מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום שישי, 29 במרץ 2013

בין השורות של שיר השירים. חול המועד פסח

בשבת חול המועד פסח נוהגים לקרוא את מגילת שיר השירים. משתפת אתכם בפרשנות שלי. בין השורות של השירים.
לפני שצוללים לקריאה- מזמינה אתכם לקורס חדש איתי בעלמא. 5 מפגשים על הכביסה המלוכלכת של המקרא. עלמא, בצלאל יפה 4 תל אביב. מיום שלישי 9/4 בערב. לפרטים ולהרשמה לחצו כאן
מועדים לשמחה ושבת שלום.

שיר השירים א

(פס' 6-5)

שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה ...
 

כל הקיץ ירדתי יחפה מהבית אל הים.
על החול השתרעתי חינם.
קרני השמש ליטפו פני, בטני, ישבניי.
וכשנהיה לי חם
הגלים הרעננים, כמו שמיכת קיץ קלה,
הרטיבו אותי, ליטפו אותי, עטפו אותי, ערסלו אותי בינם לבינם
נשאו אותי הרחק, ושוב אל חוף ושוב אל ים.

ובטרם יכיר איש את רעהו לאורך הטיילת רצתי, מהודקת רגליים.
רכבתי באופניים,
הזעתי הרבה.

ולעת ערב,
עת החום נשבר,
רוח נעימה על החוף את פני מלטפת,
מייבשת שערי המפוזר.
לפני שעוד לילה ודאי יתאדה בחום כליל אמש.
ככה כל הקיץ, יחפה אבל יפה.

כעת, עם בוא הסתיו,
אַל-תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ....

 
שיר השירים ב

(פס' 2)

כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים

עטופה במכשולים
מסוייגת במשוכות
מגודרת במוקשים
רצופת בולעני פתע
תחומה במעגל תהום אדירה.

כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת.

בלתי חדירה.

(פס' 4)

הֱבִיאַנִי אֶל-בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה.  [1]

(תרגום לשיר The look of love. מילים: האל דיוויד, לחן: ברט בכרך, ביצוע במקור: דאסטיספינגפליד)

מבט האהבה בעינייך,
גם החיוך שלך לא יכול להיות לו הסוואה.
מבט האהבה הזה,
שמדבר יותר מכל מה שתוכל אי פעם לומר כל מילה.
וכל מה שהלב שלי שמע במבטך...
מחסיר בי פעימה.

כמעט ולא יכולה להתאפק אותך לא לחבק
שלא ללטף בידיי את גופך.
כמה זמן חיכיתי,
חיכיתי,
רק כדי לאהוב אותך.
עכשיו כשמצאתי אותך,
אל תלך לעולם.

אני רואה,
את מבט האהבה בעינייך

מבט שגם הזמן לא יוכל למחוק.
הלילה היה שלי,
ויהא זה לילה ראשון מבין רבים
נשבע שבועה של אוהבים
ואז
נחתום בנשיקה


כמעט ולא יכולה להתאפק אותך לא לחבק
שלא ללטף בידיי את גופך.
כמה זמן חיכיתי,
חיכיתי
רק כדי לאהוב אותך.
עכשיו כשמצאתי,
אל תעזוב לעולם.

אוהבת אותך כל כך.

(פס' 7)

אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ. 
 

ממתינים על חוף הים
אוחזים בחוף ברצועה
עד שהאהבה תהיה חפצה.
ואז היא תתפרץ לקראתנו, מחייכת, בריצה.
ואז כבר שנינו נדע,
נתנער מהחול, נקום ונדע.


שיר השירים ג

 (פס' 4)

עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ

ולא ארפנו
ולא ארפנו
ולא
ארפנו
ולא
ארפה
נו

(פס' 6)

מִי זֹאת עֹלָה מִן-הַמִּדְבָּר

עוף החול,
ציפור גדולה.
מי זאת עולה?
הכניסי תחת כנפך.
והיי לי, רק היי לי, אהובה.

 
שיר השירים ד

(פס' 5-1)

עינייך.
צמתך.
שערך.
שינייך.
שפתותייך.
מדברך.
רקתך.
צווארך.
שדייך.

