מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום שישי, 27 באפריל 2012

קדושים אנחנו? התבוננו במראה. כולנו פושעים.

לפני הכל- מזמינה אתכם לסדרת "קצרים בעלמא"- סיפורם האנושי של חמישה נביאים במקרא. קריאה אישי ואנושית. פרטים והרשמה בקישור. https://www.alma.org.il/event.asp?pageid=92&id=194

אני כותבת "אחרי מות קדושים".

שתי פרשות שקוראים באותה השבת- בשנים לא מעוברות.

פרשת קדושים נפתחת בפסוק " קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא יט פס' 2)

ומשם פירוט התנהגויות שבין אדם לחברו. מצוות של מוסר, של צדק, של חמלה. של דין. של חברה שמגדירה את הגבולות של עצמה.

הנחת היסוד- שכולנו קדושים. ומכאן שכולנו נבדלים, וכולנו שווים. מדוע? כי ה' קדוש. כי נבראנו בצלם. ולהיות קדושים זה מחייב אותנו. לנהוג התנהגות מוסרית אדם כלפי אדם אחר. להחזיק ביחד קוד בסיסי של מוסר, של דין, של אמת. לא של אלימות. כי אסור לקלל חרש. ואסור לשים מכשול בפני עיוור. ואסור לרצוח.

והנה- אנחנו אחרי מות קדושים.

אני מתביישת. איזה צלם? איזו קדושה? איזה שוויון?

בשבוע שעבר- יום השואה.  קדושים הנרצחים. קדושים השורדים. שחיים במדינת היהודים בחרפת רעב.

ביום השואה, סטטוס של הרב שי פירון, מנכ"ל תנועת הכל חינוך, תפס את לבי ולא מרפה. כי אפשר גם אחרת. אני מצטטת:

יש לי חלום:
ראש הממשלה מכריז:
"מעתה ועד סוף ימיהם יזכו מעט ניצולי השואה שעוד חיים איתנו והמעוניינים בכך לדיור מוגן על חשבון המדינה.
טובי המוסדות יארחו אותם ויעניקו להם שנים אחרונות מהנות, מלאות תוכן ומשמעותיות". ראש הממשלה הוסיף ואמר; " זו חובה מוסרית, יהודית וציונית, ואני לא מעלה על דעתי תמונות של עוני והשפלה לאלה שסבלו".

חלום. רק חלום.
למה??????

וזאת הממשלה. וזה גם אנחנו. כי דברים שהמדינה לא יכולה לתת. כמו חום ואכפתיות שבין אדם לאדם. כמו שהשורדים לא פעלו כדי להציל את עצמם ואת אחיהם מתוקף חוק. אלא מתוך מוסר וערבות הדדית. כתוב בפרשה שלנו: " מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'" מה אתם רוצים מילדים שהתנהגו ככה וצחקו בהצגה? הם חלק מהצחוק של כולנו על ניצולי השואה.  

מי שדברים אלה נגעו לו בלב- מוזמן לעשות למען. להקדיש כמה שעות בחודש לטובת השורדים. קישור לאתר עמותת "עמך

השבוע- יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה. כמה כאב, איזה אובדן, אילו תהומות אינסופיים של נתינה, אילו תעצומות נפש יש להורים, לאחים, לאחיות, לבנים, לבנות, לאלמנים, לאלמנות. במעגל הקטן שסביבי, אני מכירה לא מעט. ולבי בוכה ומודה על שהקריבו את היקר להם מכל. והם קדושים. וכשראיתי טלוויזיה, ובכיתי כל היום, רק כשספד על אחיו בחור שחזר בתשובה, עטור זקן שחור, פתאום זה היכה בי- ויזואלית וחזק כל כך. שראיתי כל היום עירוניים, קיבוצניקים, מושבניקים, עולים חדשים מכל ארצות תבל, אשכנזים, ספרדיים, לוחמים שאינם יהודיים- כולם חלק ממשפחת החברה הישראלית, ממשפחת השכול. ורק אחד נעדר משם, בצילה של תורה. יש חרדים שמתגייסים. אני יודעת. אבל רוב רובו של הציבור החרדי לא מתגייס. לא משלם את המחיר של החיים. ונהנה מהגנה שאני ומשפחתי וחברי מספקים לו, בחיים שלנו. ציבור שלם שמסתובב שאנן ולא כואב. אני לא מאחלת חלילה לאף אחד את השכול. אבל לא כולנו קדושים.
מי שרוצה, לדוגמה, להוביל טיולי אופניים עם נכי צה"ל, או לתת כתף בכל דרך- מוזמן. אתר ארגון נכי צה"ל.

