מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום שישי, 31 בדצמבר 2010

פרשת וארא.על תהליכי הכשרה של נביא ובכלל.


אני קוראת את פרשת השבוע, פרשת וארא, דרך העיניים של הספר בו אני עוסקת כעת- ספר יונה. וככל שאני צוללת לעומק הספר, אני צוללת עם יונה אל בטן הדג. וקצת יכולה להבין איך יונה, כמו האדם הראשון, מתחבא בגן ומקווה שאלוהים לא ישאל איכה. וכועסת יחד עם יונה כי זה לא הוגן שממילא אלוהים יסלח בסוף לנינוה. אפילו לא בגלל התשובה שלהם, שנבעה לכאורה מנבואת יונה, אלא סתם בגלל שהם ברואי האל, ואלוהים תמיד סולח.

ועכשיו, כשאני קוראת את פרשת השבוע- על משה ושליחותו, אני מודה שיש בי תרעומת, ואהדתי ליונה- רק גדלה.
למה? כי זה באמת לא הוגן. ולא רק משום שאלוהים בסופו של דבר, עוד מראשיתו של דבר- סולח, מה ששם את הנביא בעמדה של נביא שקר. פתאום הבנתי שיש פה עניין אחר לגמרי.

הערה שהוספתי בסוף- אני חושבת שיש כאן לקח משמעותי בתחום הייעוץ הארגוני. איך להכניס אדם לתפקיד.

נחזור לנביא:
הנביא- בתחום שבינו לבין אלוהים- יש ביניהם שיח. יש דיאלוג. לפעמים מו"מ, כזה אברהמי (תן לי חמישים צדיקים, עבור סדום אחת, האף תספה צדיק עם רשע, חביבי?!). ולפעמים שיח של התייעצות, או מסר, הרגעה הדדית, כמו שמשה ואלוהים אוהבים לעשות.
הנביא- בתחום שבינו לבין העם- מעמדו משתנה עם השנים. המעמד של נתן הנביא, בתקופת דוד המלך- היה נהדר! המלך חוטא- ומעליו, יש סמכות מוסרית- אלוהית, שמעבירה לו באמצעות כבשה את המסר. ובתקופות אחרות- מעמדו של הנביא עלוב נמוך ודל. ירמיהו שנתלה הפוך על המהפוכת, הושע, שצועק "זונה זונה" כדי לקבל קצת תשומת לב. אבל תמיד, הכלי של הנביא, הדרך שלו להעביר את המסר הוא הדיבור. המילים. הכושר הרטורי של הנביא הוא כלי הנשק שלו. נכון, שהיו נביאים שהיה להם גם ארגז קסמים, אבל הכלי הבסיסי הוא המילים. השפה. הדיבור.
תפקיד הנביא הוא להיות השליח של אלוהים. להביא את המסר האלוהי לאנשים. לגרום לאנשים לזוז מעמדה אחת לשניה, ממקום אחד לשני. וזאת משימה מאוד קשה. כל מי שאי פעם התנסה בלנסות לשכנע ילד בן 3 להכינס לאמבטיה, או ניסה לשכנע חבר ללכת לסרט הזה ולא לאחר, כל מי שניסה לשכנע את ההורים שלו שיתנו לו את האוטו, כל מי שביקש מהשותפה שלו שתנמיך את הטלויזיה בחדר שלה כשאתה מנסה ללמוד, כל מי שהתחנן בפני חבר שיחליף איתו שבתות בצבא, כל מי שנתקל במישהו שלא ראה מעולם ותופס שתי חניות ואלוהים שאין חניה בעיר הזאת, כל מי שחי באינטראקציה אנושית והתבקש מדי פעם קצת לזוז ימינה וביקש מאדם אחר שקצת יזוז שמאלה, יודע שהכלי, השיטה- הוא באמצעות הדיבור.
הערת סוגריים- אני יודעת שיש עוד דרכים לגרום לאנשים לעשות מה שאתה רוצה. אני נחרדת ממחשבות על כפיה ואלימות. חוזרת למחשבות על דיבור.
אז נחזור למשה. שכבר בסצינה עם הסנה הבוער הראה סימני חשש. ובצדק, יש לומר.
בפרשה שלנו (פרשת וארא, שמות ו) אלוהים אומר לו: - לך תדבר
י וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יא בֹּא דַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.
אז משה עונה לו: - לא יכול לדבר. יש לי בעיה טכנית
יב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.
ואחרי כמה פסוקים:
אלוהים אומר למשה-אתה תדבר את מה שאני אדבר אליך. אלוהים ממש יגיד למשה מה להגיד.
כט וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי יְהוָה דַּבֵּר אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ.
אז משה עונה תשובה, שאני מבינה ממנה, שעבור משה העניין הוא לא רק התוכן, אלא עדיין, העניין הטכני.
ל וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה. {פ}
הדיון ממשיך בפרק ז- אני מבין את הבעיה הטכנית- אחיך ישמש לך כפה.
א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ. ב אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל-פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ.
ההמשך, הופך את משה למריונטה! אלוהים ממש מגלה לו איך עתיד פרעה להגיב, ומה הם אמורים לעשות שפרעה יגיב להם...
ח וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. ט כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר, תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת; וְאָמַרְתָּ אֶל-אַהֲרֹן,
ואז קורים שלושה דברים מדהימים, מבחינת השליחות של משה:
א. אלוהים אומר לו- דבר בשמי ותגיד שאני שלחתי אותך. אתה לא בא לבד, בשמך.
ב. אלוהים נותן למשה את אחד הסלוגנים המצויינים אי פעם: "שלח את עמי"
ג. אלוהים מצייד את משה בקסמים ובלהטוטים. שהם אינם העיקר, אבל הם דרך נפלאה, כמו של כל מאפיונר, להגיד- עזוב, כדאי לך להקשיב לי עוד בשלב הראשון...כשאני עדיין נחמד....
טז וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר, שַׁלַּח אֶת-עַמִּי,... אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר-בְּיָדִי, עַל-הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר--וְנֶהֶפְכוּ לְדָם.
סיכום ביניים:
משה שלנו- לפחות בתחילת דרכו הנבואית, הולך עם אלוהים יד ביד, פה בפה. המילים שעליו להגיד, הדברים- הוא הכלי המרכזי שלו- נתמכים מכל כיוון- אלוהים אומר לו מה להגיד, ואהרון עוזר לו באיך להגיד. כמו סטודנט בהתמחות.
אגב, השיטה הזאת, שאלוהים עוזר לנביא- לא ייחודית למשה. גם במקרה של ירמיהו, שלא רוצה לדבר : אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה לֹא-יָדַעְתִּי, דַּבֵּר: כִּי-נַעַר, אָנֹכִי.
אלוהים עונה לו במין איזה "עזוב חביבי, תתקדם": " וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, אַל-תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי: כִּי עַל-כָּל-אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ, תֵּלֵךְ, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ, תְּדַבֵּר...."
ואז פיזית, ממש, הדברים של אלוהים נכנסים לפה של ירמיהו:
ט וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת-יָדוֹ, וַיַּגַּע עַל-פִּי; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ"

ולמשה אין ברירה, וגם לירמיהו אין ברירה- אבל אלוהים הגון דיו כדי לתת להם את הכלים. והכלי של הנביא- הוא המילים. הדברים שהוא אמור להגיד.
אני חוזרת ליונה, שהוא חבר שלי בתקופה האחרונה. יונה שכולם מספרים עליו שהוא ברח מהשליחות. זה שבדרך כלל קוראים ביום כיפור (מי שקורא) או מי שהגיע לשלב בחוק לימוד חובה שעליו ללמוד/ ללמד את הספר.
א וַיְהִי, דְּבַר-יְהוָה, אֶל-יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי, לֵאמֹר. ב קוּם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה, הָעִיר הַגְּדוֹלָה--וּקְרָא עָלֶיהָ: כִּי-עָלְתָה רָעָתָם, לְפָנָי..."
אלוהים לא אומר ליונה מה בדיוק להגיד. אלוהים רק אומר שאנשי נינוה- עלתה רעתם לפני. "לקרוא על עיר"- הכווונה לנבא נבואת פורענות, עונש. נו, אז מה יונה צריך להגיד? איך להגיד? מה בדיוק המילים שצריך להגיד? אין איזה "שלח את עמי" לרגעים כאלה? איך להגיד? אולי יונה מגמגם, או ערל, או נער, או משהו. ומה הוא צריך להגיד אם האנשים הרעים האלה יבואו מול יונה? מותר ליונה להגיד שהוא בא בשם האל?
וכיוון שאלוהים זורק עליו את השליחות, ולא אומר מה צריך להגיד, וכל מימד הדיבור חסר בהטלת השליחות הזאת, יונה גם לא ממש מעז לשאול ולדב בעצמו עם אלוהים. אז הוא קם ובורח. פתאום אפשר להבין.

ומהצד השני, תראו כמה יפה גדל משה, איך התפתח והפך להיות איש חזק ומנהיג עצמאי. אולי באמת בגלל שבראשית דרכו הנבואית קיבל ליווי, והנחיה, ותמיכה. אולי נזרק למים כתינוק, אבל בהחלט לא נזרק למים כנביא. יש מוטיב של חמלה בחייו של משה. ואני חושבת שחלק מזה הוא בתהליך ה"כניסה לתפקיד". אולי "מילים" ו"דיבור" הם רק דוגמא לעניין עקרוני רחב יותר. אולי, כדי שאדם יגדל ויצליח בתפקיד, אולי צריך לתת לאדם בראשית תפקידו את הכלים לבצע את העבודה. המינוי לא מספיק. הגדרת התפקיד לא מספיקה. צריך כלים וידע, ובאחריות הממנה להכשיר את האדם. מה הפלא שיונה התהפך וברח?

שבת שלום

מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ. להשתמש יפה במילים.

השיר מוקדש. לכל מי. ש.

נויה
לרשימת פרשת השבוע

יום שישי, 17 בדצמבר 2010

פרשת ויחי. יעקב... עכשיו נזכרים לחנך?!

יחסי הורים וילדים- על ההבדל שבין חינוך, הוראות לביצוע, תקוות כמוסות, ברכות, איחולים, נבואות והכתבת העתיד.
גם הפרשה וגם וגם ההפטרה עוסקות בצוואות אבות לבנים. הפרשה- צוות יעקב. ההפטרה- צוואת דוד.


נתחיל בקטע קומי. ההפטרה של הפרשה- מלכים א פרק ב. דוד תופס את הבן שלו, שלמה, ונותן לו הנחיות אחרונות לחיסול חשבונות. נגיד, על יואב בן צרויה, רומז דוד לשלמה, אל תורד שיבתו בשלום שאול. יעני- בן, אני סומך עליך שיואב לא ימות בשיבה טובה. מכאן תסתדר כבר.... פשוט תנסו לקרוא את 12 הפסוקים הראשונים, שבראש שלכם התמונה הבאה:










ועכשיו לפרשה:

אתם מכירים את זה שהורים, או מורים משקיעים יותר בילד שנראה להם שיצא ממנו משהו? נשקיע בזה בכדורסל, בטח יצא ממנו משהו. בשני אין טעם להשקיע, לא יצא ממנו כלום. ברור שלא יצא מהשני כלום, הרי לא השקעתם, לא השקתם, לא הענקתם לו ברכה. אפקט פיגמליון קלאסי.



בפרשה שלנו פרשת "ויחי"- יש לנו שני מקרי מוות, של יעקב ויוסף. שניהם, כל אחד בתורו, מגיעים לשיבה (טובה? נדמה שעל שניהם עברו חיים לא קלים, כפי שיעקב עצמו מעיד). נתמקד בתהליכי הפרידה של יעקב.

יעקב אבינו, לפני מותו, סוגר כמה קצוות, כמה מעגלים. אולי כמה סוגר כמה חשבונות. את סצינות הסגירה אפשר לחלק לכמה "תחנות" בכמה פורומים של נוכחים. אני מנסה לטעון, כי ככל שיעקב מתקרב אל מותו, ההתתערבות שלו בעתיד, הולכת ומחריפה, הולכת ומעמיקה. כאילו לא מרפה.
השאלה מה יכולת ההשפעה שלו על העתיד, ומהי מידת ההשפעה שלו.

הסצינה הראשונה, יעקב נותן לבנו האהוב, יוסף, הוראות לגבי הקבורה שלו. יעקב מבקש שלא להיקבר במצרים, אלא להיקבר עם אבותיו, במערת המכפלה. את הבקשה "מעגן" יעקב בשבועה שהוא דורש מבנו יוסף להישבע לו: "...אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. ל וְשָׁכַבְתִּי עִם-אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ. לא וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ..." (פרק מז).


בסצינה השניה, בראשית מח, יעקב מרחיב את המעגל ומוסיף לשיחה שלו עם יוסף את שני בניו של יוסף- את אפרים ואת מנשה. כאן, ברגע זה, עתידים הנכדים של יעקב לקבל "עליה בדרגה" ולהפוך להיות כל אחד מהם שבט מבין שבטי ישראל (הרי כידוע אין שבט "יוסף". השבטים אפרים ומנשה נקראים "בית יוסף"). איך סבא יעקב עורך את טקס העליה בדרגה?

שלב א- יעקב מספר ליוסף על הברכה שה' ברך אותו אי אז (כשיעקב קל הרגליים ברח מאחיו). אלוהים נראה אלי, ברך אותי, והבטיח לי שאפרה וארבה וגם את הארץ.
ג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה-אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי. ד וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם.
במתטיקה או בגיאומרטיה יש מושג "מזה נובע" . תמיד בתיכון זה הצחיק אותי. ראיתי מעיינות נשפכים, נובעים, מפכים, מתוך הנוסחא. הכל היה כל כך סתום בעיני, שהאמנתי למורה שאכן מזה נובע, האמנתי לה שזה אכן רצף לוגי של התרחשויות. אז עכשיו , מיד בפסוק הבא, יעקב הולך לעשות איזה "מזה נובע":
ה וְעַתָּה שְׁנֵי-בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי-הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ-לִי.


כלומר- כיוון שאני קיבלתי את הברכה- הבנים שלך- לי הם. יהיו לי- כמו יתר הבנים. זאת הנחיה? זאת ברכה? יעקב מפקיע מיוסף את אבהותו על בניו. מתוקף מה? מתוקף זה שיעקב קיבל ברכה מה' לפני שנים. אברהם לא עשה קיצורי דרך. הוא הלך עד הר המוריה וכמעט שחט את הבן שלו, כדי להגיד זה בני- ומכאן והלאה הוא ממשיך. יצחק? ברך את בניו .רבקה ויעקב עבדו עליו ועל עשיו, גנבו, שיקרו רימו- אבל יצחק לא מתערב. הוא מבין שהמקסימום שהוא יכול לעשות זה לברך. את הנעשה אין להשיב. יותר מכך, ברקע של ההחלפה בין הבנים לטובת הברכה, עומדת הנבואה שרבקה קיבלה מה'- ש"רב יעבוד צעיר". רבקה קיבלה את הנבואה והיא פועלת למימושה, ויש דברם שהאבא מבין שהוא לא יכול להתערב בהם. למה? אולי כיוון שהם נבואה- והוא מבין שזה גדול ממנו. אולי כיוון שהוא רואה (עד כמה שיצחק יכול לראות) שהמציאות חזקה, ואולי כי הוא עצמו חלש מכדי לקבוע עובדות חדשות, חלש מכדי להתנגד למהלך.

