בכנות בעצמו, משתהה ומתעכב ומאפשר את המבוכה ואת ההכרה בדילמה. להלן קישור למאמרו.


אני מביאה שיר של ניק קייב. קוראים לו the weeping song.

אני מאוד ממליצה לקרוא את המילים. לדמיין את ביתם של יצחק, רבקה, יעקב ועשיו. מעניק מימד אנושי וכואב לכל הפרשה.


שבת שלום

יום שבת, 12 בנובמבר 2011

פרשת וירא. אל תשלח ידך אל הנער. אל תשלח ידך אל האיש. רשמים מהכיכר.


אל תשלח ידך אל הנער. אל תשלח ידך אל האיש. רשמים מהכיכר.
צילום:עידו גרומר.צלם מעולה, חפשו אותו בפייסבוק

אני חוזרת עכשיו מכיכר העיר, הקרויה על שמו של יצחק רבין, ראש הממשלה שנרצח לפני 16 שנה. שנרצח. ראש ממשלה, במדינת ישראל. בידי יהודי. מה קרה? מה שקרה זה שאיש אחד לא הסכים עם איש אחר אז הוא רצח אותו. והיו אנשים רבים בכיכר הערב. לא רבים כמו פעם, אולי עייפים מלדרוש צדק חברתי, אז שמישהו אחר ידרוש עכשיו דרישת שלום.
בא לי לשאול את עצמי ואת מי שהיה בכיכר, ואת כל אלה שלא באו – מה אנחנו באמת עושים ביומיום למען ערך הדמוקרטיה- במשמעות היומיומית של הערך. ביכולת האמיתית של כל אחד לחיות במציאות של ריבוי דעות, ריבוי עמדות, ריבוי ערכים ואורחות חיים. ביכולת לחיות ליד ועם מישהו שחושב אחרת, ולא לנסות כל הזמן לשכנע למה אני צודק או למה חשוב וכדאי שכולם יחשבו כמוני. ובטח שלא לרצוח אותו, להכות אותו, לשנוא אותו, לצעוק עליו, לפגוע בו, לרסס לו בחדר המדרגות מסרים של נאצה, ללעוג לו, לצחוק עליו, לדבר עליו מאחורי הגב, לגרום לו להרגיש אידיוט, או טועה. אולי שכל אחד יכתוב חיבור קצר בנושא ויגיש למי שאחראי כאן, או לפחות יקדיש לכך כמה דקות של מחשבה.



פרשת השבוע היא פרשת "וירא". אחד הטקסטים המרכזיים, הקשים, הוא טקסט שנתנו לו את השם הידוע "עקדת יצחק" (בראשית כב) לעקוד פירושו לקשור. עקידת יצחק- רק עקדה. לא רצח. רק כמעט.



האם אברהם שרק בפרשה הקודמת נפרד מלוט כדי לא לריב על האדמה שה' הבטיח לו, הוא אותו אברהם שכמעט והרג את בנו בשם האמונה?



חכמי המשנה, נתחו ומצאו שאברהם עמד בעשרה נסיונות. הראשון- "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.." והאחרון- עקדת יצחק. "וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ אֶת-יִצְחָק וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ..."



חז"ל דרשו את הדמיון בין שני הסיפורים - בשני הסיפורים מופיע הביטוי "לך לך", בשני הסיפורים מופיעה הדרגתיות בתיאור (ארצך מולדתך בית אביך<> בנך יחידך אשר אהבת את יצחק) ובשניהם יש אי בהירות לגבי המקום אליו צריך ללכת.



