מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום שישי, 28 בדצמבר 2012

"כאב הוא בלתי נמנע, סבל הוא בחירה" (הארוקי מורקמי, על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה). המציאות בעיני המתבונן, המסע רגלי ההולך. פרשת ויחי


המציאות בעיני המתבונן, המסע רגלי ההולך. פרשת ויחי (בראשית מז 28- נ 26)
לא אחדש אם אומר שאין דבר כזה מציאות אובייקטיבית. רק אנסה להזכיר ולהדגים. המציאות היא בעיני המתבונן. מה שאדם אחד יפרש כאסון, יפרש אדם אחר כהזדמנות. מה שאדם אחר יפרש כעלבון, יפרש אדם אחר כמראה ללמידה. את המשקל ה"אמיתי" של הנתונים בתוך תמונת המציאות- אנחנו קובעים. ויש בזה הרבה כח. אנחנו אמנם לא שולטים במציאות, אבל אנחנו שולטים  באופן בו אנחנו מתבוננים ומפרשים את המציאות. והרבה פעמים הפרשנות, יכולה גם לכוון ולסלול את דרכי המעשה. ואם לא אז לפחות לשנות את לחץ הדם ואת הסיכויים לשבץ או לאולקוס, ומהצד השני יכולה לפתוח את האפשרות להיות מאושר. (להרחבה עיינו במאמרה האחרון והמצוין של חברתי היקרה ענת הראל).

הנה לדוגמה. משהו שמצאתי רק בקריאה של השנה. אנחנו בפרשת ויחי. הפרשה האחרונה בספר בראשית. בפרשה זו יעקב נפרד מבניו ומהעולם. הסצינה מתרחשת במצרים, כאשר יוסף הוא בכיר במצרים ולאחר  שכל אחיו ואביו ומשפחותיהם יורדים למצרים וחיים בחסות יוסף. יעקב, על ערש דווי, מבקש להיקבר בארץ כנען, בקברי אבותיו, במערת המכפלה (ליד לאה ולא ליד רחל שנקברה בדרך אפרתה). יעקב מברך את כל בניו ומנבא את עתידם, ובנוסף מברך את נכדיו, בניו של יוסף, אפרים ומנשה. וכך למעשה נותן להם "הכשר" להיות בשורת בניו, וכך הם עצמם הופכים להיות ראשי מטות (שבטים). ואז יעקב מת. ויוסף, שמתוקף תפקידו כבכיר במצרים, נתפס גם כעת כבכיר האחים, הוא שמקבל אישור ממלך מצרים לצאת למסע הקבורה.

יוסף יוצא לארץ כנען בראש משלחת משפחתית וממלכתית-  בליווי עבדי פרעה, זקני מצרים, רכב, פרשים, וכמובן- אחיו. וכולם נושאים את גופת יעקב לקבורה במערת המכפלה. המסע אינו במטרה לעזוב את מצרים, אלא במטרה לקבור ולחזור.  כתוב באופן מפורש כי הם השאירו את הילדים ואת הצאן ואת הבקר במצרים. יעני במילים פשוטות- קופצים שניה לכנען וכבר חוזרים. הם עורכים טקס הספד בעבר הירדן המזרחי, כנראה חוצים את הירדן (לא מסופר על כך), מגיעים למערת המכפלה, קוברים את אבא יעקב במערת המכפלה וחוזרים למצרים. מי שרוצה לקרוא את הפסוקים מוזמן. ובפסקה שאחר כך נגיע לסימן השאלה הגדול.

" ו וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה  עֲלֵה וּקְבֹר אֶת-אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ.  ז וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת-אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל-עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ-מִצְרָיִם.  חוְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו  רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן.  ט וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם-רֶכֶב גַּם-פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד.  י וַיָּבֹאוּ עַד-גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ-שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים.  יא וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת-הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל-כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן.  יב וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם.  יג וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה  אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת-הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת-קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל-פְּנֵי מַמְרֵא.  יד וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו וְכָל-הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת-אָבִיו אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת-אָבִיו" (בראשית פרק נ פסוקים 14-6).

סימן השאלה הגדול: סליחה?!!  קופצים שניה ממצרים לכנען וחוזרים?!! כמה פרקים אחר כך, לתוך עובי ספר שמות, יסופר על מסע של 40 שנה במדבר!!! ים סוף נפתח, עמוד ענן, עמוד האש, מן, מים יוצאים מהסלע, ניסים ונפלאות! ארבעים שנה של סבל, של נדודים, של תלונות, של התמודדות של משה ושל העם עם המסע הזה שאין לו סוף. וכאן, הופ, קופצים שניה לכנען?! וחציית הירדן? בספר יהושע, מוקדש פרק שלם להתארגנות לחציית הירדן.  פירוטכניקה של ארון הברית, כהנים מחזיקים מפה ומשם, העם חוצה, הירדן עומד כמו חומה, דרמה והפקה שלמה. וכאן, בסיפור יוסף, מעבר הירדן אפילו לא מתואר. בטח לא פשוט עם הגופה של יעקב והכל, אבל זה כנראה לא שווה את טרחת הסיפור, יש דברים שפשוט עושים אותם ולא עושים מהם סיפור.

אז נכון, שזה דור המדבר, ואנחנו יודעים שעם ישראל עשה סיבובים לא הכרחיים במדבר מבחינת הדרך, רק כדי שימות דור המדבר, ושבאמת אין שום הצדקה למסע של 40 שנה, אבל אפשר להתעכב רגע על הסיפור בפרשת השבוע שלנו, הכמעט אגבי, על הקפיצה שניה לכנען, כדי להשוות ולראות את איך אותו המסע, את אותה הדרך אפשר לחוות – מצד הצועדים,  ולתאר – מצד המספר המקראי, באופן שונה. את אותה הדרך.