ויום אחרי יום הזכרון- יום העצמאות. לא כולנו קדושים. כולנו חזירים, מטנפים בחוצפה, בזלזול, בשחצנות, בבהמיות את המתנה הכי יפה שקיבלנו- את המולדת. מזהמים את אותם נופים שרק אתמול בכינו על מי שמת כדי להגן עליהם. לחגוג זה אחלה. בשר- מי שאוהב וחי בשלום עם עצמו. אבל אין שום הצדקה מוסרית לטינופת. ופרשה שלנו, כשמדברים על חברה מוסרית ומתוקנת, מדברים בין היתר גם על איכות הסביבה, על מערכת היחסים בינינו לבין הטבע: "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל: וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה':וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם:" (ויקרא יט 25-23). אבל מה אכפת לי?! כולם חארות, גם אני.  ולא לוקחים ספסלים של הקרן הקיימת לישראל. זה נורא. זה מחפיר. זאת גניבה. " לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" (ויקרא יט פס' 11).  

מי שזה מזיז לו, וכואב לו ואכפת לו- אז קודם כל שינקה אחריו ושינזוף בילדים שלו כשהם לא מנקים. אני אפילו לא מפנה כאן לעמותה מסוימת. פשוט נהיה כולנו בסדר אז יהיה פה נקי.

ושיא השיאים- הפגיעה בבתי הפליטים בשכונת שפירא. יהודים?! מה קרה לכם?!! איזה בושה, במקום לחבק אדם שנמלט על חייו כי קדושים אנחנו- אנחנו פוגעים בחייהם?! כי הם זרים? הם שונים? הם מלוכלכים? הם מסריחים? מתחיל להישמע לי מוכר.... גם לכם...?  קומץ הפעילים שהפגין נגד המעשה, נשא שלטים בהם כתוב: ואהבת לרעך כמוך. אני לא יודעת אם מישהו מהם בהכרח ידע, שהפסוק לקוח מתוך פרשת השבוע שלנו: " וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'" . ואם היה עוד מקום על השלט או בלב, אולי כדאי להוסיף עוד פסוק מתוך הפרשה: : " וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ: כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם" (פס' 34-33)

אבל כאמור- מה זה משנה?

אם בא לכם להיות חסידי אומות העולם, ולהראות קצת חמלה ואנושיות כלפי אנשים שאמנם אינם יהודים אבל הם בני אדם, שגם נבראו בצלם ה', ואם זה לא נימוק רלבנטי, אז כיוון שגם הם בני אדם- ואולי גם אנחנו- אז מצרפת קישור לעמוד הפייסבק של "מרק לוינסקי"- שהקימו ומתחזקים אנשים שאכפת להם. אנשים שממש מרצונם על חשבונם ממרצם מטוב לבם מקדושתם- דואגים לאוכל לפליטים. בסיסי, לא? https://www.facebook.com/soup4lewinski

ואין שום קשר לממשלה, ושום הצדקה כי כולם ככה, ואי אפשר להטיל אחריות על אף אחד. אנחנו, קדושים כולנו, צריכים להתבונן במראה ולשאול את עצמינו האם אנחנו מוסריים והאם אנחנו פועלים על פי חוק. האם אנחנו פועלים לפי ערכים. האם אנחנו אלימים כלפי מי שחלש, מנצלים ופוגעים ודורסים, או משתמשים בתבונה ובחסד ובצדק ביכולות שלנו. האם אנחנו לא רואים ממטר כשאנחנו מגינים כמו אריות על חלקת האלוהים הקטנה שלנו- בזמן שאנחנו מחרבנים על חלקת האלוהים הקטנה של האחר- כי אני קדוש ממנו, וחשוב יותר, ואני כל כך חזק שכלום לעולם לא יקרה לי. ואלוהים מתחנן- אני ה' אלהיכם, בסוף כל פסוק כמעט בפרשה. בוכה, משווע לצדק לריסון לתבונה. אבל בריונים זורקים זבל ובקבוקי תבערה, לוקחים שוחד ופועלים במרמה, במסווה חליפות צוחקים על ניצולי שואה, ובשם החוק, בשם התורה ובשם האלוהים מתחמקים משותפות בהגנה על המולדת. ואולי גם קצת מתשלום מיסים. ושום אלוהים ושום ממשלה לא יעזרו לנו. רק אנחנו.
שבת שלום. קדושים תהיו.