נחזור ליעקב. הוא לא גידל את הנכדים, הוא לא ליווה את יוסף. אבל יש לו ברכה מהימים שהיה צעיר ויפה. אז עכשיו, בשם אותה ברכה, הוא "מלאים" את הבנים של יוסף. יש פשוט ברכה שצריכה להתממש, אז קדימה, מהר, לפני שאני מת.
ואז, עוד פסוק מוזר:
. ח וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי-אֵלֶּה. ט וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם-נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם.
מה זאת אומרת מי אלה? הרגע העלת אותם לדרגת בנים?! האינטמיות הגדולה ביותר, וגסות הרוח בכניסה לטרירטוריה של יוסף- עבור בנים שאתה אפילו לא יודע מי הם?!


אז אפשר- במציאות של הסיפור, יעקב באמת מעולם לא ראה אותם- שני נכדים שגדלו במצרים. הוא מעלה אותם לדרגת שבטים לא בזכות מעשיהם, אלא בקונספט. מעצם היותם בני יוסף. את הכיוון הריאלי הזה, מחזק המשך הטקסט: יא וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת-זַרְעֶךָ. כלומר, זאת אכן הפעם הראשונה שיעקב רואה את הנכדים.

אפשרות נוספת- גם המקרא נע בחוסר נוחות. המקרא מיד מסביר, בנימה אפולוגטית משהו: י וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם.
שוב, בריאליה של הסיפור- סבא לא רואה טוב. לכן הוא שואל מי אתם.

ההסבר של רש"י, מחזיר אותנו לציר המרכזי- של סוגיות ההתערבות של יעקב במהלכים. בהבדל שבין ברכה לנבואה. רש"י מסביר: מי אלה? שאינם ראויים לברכה. מדוע? בקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה. (ירבעם ויהוא היו חוטאים גדולים)
זה מהלך לא הוגן, שקצת מזכיר לי את הסרט בחזרה לעתיד. אלה אינם ראויים לברכה. למה? כי בעתיד יצא מהם רוע. נו, ברור שבעתיד יצא מהם רוע- כיוון שלא קיבלו ברכה בהווה!

יוצא מכאן, (שלא לומר "מזה נובע") שהברכה מנהלת דיאלוג עם העתיד של האדם. זה לא רק איחול, ברכה לבבית, או אפילו ניסוח התקוות של אב ומבניו- אלא כמעט בגדר נבואה, כמעט בדרך של הכתבת המציאות. זה פנס הקסם של חייך.


הסצינה השלישית, אחת לפני אחרונה שנציג היום, היא סצינה שעדיין נוכחים בה יוסף, אפרים ומנשה. הפעם יעקב הולך עוד צעד בהתערבות בגורל נכדיו. הוא מחליף ביניהם. בין ימין לשמאל, בין בכור לצעיר:
יג וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת-שְׁנֵיהֶם אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו. יד וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת-יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר
נשמע לכם מוכר? בהחלט, גם יעקב עצמו גדל בבית שכזה. יעקב, שהיה הבן הצעיר, קנה מאחיו עשיו את הבכורה בעבור נזיד עדשים, וגזל ממנו את הברכה במרמה (הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו- זה משם). מדוע? באיזה רשות? רשות של אמא רבקה, בעידודה בעזרתה. ואיך אמא מרשה לעצמה? היא קיבלה נבואה מה', שרב יעבוד צעיר. שהבכור יהיה כפוף לקטן. ובשם הנבואה הזאת היא פועלת. נשאלת כמובן, האם נבואה צריכה עזרה להתגשם? אבל רבקה נותנת כתף ומוודאה שהכל יסתדר כמתוכנן.
אבא יוסף שם לב, כמובן, ואומר לסבא יעקב שהוא טועה:
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו לֹא-כֵן אָבִי כִּי-זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ.
אבל יעקב יודע בדיוק מה הוא עושה:
יט וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם וְגַם-הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם
יעקב, על דעת עצמו- בשונה מאמא רבקה שקבלה נבואה, רואה עתיד ורואה שהקטן, אפרים, יגדל ממנשה הבכור. ולכן הוא מברך את הצעיר בברכת הבכור. האם ברגע זה יעקב מכתיב את העתיד? או רואה עתיד ופועל היום בהתאם לנבואה? מרגע זה הרי ברור שאפרים יהיה גדול ממנשה. מעצם הברכה של הסבא.
נדמה שעל ערש דווי, יעקב הולך ומעמיק את מידת ההתערבות שלו בעתיד, בעולם שהוא כבר לא יהיה בו. הוא שולח זרועות קדימה ודואג לכך שהכל יתנהל כרצונו, גם לאחר מותו. פתחנו בהנחיות לקבורה- לגיטימי, המשכנו בניכוס בני יוסף- פריבילגיות של יעקב אבינו להחליט מי יהיו השבטים. אבל זה הולך ומחמיר. הסצינה האחרונה- כמעט בלתי נתפסת, שלא לומר בלתי נסבלת.


הסצינה הרביעית בפרשה, היא החלק של הדברים שיעקב אומר לכל אחד מהבנים. אני בכוונה לא משתמשת במילה "ברכה" או "נבואה"- כי אינני יודעת איך לקטלג את הדברים.
אבל זה הפסוק שפותח את היחידה הזו (פרק מט):
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל-בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.

סליחה?! יעקב קורא לבניו כדי שיגיד להם מה יהיה העתיד שלהם?! ולא, זה אל אחרית הימים של יום הדין. זה אתם, אשר יקרה אתכם, החיים שלכם. הצורך של יעקב להתערב בחיים של הילדים שלו הופך להיות אובססיבי ובלתי נסבל. גם אלוהים, ברגעים הקריטיים ביותר, נותן לאדם להחליט. לדגומא- בבראשית ד', בסיפור קין והבל. ה' פונה אל קין, מזהיר אותו: הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל-בּוֹ
רק פעמיים בכל התנ"ך כתוב שה' מתערב בלבו של אדם, במחשבתו, בהחלטותיו. בסיפור יציאת מצרים כאשר ה' מקשיח את לב פרעה ובספר מלכים א פרק יב, כאשר צריך לוודא שהבן של שלמה ירגיז את העם כדי שהם ימרדו בו והממלכה תתפלג.
הכל צפוי והרשות נתונה, כתבו חז"ל, פרקי אבות ג ט"ו. גם אם אלוהים צופה- הרשות נתונה לאדם לבחור.

אז בא יעקב, וקורא לבנים שלו, כדי לספר להם, להכתיב להם את עתידם. האם יש בזה אקט של נבואה? כלומר- העתיד כבר נקבע ויעקב רק חושף אותו, או שהעתיד טרם נקבע, והנה אקט הדיבור אינו אקט של גילוי, אלא אקט של הכתבה, של קביעה?

גם חז"ל לא ממש מרוצים, לא מהרעיון ולא מיעקב שחרג לחלוטין מגבולות הדברים שמותר לאדם למלמל על ערש דווי.
ברכה- מילא. אבל אל תגיד לי מה יהיה איתי.
וחז"ל מפרשים: בקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים.
חז"ל ממש עוקרים מיעקב את השכינה, את הגילוי האלוהי, כדי שיפסיק כבר. כדי שיגיד דברים אחרים. ואז יעקב פונה לכל אחד מהבנים, ועושה מן משמש של הכל- של סגירת חשבונות על העבר, עונשים, ברכות, איחולים, נבואות.
ואז, סוף סוף, אם יורשה לי, יעקב מפסיק לצוות על בניו :
לג וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת-בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו.

נראה שיעקב לא מוכן להרפות, לא מוכן לתת לעתיד הזה להתרחש בלעדיו. והוא חורג מדברים שהם בגדר ברכה- לדברים שהם הכתבה של מציאות, של עתיד. בהתערבות בלתי נסבלת, שגם חז"ל מרגישים שהיא מוגזמת ושצריך לעצור אותו. אם הוא טועה ובטח ובטח אם הוא צודק.

הערה לסיום.
זה יעקב הזקן, על ערש דווי. שלא ראה את יוסף במשך שנים, ששנים סירב להתנחם. אולי במשך כל השנים האלה, שיעקב עצמו תיאר כ:" מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי", שנות האבל על יוסף ושנות האבל על רחל, היה לו זמן לחשוב על איזה מן אבא הוא היה, בראשית הדרך. אבא שצועק על אשתו רחל כשהיא מתחננת לילד. אבא שמעדיף ילד אחד על פני האחרים. אבא שחושב שזה רעיון ממש חכם לשלוח את הבן האהוב לבדו אל השדה, לראות מה שלום אחיו. זה אבא שחושק שיניים כשאונסים את בתו. יותר כלכלי ויותר נכון, גם עבור דינה, להינשא לאנס. אבל אלוהים אדירים, תגיד משהו. אז מה אתה נזכר עכשיו להתערב? מהר מהר? אגרסיבי? מכתיב בכוח מה יהיה פה בהיעדרך?

כתוב במשלי כב: "חֲנֹךְ לַנַּעַר, עַל-פִּי דַרְכּוֹ-- גַּם כִּי-יַזְקִין, לֹא-יָסוּר מִמֶּנָּה." כלומר, יש לחנך את הילדים על פי דרכם, בתחילת דרכם- כשי שלא יסורו מהדרך כשיזקינו. או במילים אחרות, יעקב- היית צריך לחנך מהיום ראשון, לא להיזכר ביום האחרון שלך.


וזה מכעיס וזה חשוב כי למבוגרים יש כוח להשפיע עלהעתיד של הילדים. אמנם, לא צריך לחכות עד ערש דווי, ולא צריך להכתיב את העתיד בכוח, לא צריך לנבא או להחליט. אבל אפשר לברך, אפשר לאחל, אפשר לקוות, אפשר ללטף, להשקיע, לחנך, לאהוב ולתת.




שבת שלום. מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ, או לעשות כל שימוש מעשי בדברים.

נויה שגיב

יום שישי, 10 בדצמבר 2010

פרשת ויגש. נפש קשורה בנפש בקשרים שאי אפשר להתיר.











פרשת וייגש
אני רוצה לכתוב היום על נימי הנפש הדקים. על תהליכי שינוי של אנשים.
התבגרות? יכולת לסלוח? לראות את האחר? להשלים עם עצמך? אולי. נקרא.

בתמונה- "יוסף" צילום של עדי נס, מסדרת צילומים בעקבות דמויות וסצינות מהמקרא. התמונות מדברות בעד עצמן.


אנחנו ברצף סיפורי יוסף- בעלילות יוסף ואחיו. ואבא יעקב גם. כולם עשו מעשים שאין עליהם מחילה. כך נדמה.

יעקב, האבא- אהב באופן מיוחד את יוסף, הלביש לו כתנת פסים, גרם לאפליה בין האחים ועוד שלח את יוסף אל אחיו, לראות מה שלומם- לבדו, נער קטן, לשיניהם הטורפות של אחיו.

יוסף, כתנת שכולה פסים, חולם חלומות מרגיזים, מתגרה באחיו, מנפנף באהבת אביו- ונזרק על ידי אחיו לבור, ומשם מתגלגל לבית השר המצרי, חשד לאונס, לכלא, ושוב למעלה- הפעם כמשנה למלך- בזכות יכולתו לפתור חלומות ולתכנן תכניות עסקיות להבראת מצרים.

האחים- כמה שאבא אוהב את יוסף- הם שונאים. הם מחליטים להרוג אותו. ראובן, רחום וחנון ואדיוט- מציע לזרוק אותו לבור, כדי שהם עצמם לא יהרגו אותו. יהודה- מציע לא להרוג אלא למכור. לפני שהם מספיקים להגיד יעקב אבינו- חבורת מדיינים לוקחת את יוסף. מה אומרים לאבא? אין גבול לשקר, לרוע, לאכזריות- מציגים בפניו את הכתנת טבולה בדם עזים- ושואלים בתמימות: הַכֶּר-נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם-לֹא.

ואבא יעקב- חי שנים בידיעה שטרוף טורף יוסף. אבל ומסרב להתנחם. האחים- חיים שנים עם הסוד הנורא שהם גרמו להעלמות של יוסף ולצער של אבא, ועם סימן השאלה הגדול- מה עלה בגורלו של יוסף. ויוסף- עלה לגדולה במצרים. מצא בית חדש, כתנת פסים חדשה- הפעם של מלכים, דמות אב חדש. האם די בכך כדי לנחם, כדי לפצות?

נדמה לי שכולם טעו בצעירותם. אבא יעקב- אמנם גדל בבית שבו אמא אוהבת ילד אחד ואבא אוהב את השני, גדל בבית שזה מותר לרמות את אבא, אבל זה לא תירוץ. הוא טעה כשאהב יותר את יוסף והפגין את האהבה- גם אם הוא בנה של רחל האהובה. ויוסף- כמה אתה מדבר? גם אם חלמת.... תחלום שאתה שותק. .. והאחים? כמה שנאה.... כמה כעס... כמה אלימות.... כמה קיצוניות....האם יש פרופורציה בין השנאה ליוסף לבין המעשים?

עברו שנים. רעב בארץ. ובניו של יעקב הולכים לחפש אוכל במצרים. שם הם נפגשים במשנה למלך. צפנת פענח, או בשמו עברי המוסתר- יוסף.יוסף כמובן זיהה את אחיו. יש רגע אחד שבו הולך רגע הצידה, בוכה ונשבר. אבל- הקו הכללי הוא שהוא משתעשע איתם במשחק "ערבונות אחים". יוסף שותל בכבודה של האחים את הכסף שהם עצמם נתנו לו- הם נחרדים למחשבה שיחשבו שהם גנבו- ויוסף גם מטמין באופן מיוחד אצל בנימין- כדי לקרב אותו.

וכאן מתחילה הפרשה שלנו. מדוע יוסף מבקש את בנימין?
אולי – מגעגועים. קשים וכואבים כל כך. בנימין הוא האח שלו, אמיתי, מאמא רחל.
אולי- תחושת בית ובטחון. בנימין הוא הקטן- אני משערת שהוא לא היה בחבורת האחים שהרעו ליוסף, בנימין לא פגע בו ולא יפגע בו לעולם.
אולי (וזה רעיון ששמעתי מאבא שלי)- יוסף בודק אם יש כאן איזה קונספירציה של האבא עם האחים נגדו. הרי הפעם האחרונה שהוא ראה את אבא- הייתה כשאבא שלח אותו לראות מה שלום האחים והם הרגו אותו. אולי מבחינת יוסף גם אבא שותף במלכודת? אולי רוצים לחסל בני רחל ולהעלות את בני לאה? החשדנות של יוסף מובנת, ודאי....
אולי- בחינה לאחים. אותי, את יוסף, מכרתם, דפקתם, הרסתם. האם גם את בנימין תמכרו? בואו נראה אם השתניתם בשנים האלה.
והנה יהודה עומד מולו ועונה:
וַנֹּאמֶר אֶל-אֲדֹנִי יֶשׁ-לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ.