עד כאן,בינתייך

 
שיר השירים ה

 (פס' 5 )

וְאֶצְבְּעֹתַי

צִיירו קו שפתיים
תחמו קו מתאר כתף
לִטפו עדין מורד צוואר
טעמו בטן
אחזו ירכיים, ישבן.
לשווא.

מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל

 
שיר השירים פרק ו

(פס' 10)

מִי-זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ-שָׁחַר  יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת.

אני איומה
ושדי כמגדלות.
אני איומה ונוראה
דבר בי,
דבר עלי,
דבר איתי
מה לעשות בי?
אסביר לך.
מעשים איומים ונוראים נורא.

שיר השירים ז

פעמייך,
חמוקי ירכייך,
האגן.
בטנך,
שדייך,
צווארך,
עינייך.
ראשך,
קומתך,
שוב שדייך.
חיכך.

חיכיתי עד כאן.

נלינה, נשכימה. נִרְאֶה
אִם-פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים.

תבטיחי?

שָׁם אֶתֵּן אֶת-דֹּדַי לָךְ...צָפַנְתִּי לָךְ

 
שיר השירים פרק ח

 (פס' 7)

מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה

דווקא היובש יעשה את העבודה.
היובש והשתיקה.

(פס' 10)

אֲנִי חוֹמָה ...

פרצה קוראת לגנב. האם שומע?
עבור.

(פס' 14)

בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה-לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִיםעַל הָרֵי בְשָׂמִים

אמן תחזור
עם הזנב בין הרגליים
על ארבע
ודמה לך לכלב רחוב מהשכונה.

 



the look of love. nine simone. שבת שלום
[1][1] דגלו- מבטו

מועדים לשמחה ושבת שלום.

יום שישי, 8 במרץ 2013

פרשת ויקהל פקודי. דיאלקטיקה של פנים וחוץ. אז איפה הבית?

פרשת ויקהל פקודי

נ.ב. אני עושה ניסוי ולבקשת אחת הקוראות, ילדת פלא, אני שמה את השיר בהתחלה, כדי שינגן תוך כדי קריאה ואולי יהיה עוד אפיק של השראה. מקווה שתאהבו את החידוש:-)


אני יושבת בבית שלי, הזמני, השכור, זה עם הקירות, החלונות והמראה. ועוברות בי מחשבות על לעבור דירה. המון סיבות. למה לעבור מכאן, למה לעבור למקום אחר. מסתכלת סביב. האם זו רק תפאורה? האם ומתי קירות וחפצים הופכים בית? מה הצורך של חלקנו להיות בתוך מקום, בין קירות יציבים, מוכרים, שיעגנו ויתנו תחושת בטחון? מה הדיאלוג הזה, הרגשי כל כך, בין הפנים לבין החוץ, בין החוץ לבין הפנים. מה זה משנה אם אני יושבת בין ארבעה קירות בפתח תקווה, תל אביב, פראג או קליבלנד? מה זה משנה? נרחיב עוד יותר- עד כמה משנה אם חושך או אור חוץ בחוץ? אם קר או חם? אם נוף אורבני או יער, או ים? הרי ה"אני הפנימי" ההולך איתי הוא היציב, הקבוע, הנוכח. אז למה צריך את השיקופיות המתחלפות מאחורינו? וכמה מאמץ וזמן וכסף והשקעה. נסתכל במראה- עד כמה חשובים הבגדים שאני לובשת? המותגים, הדאווין, הפוזה? זה קצת יותר מורכב מהדיון על הליוויס בכיתה ח, אבל עדיין קיים. אני לא אומרת שלא ולא אומרת שכן. רגע שואלת. ונושמת במרחב של השאלה. נשים ליד אלה  ערכים כמו  חברות, אמת, כנות, תרבות, מעורבות, נתינה, למידה, סקרנות, אחריות, יצירה. מה חשוב? האם אחד בא על חשבון השני? לא אומרת שלא ולא אומרת שכן. רק שואלת.

פרשת השבוע- פרשת ויקהל פקודי (קוראים שתי פרשות למעשה) היא פרשה שעיקרה- "החוץ". תיאור נרחב של המשכן- כולו זהב, כלים, אבנים טובות. ותיאור נרחב של בגדי הכהן- זהב פתיל מצנפת ועוד. תפאורה של בית לאלהים. בגדים יפים לכהן העוסק בעבודת האלהים. אלהים אדירים, זה מה שחשוב?