יום שישי, 20 באפריל 2012

פרשת תזריע מצורע. על נידוי מהמחנה. מי זה העם הזה שדורש צדק חברתי? אל תקרא לי עם.

בקיץ האחרון, כך נדמה היה- היינו כולנו אחד- היינו "העם".
העם דרש צדק חברתי. ונראה היה ש"כולנו" זה "אנחנו", וש"אנחנו" לא רק הרוב אלא "כולם". כולנו למען אותה המטרה- צדק חברתי. תחושת אופוריה נהדרת, אוהלים בכל מקום, עם ישראל יוצא מעבדות לחירות.
והנה, תם השרב הגדול, ובא הסתיו. חלף הסתיו ובא החורף. ועם החורף- ועדות, ציפיות, אכזבות. יש שטענו שהרווח הגדול של הקיץ הוא לא דיור בר השגה אלא המודעות של הציבור. ההתגייסות. הציבור התעורר. נהיה לנו אכפת ואנחנו מוכנים להתגייס ולעשות למען. והנה, סרו ענני החורף ובא אביב. ניצנים נראו בארץ. ניצנים חדשים -
ישנים. של ציבור ישן נושן, של ציבור שכבר הכרנו, של אנחנו- הרבה מאוד אנחנו. נפרדים ושונים. מקבילים ולא נפגשים. וברגע האמת- לא אוהבים ולא מאוחדים. אלא שונאים, ומתרשלים ולא סובלים אחד את השני.

פרשות "תזריע-מצורע" מדברות על החולה בצרעת- על הרחקתו מהציבור ועל דרכי ההיטהרות. ארבעה חולים בצרעת יש במקרא- מרים, אחות משה, אשר דיברה על אשת משה ושאלה איך ייתכן שמשה נושא אישה כושית, ולא עומד בחוקים שהוא עצמו קבע. במדבר יב פסוקים 2-1 : " וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח: וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה':"
שני ושלישי- נעמן שר הצבא הארמי (מלכים ב ה),
אשר היה איש גדול, ורק כאשר הקשיב לאנשים הקטנים ועשה מעשים קטנים- נרפא מצרעתו.
שלישי, מאותו סיפור, הוא גיחזי, נערו של אלישע, הנביא מירשאל שסייע לנעמן להירפא.
גיחזי חמד את המתנות שהציע נעמן לאלישע, והציג את עצמו כמי שמוסמך לקבלן. הצרעת- עברה אליו כעונש. הרביעי הוא עוזיהו מלך יהודה, אשר התערב בעבודת הכהנים וחשב שכמלך הוא יכול לעשות הכל. דברי הימים ב כו
19-16: " וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּה' אֱלֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת: וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַה' שְׁמוֹנִים בְּנֵי חָיִל: וַיַּעַמְדוּ עַל עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַה' כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵה' אֱלֹהִים: וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת
לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה' מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת:"


מדוע כל אלה נענשו בצרעת? מדוע יש לבודד את כולם מהמחנה, מהציבור? משום גאוותם. משום שלא ידעו את מקומם החברתי ונכנסו לתחום לא להם. אל מול היחיד שסרח- עומדת חברה, מגובשת בערכים שלה, שיודעת
להוקיע מתוכה את החוטא, כמו גם שיודעת לרפא, לטהר ולהמתין (במקרה מרים) עד לריפוי ולחזרה למחנה, אל תוך הציבור. הקונצנזוס על ערכי המוסר הוא בהיר וקוהרנטי. והאמון בין אדם לאדם הכרחי-המלך חייב לסמוך על הכהנים שהם ידעו לעשות את תפקידם ואסור לו להתערב. בתמורה- הכהנים חייבים להיות בקיאים ומעולים כדי שאפשר יהיה לסמוך עליהם. כמו שאני סומכת על רואה חשבון שלי, על השוטר, וההורים והילדים סוכמים עלי שאני כתבת ספרי לימוד טובים ראויים ונכונים.