אני מבקשת להתעכב על השוני. וברשות חז"ל- לא בקטגוריות של לשון, סגנון ועלילה. אלא על השוני בדמות. באיש. באברהם.
לשמוע קול אלוהי שאומר "לך לך" ולפעול בהתאם לצו- זה דבר אחד – פתאום קם אדם בבוקר ושומע קולות ומחליט ללכת. וגם אם זה קשה להיפרד מבית אביך- לאברהם יש אמת פנימית ואבא שלו יתמודד איתה. המחיר שאברהם היה משלם היה מחיר של הונאה עצמית. וכדי להיות שלם עם עצמו הוא היה צריך ללכת. ואבא שלו-צריך היה להתמודד עם זה שלילד יוצא חלציו, יש רצונות, מאווים, וקולות משלו שהוא שומע. זה הריקוד העדין שכולנו רוקדים בין לפעול כל אחד לפי האמונות שלו לבין הדרישה שלנו מהאנשים סביבנו לספוג את מי שאנחנו – בשם האהבה, החברות, המשפחתיות. וכשזה מוגזם אנחנו קצת דורכים אחד על השני- ומעירים, ומבקשים סליחה, ונעים לצלילי המוסיקה, ולומדים לחיות בשלום. הרי אי אפשר לאיים בסכין על בן משפחה בשם הרצון שהוא יאמין במה שאתה מאמין וילך בדרכך. לא ככה, אברהם?



אבל לקחת את החיים של הבן שלך כי אתה שומע קולות – זה כבר דבר אחר. חוסר ההגיון, האבסורד, הכאב, הצער, הפשע- שאברהם עלול היה לגרום לבנו, לאשתו, לעצמו- בלתי נסלחים. הרי אברהם הוא לא מי ששומע תמיד לקול האלוהי, בלי מחשבה ושיקול דעת. הרי בסיפור סדום ועמורה אברהם רב עם אלוהים. ובסיפור עם רועי לוט, אברהם פועל במנוגד להבטחה האלוהית- ונותן ללוט חצי ארץ, רק כדי שיהיה שלום.



אבל אני לא מאשימה את הקול האלוהי. אני מאשימה את מי שהקשיב לקול האלוהי והיה נראה לו שזה רעיון מצוין לשחוט את הבן שלו. אני חושבת שבניסיון הזה אברהם נכשל. זה קול פנימי, אישי, שבטוח בצדק שלו. בטוח עד כדי אחיזה במאכלת ויכולת להרוג אדם אחר בגלל מה שאתה מאמין בו. הוא אמנם הבן שלך- אבל הוא לא אתה. ואתה לא יכול להחליט עליו, כמו שאומרים החמודים שמנסים להסביר שהם יישות עצמאית ושיש להם רצון משל עצמם. כשם שאבא שלך, אברהם, נתן לך ללכת והבין שאתה איש עם צרכים וקולות, כך גם יצחק, הבן שלך- הוא לא כלי כדי להביע אמונה. תאר לעצמך, אברהם, שאבא שלך היה שומע קולות, אי שם באור כשדים, ורודף אחריך עם איזה פסל, או פטיש, או מאכלת ביד, כשאתה צועד נחוש ב"לך לך" שלך?! צועק:אברהם,מה אתה עושה בוא הביתה, מיד, או שאני שוחט אותך! תאר לעצמך...




בוא נקבע שבשם הסבלנות כל אחד יחליט על עצמו ויפסיק להקריב אחרים, לעקוד אחרים על מזבח האמונה והקולות . באמת הייתם רוצים שכולם יחשבו כמוכם? בוא נקבע שמותר לכל אחד לחשוב שהוא צודק, ואם אנחנו חיים באותה דירה, באותו בניין, אותה שכונה, אותה עיר, אותה מדינה- מותר לנו גם לנסות לשכנע אחד את השני. אפשר גם להינות מריבוי הדעות, ולחשוב שאולי גם האחר יכול לתרום למארג- לראות בשונות יתרון. ואפשר גם ממקום של כבוד וצניעות- לקחת בחשבון את האפשרות המערערת שאולי יש צדק במה שאומר מי שמולי. לא צדק מוחלט, חלילה, ולא על חשבוני, חלילה. אבל אולי יש משהו במה שמישהו אחר אומר. ואם צריך לקבל החלטה משותפת- נקבל. בדרך שתשאיר את כולנו בחיים. ולא מושפלים או מובסים או שונאים, או מובלים הביתה, כשכפיסי עץ עדיין תקועים אולי בגב מהשכיבה על הגזעים, ופרקי הידיים אולי עדיין חרוכים מהידוק החבלים.