הדוגמה שהבאנו עכשיו, התייחסה לשני אופנים שונים בהם שתי משלחות שונות חוו באופן אחר את אותו המסע  ולשני אופנים שונים (אפילו שלושה) בהם מספרים בוחרים לתאר אירועים. יעני- מה אתם עושים סיפור?
דוגמה נוספת לעניין הפרשנות השונה למציאות, אפשר  למצוא בהמשך הפרשה, לאחר מות אבא יעקב. הדוגמה הזו חשובה כי היא מציידת אותנו בעוד כלים. פרשנות שונה של צדדים שונים בסיטואציה, לאותה הסיטואציה. האחים נכנסים ללחץ ומפחדים מיוסף. הם מפחדים שעכשיו, אחרי שאבא יעקב מת, אין עליהם הגנה ושיוסף ינקום בהם על כל העוול שעשו לו ועל הסבל שגרמו לו כל חייו. מרוב לחץ ופחד, הם מעבירים מסר מיעקב ליוסף (שלא ברור אם אכן נמסר) שיעקב ביקש ממנו לסלוח להם, והם נופלים לפני יוסף, ומוכנים להיות עבדים שלו. התרפסות מוחלטת. בעיניהם, הם אחראים להתגלגלות של יוסף לבור, ומשם למצרים, להפללה שלא בצדק על ידי אשת פוטיפר, משם לכלא, ומשם לתפקיד הבכיר. הם, לדידם, אחראיים לשנות הסבל, הצער, האבל, הבדידות, ההשפלה, חוסר הוודאות, הזרות של יוסף. 

ויוסף רואה את הדברים אחרת: " וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ:  כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים, אָנִיוְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב" (פרק נ פס' 20-19)  יוסף רואה את הדברים אחרת בשני מישורים. מישור אחד, שהם, האחים, לא אחראיים למציאות, וגם הוא, יוסף, לא אחראי למציאות. אלהים תכנן וטווה את המציאות, ואף אחד מאיתנו לא באמת אחראי למציאות. זו תובנה חשובה בעיני, לא מהמקום שמסיר את האחריות מהאדם על המציאות בה הוא חי, אלא תובנה שיש בה צניעות, והכרה בכך שיש דברים גדולים מאיתנו. תובנה ששוב ממקדת אותנו, גם אם רק בהיבט המתודולוגי ולא בהכרח הפילוסופי, בשאלת הפרשנות, ולא בשאלת המציאות. וכאן המישור השני- מישור הפרשנות. אילו אירועים זוכרים, ואיזה פרשנות נותנים להם. מה שאתם חושבים לרעה, אומר יוסף, אלהים חושב לטובה. כיצד? לפי דברי יוסף, כל המהלך של עינוי יוסף הייתה לו מטרה- להחיות עם רב (יוסף היה בעמדת כח כלכלי ופוליטי שאפשר לו לספק מזון לאחיו במשך שנות הרעב). מה, יוסף שכח? האם לא פחד בבור? האם לא היה מבוהל ובודד כשנישא בשיירת המדיינים/ישמעאלים למצרים? האם לא היה חסר אונים מול אשת פוטיפר הפתיינית? אם לא נבעת ושנא ונרעד בכלא המצרי?  ולא רק זאת, אלא שגם האחים וגם יוסף לא מזכירים את שנות הצעירות של יוסף, השנים בהן חלם חלומות והתנהג בשחצנות ביחס לאחיו, השנים בהם אבא יעקב העדיף אותו ובמובנים רבים, מי שיקרא את הפסוקים הראשונים של פרק לז, יוכל לשרטט נרטיב של אשמה של יוסף.

וכעת, יוסף אומר לאחיו- כל זה לא משנה. אני בוחר לזכור את הטוב. בוחר שלא לתת משקל לשנות הסבל, אני בוחר שלא להאשים אתכם. אני בוחר לראות את הטוב במצב. ובכל מצב יש טוב ויש רע. אין רע מוחלט ואין טוב מוחלט.  וזו תובנה חשובה, לדעתי גם היא. אין טוב מוחלט ואין רע מוחלט. אי אפשר לצבוע את ה"רע" בצבעים של טוב ולרמות את עצמנו, אבל אפשר להחליט איזה משקל נותנים לדברים. ואפשר לזוז רגע הצידה, לחשוב אחרת, לנתח אחרת את אותה המציאות, ולאפשר גם לטוב ולאור לקחת חלק בפרשנות המציאות. המציאות לא "רעה" או "טובה". הפרשנות שלה אליה היא המשמעותית.

דוגמה אחרונה להיום, שמאירה זווית אחרת של כוחה של סובייקטיביות, היא התיאור של יעקב את שנות חייו. אמנם התיאור לקוח מהפרשה של השבוע שעבר, אבל מקווה שהקוראים יבינו את חשיבות העניין. רגע לפני מותו, שואל פרעה את יעקב (שהוא אבא של המשנה למלך, הקרבה למלך ברורה): "... כַּמָּה, יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ" (בראשית מז פס' 8). שאלה טכנית- במילים פשוטות, בן כמה אתה? על השאלה הטכנית, יעקב עונה תשובה מוזרה: " וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-פַּרְעֹה, יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי, שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה:  מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת-יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי, בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם". למה תשובה מוזרה? ראשית את חייו הוא מכנה "שנות מגורי" כלומר השנים בהן הייתי גר (זר). שנית, הוא מכנה את שנותיו "מעט ורעים". פרעה לא שאל אותו- תגיד, לסיכום החיים, איך היה? יעקב מוסיף מיוזמתו לשאלת ה"כמה" את תשובת ה"איך". כי ה"איך" משפיע על הכמה. עשרה ימים של שגרה בארץ, לא דומים לעשרה ימים של נסיעה משגעת בחו"ל. שלוש שנים בצבא, הן לא כמו שלוש השנים של המעבר משכיבה על הגב, לזחילה, לעמידה. עשר דקות בתור בקופת חולים, הן לא כמו עשר דקות בתור לקופות בקולנוע, בציפיה לאדם שאתה אוהב. יעקב, נראה שמיד מתנצל, ואומר שהוא אפילו לא הגיע לשנות חיי אבותיו. למה מתנצל? הרמב"ן מפרש ששאלתו של פרעה נבעה מכך שיעקב , איך נגיד, נראה לא משהו. וחשב בפליאה שהוא זקן מאוד והאריך חיים. ויעקב התנצל על זה שהוא נראה כל כך זקן ותשוש. וכך מפרש הרמב"ן  "ונראה לי כי יעקב אבינו זרקה בו שיבה והיה נראה זקן מאד, ופרעה תמה על זקנותו כי אין רוב אנשי זמנו מאריכים ימים כל כך, שכבר קצרו שנותם, ולכן שאל לו כמה ימי שני חייך, כי לא ראיתי כמותך זקן בכל מלכותי, אז ענה יעקב כי ימיו שלשים ומאת שנה, ואל יתמה בהם כי מעט הם כנגד שנות אבותיו שחיו יותר, אבל מפני היותם רעים בעמל ואנחה זרקה בו שיבה ונראה זקן מאד".