דבריו של יהודה מעלים בי דמעות.
יֶשׁ-לָנוּ אָב זָקֵן- ורק אלוהים יודע כמה צער אנחנו גרמנו לו. לא נעשה זאת שוב.
וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן. הילד הוא של כולנו. כולנו אחראים עליו. ונשמור עליו. הפעם.
וְאָחִיו מֵת – אם נקשיב בזכוכית מגדלת, נשמע שיהודה מפריד ומדייק ומשייך את "אחיו" של בנימין אל יוסף. הרי כולם אחים. אבל שם יש קשר מיוחד. אבל מדוע יהודה אומר שאחיו מת?הרי אחיו עומד כאן לפניך! יוסף! רש"י מפרש פירוש אסטרטגי: "מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו אמר אם אומר לו שהוא קיים יאמר הביאוהו אצלי". ואולי- יהודה חושב שיוסף באמת מת. הוא הרי לא יודע מה עלה בגורלו. ואולי, אחרי כל השנים, לא רק שהוא התחיל להאמין בסיפור שהם סיפרו לאבא- אולי הוא משער שיוסף מת. וחי עם עצמו בידיעה הנוראה- שהוא הביא למות אחיו.
וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ- הרי רחל מתה בלידה? רש"י מפרש- שנותר לאביו, בין יחיד מאמו.
והמפתיע מכל, המשך הפסוק:
וְאָבִיו אֲהֵבוֹ- לפני שנים זו הייתה עילה לרצח, זה שאבא אוהב מישהו באופן מיוחד. והיום- זאת סיבה לשמירה מוקפדת, בצמר גפן, בחירוף נפש על האח הקטן, שאבא אוהב. ואני מוכן לעמוד מול המשנה למלך מצרים ולהגן על אחי הקטן. מה קרה ליהודה? קראנו בשבוע שעבר את פרק לח. אולי האבהות, אולי האלמנות, אולי העובדה ששכל שני בנים. התפתחו בו מגוון של רגשות שלא היו קיימים בו בצעירותו. אולי ה"הכר נא" שתמר דפקה לו על הראש ועל הלב.


ויהודה עומד מול ומסביר לו למה הוא לא יכול להשאיר אצלו את בנימין ועד כמה אבא יעקב דואג.... ומה אבא אומר...., כי כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה-לִּי אִשְׁתִּי. כח וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד-הֵנָּה.... וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל-עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ. ... כִּי-אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל-אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי.

ויוסף שומע את הדברים שהוא מספר על אבא- וקורע לב לשמוע איך אבא נשמע אבל וכל השנים האלה לא יודע שיוסף חי. וכמה סבל. גם אם הוא טעה כאבא צעיר.

אבל זה לא רק הדברים שיוסף שומע על אבא. אלא הסצינה שמתרחשת מול עיניו. יהודה, עומד ומגן על האח האהוב. זאת סצינת תיקון לסצינה הכואבת, הדורסנית, האלימה מלפני שנים, שזרקו את יוסף לבור בתקווה שימות כבר.

ויוסף לא עומד במה שאזניו שומעות ובמה שעיניו רואות.

בראשית מה : א וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא-עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו. ב וַיִּתֵּן אֶת-קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.

את ההמשך כדאי לקרוא ברצף בתנ"ך עצמו. מרגש ומפתיע.

אני רוצה רק להאיר על שתי נקודות מההמשך.

יכולנו לחשוב שזאת חכמה קטנה שיוסף מצליח לסלוח אחרי כל השנים- הוא משנה למלך מצרים, עמדה נוחה לסליחה. אבל הנימוק של יוסף הוא אחר. גם הוא השתנה. פסוק 5:

ה וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם

ובפסוק 24 הוא אומר, רגע לפני שהוא משלח אותם לארץ, להביא את אבא:

כד וַיְשַׁלַּח אֶת-אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל-תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ.

מה פירוש אל תרגזו?
רש"י מפרש-
אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תרגז עליכם הדרך

הרמב"ן מפרש- שאמר להם יוסף אל תפחדו בדרך (שלא יפחדו משודדים, כיוון שהיו עמוסי כל טוב וכל הארץ רעב)

אבל בעיני הפירוש הרבה יותר פשוט. אל תתרגזו אחד על השני על מה שהיה פעם, בבור. על תעירו את המתים, כי הרי המתים חיים, כפי שמתברר. על תריבו על מי היה אחראי ושל מי היה הרעיון, ומי אמר כך ומי הציע אחרת. די. מה שהיה היה. כולנו השתנינו. בזמן שעוד נותר לנו על פני האדמה- בואו נמשיך הלאה.



מילות השיר הזה, לילה כיום יאיר של אביתר בנאי.... נדמה לי תמיד שהוא קצת כותב אותם מפיו של יוסף בבור. לילה כיום יאיר. דרישת שלום מן העתיד- מילות עידוד ונחמה. יהיה בסדר, אומר אדם לעצמו. יהיה בסדר.





שבת שלום.
מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ.

יום ראשון, 5 בדצמבר 2010

למי שעצבני מדברי הרב עובדיה יוסף ורוצה כלים להגיב.הציטוט המלא מהתלמוד- כולל חלקים שהרב שכח

הרי אי אפשר שלא להגיב לדברי הרב עובדיה יוסף

"כמה בתים נהרסו שכונות שלמות הלכו לאיבוד - הכל בהשגחה", אמר הרב ואף המליץ על תיקון: "צריך ללמוד תורה, לעשות מעשים טובים, לחזור בתשובה, לשמור שבת ולדעת את כל ההלכה, ובזכות זה ה' ישלח רפואה שלמה". עוד איחל בדרשתו ש"נהיה חומת אש סביב - אש של כבוד, ולא אש שורפת".
קישור לכתבה ב ynet


ראשית נביא את הציטוט המלא מהתלמוד. חיפוש פשוט שכולם יכולים לעשות באינטרנט, לא צריך להיות רב.
מצורף הקישור לעמוד הספיציפי במאגר התלמוד באתר מקראנט- שבת, דף קיט עמוד ב, אפשר לבצע חיפוש ראשוני גם בגוגל:

א"ר יהודה בריה דרב שמואל משמיה דרב אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת

וכיצד מבססים חכמי התלמוד את דבריהם?הם מצטטים מירמיהו- נמשיך בציטוט מהתלמוד :


שנאמר (ירמיהו יז) ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא וגו' והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה



גם כאן, אנו רשאים לבצע חיפוש עצמאי, ולמצוא את הפרק הרלבנטי מירמיהו. קישור לפרק יז. ירמיהו הנביא המנבא בתקופה שלפני חורבן בית המקדש וגלות יהודה לבבל בשנת 586 לפני הספירה. הוא נביא שנוא, כיוון שהוא טוען שהעונשים הקרבים- מגיעים לעם. באמת לא נעים לשמוע. אבל... על אילו חטאים מדבר ירמיהו? נמשיך לעלעל בירמיהו ונגלה כי ירמיהו כלל לא מדבר על חטאים הקשורים בפולחן ובעבודת האל- להיפך- ירמיהו טוען שמי שעובד את ה', מעלה קורבנות בפולחן- אבל לא נוהג בצורה מוסרית- מבזה את ה'. התנהגות מוסרית- היא היא מה שה' דורש. ולא החצנה של פעולות אמונה.
תקראו את ירמיהו ותחזרו אחר כך כי עוד לא סיימנו. ויש דברים ממש חשובים בהמשך הפוסט- סוף הציטוט המפתיע מהתלמוד. החלק שהרב עובדיה שכח.

ירמיהו ז:
הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ, מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר. ב עֲמֹד, בְּשַׁעַר בֵּית יְהוָה, וְקָרָאתָ שָּׁם, אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה; וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה, כָּל-יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת, לַיהוָה. {ס}
ג כֹּה-אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם, וּמַעַלְלֵיכֶם; וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם, בַּמָּקוֹם הַזֶּה. ד אַל-תִּבְטְחוּ לָכֶם, אֶל-דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר: הֵיכַל יְהוָה הֵיכַל יְהוָה, הֵיכַל יְהוָה הֵמָּה. ה כִּי אִם-הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ, אֶת-דַּרְכֵיכֶם וְאֶת-מַעַלְלֵיכֶם: אִם-עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט, בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. ו גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה, לֹא תַעֲשֹׁקוּ, וְדָם נָקִי, אַל-תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ, לְרַע לָכֶם. ז וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם, בַּמָּקוֹם הַזֶּה--בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם: לְמִן-עוֹלָם, וְעַד-עוֹלָם. ח הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם, עַל-דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר--לְבִלְתִּי, הוֹעִיל. ט הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף, וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל; וְהָלֹךְ, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם. י וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי, בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, וַאֲמַרְתֶּם, נִצַּלְנוּ--לְמַעַן עֲשׂוֹת, אֵת כָּל-הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה. יא הַמְעָרַת פָּרִצִים, הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו--בְּעֵינֵיכֶם; גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי, נְאֻם-יְהוָה. יב כִּי לְכוּ-נָא, אֶל-מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ, אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם, בָּרִאשׁוֹנָה; וּרְאוּ, אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי לוֹ, מִפְּנֵי, רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל. יג וְעַתָּה, יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת-כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה--נְאֻם-יְהוָה; וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר, וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וָאֶקְרָא אֶתְכֶם, וְלֹא עֲנִיתֶם. יד וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ, וְלַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם--כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי, לְשִׁלוֹ. טו וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם, מֵעַל פָּנָי, כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת-כָּל-אֲחֵיכֶם, אֵת כָּל-זֶרַע אֶפְרָיִם. {פ}

אז ירמיהו טוען שעבודת ה' היא - להיות מוסרי. נדמה לי שעל זה גם הרב עובדיה יוסף יכול לחתום וגם אני. וגם אתם.
אבל צריך לזכור שאותו ירמיהו שעהרב עובדיה משתמש בו - מתנגד התנגדות נחרצת לעבודת ה' מוחצנת, שקרית. להיפך- ירמיהו טוען שזהו ביזוי של ה' ושל בית המקדש.

נחזור לדברי התלמוד שכבוד הרב לא ציטט:

מאי ולא תכבה

כלומר- חכמים חוזרים לפסוק מירמיהו ושואלים- מה פירוש "לא תכבה". ואז הם עונים:

אמר רב נחמן בר יצחק בשעה שאין בני אדם מצויין לכבותה

כלומר- האש לא תכבה- כשאין אנשים לכבותה. וכשיש אנשים- היא תכבה. ואם חז"ל מאמינים בכוחם של האנשים לכבות את האש הגדולה- קל וחומר שאני. אנשים איבדו בתים, חיים שלמים. כל העיתונים מלאים בסיפורים של האנשים שעושים לילות כימים לטובת כיבוי השריפה. בסיפורם של האנשים שנשרפו למוות בדרכם לסייע. כל העולם מתגייס לעזור, ושם בצד מלחמות ואיבה. עושה שלום במרומיו -מטוסי כיבוי מכל העולם טסים כעת במרומיו- עושה שלום עלינו, ברגעים אלה ממש. כבוד הרב , איך אתה מעז?

בפוסט הבא- מדוע, להבנתי, אלהים לא אוהב להעביר מסרים דרך אש בהר הכרמל.
שבוע טוב ותחזקנה ידי כל העוסקים במלאכה.

יום שישי, 3 בדצמבר 2010

פרשת מקץ- הערכות לקראת אסון. טיפ מהעבר.


טיפ מהעבר....

הימים הללו היום- הם ימים קשים. את חג החנוכה רבים מאתנו מבלים באבל, בדאגה ובבהלה- על יקיריהם, על בתיהם, על רכושם, על זכרונות. שבמחי אש נשרפים. וגם מי שלא גר בחיפה ובאזור הכרמל- כמובן דואג ודרוך- לגורל אחינו, עצינו, שמי ארצינו. ומרגש ומחמם את הלב לראות ולהרגיש את הדאגה ואת העזרה ההדדית של תושבי המדינה, ואת ההתגייסות חסרת התקדים של מדינות העולם ששולחות סיוע אווירי לטובת כיבוי השריפה. וכולנו- מחכים לנס. אחת הסיבות להתפשטות האש, כפי שמסבירים בכל גורמי התקשורת- היא היובש ביערות, ימי הבצורת הארוכה הפכו את העצים לחומר דליק ביותר.


לא ארחיב הפעם, כי באמת נדמה שהמילים קטנות. רק אספר שבפרשת השבוע שלנו, פרשת מקץ, יש רעב גדול במצרים. המלך פרעה חולם שני חלומות, ומבין בעצמו שהם אחד- שבע הפרות הרעות אוכלות את שבע הפרות הטובות, ולא נודע כי באו אל קרבן. ושבע השיבולים השדופות בולעות את שבע השיבולים הבריאות והטובות. יוסף, שנמצא בכלא המצרי, נשלף משם, כמי שזכור כפותר חלומות.


והוא פותר למלך פרעה את פשר החלום- עתידות להיות שבע שנות שפע, ואחריהן שבע שנות רעב.
ויוסף גם בונה למלך שלמה תכנית מנע, תכנית כלכלית שתהפוך את מצרים למי שתשרוד את הרעב הגדול, את שנות הקושי- לחסוך עכשיו ולאפסן מזון במחסני המדינה- כדי להיות מסוגלים בהמשך לנהל את התקציב ולשבור את הרעב.
אינני יודעת כיצד נערכים מנהיגי המדינה שלנו בזמן הבצורת. וכרגע, כל המאמצים מכוונים לעזרה, להירתמות. כיבוי שריפות. אני מקווה שיש למישהו תכנית. ואם לא- ואם כן- אולי פרשת השבוע יכולה להיות פעמון אזהרה מן העבר- גם למי שלא חולם חלומות. אולי כל אחד מאיתנו יכול רגע לתפוס את עצמו ולהערך. לא מתוך פרנויה או היסטריה. אלא מתוך אחריות והתבוננות במציאות. להערך לעת צרה. כי אין לדעת מה ילד יום ואי אפשר לבנות על נס או על חלום.
פעם חברה דתיה סיפרה לי שהיא הולכת להתפלל יחד עם חברים לרפואה של בת של אחד החברים. שאלתי אותה אם היא באמת מאמינה שאלוהים מקשיב לתפילות ושהתפילה המאורגנת תשנה משהו במבה הבריאותי של הילדה. היא אמרה בפקחון רב- שלא. אבל מצד שני, היא אמרה, לא יכול להיות שכל כך הרבה אנרגיה וכוונה חיובית תשלח לעולם, ולא תזיז משהו למישהו.
אז נישא תפילה לכיבוי השריפה ולשלום הפצועים. שתהיה שבת שלום לכל.

ובפרקטיקה: קישור למוקדי סיוע ועזרה בימים אלה.



יום שישי, 26 בנובמבר 2010

הכר נא! פרשת וישב.


מה נשים מוכנות לעשות כדי שיהיה להן ילד? עד לאן הן מוכנות ללכת? זנות? מרמה? גניבת זרע? ומהצד השני- או אולי מאותו הצד - עד כמה אבא מוכן לעבור על החוק ולפגוע באדם אחר- כדי להגן על הילדים שלו?

בתמונה: השחקנית והכראוגרפית רננה רז, בתפקיד תמר בהצגה "אשת",
מאת אלית ובר, המגוללת את סיפור תמר ויהודה. הצגה מצוינת, ובהמשך הפוסט-
עוד הפתעה.
בספר בראשית, בתוך רצף הסיפורים על יוסף, השנוא על אחיו ואהוב על אביו,מסתתר סיפור פחות מפורסם. בבראשית פרק לח.
הסיפור על יהודה- בנו הרביעי של עקב ומי שעתיד להיות מנהיג השבטים, ממנו יצא זרע מלכות בית דוד, ועל תמר.
הוא- מסתיר ממנה את בנו הקטן, מפחד שתהרוג אותו.
היא- מתחפשת לזונה ומחכה ליהודה בצומת. ועל מה, למעשה, שניהם נאבקים?
בקצרה- מה הסיפור? ומעניין לא פחות- מדוע הסיפור הזה תקוע בתוך רצף סיפורי יוסף? מדוע הסטיה מהדרך?