מקרה מעניין נוסף לשאלת האחריות והערבות ההדדית הוא סיפור עכן והמעילה בחרם, בספר יהושע. מה הסיפור שם? ביהושע פרק ו, מתואר כיבוש יריחו, ושם היה צו לחרם מוחלט של הרכוש. בתחילת פרק ז, רגע
לפני הכיבוש הבא- של העי, מתברר לנו, לקוראים, שמישהו מעל בחרם יריחו. האם כיבוש העי – היעד הבא- יצליח? בוודאי שלא. המעילה היא הגורם לכשלון. מי מעל בחרם? נקרא את פסוק 1: "" וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל
מַעַל בַּחֵרֶם וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם..." פרק ז פס 1 אז... מי מעל
בחרם? אחד לקח, כולם מעלו. מדוע כולם אשמים? המקרה, אירוע, מעמידים במבחן ומסייעים
לחדד ערכים ותובנות. בחברה שבה יש ופשע- כנראה שיש לגיטימציה לפשע. תחושה שלא יקרה
לי כלום. ולצורך העניין הפושע הוא רנדומלי. כי אף אחד לא מנע. ומהצד השני- אחריות
היחיד על החברה- כי מי שחטא פוגע בחברה כולה, בשמה הטוב, בערכיה, ופגיעה של ממש
בהשיגי החברה.

אז יש לפנינו שני מודלים. אחד, של אחדות הציבור אמון בין בעלי תפקידים בציבור. כאשר אחד חורג מתפקידו ופוגע בסדר החברתי- הוא מנודה מהציבור דרך צרעת, ורק כאשר יפנים את מקומו החברתי- יוכל לחזור.
מודל שני- של אחדות הציבור באחריות ובערבות ההדדית. החברה אחראית ואשמה בחטאו של
היחיד. והיחיד אחראי על הציבור. לא תמיד אפשר לנדות את החוטא ולהציל בכך את החברה.
לפעמים החברה כולה משאירה ומכילה את החוטא, ומשלמת מחיר .

אני מודה, שהאביב הזה, כתנועת מטוטלת לקיץ, מרסק עבורי את שני המודלים.
התרסק לי האמון בבעלי התפקידים. באמון שאנחנו חייבים לתת אחד בשני. איך יכול להיות שבית ספר מתרסק בגלל רשלנות של קבלן? רק בנס נמנע אסון. איך יכול להיות שעמוד תאורה מתרסק בגלל רשלנות של אנשי התאורה? והפעם לא נמנע אסון. בחורה צעירה שילמה בחייה. איך יכול להיות שאוטובוס סוטה ומרסק שני רכבים פרטיים וגורם למוות? ואנחנו לא מענישים את מי שנדחף בתפקיד של אדם אחר- כי כל אחד יכול לעשות הכל, ואנחנו לא מקפידים לעשות כל אחד את עבודתו במאה אחוז.
התרסק לי האמון באחריות ובערבות ההדדית שלנו כחברה. אין קונצנזוס על ערכים. ריבוי דעות הוא נפלא חיובי והכרחי. אבל חייב להיות תשתית של הסכמיות לבסיס ערכי משותף. ואנחנו חיים ביחד- ואני לא יודעת מה הבסיס הערכי המשותף שלנו, אם יש קולות התומכים בקצין שמכה מתנדב ברובה. קצין בצבא שחרט על דגלו את ערך טוהר הנשק, על כל חלקיו. מה הבסס הערכי המשותף שלנו אם זה ממש בסדר בעיני אנשים בחוף בוגרשוב
שחוברת נערים מזיינת בחורה? מה הבסיס הערכי המשותף שלנו אם המדד למקצועיות של בכיר
במשרד החינוך, היא עמדתו הפוליטית, ובמעשה בריונות פוליטי, הוא מותקף ומוקע- איפה
הדמוקרטיה המעשית ואיפה החינוך לערכי הדמוקרטיה? מה הבסיס הערכי המשותף שלנו, אם
יש טקסים גדולים לזכר השואה ויחס מחפיר מחפיר מחפיר כלפי ניצולי שואה שעוד חיים
איתנו? לא הממשלה, ולא אנחנו, האזרחים דואגים להם. רק אנחנו אשמים.
התרסק לי העם שדורש צדק חברתי. כי הבנתי פתאום שהעם- כל אחד מאיתנו
תכלס לא רוצה שידפקו אותו. וכל אחד דורש צדק חברתי לעצמו.מה זה צדק חברתי- שלא
ידפקו אותי. ואם אפשר לשלוף אצבע משאימה כלפי השלטון- יופי. ואם מישהו אחר מהעם
הזה דופק את הצדק החברתי שלי- אז אני אדפוק אותו. וכל דאלים גבר. וזה מפחיד אותי.
מאוד. אין לנו סנקציות חברתיות כנגד מי שחורג מהקונבנציות של החברה, כי אין הסכמה
על גבולות מוסר ברורים.