נראה, מתשובתו של יעקב, שכל חייו הרגיש זר, הרגיש לא שייך, הרגיש נווד, ובעיקר- סבל. שנים של סבל, אבל – על רחל, על יוסף שטרוף טרוף. שנים של געגועים וקושי. במילותיו של הרמב"ן- עמל ואנחה. או במילותיו של יעקב עצמו: קשים ורעים.

במילותיו של  אלבר קאמי: "בעולם שניטלו ממנו פתאום האשליות והמאורות, אדם מרגיש עצמו זר. גלות זו אין לה תקנה, מפני שהיא חסרה את זיכרונות המולדת האהובה, או את תקוות הארץ המובטחת".(המיתוס של סיזיפוס"/ אלבר קאמי). הגלות של אדם היא גלות פנימית, הזרות של אדם היא זרות פנימית בעצמו מעצמו, בהיעדר אור ותקווה. והכל בראש. (קאמי הוא דמול מרכזית בפילוסופיה האקזיאנליסטית, ומדבר על "שעת התודעה"- על כח הפרשנות של אדם את המציאות). 

למה כל הסיפור הזה מעניין? כי זה אותו יעקב שלפני שנים, כשעוד היה עלם צעיר ומאוהב ברחל, נכתב עליו, ומתוארות עיניו: "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ." בראשית כט פס' 20). אותו יעקב, מסוגל לתאר את שנות חייו באופנים שונים. לתת פרשנות שונה, במצבים שונים, לשאלה הטכנית "כמה זמן". מה התובנה, אני שואלת את עצמי? שאולי קל יותר לחוות את שנות הציפיה לאהבה באהבה כשנים שקל לשאת, מאשר שנים של אבל, געגוע וצער? אהבה קלה יותר מוות? ואולי המציאות כן מכתיבה את האופן בו רואים ומפרשים את המציאות? גם לא. "...עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה..." (שיר השירים ח 6).

יש הרבה אנשים סביבי, סביב כולנו, שחוו אובדן ומוות. של הורים, של חברים, של ילדים, של בני זוג, של אחים. ולכל משפחה, לכל אדם יש את הדרך שלו לחוות את האובדן. ואין נכון או לא נכון, אין טוב או רע. כמו שאנחנו נותנים משקלים שונים לאנשים בחיינו בחייהם, כך גם במותם. ובתוך כך- יש דרכים שונות לפרש את מציאות המוות. אולי אם אני בעצמי לא מת אחרי שאדם יקר ואהוב נפטר- זה לא מוריד מערכו ומזכרו, אולי להיפך. מכירה אנשים שהתחילו לחיות, מכירה אנשים שקברו את עצמם יחד את המתים. מכירה אנשים שעדיין מחפשים. (איך אמרה לי חברה טובה אתמול, שאביה נפטר לפני שנה וחצי, "תגדירי אסון")

ויש סביבי הרבה אנשים אוהבים אהובים, שמצפים, שמחכים למחר, שאוהבים ונוגעים ברגעים אלו ממש, או שמנגבים דמעות על שעבר ונגמר. ואין מציאות מוחלטת. יש פרשנות ודרך להתנהל בתוך הנתונים. ההחלטה איזה משקל, משמעות ופרשנות נותנים למרכיבי המציאות.  אהבה נוכחת בהכרח לא טובה, הפרידה אינה בהכרח אסון. הציפיה אינה בהכרח סבל.  וההמתנה לא מלמדת על פחות אהבה, אולי רק יותר. "... וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ"

ובין האהבה למוות, יש את שגרת חיינו, המשעממת או הנפלאה- תחליטו אתם.
בסוף קריאת ספר נהוג לומר "חזק חזק ונתחזק". נדמה לי שהפעם זה נכון גם לתוכן הדברים.
שבת שלום. 
למה סיימון וגרפונקל לסיום? בילדותי, בחדרי  כשרק אני שומעת אותם, וגם היום, לימדו אותי לחשוב אחרת. להתבונן ולפרש את המציאות ממרחק של מילימטר, לפעמים זה כל מה שצריך, כדי לשמור על שפיות שלא לומר לחיות. 

יום שישי, 21 בדצמבר 2012

פרשת ויגש. חברה במצוקת רעב.


כיצד מתנהגת חברה במצוקת רעב?

הנחת היסוד בחוקי המקרא, המתייחסים לחברה העברית, היא כי "כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן, מִקֶּרֶב הָאָרֶץ...". (דברים טו 11) עוד הנחת יסוד היא, כי היבול וההצלחה של "העשיר" הם שרירותיים. האדמה, הפריון, שייכים לאל, גם אם בחזקה הזמנית של האדם. לכן לא יכול אדם להגיד זה שלי, אני ואפסי עוד,  אלא חייב לא לתת. גם בדרך של תודה לאל (מנחה) וגם בדרך של נתינה לנזקקים בחברה. אלה שלא יכולים לפרנס את עצמם.  חוקי המקרא מגדירים בצורה ברורה את הזמנים ואת הכמות שעל העשיר לתת, ואת ההתנהלות המותרת לנזקק. מיהם הנזקקים? אלה שלא יכולים לפרנס את עצמם ואין להם אדמה מתוקף מעמדם- הגר, היתום, האלמנה, הלוי. כלורמ לא מדובר במי שעצלן, לא יוצלח, או פרזיט, אלא מי שמעמדו לא מאפשר לו להתפרנס. מעניין שבחוקי המקרא אין בית דין, מלך או שוטר שמפקח על ההתנהלות של הנתינה. זה פשוט כך. לא מודבר במדינת רווחה, אלא בחברת רווחה. חברה שיש בה ערבות הדדית ושותפות גורל. (אחר כך, כשהמצב ישתנה, יכניס הלל הזקן את מעורבות בית הדין כדי להסדיר ענייני הלוואות ונתינה). מצב זה, בו לעולם יהיו מעמדות ופערים כלכליים, מוגדר כמצב טבעי של החברה.