מסופר על יהודה, שהיו לו שלושה בנים. הראשון- נישא לתמר- ומת. על פי החוק- האח הבא צריך לשאת את האישה האלמנה מאחיו. מדוע? כדי להנציח את שם אחיו המת. כלומר- הבן שייולד- יישא את שם האח המת. אונן, הבן השני- לא פרייאר- ועושה- כשמו כן הוא... וגם הוא- נענש מת. יהודה מתחיל לקלוט שיש כאן כלה, איך לומר, בעייתית, ולא ממהר להשיא לה את בנו הקטן, שלה.
הזמן עובר, תמר מחכה בבית אביה. הזמן עובר- ואשתו של יהודה- נפטרה. ויהודה יוצא עם חבר לגוז את הצאן. תמר שמעה על כך – והחליטה לעשות מעשה. יש לה תכנית... אותה לא ישאירו בבית ערירית, ללא ילדים....

היא מגיעה לצומת שבה עתיד לעבור יהודה. מקום שנקרא "פתח עיניים" . מישהו יודע איפה זה?
חז"ל גם הם חיפשו את המקום... חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו מקום ששמו פתח עינים ומה הוא בפתח עינים אלא מלמד, שתלתה עיניה בפתח שכל העינים תלויות בו ואמרה יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא אצא מן הבית הזה ריקנית

תמר מסירה את בגדי אלמנותה ומתכסה בצעיף- שכנראה מסמן לא צניעות אלא בדיוק להיפך- זנות, ו...מחכה.
ועכשיו להתרכז- אנחנו מגיעים לקטע נוקב, חשוף, אמיתי, בלי כיסויים ופשרות. להתרכז, ולא בגלל ההיבטים הפורנוגרפים שבו. אלא בזכות האמת אמת הגוף והנפש הנוקבת שבו.
יהודה, עובר בדרך וַ...יִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ....



ואז כשיהודה מבין שלפניו זונה, הוא לא בורח- אלא להיפך- הוא מטה את דרכו אליה ובא .
חז"ל מנסים לרכך- שמלאך שכנע אותו לסטות מהדרך, בניגוד מוחלט לרצונו של יהודה. וחז"ל מנסים לרכך בדיאלוג – בו יהודה מנסה לברר ולפטפט וממש להימנע מקיום יחסי מין עם תמר. אבל הסיפור המקראי- חד וקשה- הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ
ותמר- נכנסה בצורה נהדרת לתפקיד.
תמר: מה תיתן לי עבור שירותי?
יהודה: אתן לך גדי, אבל מצטער, אין לי עלי גדי במזומן.
תמר: אין בעיה, תן לי ערבון
יהודה: קחי את החותם את המטה ואת הפתילים.

באותה תקופה – החותם המטה והפתילים – הם כמו תעודת זהות. אי אפשר להתבלבל בשאלה למי אלה שייכים...
והוא נותן לה. ובא אליה. ומאותו מפגש תמר נכנסת להריון. כל אחד הולך לדרכו. יהודה שולח שליח עם העז כדי לקבל את הערבון בחזרה- אבל, משום מה הזונה כבר לא שם ואף אחד לא ראה אותה...
חולפים שלושה חודשים ו... לאזני יהודה מגיעה השמועה! תמר- שאמורה לחכות בבית לבנו השלישי... בהריון!!! חצופה ! הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף! מצווה יהודה.
חכה! ותמר שולפת את הערבון- את החותם המטה והפתילים- הכר נא!!! אֲשֶׁר-אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה!!
ואין מי שלא יודע למי החותם המטה והפתילים.
אז מי צודק?!
מצד אחד- יהודה עבר על החוק ולא נתן לתמר את בנו.
אבל מצד שני- תמר... אישה קטלנית... שיקרה לגבי זהותה... גנבה זרע.... ולבסוף; ביישה את יהודה בפומבי!!
עמדת המקרא ברורה- בעד תמר. איך אני יודעת?
יהודה מודה- צדקה ממני. ויותר מזה? מהאקט המיני החד פעמי הזה, עתיד להיוולד דוד המלך, אז כנראה שזה בסדר.

הבטחנו סיפור מעניין- והיה מעניין, אפילו מאוד!
והבטחנו גם לענות על השאלה- מדוע הסיפור הזה תקוע בתוך הטקסט. הרי הפרק הבא- חוזר ליוסף במצרים, משתולל בבית אשת פוטיפר. אחד ההסברים – הוא בביטוי "הכר נא".
נלך אחורה, לסצינה שהאחים מביאים בפני אבא יעקב את כתנת הפסים מגואלת בדם של עז- באופן כזה שאבא יחשוב שטרוף טורף יוסף. האחים, האכזריים, הרעים, הקשים, שמתוארים כמו גוש אחד- מגישים לאבא את כתנת הצער. ואומרים לו, בתמימות מעושה, קרה וחותכת כמו להב סכין- זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר-נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם-לֹא

את אותו "הכר נא"- ציני ואכזרי- הטקסט מביא ליהודה בפרצוף. הרי גם אתה אבא. וגם אתה יודע לדאוג לבן שלך הקטן. אז תחשוב רגע מה עשיתם לאבא. הכר נא- איך פגעת בתמר, איך לא היית מנהיג, וזה שהצעת למכור את יוסף הזרוק בבור- זה לא מספיק, אחי. הכר נא בציפיות ממך כמנהיג, כבן, כאח, כאבא. הכר נא רגע בקושי של אדם אחר, לא רק בצרכים שלך, בכמיהה לילד, במורכבות של סיטואציה אנושית, משפחתית. הכר נא רגע- בזהות שלך, בחותם במטה בפתילים. הכר נא ביכולות שלך, במה ובמי שראוי שתהיה.

ומנקודת השבר הזאת- שתופסת את יהודה עם המכנסיים למטה- בכל המובנים- זהותו של יהודה כמנהיג האחים מתגבשת. והוא זה שיוביל את המשא ומתן עם הנציג של מלך מצרים, צפנת פענח (שכונה אי שם בעברו- יוסף), והוא זה שידאג לבנימין, והוא זה שידבר רכות עם אבא יעקב. ואולי יהודה, כמו רבים מאיתנו, צריך את הרגע הנמוך, את המבוכה, את המכה, כדי להגיע להכרה ומשם לצמוח.


לחצו על התמונה לקישור לסרטון בו הרקדנית והכראוגרפית רננה רז מדברת על הסיפור, וקטעים מתוך ההצגה "אשת":


יום שבת, 13 בנובמבר 2010

יעקב? רק נגיעה אחת רכה....



פרשת השבוע, פרשת ויצא. בראשית כח 10 - לב 3.

לא נעים להגיד, אבל המזל הגדול של יעקב, זה שהוא לא התחתן עם רחל שניה אחרי שהוא ראה אותה. המזל הגדול שלו, שלבן מרח אותו שבע שנים , נתן לו את לאה ואחר כך גרם לו לעבוד עוד שבע שנים נוספות. ותכל'ס- זה גם המזל הגדול של רחל. כמה שפחות זמן שהם ביחד- יותר טוב לכולם. למה? אנסה להסביר.


אני חושבת שיש משהו נפלא באהבה הלא ממומשת הזו של יעקב. אולי זה הדבר היחיד שמשאיר בו קו רציף ונהיר של ניקיון לאורך הסיפור. נקודת זכות כמעט ויחידה. דמיינו דמות של פושע, שאין לו אלוהים מכלום- אבל בשביל החברה שלו הוא יעשה הכל. הוא קונה מאחיו את הבכורה במחיר מצחיק ומנצל את זה שאח שלו רעב. הוא משקר לאבא שלו וכך גונב את הברכה. הדבר היחיד שמטריד אותו בתכנון המזימה, הוא שאבא עלול להרגיש שעורו שונה מעורו של אחיו עשיו, ואז אמא מרגיעה אותו, שוחטת עז והופכת את עורו של יעקב לשעיר. אחר כך, כשיעקב בורח, הוא עושה עסקים בדרך עם אלוהים – אם תגן עלי ותשמור עלי- את אתן לך 10% מהרווחים. בינתיים, מצטיירת דמות של איש אינטרסנט, אופוטוניסט, ללא רגשות, ללא מוסר, ללא קו אדום של חמלה, או קרבה או אהבה. מוכן למכור אפילו את אחיו. אה אופס, כבר מכר....אני לא חושבת שאין לו לב, אני חושבת שקשה לו לתרגם את זה ליומיום.


יוצא לו עקום כשהפנטזיה מגיע למימוש. יש אנשים כאלה. אנשים שחולמים הרבה, ומדברים הרבה, ויודעים לכתוב שירים של אהבה, להזיז אבנים, ולהצהיר הצהרות פומביות, לעבוד 7 שנים, 14 שנים, לעשות תנועות גדולות והירואיות של אהבה- אבל לא יודעים להוריד את הפח, ולהקשיב, פשוט להקשיב ולחבק כשצריך.


והנה, כשהבחור הזה, יעקב, מגיע לסביבה בה אמא שלו גדלה (ממנה כנראה ירש את התכונות המקסימות האלה שלו), הוא סוף סוף מרגיש שהוא הגיע למקום שהוא יכול להרגיש בו בבית, מקום שאוהבים בו רמאים, הוא רואה את בת הדוד שלו- את רחל: י וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. יא וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ....
אולי נסער מיופיה של רחל, או סוף סוף מרגיש בבית, אולי- לפי פרשנים- יעקב בכה כי הוא ראה באותו הרגע שהוא ראה את רחל את שניים עשר השבטים שיצאו ממנו. אבל בכל אופן- רחל מצליחה לגעת בו במקום שאף אחד אחר לא הצליח- בלבו.

מסופר : וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ.
צריך לזכור את התיאור של ההמתנה בעבודה למימוש האהבה כ"ימים אחדים". לא רק כי הוא תיאור יפה, אלא כי הוא תיאור מטריד. לחכות לאהוב או לאהובה זה סבל בלתי יתואר. כל דקה היא נצח. אבל עבור יעקב, כמו בסצינת הסולם, כמו אצל הבן שלו אחר כך, יותר נוח בחלומות. יותר נוח בפנטזיה. צריך לזכור את ה"כימים אחדים"- כי בערוב ימיו יתאר יעקב את חייו באופן אחר: "....מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי ..." (בראשית מז ) פתאום כבר לא כימים אחדים? יעבד, לא היה מעולה? מה קרה? נהיה מלוכלך במציאות? יותר מדי חיתולים?

ואז לבן נותן ליעקב את הבת הבכורה, את לאה. בתשובה לשאלה "למה רימיתני"- עונה שמה לעשות, זה החוק כאן- לא מחתנים את הצעירה לפני הבכירה. בדיאלוג שלא כתוב בתנ"ך, אולי יעקב שואל אותו: למה לא אמרת קודם? ולבן אולי עונה: לא שאלת!
למה אני חושבת שלא כדאי להיות אשתו של יעקב?
כי יערב לא שם לב בכלל עם הוא שוכב בלילה הראשון: כא וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-לָבָן הָבָה אֶת-אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ... וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת-לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. כד וַיִּתֵּן לָבָן לָהּ אֶת-זִלְפָּה שִׁפְחָתוֹ לְלֵאָה בִתּוֹ שִׁפְחָה. כה וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה-הִוא לֵאָה...." נו די! שבע שנים אתה עובד עבור רחל? לא שמת לב שלא רק שאתה לא שוכב איתה, אתה שוכב עם אחותה? ושום חז"ל לא יתרצו תירוץ משכנע.


כי אחרי 14 שנה, כשהוא כבר קיבל את רחל, הוא לא מצליח להתעלות מעל עצמו ועל הכעס על מה שלבן עשה לו, ומוציא הכל על לאה. כשכתוב בלשון סביל שלאה "שנואה". מה זה שנואה? סימן שמישהו שונא אותה. מה היא עשתה לך רע? ולא רק זאת- אלא שאלוהים צריך לפצות את האחיות, ולנסות לסדר אתהעניינים, בגלל שיעקב לא מצליח לעשות סדר ברגשות שלו.
לא וַיַּרְא ה' כִּי-שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה

כי יעקב כל כך מרוכז בעצמו, שהוא לא שם לב בכלל כשנולדים לו ילדים, ולא שם לא על הילדים ולא על האמא שלהם, לאה:
תקלטו- לבן הראשון היא קוראת ראובן- כדי שאולי עכשיו יאהב אותה יעקב:
וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי-רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי.
ולבן השני: היא קוראת שמעון, כי ה' שמע שיעקב שונא אותה. שונא.
לג וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן.
ולבן השלישי- תבינו את הסיטואציה- לבן שלישי, צריך כבר עוד יד כשהולכים ביחד. אז אולי עכשיו, בבן השלישי- יעקב סוף סוף יראה שיש לו אישה ושלושה ילדים?
לד וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ לֵוִי

האם ההתנהגות שלא נעימה של יעקב שמורה ללאה? נקווה, שהמצלמה תעבור למערכת היחסים הממשית בין יעקב ולבין רחל, נגלה דמות רכה של יעקב. אולי סוף סוף תהיה סצינה שתוציא מיעקב רכות, הקשבה, אהבה, אמפטיה. את אחיו הוא דפק, לאביו הוא שיקר, מהבית הוא ברח, את אשתו הוא שונא- היחידה שהצליחה להוציא ממנו בכי, להוציא ממנו דבקות, התמדה בלתי נתפשת של 14 שנות עבודה בעבור אישה- היא רחל. רחל האהובה. אז אולי בשיחה אינטימית ביניהם יתקלף קצת יעקב משכבות החספוס ?


ורחל, שנענשה בעקרות- בתגובה לוולדנות של לאה- למעשה פיצוי שאלוהים מפצה את לאה על השנאה שיעקב שונא אותה, אז רחל מקנאה באחותה. ובצר לה היא פונה אל יעקב, הגבר שיודע לגולל אבן מעל באר, שיודע לחכות בסבלנות לאהובתו.
14 שנה: א וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל-יַעֲקֹב הָבָה-לִּי בָנִים וְאִם-אַיִן מֵתָה אָנֹכִי.


בסיטואציה דומה, בספר שמואל א פרק א, יש לנו משולש. אלקנה- הגבר. פנינה אישה 1- וולדנית. חנה אישה 2- עקרה. וכשהיא בוכה, וכועסת ולא אוכלת- יודע אלקנה, הבעל המקסים של חנה, לנחם אותה בעדינות: לָמֶה תִבְכִּי וְלָמֶה לֹא תֹאכְלִי וְלָמֶה יֵרַע לְבָבֵךְ הֲלוֹא אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים. אולי זו תשובה קצת בעייתית- אבל הוא ער למצוקה, ועושה את הכי טוב שהוא יודע.
ומה יעקב עונה לרחל, בדיאלוג הראשון שנחשף לנו, הקוראים?
ב וַיִּחַר-אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל וַיֹּאמֶר הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי-בָטֶן.


אלוהים, אפשר לשמוע עוד שניה את הרעש של הצלחת הנזרקת במטבח מרוב עצבים, לא ברור מי זורק על מי. ואת השתיקה שאחרי. העצבים. העלבון. רחל? האהובה? 14 שנה? כימים אחדים? אבן? באר? בכי? איך אתה מדבר אליה?!!?
והנה, סוף סוף רחל יולדת בן. סוף סוף בן מרחל האהובה ליעקב. בראשית פרק ל:
כג וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֹּאמֶר, אָסַף אֱלֹהִים אֶת-חֶרְפָּתִי. כד וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יוֹסֵף, לֵאמֹר: יֹסֵף יְהוָה לִי, בֵּן אַחֵר. כה וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת-יוֹסֵף; וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב.....