אל תשלח ידך אל הנער. אל תשלח ידך אל האיש, אל תשלח ידך אל האישה, כי לא הורגים בשם הצדק והאמונה.

שיר לשלום, מירי אלוני והשרים בכיכר, צילום מאתמול, 12.11.2011.

יום שישי, 4 בנובמבר 2011

פרשת לך לך. וכל נתיבותיך שלום.

מחר קוראים את פרשת לך לך. בראשית בפרק י"ב פסוק א עד בראשית פרק י"ז פסוק כז.

היום אנחנו מציינים את יום השנה לרצח יצחק רבין ז"ל. 4 בנובמבר.

מה בין אברהם ליצחק?

תהיו איתי בבקשה כמה פסקאות.


אתמול היינו בהופעה של קורין אלאל בקפה ביאליק. היא נהדרת, היא שופעת, היא מלטפת ובועטת. היא שרה את המנון לאהבה, במקור של אדית פיאף, בתרגום לעברית של אהוד מנור. פתאום, באמצע ההופעה, היה שם משפט שהיה לי אברהם אבינו "אתכחש לחברי לארצי ולהורי/ אם ממני תבקש /את עצמי אשים לצחוק /מוכנה את שמי למחוק /אם ממני תבקש."


ונזכרתי תוך כדי הרגע המחשמל הזה, באברהם, שהולך מארצו, ממולדתו, מבית אביו, בשם האמונה, בשם האהבה. את האהבה כאן לא אני המצאתי. חז"ל, הצמידו לפרשה זו הפטרה מישעיה , שם כתוב: "זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי'"(ישעיה מא 8).

גם אברהם היה מוכן, בשם האהבה, כמו בשיר, למחוק את שמו, וכבר עקד בנו וכבר בידו המאכלת.


אברהם ...ה' מבטיח לו הגנה, ארץ, וזרע- רק שיבוא. אז אברהם, בגיל 75, עושה "לך לך" ולוקח את שרי אשתו ואת האחיין שלו, לוט. חז"ל מציירים את הסצינות של העזיבה כסצינות שכרוכות בריב עם אבא , בניפוץ הפסילים בחנות של האבא, כדי להוכיח את קיומה של הדת החדשה. אבל הסיפור המקראי לא כזה. בסיפור המקראי- אברהם לא צריך למחוק אצל אחרים את מה שכבר לא נכון בעיניו, הוא פשוט קובע מציאות חדשה משל עצמו לעצמו. גם סוג של פתרון.


הם הולכים דרך ארוכה (קישור למפה) מגיעים לכנען, ואז רעב בארץ....
מה עושים? רעב? בארץ המובטחת?! אפשר להתלונן בפני ה'- זה מה שהבטיח? אפשר לבכות על הגורל המר. ואפשר להיות פרגמטי- וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי-כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. אפשר להיות ביקורתיים כלפי אברהם. אבל אפשר גם לא- יש לו משפחה להאכיל, וכנראה גם מספיק אמונה כדי להאמין שיהיה בסדר- ההבטחה של ה' לארץ לא פג תוקפה אם לרגע יורדים מצרים כדי לאכול משהו, וחוץ מזה, אם ה' כל כך רוצה שישבו בארץ שלו- שיגיש כיבוד קל.
ובמצרים, למי שזוכר, יש סצינה מביכה עם מלך מצרים ושקר לגבי זהות האישה שעם אברם- שרי ואז אברהם, שרי ולוט- חוזרים לארץ כנען. וכאן מתחיל סיפור חזק ומשמעותי.


אברם- כבד במקנה, בכסף ובזהב. האחיין שלו- לוט, גם לא יש צאן ובקר ואהלים.