אבל מה עושים כשיש רעב בכל הארץ, וכולם רעבים? אין עשיר ואין עני, אין מי שיש לו ומי שאין לו. כולם סובלים ממכת טבע גדולה מאיתנו. מה אז? במגילת רות, המתארת אירועים מתקופת השופטים (כך לטענתה), מסופר על מצב דומה, של רעב בארץ, ממנו סבלו כולם. בתוך כך מסופר על התנהגות של משפחת אלימלך בזמן הרעב, משפחה שהתנהגה באופן שונה מיתר מהשפחות. " וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו." (רות א פס' 1)

לאחר כמה שנים, אלימלך ושני בניו ימותו במואב. מדוע? כעונש על שירדו מהארץ בזמן רעב? האם מותר לרדת מהארץ בזמן רעב? אם נקרא בסיפורי האבות, נגלה שאברהם ,יצחק, ועכשיו גם יעקב- יורדים מהארץ כשיש מצוקת רעב. לא זאת הבעיה. אז מה הבעיה? דורשים חז"ל : 

"אלימלך מגדולי הדור ומפרנסי [עשירי] הדור היה וכיון שבאו שני [שנות] רעבון אמר [לעצמו, בלבו] עכשיו יהיו כל ישראל מסובין [באים] בקופתן על פתחי [אל ביתי] וזה בא בקופתו וזה בא בכפיפו [הסל שלו], מה עשה [?] עמד וברח פניהם. (ילקוט שמעוני רות)

לפי עמדת חז"ל, גם כאשר יש מכת רעב חברתית כוללת, הנורמה ההתנהגותית מחייבת את העשירים לסייע למי שאין לו. לא רק הגר היתום והאלמנה שאין להם נחלה ואין להם יכולת להתפרנס, אלא כל מי שאין לו, כל מי שרעב בגלל מכת הגורל. הביקורת כלפי אלימלך היא שהיה עשיר, חשש שיבואו לבקש ממנו- וברח. כלומר, גם כאשר יש מכת רעב כללית, על העשירים לסייע לרעבים.

הוגן? מצד אחד – ממש לא. אני עובדת, אלהים יודע כמה אני עובדת. אין סיבה שאתן אפילו שקל ממה שיש לי למישהו אחר, שלא עובד. נזקק? לא יכול לעבוד? גם לי קשה. מצד שני- הוגן, מוסרי, הכרחי. בין אם מהמקום הצנוע, שמבין שההצלחה יש לה גורמים רבים. או מהמקום המבוהל, שמבקש להתנהל במעין תעודת ביטח מול הגורל- אתן לנזקק ואז אני לא אהיה במקומו, ובין אם מהמקום המוסרי האנושי, שלא יכול להישאר אדיש למצוקה, ותמיד מרגיש שאפשר וראוי ונכון לתת. בדין של אדם מול עצמו, ומול החברה שבה הוא רוצה לחיות.

הסיפור בפרשת השבוע, פרשת ויגש, שונה. מדוע שונה? לא רק במימד המקום- מדובר בארץ מצרים. אלא גם במימד הזמן. יוסף, ששמע ופתר את חלום מלך מצרים, ועוד לפני המצוקה, יודע שתהיה מצוקה. יוסף מבין ויודע שלפני מצרים שתי תקופות. תקופה ראשונה של שבע שנות שפע, ולאחריה תקופה של שבע שנות רעב ומצוקה. לא רק לעניים, אלא לכולם. לא מדובר כאן ברעיון פילוסופי חברתי על כך שלעולם יהיו מעמדות, ומצד שני, לא מדובר באסון טבע בלתי צפוי. מדובר בעתיד ידוע שאפשר להתכונן ולהיערך אליו. אז מה יוסף, שקיבל מינוי מפרעה, עושה
(בראשית מז) ראשית, קונה מהאנשים את המקנה ומשלם להם בלחם, אחר כך קונה את האדמות ומלאים אותן. במה באה לידי ביטוי ההלאמה? על האזרחים לעבד את השדות, ולהעביר חמישית (20%) מהיבול לאוצר המדינה. כל היתר- יכול להישאר למזון ברשות האזרחים. מה השיג יוסף בשיטה הזו? הוא מגדיל את אוצר המדינה, ומאפשר לאוצר המדינה להיות גב כלכלי לנזקקים, באופן כזה שהוא יכול לספר להם לחם בעת הצורך. המדינה אינה נושה אכזר, אלא  גב כלכלי, תומך. אולי המודל הראשון של מדינת רווחה. שנית, הוא מתייחס לכולם באופן שוויוני, ולא מתייחס באיפה ואיפה לעשיר ולעני. כולם משלמים 20%. אין משמעות לעושר ולעוני מול הטבע, מול דברים גדולים מאיתנו. שלישית, הנובע משני הראשונים, הוא שכולם, באופן שוויוני,  זכאים לקבל מהמדינה בשעת הצורך. כיוון שכולם שילמו מיסים, כולם זכאים לקבל מהמדינה, שלמעשה מהווה מעין קופת פקדונות משותפת לכולם. 


משערת שכל אחד ילמד מזה מה שהוא רוצה. אחד יוציא שקל מהכיס ויתן לצדקה, אחר יוציא את הידיים מהכיסים ויתחיל לעבוד. אחר אולי יחשוב פעמיים למי הוא מצביע בבחירות, ואולי אפילו יהיה פעיל למען המפלגה שהוא מאמיןש תביא לשיפור ולצדק. אחר אולי יגחך ויהנה מעושרו. אחר אולי יבין שאין ברירה, והוא חייב לדאוג לעצמו, למשפחתו, כי אי אפשר לסמוך במדינה הזו על אף אחד, אולי אחר יבין שאנחנו חייבים לסמוך אחד על השני במדינה הזו. 
אינני יודעת מה יעשה ומה יבין כל אחד. אני רק סיפרתי סיפור. 

מחשבה לפני פרסום הפוסט. כסף זה לא הדבר הכי חשוב בעולם. אבל הוא מאפשר לקנות אוכל. וחלק לא קטן מאיתנו מבלים חלק ניכר משעות היום כדי להשיג אותו- אז לפחות כדאי שנתנהל בחכמה. ובמקרה הזה הדיון הוא דיון ערכי ולא כלכלי. 

אם מחפשים מה לקנות בסוף השבוע, מוזמנים ומוזמנות ליריד "מתלבשות" שמארגן מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בסוף השבוע הזה 21-22/12. בהאענגר 11 בגני התערוכה. יריד מכירת בגדים של טובי המעצבים, כל ההכנסות לטובת מרכז הסיוע. לפרטים נוספים. 

שבת שלום, מלאה באמונה שיכול להיות יותר טוב, באחריות אישית וחברתית על העושר ועל האושר שלנו.  באושר ובועני. שי עמר. 

יום שישי, 30 בנובמבר 2012

פרשת וישלח. מאבק פנימי, עד עלות השחר.