ועוד- השבת הזו, היא פרשה מיוחדת, "שבת החודש". מה זה אומר? זוהי השבת האחרונה של חודש אדר, רגע לפני חודש ניסן. למי שלא חי את החיים שלו לפי לוח השנה המקראי- רגע סדר: זה אומר שעכשיו אנחנו בסופ"ש האחרון לפני השנה החדשה. ניסן, לפי לוח השנה בתורה, הוא החודש הראשון. וגם עכשיו – מתחלפת התפאורה. מתפאורת חורף, חושך, גשם, אפלה- לתפאורת אביב ,פריחה, צבעים וטעמים, התחלה חדשה. ושוב אני שואלת... לא אומרת רק שואלת: אני מבינה שחילופי העונות הם חלק מהטבע, ואנו לא מרכז העניין, אבל אנחנו אלה שמסמנים וקובעים את התמרור "שנה חדשה לפנייך" . אנחנו אלה שבוחרים לחגוג ולהגיד מכאן- התחלה חדשה, לפי הספירה שלנו, של בני האדם. הטבע יסתדר גם בלי ההכרזה. למה צריך את החוץ הזה? למה צריך להחליט שהאביב הוא סימן של התחלה חדשה, שהירוק הוא סימן להתחדשות ולתקווה? שסוף החורף, הוא סוף של תקופה?

אין לי תשובה טובה חוץ מככה. ככה אנחנו- באינטראקציה עם הסביבה, עם החוץ, עם התפאורה. בצניעות רבה- גם אנחנו יצור שמושפע. אנחנו חלק מדיאלוג שבו האוויר, הים, השמש, הירוק, כמו גם החורף, הגשם, הרוח והבוץ- הם לפעמים שמכתיבים ומדברים. חלק מדיאלוג עם אנשים ועם חברה אנושית. ויש לנו צורך לבטא בחפצים, במקום המגורים, בבחירות המראה שלנו- את מי שאנחנו, את האמונות, את הערכים. להחצין את הפנים ולהגיד ולפרסם "ככה אני". בכל בחירה שהיא. יש לנו צורך פנימי, למקם את עצמנו בסביבה שתהיה לנו מתאימה. לפעמים שתהיה נעימה וטובה, מוגנת ובטוחה. שתעשה שקט מבפנים. ולפעמים מאתגרת, מסוכנת, לפעמים מבטאת ערך או רעיון, לפעמים מסקרנת ומעוררת השראה. אולי החוץ הוא הזדמנות למראה, ואולי החוץ, התפאורה, משפיעים על הפנים ומעצבים איזה פנים חדש. שצריך לאפשר לו להתחדש ולהיות.

ועכשיו, אחרי שהשלמנו עם הצורך בחוץ, בהחצנה, בבגדים, בתפאורה, אני קוראת את אחד הפסוקים האחרונים בפרשה: "וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד ה', מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן." (שמות מ לד). שוב כיסוי, שוב הסתרה של החוץ, ושוב התמלאות פנימית במשהו שהוא לא אני ולא אתה. שוב תרגיל בתעתוע של מה חשוב. מורכב? הכל מורכב.

ושוב אני זוכרת, שכל בניית המשכן והבית, היא חלק מתהליך של מסע, של נדודים. והארעיות לעולם תהיה קיימת, במישורים שונים. את המסע מובילים עמוד ענן ועמוד אש חיצוניים או פנימיים. ואולי כל אדם, גם בהינתן תפאורה, ואנשים ונוף ומסע, צריך לדייק את עצמו ולהיות בשביל עצמו מרחב שהוא לא רק ארבעה קירות אלא גם בית.

שיר נבואה קוסמי עליז, מוקדש באהבה לאנשים סביבי שבונים כל הזמן את עצמם ומייצרים עבור עצמם ועבור האנשים שסביבם בית  ותפאורה, פנימיים וחיצוניים, והם הבית האנושי שלי, הקירות והמראה. וכל אחד הוא קצת בית של מישהו אחר. לפעמים פותח דלת ומוסיף עוד חדר ועושה מקום. לפעמים אורח אצל מישהו אחר, לפעמים כאן כדי להישאר. ומוקדש באהבה למי שהשבת הזו היא שבת מיוחדת עבורו ועולה לתורה. שבת שלום.