ובפרק יג פסוק 6 כתוב: " וְלֹא-נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי-הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו"
הם לא יכולים לשבת באותו מקום. קטנה להם המשבצת, גדול להם הרכוש. ככל ששניהם גדלים ומתעשרים ו"מצליחים" במישורים של מה שבעולם המערבי אנחנו מגדירים היום כהצלחה- הבעיה נהיית קשה וקיומית יותר. אין מקום לקיום של שנינו באותו מקום. התיאור פיזי ממש, איך הארץ לא יכולה לשאת את שניהם. והמילים "לשבת יחדיו" חוזרות. ושתיהן בלווית השלילה. ולא. ולא. אי אפשר. אי אפשר לשבת יחדיו. אין לו פתרון. מבוי סתום. מה עושים? זו שאלה קיומית.

הרועים מנסים למצוא פתרון. פתרון הישרדותי, אינטואיטיבי, אותה תנועה שעושה כל מי שזה שיושב לידו בשולחן בכיתה דוחף את המרפק לצד שלו של השולחן- דוחפים בחזרה ומעיפים אותו :"ז וַיְהִי-רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה-אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה-לוֹט ..." (פסוק 7). כי ככה אנחנו כשנוגעים לנו בשטח הקיום, אנחנו רבים, ונלחמים ומגנים על מה שיש לנו. כל תרבות נותנת לזה ביטוי אחר- אבל גם אצלנו זה ככה. אולי בגוש קטיף זה לבש כתום ובתל אביב זה לבש אוהלים ומשם התפשט בכל הארץ, אבל לכל אחד יש עצב חשוף של הישרדות, של רעב. לא תמיד אפשר לרדת למצרים, לפעמים צריך להילחם על הבית. וזה מה שעושים הרועים.


אבל אסור להתבלבל- הריב, האלימות- זה לא פתרון. זה ביטוי חזק ואגרסיבי לזה שכל אחד חושב שהוא צודק, לצורך האמיתי של כל אחד בבית, באוכל, בזהות, בשייכות. וגם בצורך של כל צד לנצח. אבל זה לא פתרון. זה מתכון להרס ולתקיעות.
אם נרצה לסבך את העניינים- לוט הוא אחיין של אברהם. הוא לא זר, הוא לא אויב שאפשר להכניע בריב, הוא משפחה. והוא היה נאמן לאברהם ולקולות המוזרים שהוא שמע עוד באור כשדים. אז מה עכשיו עושים? להתנכר ללוט? אם נרצה לקשור ולסרבל את הפלונטר עוד יותר- ה' הבטיח לאברהם את הארץ. לפי הקוד הזה- win-lose- לוט צריך ללכת. אין מקום לשניים. אפשר לריב כמה שרוצים- יש הבטחה אלוהית שאפשר להסתמך עליה ולהגיד ללוט שילך מפה.


אז מה עושים?
ואז אברהם לוקח אחריות ופונה ללוט- מנהיג מול מנהיג. כאן אין מקום לאספסוף מתלהם. ואומר כך:
"וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-לוֹט אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ..." (פסוק 8)
הנחת יסוד לשיח- אני לא מתכוון לפתור את העניין בדרך של אלימות. לא במישור האישי- ביני ובינך, ולא במישור בין הרועים. המתווה העקרוני לפתרון הסכסוך- הוא "לא לאלימות". את הפתרונות נמצא בדרכים אחרות, בזירות אחרות של שיח. למה?
"...כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ"


להבנתי יש כאן שני נימוקים. שהם אחד. א. אנחנו אנשים. בני אדם. ויש דרך בזירת בני האדם לפתור בעיות מסוג זה. ב. אנחנו אחים- קרובי משפחה. אברהם דוד של לוט. הקרבה המשפחתית מחייבת פתרון שאין בו נפגעים. ולמה זה פתרון אחד? "כי אנשים אחים אנחנו". מעצם היותינו אנשים אנחנו אחים. טענה הומניסטית עקרונית על טיב הקשר בין בני האדם, כל אדם באשר הוא אדם. אני לא נאיבית. אני מאמינה בזה, גם ובעיקר ברגעי סכסוך ומשבר.


אז מה הפתרון?