 פרשת וישלח (בראשית לב 4 - לו 43). יעקב נערך לפגישה עם אחיו עשיו, אחרי 20 שנה שלא נפגשו, אחרי שבמפגש האחרון ביניהם,  יעקב קנה מאחיו עשיו את הבכורה וגזל ממנו במרמה את הברכה וברח, במצוות אמם רבקה, לדוד לבן. מפגש אחרון לא סימפטי. בשנים שלא ראה את עשיו, יעקב עשה חיל, נשא נשים, הוליד בנים ובנות וצבר רכוש. עשיו- גם הוא לא חסר לו, אבל תמיד חסר לו... הבכורה, הברכה, תחושת הגזל, הרמיה מהמשפחה שלו עצמו. לא רק אחיו אלא גם אמא רבקה, שבחרה היטב לתמוך ביעקב.

יעקב נערך לפגישה עם עשיו בדרכים שונות, במתנה, בתפילה ובמלחמה. והנה, רגע לפני המפגש, מתרחשת סצינה, שמעכבת את המפגש עם עשיו ומסכנת את יעקב ואת את השיירה כולה.
לילה, יעקב מעביר את נשותיו ואת ילדיו ואת רכושו את מעבר נחל יבוק, והוא עצמו... נשאר לבד.  

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. כו וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. כז וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי. כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב. כט וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ--כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. ל וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי; וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ, שָׁם. לא וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם, פְּנִיאֵל: כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים, וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. (בראשית לב 31-25)

הקטע מעלה שאלות רבות. הנה כמה...

מדוע יעקב נשאר לבדו, ולא עובר עם כולם?

מי הוא הנאבק איתו?

אם מלאך הוא- כיצד ייתכן שהמלאך לא מצליח לגבור על יעקב? הרי המלאך נאלץ לפגוע בירך יעקב, ומתחנן בפני יעקב שישחרר אותו? אמנם, יעקב יודע ברגעי סופרמן לגלול לבד אבן מעל פי הבאר, אבל מלאך ה' יודע לעשות דברים קצת יותר מורכבים כמו להחריב את סדום ועמורה ועוד מפגעים עונשים ואסונות.  אז להתחנן בפני יעקב שישחרר אותו?

מדוע המלאך צריך לשאול את יעקב לשמו, מה, הוא לא יודע? מדוע משנה המלאך את שמו של יעקב?

ומצד שני- באיזו חוצפה שואל יעקב לשמו של המלאך?

מדוע מבקש יעקב שוב ברכות שכבר ברשותו? (יש המסבירים שכדי לאשש וכדי לקבל הפעם ביושר את הברכות שגזל)?

ומדוע יעקב מרגיש שהוא נפגש עם אלהים, הרי לפניו היה מלאך? הרי אין זו הפעם הראשונה שיעקב נפגש במלאכים. מפגש ראשון בסיפור חלום יעקב עם הסולם והמלאכים העולים ויורדים, שני מפגש עם מלאכי אלהים, בתחילת פרק לב, שם פגש במלאכי אלהים, והנה שוב עכשיו. יעקב הלא  יודע לזהות מלאך. אז מדוע הפעם הוא מדגיש שפגש לא מלאך, אלא את אלהים?

מדוע צריכה עלילת הסיפור את סצינת המאבק עם המלאך, רגע לפני המפגש של יעקב אחיו?

שלאות רבות, ויש עוד ודאי.

יש המפרשים כי היה זה חלום. יש המפרשים כי המלאך היה מלאך במובן שליח- שליחו של עשיו, והמאבק הוא מאבק סמלי בין ישראל לבין האומות.

אני מבקשת לטעון טענה אחרת. לא מצאתי לה סימוכין או פרשנות דומה. אם כבר פירשו כך- אנא שלחו לי מראה מקום, ואלמד. אם טרם וחידשתי דבר מה בעולם, אז זאת תחושה נעימה של חידוש והתחדשות.

ובכן, אני מבקשת להציע שיעקב לא נפגש עם מלאך, אלא עם עצמו. ראשית,  אין הפסוק משתמש בלשון "מלאך" אלא בלשון "איש". שנית, מצוין כי יעקב נשאר "לבדו". לא עם מלאך. אלא לבד לבד. עם עצמו.  סצינת המאבק, סצינה של לילה, של מעבר, בין גדה לאחרת, כאשר הנהר הוא נקודת מעבר סמלית בין צד אחד לצד שני שיעקב קרוע ביניהם. בין יעקב הרדוף, הנאבק, הפושע הבורח, לבין יעקב האיש הלגיטימי, המבורך בדין, שעומד שווה מול אחיו, כפי שהיה רוצה לראות את עצמו. הרי איך יוכל לעמוד מול אחיו, רמאי וגזלן? שמענו על יעקב שבורח, על יעקב שמרומה בבית לבן, כמעין נקמה של הטקסט בו, אבל בכל שנות הבריחה של יעקב, לא שמענו פעם אחת שיחה של יעקב עם עצמו, בה הוא מתחרט או מבקש סליחה או מתמודד עם עצמו עם מה שעשה. אני רוצה לחשוב שיעקב בצד הרווחים, גם הרגיש רע עם הפגיעה בעשיו, ורוצה לחשוב שרגע לפני הפגישה עם עשיו, הוא מנהל סוף סוף שיחה, מאבק, דיאלוג עם עצמו על אותו לילה מלפני 20 שנה. אולי שיחה שמתנהלת בינו לבינו כבר שנים, על זהותו, על שייכותו, על מעשיו, על עברו, על עתידו. והנה השיחה הזאת חייבת להסתיים, וחייבת הכרעה, רגע לפני המפגש עם המציאות. המאבק, נדמה כמו מאבק בין שני שווים. בין דומים, בין זהים. מאזן אימה של המלאך הטוב ושל המלאך הרע, של יעקב של צד אחד, יעקב של צד שני. של יעקב החזק, התחמן, המזיז אבנים, המאכער, הנאבק ביעקב החלש, הבוכה באהבתו, שלא יודע בעצם איך להיערך לקראת המפגש עם אח שלו. בשרו ודמו. מכין מתנה, תפילה ומלחמה, מתוך מבוכה גדולה, כי הוא לא יודע את מי הוא יפגוש, במפגש שלו עם עצמו. אני מדמיינת את יעקב ואת יעקב אוחזים אחד בשני, מפחדים לנצח, מפחדים להפסיד, מאזן כוחות שאסור כרגע להזיז. אדם נאחז בעצמו. קפאון. איילה שנתפסה בעיניה בין פנסי המכונית באמצע הלילה.