אז מה יעקב אומר? ולמי הוא אומר?

אֶל-לָבָן, שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה, אֶל-מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי. כו תְּנָה אֶת-נָשַׁי וְאֶת-יְלָדַי, אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן--וְאֵלֵכָה: כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ, אֶת-עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ


יעקב לא אומר לרחל משהו כמו – מה שלומך אשתי האהובה? להביא לך משהו לשתות? איזה גיבורה איך ילדת! איך אני שמח שיש לנו סוף סוף בן! לא, הוא בכלל לא פונה אל רחל. הוא פונה אל לבן ואומר לו משהו כמו- טוב יאללה, יש לי בנים מכל הבנות שלך ומכל השפחות, ועבדנו מספיק בשביל, אז יאללה, אנחנו זזים.

ואז סיפור הנקודים, ואז הקרב עם המלאך, ועאז המפגש עם עשיו, ואז סיפור אונס דינה- בתם של לאה ויעקב, סיפור מדהים (בראשית לד) שבו אבא יעקב, קר כמו להב סכין, שותק ומסכים לנישואי דינה עם האנס, כי זה יותר פרקטי, ונוזף באחים שלה, שכואבים את הכאב של אחותם, ונוקמים את כבודה המחולל, ואומרים הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת-אֲחוֹתֵנוּ

ואז בדרך, קורה הנורא מכל. רחל, אהובתו של יעקב, האחת והיחידה, כורעת ללדת את בנם השני, בן הזקונים של יעקב, היא מתקשה בלידה, וברגע שהיא יולדת – יוצאת נשמתה.
וכשקשה לה- יעקב לא שם. המילדת מדברת איתה. וכשרחל מתה- יעקב לא אומר מילה. רק קורא לבנו בשם "בנימין". לא מקובל שגברים בוכים על מות נשים? נו באמת, אברהם ספד על אשתו, על שרה. יצחק התנחם על מות אמו- רק כשפגש את אשתו, רבקה. זה בסדר, יעקב, אבות האומה בוכים בלילה. חוץ ממך. שבאמת הרגש תקוע לך עמוק עמוק. והוא קובר אותה בדרך. לא צמוד אליו במערת המכפלה. אלא במקום לא מקום, בדרך לא דרך. במקום שבו תוכל להישאר תמיד, פנטזיה לא ממומשת. רחל, לא עדיף לך כך?
טז וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל, וַיְהִי-עוֹד כִּבְרַת-הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה; וַתֵּלֶד רָחֵל, וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ. יז וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ, בְּלִדְתָּהּ; וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל-תִּירְאִי, כִּי-גַם-זֶה לָךְ בֵּן. יח וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ, כִּי מֵתָה, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, בֶּן-אוֹנִי; וְאָבִיו, קָרָא-לוֹ בִנְיָמִין. יט וַתָּמָת, רָחֵל; וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה, הִוא בֵּית לָחֶם. כ וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה, עַל-קְבֻרָתָהּ--הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת-רָחֵל, עַד-הַיּוֹם.


השיר הבא מוקדש לרחל.


יום ראשון, 31 באוקטובר 2010

פרשת חיי שרה. נקרא לנערה ונשאל את פיה. מי הבוס?




פרשת חיי שרה

בתמונה- רבקה, אבל פן, איורי התנ"ך


בקריאה שלנו הפעם, אני מבקשת לשים במוקד הפרשה את אלעזר את המפגש הגורלי בין אחד השליחים הכי תמימים שקראתי עליהם אי פעם, לבין רבקה, בת בתואל ואחות לבן, בת למשפחת תחמנים (שגם אנחנו צאצאים לה). קריאה זו היא קריאה שמדגישה נרטיב אחד מבין רבים. כמובן אפשרית לביקורת ולסתירות. אבל ננסה.



במערכה הראשונה, אברהם, אבינו, שולח את עבדו להביא אישה ליצחק. אוי ואבוי! איזו משימה קשה! איך ידע כי מדובר בבחורה הנכונה? הוא פונה אל אלוהים ומבקש שייתן לו סימן. עבד אברהם מגדיר לעצמו את הסימן- הנערה שתציע לו וגם לגמלים שלו לשתות, היא הנערה הנכונה. סימן מצוין. אז הוא יוצא לדרך, חמוש בגמלים ובתכשיטים, חדור התלהבות ובטוח שיש לו תכנית מדהימה.
למה זאת תכנית קצת בעייתית? כי בתרבות המדבר, צריך להיות ממש רע כדי לא לתת מים לאדם שבא מרחוק. ומינימום של נימוס הוא להשקות את האיש ואת גמליו, גם אם הם שותים כמו גמלים. ויותר מכך- אם לאיש יש עשרה גמלים ובאמתחתו כסף וזהב- כדאי, אבל ממש כדאי להיות נחמה אליו.

מערכה שניה: עבד אברהם מגיע לבאר, ומבין הבנות קופצת נערה שלא רק מסכימה לתת לו לשתות, אלא גם מציעה: וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם-כִּלּוּ לִשְׁתֹּת. מצוין ! מצאנו את הבחורה! רבקה! העבד התמים מיד נותן לרבקה תכשיטי זהב , נזם וצמידים ומזמין את עצמו לבית המשפחה. ורבקה.... רבקה כבר קולטת שיש לה פה עסק עם שליח צמא, תמים, ושהיא הולכת לארגן את עצמה בעסקה של החיים.



מערכה שלישית: רבקה מתקרבת הביתה, עטויית זהב, ואיתה האורח ועשרת גמליו. לבן, אח של הנערה (אותו זה שבעוד כמה פרקים יעבוד על האחיין שלו, יעקב), כנראה בחור ממש לא טיפש: וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת-הַנֶּזֶם וְאֶת-הַצְּמִדִים עַל-יְדֵי אֲחֹתוֹ וּכְשָׁמְעוֹ אֶת-דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה-דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ ...וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ יְהוָה לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים. לב וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ.
יעני- רואה את אחותו באה עם איש עשיר מבין מתוך מה שהוא רואה ומתוטך מה שאחותו מספרת שכדאי לכבד ולפנק את האיש- כדי לסגור עסקה.


אבל רגע, מה פתאום לבן אומר ברוך ה'? ממתי הם מאמינים בה'? ורש"י אפילו מסביר- פִּנִּיתִי הַבַּיִת - מעבודת אלילים. אז מה פתאום עבודת אלילים? פרשנים שונים מסבירים את ייחוד משפחת בתואל, או את כוחו של ה'. אני טוענת שאל מול עסקה כזו על אחותו, כמו שמריח לבן- אפשר להתחיל גם להאמין באלוהים. מה שתרצה,רק קדימה.
והנה, עבד אברהם, מזמר: לד וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי. לה וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת-אֲדֹנִי מְאֹד וַיִּגְדָּל וַיִּתֶּן-לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים. ...וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי .... וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי. "


בקיצור- מסגיר את זה שהוא עבדו של אדון עשיר מאוד, ואת הרצון שלו- למצוא אישה לבן האדון. אפשר ממש לשמוע את לבן מחכך ידיו בהנאה. הוא הולך לשלוח את אחותו לנגוס באוצר הזה, אוי כמה שהוא הולך לשלוח את אחותו.... ורבקה... מה לה עובר בראש? מיד נשוב אליה.



לאחר שעבד אברהם מספר באירכות את הקורות אותו, הוא פונה בשאלה-
וְעַתָּה אִם-יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת-אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי וְאִם-לֹא הַגִּידוּ לִי וְאֶפְנֶה עַל-יָמִין אוֹ עַל-שְׂמֹאל.
כלומר- תגידו לי אם זה מתאים ואם לא- אז אלך...


חס וחלילה שאתה וכל הכסף שלכם תלכו!! נ וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל וַיֹּאמְרוּ מֵיְהוָה יָצָא הַדָּבָר לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ-טוֹב. נא הִנֵּה-רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן-אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה.



שוב אלוהים מגויס לעניין- אם אלוהים קבע- אז מי אנחנו שנקבע?! (ואולי בלב- חחחחחח..... מי זה אלוהים הזה בכלל שהוא כל הזמן מדבר עליו. טוב, שיהיה, אם הוא מאמין בו- אז שיהיה אלוהים, מה זה חשוב- העיקר שייתן לנו עוד מתנות עבור רבקה) והעבד? וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּבְגָדִים וַיִּתֵּן לְרִבְקָה וּמִגְדָּנֹת נָתַן לְאָחִיהָ וּלְאִמָּהּ.
המערכה הרביעית של הסיפור נגמרת בשמחה ובצהלה, ובתחושה של כולם שנחתמה העסקה ושכולם מרוצים: נד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עִמּוֹ וַיָּלִינוּ



המערכה החמישית- תופסת את עבד אברהםקצת לא מוכן. אחרי שכבר היה נדמה שנסגרה העסקה
וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי. נה וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר אַחַר תֵּלֵךְ. נו וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל-תְּאַחֲרוּ אֹתִי וַיהוָה הִצְלִיחַ דַּרְכִּי שַׁלְּחוּנִי וְאֵלְכָה לַאדֹנִי. נז וַיֹּאמְרוּ נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת-פִּיהָ. ....


אחרי שכבר נסגרה העסקה- ולבן ובתואל אמרו שאלוהים החליט- פתאום פותחים שוב את החוזה, ולא רק זאת, אלא שלנערה יש זכות דיבור?! רבים מפרשים את הקריאה לנערה באופן המצמצם את מרחב שיקול הדעת שלה- ושלמעשה היא נשאלה מתי, ולא האם. פרשנויות פמיניסטיות, אוהבות לראות בסצינה זו הוכחה לכוחן של הנשים (אפשר לחבר גם לאקטיביות של שרה בסיפור עם הגר). אני חושבת שיש כאן משהו ממוקד מאוד בדמות של רבקה. היא קימבנה את העסקה הזו עוד כשראתה את אלעזר מרחוק. כמו שהיא תביים את הנפילה הנרגשת מהגמל כשהיא תראה את יצחק בסוף הפרק, ותשאל בתמימות, עלאק- מִי-הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ. כמו שהיא יודעת איזה מבין שני הבנים כדאי יותר לאהוב, וכמו שבלי למצמץ, כשיעקב מעלה את עניין השעירות, כבאג אפשרי בתכנית גניבת הבכורה, היא זו שמציעה לרמות את אבא סופית ולשים על יעקב עור עיזים. אז רבקה זו, היא למעשה המנהלת של העסקה הזו. והתשובה הקודמת של "אלוהים יחליט"- היא תשובה לטובת המו"מ. מי שבאמת מחליטה זו רבקה. למעשה, היא מאשרת את העסקה ועונה: אֵלֵךְ

השיר פתאום הסתדר לי, ככה. אולי הגזמתי?






יום שבת, 23 באוקטובר 2010

פרשת וירא- האף תספה צדיק עם רשע? הרוב לא קובע.




האף תספה צדיק עם רשע? הרוב לא קובע

אנחנו מציינים בימים אלה 15 שנים לרצח יצחק רבין זכרו לברכה. במונחים של היסטוריה – כלום זמן, אפילו לא מצמוץ. וכבר עולים קולות של תיאוריות קונספירציה על הרצח, שכנראה כלל לא היה ולא נברא (בסרטו המצוין של גדי סוקניק, רצח רבין ימינה). אבל לא צריך להרחיק לכת למה שהמרכז רוצה לראות כפריפריה של עמדות (שאגב, סרטו של סוקניק מנסה לטעון שקולות אלה הולכים ומתקרבים לכיוון המרכז), כדי לערער את זכרון רצח רבין-קולות בתוך המרכז, בתוך הבית, בתוך מפלגת העבודה עצמה, קוראים להוריד את תמונתו ולבטל את עצרות הזכרון- מתוך נימוק של "עלינו להתקדם". מצוין. יום השואה וגם ט' באב שמסתתר אי שם באוגוסט- תיזהרו, אתם על הכוונת.


בסרט, אומר אחד המרואיינים, שלשים את כל המשקל של ההסתה כנגד רבין על אבישי רביב, על איש אחד, זה לא הגיוני. זה מוגזם. באמת- מה איש אחד כבר יכול לעשות? עד כמה איש אחד יכול לשנות את מהלך ההיסטוריה?


רשומה זו היא תרומתי הצנועה לחיזוק שרירי הזכרון והלמידה וההכרה בכוחו של איש אחד.

פרשת השבוע שלנו היא פרשת וירא. בין יתר האירועים שבה, מסופר על אירוע של משא ומתן בין ה' לבין אברהם. ה', לאחר שירד וראה כי אכן צריך להעניש את סדום ועמורה, נאלץ לנהל מו"מ תגרני עם אברהם. אותו בחור שבפרשה הקודמת פעל בדבר האל ללא ציוץ, לאל פקפוק- פונה לאלוהים בעזות מצח, בחוצפה ושואל: "... הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע... וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה "? כלומר אתה עתיד לעשות מעשה לא הגיוני, לא מוסרי. וממשיך אברהם, בסוג אחר של טענות. הפעם, לגבי אופיו ומהותו של האל: הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט"? בניסוח אפילו מעט עוקצני, אומר אברהם לאלוהים, שהיה מצפה ממנו לקצת יותר....


תגובתו של אלוהים, מפתיעה במקצת. במקום להעמיד את אברהם במקום ולהתייחס בביטול לטענותיו- הוא מקשיב ומגיב: "וַיֹּאמֶר ה' אִם-אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכָל-הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם" הרי מה, אלוהים לא יודע אם יש או אין צדיקים בסדום ? ואלוהים צריך עצות מאברהם? ובכל זאת- חשוב, כנראה, לאלוהים להראות לאברהם שיש מקום ואפשרות לאדם הקטן למחות כנגד גזר דין. ושגם אלוהים מקשיב לטענות שיש בהן טעם, גם אם בסופו של דבר לא נמצאים אפילו עשרה צדיקים. יתרה מזאת, אם נזיז את הפוקוס מאברהם לעזרת הצדיקים הפוטנציאליים, שקיימים רק במסגרת הויכוח התיאורטי, אבל קונספטואלית הם קיימים- מתברר שגם קבוצת קטנה אבל חיובית, יכולה לגרום לשינוי משמעותי בעיר חוטאת. (כמובן שהשורה האחרונה היא חרב פיפיות, כי גם יגאל עמיר וחבר מרעיו, חשבו שהם הם הצדיקים בסדום, והשתמשו בדין רודף כדי להצידק מעשי הרוצח).

לאדם הקטן יש אפשרות להכריע גורלות, לשנות. ולא רק מנהיגות עצמית, על חייו שלו- כפי שהצענו בשיח אודות משה, בפרשת וזאת הברכה. אלא השפעה על מעגל רחב של אנשים. לאדם הקטן יש זכות להביע עמדה ולהתנגד (בדרכים לגיטימיות) להחלטות הגדולים, להחלטת הרוב, ואפילו, במקרה של אברהם, להתווכח עם אלוהים.

וזאת לא רק קריאה נאיבית להקמת עצומה בפייסבוק ולקוות שכמה שיותר אנשים יעשו "לייק", ומחר הרעיון יישכח. אלא אמירה המבוססת על ההיסטוריה. פעמים רבות, הרוב לא קובע.