"הֲלֹא כָל-הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם-הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם-הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" (פסוק 9)
אברהם מציע פתרון מהפכני- פתרון שמחייב יצירתיות, הרמת הראש מהמשבצת הקטנה, פתרון שמחייב נשימה ומאפשר נשימה- כל הארץ לפנינו- יש מישורים שונים של קיום. (אגב, הרבה פעמים אני מרגישה שבניינים, קבורה בקומות, אינטרנט- כל אלה דומים כפתרונות, ביכולת להגדיל את השטח בדרכים יצירתיות, ולאפשר קיום במימדים שונים, ולא על חשבון האחר).
ולא רק זאת- אלא שאברהם אציל דיו כדי לתת ללוט לבחור. אציל? אולי חכם, כי הוא יודע שלפתרון כזה יסרב רק מי שרוצה לריב.. ולוט, שכנראה באמת לא רוצה לריב, אלא רוצה למצוא פתרון- מקבל את ההצעה של אברהם:
י וַיִּשָּׂא-לוֹט אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא .... וַיִּבְחַר-לוֹ לוֹט אֵת כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם..." (פסוקים 11-10)
הוא נושא עיניו... הוא בוחר.. ונוסע....


סוף סיפור? לא.
חשוב המשך הפסוק: ".... וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו:"
הם נפרדים, אבל נשארים אחים. יתר על כן- אולי ההיפרדות באופן הזה, היא שמאפשרת להם להישאר אחים. להישאר אנשים. רש"י, בהקשר זה, מפרש: ""אם השמאל ואימינה - בכל אשר תשב, לא אתרחק ממך ואעמוד לך למגן ולעזר".


הפתרון עצמו נפלא, אבל עכשיו, כשנגמרה הדרמה, צריך לעצור רגע ולברר- איך יכול להיות שאברהם מחלק ככה חופשי חופשי את הארץ שהוא קיבל מה'? לו ולזרעו? ואם מחר עוד מישהו יריב איתו? כל דאלים גבר? כל מי שאלים – גובר בקרב? לפתור בדרכי נועם, בדרכים לא אלימות- זה תמיד אומר ויתור על מה ששלי? ייתכן. השאלה מה מישור הויתור ומה מישור הרווח.
האם אברהם הפסיד? אולי במישור הארצי- הוא הפסיד חלק מהאדמה. במישור האנושי, המשפחתי- הוא ללא ספק הרוויח. וגם במישור ההישרדותי האישי- מי מבטיח שלא היה קם איזה רועה, איזה ישמעאל בן נתניה, איזה יגאל- ומחליט להרוג את אברהם? לפעמים שמכוונים עלייך אקדח כדאי להתכופף ולא להיות צודק. ובמישור הלאומי, באחריות של אברהם כאבינו על האומה- נדמה לי שגם במישור הזה הוא אברהם צדק. הינני כאן.


ואלוהים, מה אלוהים חושב על הדרך שאברהם מצא כדי להתמודד עם המצב?
אני לא יודעת מה ה' חשב, אבל כתוב כך : " וַה' אָמַר אֶל-אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד-לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד-עוֹלָם" (פסוקים 15-14)

נדמה לי שה' לא רק שלא כועס על אברהם, אלא מצדד בו ומעודד אותו- הארץ שלך, כולה, עד עולם- לך ולזרעך. ולכן, פעלת נכון, אברהם. חזקה אמונתך כי הארץ היא שלך, ולכן ברגעים כאלה- אפשר לתת ולוותר ולהרוויח במישור אחר. חיי העם והארץ ארוכים יותר מכל סכסוך נקודתי, ולכן, דווקא מהמקום האמוני, הנצחי, הצנוע- שסומך ובוטח בה' ובהבטחתו, אפשר לבחור בדרך של שלום. הלא כן?


מצרפת קישור לטקסט נפלא של חנוך לוין-אני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם
וכמובן- המנון לאהבה.


מוזמנים לקרוא, לאהוב, לחשוב, לזכור את יום השנה לרצח רבין
שבת שלום.