מזמינה אתכם לסדרת "קצרים בעלמא" איתי מה 29/4, בנושא חמישה נביאים מהתנ"ך- מי מסתתר מאחורי המסכה? לפרטים והרשמה https://www.alma.org.il/event.asp?pageid=92&id=194

מזמינה אתכם ליצור קשר עם ארגון "עמך" להתנדב כל השנה עם ניצולי שואה http://www.amcha.org/

שבת שלום
שלום חנוך. אל תקרא לי עם. זה מה שאני מרגישה כרגע.

יום שישי, 6 באפריל 2012

חג החירות. מהציבורי לאישי. ואולי בחזרה

חג החירות. יציאת מצרים. מעבדות לחירות. והגדת לבנך. חייב אדם. כל אחד. כל דור ודור. להרגיש. כאילו הוא. יצא ממצרים.

בליל של זכרונות, של ערכים, מגובשים מסודרים וערוכים לפנינו. סקר עדכני של ynet מגלה ש94% מהיהודים הישראליים יציינו הערב את ליל הסדר. ריינטיג שלא היה כמותו, לשום אירוע. איך עושים את זה?
נדמה לי שבדרך החירות. הרצון של מי שבוחר לקיים את ליל הסדר- להיות חלק מ... להרגיש שייך, ולזכור בדרכו שלו, ולקיים בדרכו שלו. מבלי שיהיה חוק או חובה לקיים את הדבר.

בשנת 1954, דוד בן גוריון נסע לארצות הברית כדי להפגש עם נשיא ארה"ב דאז,
אייזנאהוור , כדי לבקש את תמיכתו בישראל הצעירה. מזכיר המדינה האמריקאי שאל את בן גוריון(כנראה בהתנשאות): באחד : "אמור לי, ראש ממשלה - את מי אתה ומדינתך
בעצם מייצגים? האם יהודי פולין או יהודי תימן, רומניה, מרוקו, עיראק, בריה"מ או
ברזיל הם אותו דבר? אחרי 2000 שנות גלות, האם אפשר לדבר על עם אחד, תרבות אחת?
מורשת אחת או מסורת יהודית אחת? בן גוריון ענה לו: "ראה, אדוני המזכ"ל.
לפני 200 שנים הפליגה הספינה מייפלאוור מאנגליה ועליה היו המתיישבים הראשונים
שהתיישבו במה שמוכר היום כמעצמה הדמוקרטית הגדולה הקרויה ארצות הברית של
אמריקה. אנא ממך, צא לרחובות ושאל עשרה ילדים צפון-אמריקאיים את הדברים הבאים: מה
היה שמו של קברניט הספינה?, כמה זמן נמשך המסע?, מה אכלו הנוסעים במהלך ההפלגה?
וכיצד התנהג הים במהלך ההפלגה? יש סבירות יותר מגבוהה שלא תקבל תשובות מדויקות. והנה
לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה יצאו היהודים ממצרים, הדבר קרה לפני יותר
משישים וששה יובלות וכל יהודי בעולם יודע עד היום הזה בדיוק נמרץ באיזה יום יצאו
היהודים ממצרים -ט"ו ניסן, ומהו הלחם שאכלו אז אבותינו- מצות. ועד היום הזה, במשך
אלפי שנה, אוכלים כל היהודים גם יהודי אמריקה וגם יהודי רוסיה הסובייטית מצות בט"ו
בניסן, ומספרים על יציאת מצרים, ועל התלאות שבאו על היהודים לאחר כך, משיצאו שוב
בגולה, והם מסיימים את סיפורם במלים אלו: "השתא עברי, לשנה הבאה בני-חורין. השתא
הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל"

החירות אינה ריק, אינה "אין", אינה התנערות. אלא בחירה כיצד להיות בתוך היש. ובמקרה הזה- יש טעון, כבד, מלא, עשיר, מרובד, גדוש באנשים, בהיסטוריה. גם ימי המדבר היו חלל של התרחשות. לא ריק. זמן להתמודדות עם הטראומה של העבדות וזמן להתחדש ולהתארגן לקראת הארץ החדשה. ואולי המרחב הזה, הפתוח, מאפשר את הבחירה של מרבית הציבור להיות חלק.