איך קוראים לך, אחד שואל. איך קוראים לך, שני שואל. והנה, לאט עולה השחר. וזמן המאבק הפנימי נגמר. והמאבק חייב להיות מוכרע. בתנועות מהירות, חדות, רכות ומפתיעות, המאבק נגמר בשינוי זהות. מעכשיו אתה לא מי שהיית. מעכשיו אתה איש חדש. זהות חדשה. מעכשיו אתה ישראל. ניצחת, לא רק את אלהים, אלא גם אנשים, ואולי בראש ובראשונה את עצמך. אחרי לילה מסויט שמי יודע כמה זמן ארך, אחרי תנועה אינסופית בין גדה אחת לאחרת, אחרי מאבק ומאזן אימה בין דמות לדמות, בין עצמך לעצמך, לאט עולה השחר, וברגע אחד, קורא לעצמך בשם חדש, ונהיית שלם, אחד עם עצמך. "...וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי."

והפגישה עם עשיו? עצמו, בשרו, דמו, יקירו ?

"וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ" (בראשית לג 4)

 שבת שלום. שנדע להפסיד, לנצח, ולראות את האור.
 

יום שישי, 23 בנובמבר 2012

פרשת ויצא. כימים אחדים. תמונת התמיד של האהבה.


פרשת השבוע- פרשת ויצא

 "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ " . (בראשית כט 20)

במרכז הפרשה- אהבתו האינסופית של יעקב לרחל (מי יודע, אולי בקריאה של השנה הבאה משהו אחר יעמוד במרכז הפרשה).
איך אפשר לאהוב שנים ארוכות כימים אחדים? בציפיה? בהמתנה? בתשוקה אינסופית? בחוסר מימוש מתמיד? בחומק תדיר, בלעולם בלתי אפשרי, במתאווה הקבוע, הצמא שלעולם לא רווה? כמה אהבה ואמונה נדרשים מהאוהב, כדי לעבור יום ועוד יום, לילה ועוד לילה, עונה ועוד עונה, שנה ועוד שנה, שניה ועוד שניה... תמיד רעב, תמיד מתגעגע. רגיל בכאב, תמיד אוהב ולא נוגע.

מאיר שלו, שכותב הרבה על יעקב רחל ולאה, על המשולש הזה, מסביר במילותיו הרכות, כי לעולם יש אישה בלתי מושגת, נפלאה, לעולם יפה, אוטופית ובלתי אפשרית. ומולה, אישה ארצית, ולדנית, עם ורידים ברגליים, שעושה כלים ובאה עם שקיות מהסופר, ועיניה רכות. אחת רחל, אחת לאה.
האם בחיים שלנו שתיהן, רחל ולאה, יכולות להתקיים באותו מושא אהבה?
כימים אחדים. כשנים רבות.

אביא הפעם בעיקר מדבריו של מאיר שלו, שמיטיב ממני לצייר את הדברים. גם מתוך ספר המאמרים "בעיקר על אהבה"  וגם מתוך הרומן המופלא כימים אחדים.

"בעיקר על אהבה" (עם עובד 1995)
פרשנויות רבות יש לבכיו של יעקב באותה פגישה, ואין האחת טובה מרעותה. האם יעקב בכה משום שאחרי כל התלאות במדבר הרגיש שהגיע סוף-סוף אל המנוחה? ואולי בכה משום שהיה אדם חששן ודאגן, ואחרי היציאה המבוהלת מתחת יריעות האוהל של אמו והפחד מנקמת אחיו מצא לו סוף-סוף מחסה ומקלט? ואולי בכה משום ההתרגשות החזקה, הכרוכה בהתאהבות כה מהירה? ואולי צדקו האומרים שבכוח הנבואה ראה יעקב פתאום את עתידו הנפתל והמיוסר, שהוא נפרש לפניו?אין ספק שהמעמד כולו היה מעמד מרגש מאוד, ואני סבור שההתרגשות הזאת, והבכי, והנשיקה הראשונה, והמאמץ המרהיב והמרשים הכרוך בגלילת האבן, הם שעמדו ליעקב ולרחל במשך השנים שתבואנה. שבע שנות עבודתו ברחל, ושבע השנים הנוספות, לאחר שניתנה לו לאה במרמה.
ואכן, מן הפגישה, הנשיקה והבכי ליד הבאר בחרן מתחיל מסע אהבה שאין דוגמתו: סיפור האהבה של יעקב ורחל. סיפור של המתנה, של ציפייה, של מסירות, של רמייה, של סבלנות, של שברון לב ושל אמונה. גם האודיסיאה עוסקת בציפייה ממושכת של בני-זוג, והיא מפורטת וארוכה הרבה יותר, אבל ככל שהדבר נוגע ליחסי הזוג, סיפורם של יעקב ורחל מורכב ומעמיק שבעתיים.אם כן, המסע לא תם שם, על-יד הבאר, וגם לא בנישואי יעקב ורחל. הוא נמשך גם בנתיבים של נדודים ממש, וגם בנתיבי הנפש ובנפתולי האהבה של בני הזוג.שבע שנים עבד יעקב ברחל, "ותהיינה בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה". כה פשוט. בלי הסבר. בלי פרטים. 


כימים אחדים, (עם עובד, 1994)
זוג אחרי זוג נעקרו החסידות מן השמים ונחתו על ארובותיהן וקֹניהן הישנים.  את צוואריהן הִטוּ לאחור,  קירטעו במחולות החיזור והנאמנות שלהן,  להראות שעוד שנה חלפה ואהבתן בעינה עומדת.  הן הקישו מקורים אדומים,  הגישו תשורות של אביב זו לזו ורגליהן הסמיקו מתשוקה.

"כי האהבה אותה האהבה,  אצל החסידות המכוערות בדיוק כמו אצל הקנריות שלי היפות."

רוח האביב שיחקה בשמלותיהן של הכובסות,  הידקה וריפתה את הבד נגד ירכיהן,  וקרני השמש תיארו את הצללים הכחלחלים של הוורידים בפרקי הידיים הסוחטות.  האור,  בהיר ושביר כחרסינה,  שירטט את התמונה שיעקב יקרא לה במליצה מפתיעה: "תמונת התמיד של האהבה".

שבת שלום לכולם. אף מילה על מלחמה. רק שלום. 

יום שישי, 16 בנובמבר 2012

פרשת תולדות. פרשת מלחמה ושלום.