הרצל, התנגד להחלטה שהתקבלה ברוב קולות בקונגרס הבוכים, וביטל באופן לא דמוקרטי בעליל את ההחלטה להקים את מדינת ישראל באוגנדה.
רוזה פארקס, בשנות ה – 50 בארצות הברית, שבחרה איפה לשבת באוטובוס, ושינתה את ההיסטוריה והביאה לביטול האפליה על רקע גזעי בארצות הברית.
מהטמה גנדי, יאנוש קורצ'אק, מרדכי היהודי ואסתר המלכה, רובין הוד, דוד בן גוריון, חסידי אומות העולם ועוד רבים וטובים- יחידים- שהעזו לגרום לשינוי.

אבל כוחו של היחיד הוא לא תמיד רק בטוב.

נזכרתי שוב ביגאל עמיר- -מה איש אחד כבר יכול לעשות? עד כמה איש אחד יכול לשנות את מהלך ההיסטוריה ?יחידים בכוחם גם להתאכזר אל דפי ההיסטוריה וחמור מכך- אל האנשים החיים בהווה.
זוהי תזכורת, ולא אחרונה: כשם שלכלל יש כוח על היחיד, ליחיד יש כוח על הכלל. ויש להיזהר ולהשתמש בו בתבונה.

ביום שישי, 5 בנובמבר, בשעה 18:30 נקיים בבר סלונה (רח' תרצה 17 ביפו) טקס פתיחת חודש. והפעם: קבלו את חודש כסלו! חודש טוב, בתכנית: הרהורים בנושא יהדות ודמוקרטיה- מהו דין רודף והאם הוא יכול להוות נימוק חוקי לרצח? נטעם קולות שונים בסוגיית היחיד והכלל במקורות מהתרבות העברית. ועוד- שירים ומוזיקה בהנחיית נתי ניב. שיהיה חודש טוב!



לאחר שמיעת השיר- אולי סוד הקסם במילותיו של נתן זך- ואני בעצם לא לבד. זה נותן הרבה כוח.

מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ, לבוא ביום שישי.
נויה שגיב.

יום שישי, 15 באוקטובר 2010

פרשת לך לך. על גירוש הגר וישמעאל ועל המעלימים עין.


פרשת השבוע- לך לך.
בתמונה- "הגר", עדי נס, סדרת צילומי דמויות מהתנ"ך.

איפה העובדת הזרה של אהוד ברק? לא מוצאים אותה... לאן היא נעלמה? תעלומה. מחוסר הוכחות, החליט היועץ המשפטי לממשלה לסגור את תיק החקירה נגד נילי פריאל, אשתו של שר הבטחון. החשדות: העסקת עובדת זרה ללא רשיון. לפי החשד עובדת זרה ולא חוקית עבדה בעבודות נקיון בדירת הזוג ברק בתדירות של פעמיים בשבוע. נילי פריאל הודתה בהעסקת העובדת . מה עם שר הבטחון? הרמטכ"ל לשעבר מר אהוד ברק? עוזרו הבכיר של היועץ המשפטי לממשלה ציין כי לא נמצא בסיס למעורבות ברק בהעסקת העובדת הזרה ולכן הוחלט שלא לזמן את ברק לחקירה. (מתוך אתר הארץ) הגיוני.
למה שברק יהיה מעורב בשאלה הלא מעניינת מי בדיוק מנקה את הבית?
מתוך כותרות העיתון עולות שתי שאלות:
האחת – לאן נעלמה העובדת הזרה. שניה- לאן נעלם אהוד ברק?

את שניהם, את העוזרת ואת אהוד ברק, אפשר למצוא בפרשת השבוע שלנו, פרשת לך לך. בין היתר, מסופר בפרשה, בפרק טז, על שרי, אשתו של אברם אבינו. לשרי אין ילדים. מעבר לעצב הלאומי, הרחב, הגדול- כי הרי הובטח לאברם שיהיה לו זרע כחול אשר על שפת הים ושזרעו יירש את הארץ וממנו יצא עם סגולה- - יש כאן עצב של איש לא צעיר ושל אישה לא צעירה שאין לה ילדים. מה כן יש לה? שפחה מצרית. והנה- לשרי יש רעיון מבריק- שהשפחה המצרית תעשה בשבילה את העבודה- "בֹּא-נָא אֶל-שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה"- כלומר- הרעיון הוא שאברם ישכב עם הגר, השפחה המצרית, ושרי- תבנה ממנה- תבנה- אולי מלשון בנים, אולי מלשון בניין. בקיצור- שרי תהנה מהפירות של הגר השפחה שלה. למה? כי היא השפחה שלה. ומה ששייך לשפחה- שייך לגברת. ככה זה אז. ככה זה היום. ומה תגובת השר? וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי.


עד כה – התכנית מצוינת. אברם אכן בא אל שרי, כלומר מקיים איתה יחסי מין, הגר נכנסת להריון ו....
רגע רגע, בעיה. אל תוך השיקולים הקרים והמעשים הטכנים – נכנס גם רגש. הגר, השפחה, מתחילה לזלזל בגבירתה. לשרי יש הכל והגר היא השפחה- אבל להגר יש את הדבר היחיד שאין לשרי- את היכולת להרות וללדת . וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ. ותקל- נהייתה קלה, אולי ההיפך מלכבד, לתת משקל כבד. שרי מקנאה, מתעצבנת, ומיד פונה אל אברם בטענות.

והנה.... כבר אנחנו מתקרבים לתשובות לשאלות - היכן העובדת הזרה ו... היכן כבוד השר. כל התשובות בפסוק אחד:
" וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-שָׂרַי הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי-לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ".

אז איפה אברם? הולך עשרה צעדים אחורה ויוצא מהתמונה- תעשי מה שאת מבינה, אני לא מתערב. אני לא קשור. איך אמר העוזר של היועץ המשפטי- לא נמצא בסיס למעורבות.
ואיפה העובדת הזרה? הגר בורחת למדבר, מבוהלת, עם בנה, ישמעאל. בהמשך הסיפור (בראשית כא) המלאך פוגש אותה ומשכנע אותה לחזור. לבקשת המלאך, שרי חוזרת לחמולת אברם. לימים, לשרה נולד בן משלה- יצחק. ישמעאל, שהיה על הכוונת של שרה עוד לפני שנולד, נתפס על חם מצחק בברית של יצחק. עד כאן- שרה חוטפת סופית את הקריזה- ואומרת לאברהם לגרש את האמה הזאת ואת בנה, כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק. כאן סוף סוף לאברהם קצת לא נעים, והוא מתחיל להתנהג כמו אבא, אבל בשכנוע אלוהי הוא משלח את הגר ואת בנו ישמעאל אל מחוץ לבית, אל הלא נודע .
את צערה של שרי- אי אפשר בכלל לשפוט. את השינוי בהתנהגות שלה- גם קשה. היא לא יכלה לדעת איך היא תרגיש. וגם הגר לא ידעה. מה שהתחיל כפתרון בין הנשים- הפך לבעיה, למאבק של רחם ואגו.

אבל צורמת וקשה העלמת הפסיביות של אברהם. כאילו הוא לא קשור. איך הוא לא אומר כלום כששרי מענה את הגר? עד כדי כך שהיא בורחת? ולוקחת איתה את הבן – שעד שלב מסוים הוא הבן היחיד של אברהם? אפילו מלאך ה' שומר עליהם במדבר, ונותן מים, מחסה, הגנה והבטחה. גם לאמא – השפחה שהתגייסה לעזור לגבירתה והסתבכה. גם לילד, מי שעתיד להיות פרא אדם- ישמעאל. איך, שרה, איך אברהם... איך מגרשים ילד?

הרמב"ן, בניגוד ליועצים אחרים- לא חוסך את הביקורת משרה ומאברהם. חטאה אמנו בענוי הזה, אומר הרמב"ן, וגם אברהם בהניחו לעשות כן. יש כאן חטא מוסרי בעינוי האקטיבי ובעינוי הפסיבי. לא מענים ולא מגרשים את מי שאתה עצמך הבאת כדי לעזור לך. ובטח שלא את הילדים שלו. העלמת העין של אברהם, של בן הזוג, שכאילו לא רואה מה קורה בתוך ביתו שלו, ואולי של כל מי שמעלים עין ממה שקורה במדינתו שלו, היא חטא חמור וקשה ביותר. וממשיך הרמב"ן, ומעלה טיעון נוסף, אינטרסנטי, למה לא לענות ילדים של עובדים זרים, או של עמים שכנים? ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי. במילים פשוטות- ילדים שמענים אותם, יענו אותך אחר כך בחזרה. ולא שלא בצדק. איך אומרים בפרשה של השבוע הבא- אל תשלח ידך אל הנער.

לזכותו של ברק, והלוואי וימשיך ויעמוד מאחורי הדברים שאמר:
שר הביטחון, אהוד ברק, ביקש היום (שני) בישיבת הממשלה לקיים דיון חוזר בישיבת הממשלה הבאה בנושא גירוש ילדי העובדים הזרים. שר הביטחון ברק אמר בישיבה כי "חיוני שהממשלה תגלה מספיק ביטחון עצמי כדי לבחון מחדש את פרטי החלטתה. בנסיבות שנוצרו גם גירוש ילד אחד יגרום נזק מדיני ובינלאומי קשה לישראל". השר ברק אמר כי "לצד מדיניות הגירה קפדנית ונבונה בהווה ובעתיד, חשוב לסיים את פרשת הילדים הזרים בשכל ישר, ברגישות ובבינת הלב".

קישור למוקד סיוע לעובדים זרים. מידע, דרכי התנדבות והתנגדות לרוע הלב והגזירה.

סרטון של ילדי בית ספר ביאליק רוגוזין בתל אביב- לעולם בעקבות השמש.





שבת שלום.
נויה שגיב.
מוזמנים לקרוא, להפיץ, להגיב. אולי אפילו לעשות משהו.

יום שישי, 8 באוקטובר 2010

פרשת נח, איך הכל התחיל? איך הכל נגמר?

הממ.... מטפטף בחוץ...

חשב נוח בלבו, וסגר את התיבה מבפנים.

(הרהורי יום שישי בצהריים, אלפי שנים אחרי פרשת נוח, גשם ראשון בתל אביב)




מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ. שבת שלום!

יום שבת, 2 באוקטובר 2010

בן אדם, אל תפחד לא נשארת בחוץ. פרשת בראשית

וידוי של אדם קטן, לחוץ, שזז במהירות ממקום למקום: לפעמים אני קובעת עם אדם במקום מסוים בשעה מסוימת. ואני- כך חונכתי- תמיד מגיעה בזמן. יש בזה משהו מכבד, את כולנו. ונגיד והאדם שקבעתי איתו מתקשר (בדור שבו אפשר להשיג אותי בטלפון כבר אחרי שיצאתי מהבית), ומבקש לדחות את פגישתנו בחמש דקות, רבע שעה, שעה. לא חשוב. אני מוצאת את עצמי בתנועה כפולה, דו סטרית. מצד אחד, עדיין צרובה בי השעה הראשונה, המתוכננת. ומצד שני, אני בהחלט מודעת לשינוי. זורמת, ספנטנית, קלילה. הכי. ואני מודה- השעה הראשונה, המתוכננת, היא החוק- הגדול יותר ממני ומהאדם שאיתו אני אמורה להיפגש, כאילו החלטה שרירותית, גדולה יותר מאיתנו. והשעה השניה- היא ה"גניבה", היא ההתחמקות, התירוץ, היא נעימות, הנתפסנו על חם. וזה יותר חמור כשזה אני עם עצמי- קבעתי עם עצמי שאני יוצאת מהבית בשמונה ועשרים. כבר שמונה וחצי. נו, אבל קבענו! מי תפס? מי רודף? את מי זה מעניין? הרי אנחנו הריבונים גם של הקביעה הראשונה. לא? כן. אבל יש משהו בתכנון, בסדר, שלא רק מרגיע, אלא נותן את התחושה של "נכון" וכל סטיה ממנו- נתפשת כסטיה, כויתור, כהנחה מהתכנון המקורי. האם אני היחידה שמסתובבת ברח' קינג ג'ורג', הורגים רבע שעה עד לפגישה, אכולי אשמה שהם חורגים מהחוק שהם קבעו וספוגי טמטום כי נו באמת תזרמי כבר?

מוזמנים לקרוא את הפרשה שכברקע השיר שמתנגן אצלי במן הכתיבה:




נדמה לי שבפרשת השבוע שלנו, פרשת בראשית (באשית א, 1 - ו, 8) יש התייחסות לתנועה הדו סטרית הזו, ואולי גם קרש הצלה. האדם הראשון, עליו מסופר בפרק א, נברא בעולם מתוכנן, מסודר. האדריכל הגדול ידע כבר ביום הראשון מה הוא יעשה ביום השישי. בנה תשתיות מסודרות; הדליק את האור, עכשיו אפשר לראות- כי טוב, הפשיל שרוולים, ולעבודה- המים האלה לפה, המים האלה לשם, רקיע יפריד ביניהם,עכשיו תחשף היבשה. טוב. אדמה- את מצמיחה דשא, אבל כזה שיוכל אחר כך להפרות את עצמו, טוב? טוב. החיות האלה לשם, החיות האלה לשם, על הכל ינצח יצור שנקרא לו "אדם". שגם הוא- מתוכנן כך שהוא מפרה את עצמו. והאדריכל הגאון הזה, גם ידע בדיוק מתי הוא ינוח. מתי מתחיל יום עבודה, מתי נגמר, ומתי יש יום שלם של מנוחה.

זה האדם שקובע שעה ומגיע בזמן. פשוט. אולי- הזכר והנקבה שקובעים שעה ומקום- והם נפגשים שם בשעה המתוכננת. זכר ונקבה ברא אותם. שוויונים, פשוטים, מתוכנתים למשימה, גדולה ככל שתהיה, אבל מתוכנתים למשימה ברורה. נבראו לתוך עולם עשיר, מלא, מסודר וברור.

האדם השני, עליו מסופר בפרקים ב ג, האדם של גן העדן- הוא, מה לעשות, צריך להתמודד עם מציאות שונה. נברא לתוך עולם שאין בו נפש חיה. מלא עצים. תשמור על מה שיש. תאכל ממה שאתה רוצה. חוץ מזה ומזה. אם תאכל מהם תמות. להתראות! וכלום לא קורה. שקט. אלוהים אולי ממתין והאדם אולי לא מבין. מה עושים עכשיו? משימה ערטילאית, בדידות נוראה. דממה. נו, אלוהים מחליט "טו ספייס איט אפ": לא טוב היות האדם לבדו. בורא חיות, בורא אישה- ומשום הסיפור מוכר. האישה, הנחש, הפרי. העיניים הנפקחות, הידיעה, עלי התאנה, ועדת החקירה- גלגול האשמה ומה שאהבים לקרוא "העונש- לאדם- בזיעת אפך תאכל לחם. לאישה- בעצב תלדי בנים. ושניכם- משולחים ומגורשים מגן העדן.

ואני טוענת שזה לא עונש. אלא יכולת התגמשות והתאמה למציאות חדשה. מלכתחילה אמור להיות האדם בן אלמוות- אחרת המוות לא היה כלל איום. והנה- אכל מפרי עץ הדעת- ולכן הוא בן מוות. אז מה עכשיו? אז עכשיו בעצב תלדי בנים. בדגש: מעכשיו תלדי. מעכשיו יש ילודה, כיוון שיש מוות. משנים את התכנית מיצור בעל חיי נצח- לאנושות שמולידה וכל יוצרת נצח. בעצב? לא מדברים על הכאב הפיזי שבלידה, אלא על העצב, הדאגה המתמדת, על החרדה, על הקושי והצער. נפלא- הכל על השולחן. הלאה- מה בעניין האוכל? חביבי, עד עכשיו אכלת חופשי חופשי. אז אלוהים לא משאיר אותך רעב, תירגע. אלא נותן לך את הכלים להסתדר. בזיעת אפך תאכל לחם. יש כאן שני חידושים. אחד- בזיעה, במאמץ. שני- תאכל לחם- מזון מעובד. אבל הכי חשוב; לזרום. אל תדאג, לא תישאר רעב. שינוי בתנאים, שינוי במציאות, להתארגן בהתאם- אבל לא תהיה רעב.