אני כותבת כל כך מאוחר, ממש רגעים לפני ליל הסדר, כי חשבתי הרבה מה לכתוב על החירות. מצד אחד, אני רוצה לדבר על החירות ליצירה, חופש המחשבה, החירות לחיות בדרכי, לפי אמונותי. ומהצד שני- מהצד השני עומדים הפליטים שישנים בגינת לוינסקי, עומדים ניצולי שואה, עומד גלעד שליט שהתייצב לצידו של פולארד, עומדים נוער בסיכון, עומדות נשים מוכות, עומדים עוורים, יושבים נכים, עומדים קבצנים בצומת. ועומדים פלסטינאים, שכנים שלנו, שמבלי להכינס לסוגיית מי צודק- חיים בתנאים לא הומינטריים וגם לנו יש יד בכך. מה אני מדברת על חירות? מילים גדולות של בורגנית משכילה? יש מצוקת חיים, יש אמת קשה. יש מי שכבול, באמת כבול- לא במטאפורות של כבלים.
ואז חשבתי ככה:
- זה לא סכום אפס. אפשר לדון במושג החירות בכל מיני רבדים. ךא תמיד החירות שלי חייבת להיות על חשבון חירותו של אדם אחר. למרות שפעמים רבות אנחנו מציגים זאת כך או חווים זאת כך. מכל כיוון.
-לעולם לא אוכל להבין את ניצולי השואה. אבל בזכותם יש לי את חירותי. סבתא שלי היא שאמרה לי לצאת עם תלמידים לטיול שנתי ביום השואה- כי מה יותר יפה מזה שהנכדה שלה, מורה בישראל, מטיילת עם תלמידים בארץ ישראל ביום השואה. וחירותו של אדם מתייצבת בו גם במצבים שנדמה שאין חירות. אחרת איך סבתא שלי מצד אמא וסבא וסבתא שלי מצד אבא שרדו את השואה? רק בזכות תחושת החירות, וחירות המחשבה שפעמה בהם, למצוא בכל פעם דרכים יצירתיות כדי לשמור על החיים.
-אי אפשר לגזול את החירות משום אדם. גם בצינוק או בעוורון- יש לאדם חירות. אני כותבת את זה לא כי אני מבינה את זה. אלא כי אני נוכחת בכך כשאני מתבוננת בגיבורים.
-החירות נזילה. והיום אני מודה על מה שיש לי. ואסור לשכוח שהחיים הם גלגל.
-החירות שלי היא כלי שמאפשר לי לסייע לתרום ולתת למי שכרגע אין לו. ואני מחוייבת לכך ולכל אדם מתוך האמנה החברתית שכנראה לעולם לא תכתב כאן, אבל רובינו חיים לפיה.
-מתנשא מצדי לחשוב שמי שאין לו "חירות" במושגים שלי- אין לו חירות. יש דברים שלעולם לא אבין.
-גם אני, במובנים, רבים, חלק ממאבק של חירות לחיות כפי שאני חיה. המאבק כנראה די מוצלח, עד שלפעמים נדמה שכבר כמעט ולא רוצחים בבר נוער.

אז אני מאחלת לכל מי שקורא או קוראת את הדברים- לקחת את מיומנות החירות. את הכלי הזה שקוראים לו חירות- ולנסות להקדיש למושג הזה כמה רגעים בחג. כמה רגעים לעצמכם. לנסח, לדמיין, לפרוץ את הגבולות של המוכר והכובל, לטובת מרחב חירות חדש שטרם יצרנו. להביט ימינה ושמאלה ולראות שיש בכחנו לאפשר ולהעצים חברים ואנשים קרובים- ביכולת לאפשר להם חירות לחיות וליצור. להרגיש שמאחורי החלון השקוף שחוסם בינינו לבין ה"אחר"- יש אדם שאין לו חירות, ולעשות כל מה שאפשר לעזור לו. מעשים קטנים של התנדבות שיכולים להיכנס לשגרת יומינו. ושוב להרגיש מתוך בחירה, חלק מהדבר הגדול הזה, ששרד, ויוצר וחי ביחד, מתוך בחירה.
מהר להתקלח וללכת עם נתי לסדר אצל ההורים שלי.
חג חירות שמח.