שני סיפורים. אחד על שנאה תהומית ושני על פתרון נקודתי.  
פרשת תולדות מגוללת את סיפור תולדות יצחק.
בשבוע שעבר עזבנו את יצחק באוהל, עם רבקה, מתנחם על מות אמו.
כדי לספר על "תולדות" צריך ילדים, אבל פרשת השבוע מתחילה בעקרותה של רבקה...  יצחק, במעט תושייה שהוא מפגין בסיפורי המקרא, עותר לאלהים ומתפלל בעבור אשתו, בעבורו. והנה, רבקה מתעברת והרה. אבל מרגישה משהו מוזר, מתרוצץ ומוגזם. היא פונה, בלי אלהים, לאלהים, ואלהים עונה לה:
"וַיֹּאמֶר ה' לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר". (בראשית כה פס' 23)
ה' מסביר  לאם הצעירה, רבקה- שבתוכה יש תאומים. ומנבא כי מתוך התאומים יצאו שני עמים גדולים (ישראל ואדום). ושני העמים הללו לנצח יהיו מסוכסכים. ולא רק זאת, אלא שצאצאי האח הצעיר הם יהיו השולטים בצאצאי הבכור.
אז מה זה אומר?
זה אומר שלנצח יהיו מערכות יחסים כוחניות בין עמים. שהכוחניות טבועה במערכות היחסים. שיש בכוחניות הזו אגו, השפלה, שעבוד, היעדרות חירות, היעדר עצמאות. ולא רק זאת – אלא  אין לכך פתרון- כי זה חלק מהאופי של העמים ושל מערכות היחסים ביניהם.
נבואה קשה. לא כל כך לרבקה- כי היא מיד יודעת באיזה צד להיות. אבל קשה עבור עשיו, שמעכשיו ירגיש מרומה, מושפל, גזול ועשוק, מדוכא ונרמס. ובצדק. וקשה עבורנו.
אז זה הסיפור שלנו? מאבקי כח אינהרנטיים שאין להם פתרון?
צריך לזכור שהסיפור המקראי זה הסיפור שאנחנו כתבנו או אימצנו או מסרנו לאורך השנים. זה הנרטיב שלנו שאנחנו מספרים לעצמנו. על עצמנו ועל האויבים שלנו. ייתכן שזה סיפור שבא להסביר בדיעבד מערכות יחסים בינינו לבין עמים שכנים- כלומר להסביר מדוע יש איבה בין ישראל לבין אדום.  ובכל זאת, גם אז, יש בכך משהו חמור וקשה. זה הסבר שאומר "אין מה לעשות", השנאה והכוחניות אינן בשליטתנו. מאבקי הכוחות והמלחמה- יש להם נימוקים היסטוריים, אלוהיים, ולנו לא נותר אלא להילחם את שנובאנו להילחם. גישה פסיבית שמקבלת מלחמה כנתון.
בהמשך הקריאה בפרשה, יש סצינה שמראה שאפשר גם אחרת. יש רעב בארץ, ויצחק מחפש מקום שאפשר לחיות בו. ה' אומר לו לא לרדת למצרים, אלא מכוון אותו לגרר -  בין עזה לבאר שבע. איזור שמבחינת אלהים זה איזור שהוא חלק מהארץ המובטחת לעם ישראל. אלא מה? שגרים שם עכשיו פלישתים.
ויצחק מתיישב שם, מתנחל שם, ולא רק זאת אלא גם מתחיל להצליח:  וַיְהִי-לוֹ מִקְנֵה-צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר, וַעֲבֻדָּה רַבָּה..." (פרק כו פס' 14)
ובתגובה: ".... וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ, פְּלִשְׁתִּים :"  (פרק כו פסק' 14)
בקנאתם-הפלישתים סותמים את בארות המים של יצחק. יצחק פותח, והם סותמים, יצחק חופר ומוצא באר- הפלישתים משתלטים עליה. עוד באר- והם שוב משתלטים. מבחינת הפלישתים- מקורות המים  שייכים להם. מבחינת יצחק- הם שלו. בשטח שלו, המובטח לו.

בסופו של דבר, יצחק עובר לבאר שבע ומוצא שם בארות רחוקים מספיק שהפלישתים לא יציקו לו.  האם אלהים כועס עליו על הנסיגה? ממש לא. בא אליו ושוב מבטיח לו את הארץ והגנה. ואז- קורה דבר מדהים. משלחת ובראשה מלך גרר באה אל יצחק. למה? הרי יצחק כבר התרחק, הפסיק להוות איום על מקורות המים של גרר, ואף קיבל לכך חיזוק מאלהים. מה עכשיו? עוד מלחמה?
ויצחק עצמו שואל? :וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם"? (פרק כו פס 27).
הפלישתים, מתברר פניהם לשלום. הם אומרים- רָאִינוּ כִּי-הָיָה ה' עִמָּךְ. ומציעים כריתת ברית שלום, או לפחות הפסקת אש., המבוססת על שמירה הדדית על הסכם של אי פגיעה: " אִם-תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק-טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה'.  " (פס' 29). לא התחלנו לאהוב אותך או משהו, ולא קבענו מי צודק. אנחנו מכירים ורואים בכח שלך, ומעדיפים, בסופו של עניין, בראשיתו של עניין, לחיות בחיי שלום.
ויצחק מסכים "וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: "וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם" (פס' 30-31).
אז מה אפשר ללמוד מהפרשה?
אני כותבת הרהורים שלי, ומזמינה אתכם לשתף.
אחד, שיש במקרא כמה נרטיבים של התמודדות עם אויבים. אחד – הנצחת המלחמה והצדקתה. שני- מציאת פתרונות של שלום. של יישוב סכסוכים.
שני, שיש אפשרות להיות פסיבי ולנופף בדגל ה"ככה זה", ושיש אפשרות כמו מלך גרר לקום, לבוא אל האויב ולעשות מעשה של פניה לשלום ולהסכם.
שני, שלא צריך לאהוב את האויב. יצחק לא מבין איך מי ששונא אותו מבקש ממנו הסכם שלום. צריך להבין ולדייק את האינטרסים של עצמך ושל הצד השני, כדי ליצור מציאות חיים שאפשר לחיות בה.
שתהיה שבת שלום. שאזרחים חפים מפשע לא ישלמו בחייהם ובנפשם. שהמנהיגים שלנו ישכילו למצוא דרכי שלום. לא בהכרח מתוך אהבה, אלא מתוך מציאת האינטרס ההדדי. 