וכל אלה – בכלל לא עונשים, אולי אפילו פרסים שאלוהים נותן לאדם ולחוה, מתנות. אלוהים זורק אותם מגן העדן, אבל לא גוזר עליהם כליה, להפך- אלהים נותן להם את הכלים להסתגל למצב החדש. לא תמותו ולא תרעבו לעולם. יש בכם את הכלים ואת הכוחות להתמודד עם כל מצב, גם עם גירוש מגן העדן.

ועוד מילה בעניין גן העדן- גם בני ישראל מכנים את התקופה במצרים תקופת "סיר הבשר", ומלאי געגועים לימים הנפלאים ההם. ואנחנו, אלמלא קראנו את ספר שמות וידענו את הסבל והעינויים שעינה מלך מצרים את ישראל, היינו חושבים שבאמת היה נפלא במצרים, ושמשה הוא מנהיג מטורף ואכזר.

ואולי גם כך לגבי לגבי גן העדן-אין לנו הרבה מידע מוקדם על הנמתרחש שם. אולי גם כאן, כמו סיפור יציאת מצרים, מתארים איזה זמן ומקום מהעבר כמקומות פלאיים, מושאי כמיהה וגעגוע. מן זכרונות שנמסרים תוך הוצאת אנחה קוועצי'ת ממומרמרת היטב. אז אולי לא היה שם כזה גן עדן. ואולי צריך להתבונן על כאן ועכשיו. חוה- יש לך רחם בנים ועצב? אדם- יש יש לך זיעה, ידיים ולחם? אז קדימה, התכנית המקורית השתנתה, אבל יש לכם את הכלים, את היכולת וגם את הברכה ליצור עולם חדש. ואולי.... אולי אלוהים עשה לנו טובה גדולה כשבעט אותנו מגן העדן.

בן אדם, שרוק משהו....




שבת שלום, נויה
מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ

יום חמישי, 30 בספטמבר 2010

פרשת וזאת הברכה- על מנהיגות עצמית


פרשת וזאת הברכה- על מנהיגות עצמית.
בתמונה- מאיורי המקרא של נחום גוטמן.

פרשת זאת והברכה היא הפרשה החותמת את הקריאה בתורה. הפרשה בה משה מברך את שבטי ישראל, הפרשה בה ה' מראה למשה את הארץ, אליה הוביל, אותה ראה, ושמה לא יעבור. הפרשה בה משה מת. כשהוא במצב מצוין: לֹא-כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא-נָס לֵחֹה. הפרשה בה נפרדים ממשה, מתאבלם, עליו ומיד מאמצים את יהושע כמנהיג (אולי כמו הקריאה המחזורית בתורה, מיד ממלאים את החסר בחדש. תמיד יש מיש, ולא יש מאין.)
מתוך כל הפרשה, אתמקד בפסוק אחד, מדברים לד פסוק 10 : "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל-פָּנִים"
אני מבקשת למשוך שני חוטים מתוך הפסוק. האחד- "לא קם נביא כמשה"- למשוך את חוט ההשוואה, להתבונן בנביאים אחרים ודרכם ללמוד על הייחודיות של משה. שני- למשוך את חוט "פנים אל פנים". אולי החוטים ישתלבו בסוף.


היום אנו נפרדים ממשה. בן שבט לוי, שהוגנב בתיבה קטנה ליאור, מתחת לידיו של מלך מצרים, שנמשה על ידי בת המלך אל תוך חיי השפע בארמון. משה שגדל בזהות שאולה,יודע- לא יודע אם העבדים העברים הם אחיו. משה, שלא יכול היה לעמוד במראה של האלימות וחסר הצדק והיה חייב להתפרץ, לקחת את החוק לידיים, ולעשות מעשה. משה שברח על נפשו, והחל בחיים חדשים, של נווד, של איש מדבר. שהציל את בנות יתרו ליד הבאר, שנתקל בסנה הבוער, שהוריד את נעליו, ומאז- השתנו חייו.

וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל-פָּנִים.

במה זכה משה- שלא קם נביא כמותו, שה' ידע אותו פנים אל פנים? מה היה בו, מה היה לו? בלידתו, בחייו, במותו...

מה מיוחד בו?


נסתכל קצת על נביאים אחרים, על מנהיגים אחרים, על דמויות נוספות במקרא שאלהים נגלה אליהן.

אברהם אבינו? שהלך לו, כי שמע את צו האלוהים, והיה בו אומץ לעזוב הכל, מבלי להביט לאחור, לנדוד הרחק מארצו, ממולדתו, מבית אביו. אל ארץ חדשה. בהבטחה שנראית מופרכת- לארץ, לצאצאים, להגנה ולברכה. מופת לאמונה. ולימים....אלוהים ניסה את אברהם. ואברהם, להבנתי, נכשל. בנכונות המוחלטת לשחוט את בנו. ככה לא מתנהג אבא.


שמואל הנביא? שהוקדש לאל עוד טרם לידתו, שגדל במקדש עלי בשילה, שבזכותו חזרה הנבואה לישראל, ששפט נאמנה את שבטי ישראל, והנהיג את ישראל במלחמה- אבל לא היה מסוגל לשאת את הרעיון שיהיה לעם מלך. על אף שאלוהים עצמו תמך ברעיון- והבין שזה הרגע של העם להתאחד תחת מנהיגות מלכונית, אחת. שמואל שהכשיל את שאול, המלך הנבחר על ידי האל- בכל דרך אפשרית. ומרוב קנאותו הדתית ה ועלבונו הפרטי, שיקר, השפיל והכשיל ופגע במלך ישראל, והגניב תחתיו את דוד, רועה הצאן מבית לחם.


שלמה המלך? מהתחלה- אלוהים אהב אותו, הילד השני של דוד ובת שבע. (שמואל ב יב 24) הילד המיועד למלוכה- לא אדניה, לא אמנון, לא אבשלום. שלמה, שאלוהים בכבודו ובעצמו נגלה אליו, ואלוהים שאל אותו מה הוא רוצה. כן? אלוהים שואל את שלמה מה הוא רוצה.... ומקבל את כל מה שביקש ואף מעבר. והיה החכם מכל אדם, והביא את שבטי ישראל לשיא של מלכות – דתית, כלכלית, מדינית. שלמה שזכה לממש את חלומו של דוד, ובנה את בית המקדש. ואז, השלמה הזה, בערוב ימיו, נהג בכפיות טובה ונשא נשים רבות ועבד עבודה זרה וביזה את האל שנגלה אליו, פעמיים. והביא אל ממלכת ישראל המאוחדת פילוג ובסופו של דבר- כליה. (מלכים א יא)


אליהו הנביא? שספק בכלל אם מונה על ידי אלוהים. שהא נאמן וקנאי ואוהב את אלוהים, ונלחם בעבודה הזרה ובאחאב, מלך ישראל, ומטיל בצורת, ומחיה ילדים מתים, ועושה קסמים על הר הכרמל, ומוריד אש מהשמיים. אבל אלוהים הסביר לו בכל דרך אפשרית שהקנאות, הקיצוניות ומעשי הראווה- אינם לרוחו של אלוהים, אלא קול דממקה דקה. אליהו פוטר מתפקידו לאחר ששחט את נביאי הבעל בנחל קישון והאשים את ישראל בהאשמות שווא.


ירמיהו? שנבחר והוקדש לתפקיד עוד טרם לידתו. שעומד איתן מול העם, ואומר את מה שאף אחד לא רוצה לשמוע- הבבלים, הם העונש שלנו, ומגיע לנו העונש. ורק לאחר החורבן והגלות- יבוא התיקון. אבל... ספר ירמיה מאפשר לנו הצצה מופלאה אל מאחורי הקלעים, אל תוך נפשו של ירמיהו... ואנחנו מגלים שירמיהו הנביא שונא כל רגע, ומקלל את היום שבוא הוא נולד ולא מבין למה התיק הזה של הנבואה נפל עליו.

אז מה יש במשה? אילו תכונות יש לאיש הזה? חוש צדק, מעשיות, אומץ, מנהיגות, נבואה, יכולת ניסית, הענקת התורה, מסע אינסופי במדבר, שיפוט, מלחמה, היכולת לראות אופק, עתיד, ארץ זבת חלב ודבש, מתוך שממת ארץ לא זרועה. היכולת להוביל עם של עבדים, בעלי תודעת עבדים, למסגרת של עם, עם חוק אחד, אמונה אחת, תורה אחת. ובתוך כל אלה- התמודדות יומיומית עם קשיים, עם תלונות, עם שגרה, עם פסימיות של המונהגים שמתגעגעים לסיר הבשר, עם מרד, עם אחות שנופלת בלשונה ומרכלת, עם אחיינים, בני אהרון, שנענשים ומתים, עם אויבים –שמזנבים בעם, ואפילו אלוהים הוא זירה של התמודדות- צריך להרגיע אותו, לפייס אותו. ולא תמיד אלוהים מגבה ותומך.

ובשונה מהנביאים האחרים- הוא לא שחצן, ולא ממורמר, ולא קנאי, ולא תחמן, ולא שקרן, ולא עושה ניסים לשם הראווה, אלא מטעמים פרקטיים. אם צריך להפוך מטה לנחש- אז צריך. אבל שאהרון ידבר. ואם יכולים לצאת מים מלתת מכה בסלע, ולא מדאווין של דיבור, אז שיהיה ככה. צנוע, מעשי ופשוט. ואם יש מי שיכול לעזור בתהליך השיפוט ולייעל את המערכת- אז יופי. ואם אלוהים מגזים בתגובה שלו- אז עומדים מול אלוהים ואומרים לו שהוא מגזים. והחיים מורכבים- וגם אם אחותו ריכלה עליו- אז הוא כועס, אבל יודע גם לפנות אל ה' ולבקש לה רפואה שלמה. ויודע לשבור את הלוחות, ויודע לקחת נשימה עמוקה ולהתקין ולתקן לוחות חדשים. משה הוא לא קיצוני לשום כיוון, אין בו דרמה, או שאיפה לייצר דרמה. דרכו היא דרך מעשית, שאין בה קיצוניות. ארבעים שנה, יום יום במדבר. התבוננות במצב, וקבלת החלטות בהתאם.


ומה עניין "פנים אל פנים"?
הביטוי "פנים אל פנים"מופיע בתורה פעמיים:


שמות לג 11: וְדִבֶּר ה' אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ....


ובפרשה שלפנינו- וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל-פָּנִים.
(רש"י והרמב"ן עומדים על ההבדלים בין "דיבר" לבין "ידע"- בכפתור "פרשנים" במאגר ספרות הקודש).


הרמב"ם מפרש את פנים אל פנים- לא על ידי מלאך, בלא חידה ובלא משל. אלא רואה הדבר על בוריו.
ראיה ללא תיווך, שוויונית, כמעט, כמו אדם אל חברו. משה אינו נשגב, אלוהים אינו נשגב- הם בגובה העיניים.

והנה, הביטוי "פנים" מופיע בהקשר דומה בדברים כה:
ה' אֱלֹהֵינוּ, כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית--בְּחֹרֵב. ג לֹא אֶת-אֲבֹתֵינוּ, כָּרַת ה' אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת: כִּי אִתָּנוּ, אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים. ד פָּנִים בְּפָנִים, דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר--מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.


כאן משה הוא בתפקיד מתווך, אבל העיקר הוא שהעם נוכח, וכולנו חיים פה היום. והאל מדבר אל כולם "פנים בפנים". לא אעמוד כאן על ההבדלים בין הביטוי" פנים אל פנים" לבין "פנים בפנים". אבל נדמה שבשניהם יש אינטימיות, ובשניהם יש גובה עיניים.


ונקשור את החוטים:
משה, אין נביא דומה לו. במה? להבנתי בראש ובראשונה בהיותו אדם. דמות מורכבת עם חולשות, מאוויים, גחמות. אבל לא של נביא מוטרף, אלא של איש. אדם עם עקרונות, ערכים, חוש צדק מפותח, ויחד עם זאת בעל יכולת להתגמש ולהכיל תמונת מציאות מורכבת. עם יכולת לשאת ולהוביל שגרה, בד בבד עם הניסים. הצניעות, המעשיות. היכולת לראות. ממש כמו אימו:
וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי-טוֹב הוּא, וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים
הדבר הראשון שהיא עושה- היא רואה אותו. ואז עושה מעשה. (כדאי בהקשר זה לשים לב- גם משה, ברגעיו האחרונים- רואה).


"פנים אל פנים"- לא בשמיים היא. כל אדם, פנים אל פנים, יכול לשוחח עם האל כאילו חברו. וכל אדם יכול להיות בחייו מנהיג. כמו משה. ומהי מנהיגות? לעיתים לשאת שגרה סיזיפית של יומיום ולשתוק. לפעמים להכות בסלע. לפעמים לסלוח למי שחטא לך, ודווקא עבורו לבקש מחילה. לפעמים להתווכח עם פרעה, לפעמים עם אלוהים, לפעמים לפתוח את ים סוף, לפעמים לכתוב את התורה ולפעמים לשבור את התורה. לקום כל בוקר לעבודה ולפעמים להחליט שמספיק. ליזום, ליצור, לברוא, ולפעמים לשחות עם הזרם ופשוט להיות. להיות מנהיגים של החיים שלנו- לקבל החלטות, לקחת אחריות, להוביל את עצמנו, בראש ובראשונה, לתת לעצמנו את המן, לעשות לעצמנו ניסים.
רוצה לומר שכולנו משה, כולנו מנהיגים של החיים של עצמנו. גם אם אנחנו בעצמנו לפעמים עם קשה עורף....

עכשיו לא בססמאות ובמילים- להנהיג את החיים של עצמנו. לקחת החלטות, לקבל אחריות, לבדוק אם הכיוון מתאים לי.

כבר היום מתחילים בקריאה של התורה, בבריאת אדם חדש. בהצלחה לכולנו.

הנה שיר, שאם יש אלוהים, משה ודאי זמזם לעצמו ברגעיו האחרונים.





יום חמישי, 16 בספטמבר 2010

ערב יום כיפור

ביום כיפור קוראים פסוקים נבחרים מהתורה המתארים את פעולת הכהן הגדול, את מצוות יום כיפור, את השעיר לעזאזל, הפטרה מספר יונה ומישעיהו. מצורף קישור לפירוט הטקסטים.


היום, אבקש לחלוק אתכם שיר מופלא של יהודה עמיחי:

וְהִיא תְהִלָּתֶךָ
מתוך פיוט לימים הנוראים

בִּשְׁתִיקָתִי הַגְּדוֹלָה וּבְצַעֲקָתִי הַקְּטַנָּה אֲנִי חוֹרֵשׁ
כִּלְאַיִם. הָיִיתִי בַּמַּיִם וְהָיִיתִי בָּאֵשׁ.
הָיִיתִי בִּירוּשָׁלַיִם וּבְרוֹמָא. אוּלַי אֶהְיֶה בְּמֶכָּה.
אַךְ הַפַּעַם אֱ-לֹהִים מִתְחַבֵּא וְאָדָם צוֹעֵק אַיֶּכָּה .
וְהִיא תְּהִלָּתֶךָ.