מזמינה את כולם, יום חמישי הבא 14/3, בשעה 20:00 לערב לומדים ושרים תנ"ך בעלמא, איתי ועם יעל קידר. יהיה אביב!
https://www.facebook.com/events/514236928628600/?ref=3
שיר נבואה קוסמי עליז- עלי מוהר, יוני רכטר

כמו עמוד ענן, כך תלך לפני העדר 
תבין הכל, תדע, לא תאמר מילה אחת 
כמו עמוד עשן תעלם בתוך החדר 
משהו בך יאמר לך המשך 
בדרכך. 

כמו שביל החלב שחוצה את השמיים 
אתה הולך ישר, לא שם לב לכוכבים 
שזוהרים כדי לסנוור את העיניים 
משהו בך יאמר לך המשך 
בדרכך. 

הו, לך ישר 
לך לבד, 
אל תפחד. 
אוהו אוהו או. 
אל תכעס, 
לך תמים, 
לך אחד....

יום שישי, 1 במרץ 2013

פרשת כי תישא. ומאוד לא פשוט לחכות.


עגל הזהב: התבוננות במימד האנושי, סיפור של מצוקה ותושיה.

פרשת כי תישא הי פרשה קשה  נוראית. משבר אמון נורא. משבר עגל הזהב. בזמן שמשה מקבל את התורה מאלהים עבור העם- העם נשבר ובוגד. במשה, בה', באמונה. בהסכם שעדיין לא נחתם.
החטא  נתפס כחטא נורא. אבל... ברמה האנושית, אפשר להבין אותם, לא? תחשבו על זה, הם מחכים כבר די הרבה זמן. כבר לפני ארבע פרשות, בפרשת יתרו, משה עלה לקבל את התורה מה'. ומאז... לא חזר.  והעם? נשאר לבד... המון זמן.

מה העם עושה כל הזמן הזה? מה קורה לעם בזמן ההמתנה?   לפני שלושה חודשים עזבו את מצרים. אמנם מאות שנים של עבדות, אבל הקרקע הייתה בטוחה. משה, או אלהים, או עמוד ענן או השד יודע מה, הוציא אותם מוליך אותם במדבר ו...מה? מדבר על ארץ מובטחת שאף אחד לא ראה ולא שמע.... מכנס את כולם סביב ההר, מבקש מהם להתכונן, לכבס את הבגדים, להיערך לקראת קבלת הברית... ומה? משה עולה למעלה. אומר לעם בכמה מילים את עשרת הדברות , העם מבועת, מבקש שמשה ידבר אל העם ולא אלהים מרוב פחד,, ומשה שוב... נעלם למעלה,  לשיחה שלא נגמרת עם אלהים.  

והעם? מה העם אמור לעשות בזמן הזה? להמשיך לחכות? לחזור למצרים? להיות מלאה אמונה ש... שמה? העם לא יודע את המשך הסיפור שהנה עוד רגע משה יבוא ובידיו לוחות הברית, שיא הברית בין ה' לבין העם. העם ארצי, אנושי, מחכה ומרגיש אולי באיזה שהוא מקום אבוד, חסר אונים, מבולבל. איפה משה? איפה אלהים? איפה מצרים? איפה אנחנו בתוך כל הסיפור? בלי מנהיגות, בלי כיוון, בלי תקווה.

אפשר לקרוא ולהרגיש את החרדה, מצוקה ואת חוסר האונים של העם, אפילו את הדאגה למשה כאשר הם פונים אל אהרון: "... מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ" (שמות לב 1)

באותו הפסוק, לעם יש כבר רעיון, הצעה לפעולה: "וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ..." (שמות לב 1)

החלק השל החטא- ברור. הקלות בה הם מוותרים על אלהים, ודורשים מאהרון שיעשה להם אלהים אחרים שיוביל אותם במדבר. וזה נורא. זה הכי נורא. זה נורא כי המשפט הראשון בעשרת הדברות שכבר נתנו בפרק כ הוא " אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי." (שמות כ 2(  אז מבקשים אל אחר?
והמשפט השני הוא " לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה, אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת--וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם, מִתַּחַת לָאָרֶץ" ((שמות כ 3) אז הם מבקשים מאהרון שיעשה להם פסל?