אם תתבוננו היטב בים הגדול- תראו שעוד יש מפרש לבן באופק, מול ענן שחור כבד.
כל שנבקש לו יהי. 
שבת שלום. באמת. 

יום שישי, 9 בנובמבר 2012


פרשת חיי שרה

פרשת חיי שרה , (בראשית כג 1- כה 18)

אני מבקשת לדבר היום על פערים. אסמן שלושה צירים של פער: פער אחד- בכל הקשור למידע על יצחק. פער שני- בכל הקשור למידע על שרה. ופער שלישי –הפער הרגשי בין אברהם לבין יצחק.

הפערים יוצרים תלמים קרקעיים בשדה הפרשה, תנועות טקטוניות של לוחות הסיפור, שבסוף הפרשה יתכנסו לפיצוץ מבוקר.

פער ראשון, בכל הקשור למידע שהטקסט מספק לנו על אודות יצחק. הפסוקים לא מספרים לנו את קורות יצחק מרגע השיבה הביתה לאחר העקדה, שם מסופר כי אברהם ויצחק חוזרים הביתה: : "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל-בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע:" (בראשית כב 19) אם נקרא היטב את הפסוק, נשים לב כי שמו של אברהם מופיע פעמיים, הוא מוקד הסיפור, שהרי בתחילת הסיפור מסופר כי אלהים ניסה את אברהם. ועל יצחק, שלפני שניה היה קשור למזבח ואביו, והמאכלת בידו, עוד רגע שוחט אותו, עליו לא מסופר דבר. (פסוק זה לקוח מסוף הפרשה הקודמת- פרשת וירא).

בפרשת חיי שרה- מסופר על מות שרה :" א וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. ב וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ." מסופר על ההספד, על הבכי של אברהם, אבל לא מסופר על מה שיצחק חווה.

אחר כך מסופר על נערו של אברהם שהולך לחפש אישה ליצחק, והמצלמה עוקבת אחרי השליח ואחרי משפחת הסוחרים: האחים לבן ורבקה, אחרי העסקה המצוינת, אבל מתרחקת מיצחק.

ורק לבסוף, המצלמה שליוותה את רבקה ואת השליח, בחזרה לבית אברהם,מלווה אותם למפגש עם יצחק, ורק אז אנחנו פוגשים אותו. וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב. סג וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים (בראשית כד).

משוטט בשדה. חז"ל מפרשים שהוא התקין את תפילת המנחה בהולכו בשדה. אבל ייתכן וסתם הלך בשדה. משוטט, מחפש נחמה, אמא מתה ואבא לרגע לא עוצר לדבר איתו על מה שהיה, רק עסוק בלקבור את אמא למצוא לו עצמו וגם ליצחק נשים טובות. 

פער נוסף הוא הפער בכל הקשור לשרה. הפסוקים לא מספרים דבר. האם ידעה שאברהם לוקח את יצחק כעולה? האם ניסתה לעצור אותם? האם סיפר לה אחר כך? כיצד הגיבה? מה אמרה ליצחק? מדוע מתה? מדוע מתה מיד לאחר העקדה? המון שתיקות. א וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. ב וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ. (בראשית כג 2-1)

חז"ל מפרשים, בשל סמיכות הפרשיות, כי שרה מתה מצער. המדרש מנסה למלא את הפער ומספר כי השטן, בטובו, שיתף את שרה בקורות הר המוריה:

"כשבא אברהם מהר המוריה חרה אפו של שטן שראה שלא עלתה בידו תאוות לבו תאוות לבו לבטל קורבנו של אברהם. מה עשה? הלך ואמר לשרה= אי שרה לא שמעת מה שנעשה בעולם? אמרה לו= לאו. אמר לה= לקח אישך הזקן לנער ליצחק והקריבו לעולה והנער בוכה ומילל שלא יכול להינצל. מיד התחילה בוכה ומיללת. בכתה שלוש בכיות כנגד שלוש תקיעות )של השופר( שלוש יללות כנגד שלוש יבבות )של השופר( ופרחה נשמתה ומתה )פרקי דרבי אליעזר, דף ע"ב, ע"ב, ורשא תרי"ב(

פער נוסף, ברמת הרגש- בין אברהם לבין יצחק. לקוניות התיאור של עקדת יצחק- מוכרת. שורת פעלים, ללא רגש של האב או של הבן. מעט רגש דולף מעיניו של אברהם עם מות שרה, כאשר הוא סופד לה (בוכה). אחר כך אברהם עסוק בעסקנות- סביב קניית מערת המכפלה,  סביב כלה ליצחק.  המון פרטיקה, המון מעשים. אין רגש.

ויצחק? מדוע יש כאן פער מהמקום הרגשי של יצחק? הרי בכל הזמן הזה, כפי שראינו, אין תיאור של יצחק, של רגשותיו, כיצד אפשר לדעת שהעסקנות של אברהם שונה ממה שעובר על יצחק? נגיע לפסוקים האחרונים של הפרשה.

בסוף הפרשה, מתלכדים כל צירי הפערים, ציר שרה המתה, ציר פער המידע על אודות יצחק, וציר הפער הרגשי בין אברהם העסקן לבין יצחק הרגשן:

" סז וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ." (בראשית כד).

בשקט, בעדינות, כל הצער של יצחק נאסף אל תוך האוהל. הוא לא עסקן כמו אבא שלו. הוא לא מוצא נחמה במעשים ובעסקאות (זו תכונה כנראה שמדלגת על דור). הוא משוטט, אבוד, אולי המאכלת עדיין מעל ראשו, מבקש מקלט לצער שלו על מות אמו. רק בסוף הפרשה, כשנדמה היה לנו ששרה כבר איננה, מתברר שהייתה שם כל הזמן, וצובעת את הקריאה בפרשה, פרשת חיי שרה, בנוכחותה המתמדת. יצחק, בשונה מאבא, עדיין לא סיים את תהליך האבל. אולי מעולם לא התחיל. ולפתע היעדר המידע על יצחק, כאשר המצלמה מתבייתת עליו, נכנס עם רבקה לאהל, מתנחם על מות אמו, צובעת אחורה את היעדר המידע על אודותיו, לא כדבר שפשוט איננו, אלא כנעדר נוכח ומורגש. אקדח טעון געגועים, משוטט בשדה, חומר נפץ, מוקש של רגש שיתפוצץ כל רגע, מתפרק לאט ומתנחם בזרועות רבקה.
Genesis, Mama
אולי זה השיר שיצחק שר בשדה, עד לבוא רבקה.
 שבת שלום .