אֱ-לֹהִים שׁוֹכֵב עַל גַּבּוֹ מִתַּחַת לַתֵּבֵל,
תָּמִיד עָסוּק בְּתִקּוּן, תָּמִיד מַשֶׁהוּ מִתְקַלְקֵל.
רָצִיתִי לִרְאוֹתוֹ כֻּלּוֹ, אַךְ אֲנִי רוֹאֶה
רַק אֶת סֻלְיוֹת נְעָלָיו וַאֲנִי בּוֹכֶה.
וְהִיא תְּהִלָּתוֹ.

אֲפִלּוּ הָעֵצִים הָלְכוּ לִבְחֹר לָהֶם מֶלֶךְ.
אֶלֶף פְּעָמִים הִתְחַלְתִּי אֶת חַיַּי מִכָּאן וָאֵילֵךְ.
בִּקְצֵה הָרְחוֹב עוֹמֵד אֶחָד וּמוֹנֶה:
אֶת זֶה וְאֶת זֶה וְאֶת זֶה וְאֶת זֶה.
וְהִיא תְהִלָּתֶךָ.

אוּלַי כְּמוֹ פֶּסֶל עַתִּיק שֶׁאֵין בּוֹ זְרוֹעוֹת
גַּם חַיֵּינוּ יָפִים יוֹתֵר, בְּלִי מַעֲשִׂים וּגְבוּרוֹת.
פִּרְקִי מִמֶּנִי אֶת שִׁרְיוֹן גּוּפִיָּתִי הַמַּצְהִיבָה,
נִלְחַמְתִּי בְּכָל הָאַבִּירִים, עַד הַחַשְׁמַל כָּבָה.
וְהִיא תְּהִלָּתִי.

תָּנוּחַ דַּעְתֵּךְ, דַּעְתֵּךְ רָצָה עִמִּי בְּכָל הַדֶּרֶךְ,
וְעַכְשָׁו הִיא עֲיֵפָה וְאֵין בָּהּ עוֹד עֵרֶךְ,
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָךְ מוֹצִיאָה דָּבָר מִן הַמְקָרֵר,
מוּאֶרֶת מִתּוֹכוֹ בְּאוֹר שֶׁמֵּעוֹלָם אַחֵר.
וְהִיא תְּהִלָּתִי
וְהִיא תְּהִלָּתוֹ
וְהִיא תְּהִּלָּתֶךָ.

("שירים 48-62", עמודים 74-75 )

יש בשיר הרבה הרמזים מטקטסים מהמסורת היהודית. אם בספר שירה הייתה אפשרות ליצירת "קישור חם"- היה אפשר לקשר את הביטויים: איסור כלאיים, הייתי במים והייתי באש (מתוך הפיוט ונתנה תוקף, הפיוטו אשר עומד בבסיסו של שירו המופלא של הכהן הגדול- לאונרד כהן, who by fire, אדם צועק איכה, העצים שהלכו לבחור להם מלך, תמונת הכהן הגדול המונה, וכמובן הביטוי החוזר בשינוי: והיא תהילתך, הלקוח מתוך פיוט ליום הכיפורים. (הקישור לפיוטים- לתוך האתר הנפלא "פיוט")(את כל הקישורים לא עשיתי ישירות על השיר, כיוון שנראה היה לי לא ראוי לגעת בשיר לא שלי. מאידך לא יכולה להתאפק ומצרפת כבר כאן את השיר של לאונרד כהן. יהיה עוד אחד בסוף, מבטיחה).





אני קוראת שוב את שירו של עמיחי, נזכרת בגיל 26, כשנתקלתי בשיר לראשונה. כתמיד- ההתפעלות המשתקת מהגאונות של עמיחי. ההתנגנות של המילים, גם מבלי שתהיה לקורא שמיעה אבסולוטית ותואר שני בשירה. ההתנגנות, המלודיה של המילים, המרגיעות, המתריסות, המרגשות, המרעידות. בקצב, בעומס, ברווחים ובתבונה.

מזהה כאן שוב את ההיפוך, את ההתרסה, את השימוש בחומרים המוכרים- מתוך הטקסטים, ואת ההיפוך- הפעם אלוהים מתחבא. אולי אפילו את הציניות- היא תהילתך- חסר סימן שאלה, סימן תמיהה – זאת תהילתך, אלוהים? אולי- האם בכך את מתגאה? ואולי- זאת לא התהילה שלך, זאת התהילה שלי, אני זה שנלחמתי בכל האבירים, לא לאלוהים התהילה. אני הוא זה שחי וחורש ומונה. ואלוהים- יצר עולם מקולקל שתמיד הוא מנס לתקן, אז על כך תהילתו?!
ובאותה נשימה, ההתרסה שחייבת להיות ניזונה מתוך אותם המקומות כנגדם הוא מתריס- המקורות הטקסטואליים שזורמים בדם, הם חבל הטבור, חלב האם- מילים שהם יסודות של תרבות, חשיבה, תפישת עולם. שגם כדי להקטין את פעולת הכהן הגדול- צריך להשתמש במושגים שלו- למנות.

מה השתנה בקריאה שלי מגיל 26? יום כיפור הוא זמן שמשמעותו משתנה לי משנה לשנה. היום ערב יום כיפור- היום אני קוראת את השיר כשיר על האדם הקטן שזועק אל מול הנצח. ויש בו לא רק התרסה וחדות, אלא גם נחישות, עוצמה ואומץ, אולי קצת עייפות, ובשיר יש גם בכי. ואין שחצנות ש"הייתי במכה", ואין לעג לאל על העולם המקולקל. יש אולי שותפות. אולי הכרה- והיא תהילתך. לא על חשבון תהילתי- כאדם בוחר, ריבוני- אבל מכבד ומקבל גם את תהילתו של דבר מה גדול ממני.
מתוך השיר: גַּם חַיֵּינוּ יָפִים יוֹתֵר, בְּלִי מַעֲשִׂים וּגְבוּרוֹת. אני מוסיפה: והיא תהילתנו.

גיליתי לאחרונה, שלגבי אנשים שאני אוהבת, הרבה יותר פשוט לי לסלוח להם. ואולי נכונות שלי לקבל, ולאפשר לעצמי להיות מוארת מאור אחר, שבמקרר. תאורה יומיומית שאין בה הילה ואין בה זיקוקים, אבל יש בה חשבון חשמל, ויש בה אהבה, חן וחסד. ואין בה סכינים ושלטים או מניפסטים, אלא יומיום מפויס ואוהב, שיש בו מרחב של טעות וסליחה וחיוך והכלה והרבה נשימה מתוך אותה האהבה, ומתוך רצון לתהילה מסוג אחר. תהילת מי שהיה באש ובמים וחורש את היומיום הזה. וסביבי כל כך הרבה אנשים רגישים וחכמים ומוכשרים ומצוינים שחורשים את היומיום של חיינו. ולא רק בסיזיפיות של שורדים, או באלטרואיזם של חובבי כיכרות העיר, המולת ותהילת הגיליוטינה, אלא בחיות ובעשייה, בוירטואזיות של להטוטני קרקס,
בריחוף ובחיוך ובקסם. אנשים שנותנים השראה ומעניקים שמחת חיים.

וכמובן, הרי חייבים לסיים בשיר. וחייבים תמיד עם טוויסט וחיוך ושמחה, גם ובעיקר בערב יום כיפור. אז הנה שיר תהילה:-)
ברצינות- תקשיבו למילים. אחלה מסר ליום כיפור, לימים של חשבון נפש. אלוהים הוא לא הכתובת- אלא אנחנו לעצמנו.




שבת שלום, וצום קל- לאלה שצמים.
מוזמנים להגיב, להוסיף, לתקן, להאיר, להפיץ

יום שישי, 3 בספטמבר 2010

פרשת ניצבים. על זכות הבחירה

בתמונה- קבוצת נשים מופלאה שבחרה בדרך החיים, הטוב, האהבה, ההתמודדות והשמחה. תודה לכן, מקצה 12 מלכת המדבר, על החוויה המשותפת (ועל הצילום).







פרשת ניצבים מתארת מעמד של חידוש הברית בין ישראל לבין ה', ממש כפסע לפני הכניסה לארץ . כפסע? הרגע הזה נמתח כמו מסטיק. (אולי גם הפוסט הזה. חכו בסוף יש שיר בונוס). תחושת הכמעט, הרגע לפני, ההתרגשות לקראת משהו גדול-
נמשכת כבר לאורך כמה פרקים, ואולי מאפיינת גם את הימים האלה, ימי חודש אלול, רגע לפני תחילת השנה החדשה.
תחושת שליחות חזקה לדור הזה ולדורות הבאים, במעמד הציבורי, החגיגי, הרחב. וכבר דיברנו על האהבה ועל השמחה המתבקשת בעשייה, ודיברנו על הערכים החברתיים, האישיים. עוד רגע- הנה הכל מתמשש. הרבה ברכות למי שילך בדרך ה', הרבה קללות מאיימות על מי שיסטה מהדרך. וחשבתי לעצמי, מי באמת אדיוט לסטות מהדרך אחרי כאלה קללות ואיומים? ולמה צריך לאיים כל כך הרבה? המחוקק מחמיר כשדורכים לו על איזה עצב.
וכאשר קראתי את הפרשה, לפתע עלו בי מחשבות על האופן המוזר בו אלוהים בונה את הדברים. השאלה עלתה מתוך קריאה בדברים ל פסוק טו: רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע. ... "

כלומר- בפני האדם שתי דרכים- דרך החיים והטוב, ומולה דרך המות והרע...
מה הקטע? אם יש דרך אחת נכונה ואין בלתה- דרך החיים והטוב, שתביא לשפע הברכות לאדם ולכך שאלוהים יהיה מרוצה- , למה אלוהים, הכל יכול, בכלל מתיר ומאפשר את קיומה של דרך אחרת? הרי לא פשוט הרבה יותר לבטל את האפשרות של הדרך ה"רעה"? למה לשים אותנו במקום של בחירה, של בלבול, של אפשרות לטעות? ועוד לאיים עלינו ולהגדיר סדרה של עונשים? למה לברוא עולם שיש בו אפשרות של חטא? למה לברוא יצור שיש בו את האפשרות של החטא? של טעות? של הבחירה באפשרות הלא נכונה?

אם נחזור לספר בראשית (האמת שלא צריך לחזור אחורה, אנחנו מגיעים לשם באופן מעגלי עוד רגע, לאחר שמחת תורה...) נראה שלאלוהים יש מנהג; לברוא עולם שיש בו פיתויים, שיש בו כמה דרכים, ולברוא יצור שיש בו את אפשרות הבחירה. האדם הראשון נברא לתוך עולם שיש בו מותר ואסור. כל עץ הגן מותר ואילו עץ הדעת ועץ החיים אסורים. ה"אסור" מפתה והאדם- מתפתה. בין היתר, כי מישהו שם בפניו את הפיתוי. ואוכל מפרי עץ הדעת טוב ורע. כאילו אלוהים רצה שמאותו רגע יהיה בפני האדם באופן רשמי את שתי הדרכים. בפרק ד, אלוהים שם את קין בסיטואציה בלתי אפשרית, בה אלוהים לוקח את מנחתו של הבל. קין נטרף מרוב כעס ומרוב קנאה. וגם כאן, אלוהים מזהיר, אבל לא מחליט בשביל קין: לפניך החטא. אתה יכול למשול בו. תעשה מה שאתה מבין. אני את שלי אמרתי. וקין בוחר בחטא. בחירה שלו. אלוהים הוא זה ששם את הפיתוי, שגרם לסיטואציה של הקנאה והכעס- ועדיין משאיר בפני קין את הבחירה לגבי אופן ההתמודדות.
וכך הלאה, גם בחיים שלי הנוכחיים. נויה, פרק לד.

האופן בו אלוהים מעצב את העולם- הוא מפתיע. במקום לא לברוא כלל את לחסל את האפשרות של הבחירה השגויה, הוא משאיר אותה, ומאפשר ל"ניצבים" במשחק לבחור באיזו דרך ללכת. ים של קללות, ים של אזהרות- וכמובן הלקיחה בחשבון שאנשים יבחרו בדרך שלא מקובלת על אלוהים. ובכל זאת- הוא יוצר את הדרך האחרת ויוצר לאדם את האפשרות לבחור בה.
האם יש לנו אפשרות של ממש לבחור? לא נכנסת כרגע לפילוספיות על הבחירה של האדם בעולם, אלא נצמדת לטקסט המקראי. בהמשך לנאמר בפסוק 15 בדבר הטוב החיים, ומולם המוות והרע- בפסוק 19 כתוב: " הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ..."

מה פירוש ובחרת בחיים? האם זאת הנחיה לביצוע? אם זאת הנחיה אז יש סתירה מניה וביה עם המושג "בחירה". האם זאת נבואה? אם נבואה- אז איפה זכות הבחירה? איפה הרשות הנתונה לנו? הרי כתוב במסכת אבות: "הכל צפוי, והרשות נתונה, ובטוב העולם נדון, והכל לפי רוב המעשה" משנה, סדר נזיקין, מסכת אבות פרק ג משנה טו .אם הבנתי נכון את פירוש הרמב"ן, הרמב"ן מציג זאת כעצה, כהמלצה של אלוהים לאדם. ושוב- אחריות הבחירה מוטלת על האדם.

אם נתבונן דרך דרך נקודת המבט של האדם, בפני כל אדם עומדות וניצבות שתי דרכים (לפחות). והאדם רשאי ואף מחוייב לקחת אחריות על הדרך בה הוא הולך, לבחור במעשים, בפעולות, לשלוט בתגובות שלנו למציאות, בהתמודדות לאורך זמן עם משמעות של בחירות שבחרנו. בידינו היכולת לגרום לשינוי, להיטיב, לשפר. להתבונן ולבחור בדרך הנכונה. ולפעמים יש כמה דרכים. לבחור בדרך הנכונה יותר. ואולי לפעמים גם לסגת. הכל- אחריות שלנו. עדיף שמישהו אחר יבחר עבורנו? קשה? גדול? מתיש? פסוקים קודמים בפרשה, מפסוק 11, הם פסוקים שנותנים בעיני כח. זה לא שעל האדם מוטלת אחריות הבחירה, וכך הוא נשאר "תקוע". הפסוקים גם מעצימים את האדם, ומראים לו שביכולתו ובכוחו לממש את הבחירה:

יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. יב לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. יג וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. ..."

לא בשמיים היא. קרוב אלינו הדבר מאוד. בפה. בלב. לעשות.

ואם מילים אלה נקלעות, אקראי, לסמטאות שיטוטי הרהורי לבו של אדם, ערב חג, ואולי מאירות איזה אור או מנחמות איזו שהיא נחמה, ואולי נותנות עוד מעט עוד כוח, ואולי מסייעות לעוד צעד בבחירה של איזה דרך, או מקרבות החלטה מהשמיים אל הלב...

מצורף שיר שמדבר על אדם שבחר, ואהב, וטעה, וידע להכיר בטעותו, ושילם מחיר, והמשיך הלאה עם הקושי, וגם בחייו עוד זכה לנחת, ובמקביל המשיך לכאוב ולשלם מחירים על טעותו. וחי חיים מורכבים ויפים וקשים. כמו כל אדם שחי ובוחר ובועט ונושם. ואוהב.





מוזמנים לקרוא, להגיב, להפיץ.

שבת שלום.