וזה נורא כי אחרי עשרת הדברות, רגע לפני שמשה יעלם עכשיו לזמן לא מוגבל, ברגע הזה שהוא מנפנף לשלום ועולה אל ההר, הוא עוד אומר לעם "לֹא תַעֲשׂוּן, אִתִּי: אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם. (כ 19)- אז אהרון עושה להם פסל מזהב?

אבל אני מציעה לראות את החלק הטוב בפניה של העם לאהרון. חוזרת, ברשותכם, לפסוק של הפניה לאהרון, כשמשה בושש לבוא:  : "וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ..." (שמות לב 1)

מה טוב בזה? במצוקה ובחוסר האונים, העם לא נשאר פסיבי, אלא קורא תמונת מצב ומחליט לעשות מעשה. לא רק זאת, אלא שהמעשה כרוך בהקהלות, בלהיות ביחד, כעם, כקהילה. ועוד- הם פונים ביחד אל מנהיג אחד. לא מתרפקים, לא מאשימים אחד את השני, לא מתפזרים, אלא מבקשים סמכות ומנהיגות. ואת מי? לא מורד בוגד – אלא את הכי קרוב שיכלו למצוא למשה. ומה הם מבקשים ממנו? מבקשים אל שיוליך אותם,  להמשיך בכיוון, להמשיך בדרך שהתחלנו בה.

למה אני מוצאת שאלו דברים חיוביים? לא רק בפרמטרים שלי, שאולי יש בהם קריאה אנכרוניסטית, אלא כי רק לפני שבוע קראנו את מגילת אסתר, וראינו כיצד היא מתמודדת עם המצוקה: היא קוראת מציאות, מבקשת להתכנס, תופשת מנהיגות ועושה מעשה. לא מחכה ולא ממתינה עד שמישהו או אלהים יפעל בשבילה ובשביל העם שלה. היוזמה, העשיה, הקהילתיות והמנהיגות- הם חיוביים, רצויים וחזקים. הרי לא אסתר ולא מרדכי יושבים ומחכים שיבוא איזה משה וירד ממרומי ארמון אחשוורוש ויכריז על גאולה.

ובכל זאת- מה ההבדל בין סיפור חטא העגל לבין סיפור אסתר? הרי בשניהם יש אקטיביות, מנהיגות  ויוזמה, בדרך להתמודד עם מצוקה. לא יכול להיות שאלהים מעודד פסיביות ותלות. למה זה לא יכול להיות? ראשית כי ככה אני רואה את הדברים. שנית, כי פורים הוא החג האחרון בלוח השנה- שיאו של תהליך התבגרות ואחריות של עם, כאשר פסח הוא ראשון, ילדותי וקטן. ושלישית, אשען על דברי חז"ל שאמרו שפורים הוא החג שעתיד להישאר, כאשר כל חגי ישראל יבוטלו. אז האקטיביות מבורכת. אם כך, מה ההבדל?

אני חושבת שההבל הוא במימד הזמן, ושאלת מושא הציפיה. בסיפור אסתר – יש מועד ידוע לפנינו, וידוע לנו שבמועד הנקוב- יהיה רע. אז כשאדם עומד מול גורל ידוע, אכזר וברור – עליו לעשות מעשה, ולא לחכות לישועה. בסיפור ההמתנה למשה- אמנם אין מועד ידוע, וקשה כל כך לחכות- אבל הטוב יכול לקרות גם מחר. ומושא ההמתנה- הוא טוב. הוא הברית. ולכן לא נדרשה מהעם כאן אקטיביות, לא זה היה הניסיון ולא זאת הכוונה. אלא מדובר כאן בניסיון של אמונה, של אהבה תמה.

נדמה לי שאני לא היחידה שאמפטית כלפי המימד האנושי שבהתנהגות של העם. גם משה, וגם ה', שכועסים נורא כל אחד בתורם, בסופו של דבר מרגיעים אחד את השני, וסולחים לעם, וממשיכים הלאה איתם. לדרך ארוכה של ציפיות ואכזבות, של ברית שלא תותר, שלא תותר.
ומאוד לא פשוט לחכות. יהודית רביץ למילים של לאה גולדברג, אהובתי.
שבת שלום.