מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום שישי, 21 בדצמבר 2012

פרשת ויגש. חברה במצוקת רעב.


כיצד מתנהגת חברה במצוקת רעב?

הנחת היסוד בחוקי המקרא, המתייחסים לחברה העברית, היא כי "כִּי לֹא-יֶחְדַּל אֶבְיוֹן, מִקֶּרֶב הָאָרֶץ...". (דברים טו 11) עוד הנחת יסוד היא, כי היבול וההצלחה של "העשיר" הם שרירותיים. האדמה, הפריון, שייכים לאל, גם אם בחזקה הזמנית של האדם. לכן לא יכול אדם להגיד זה שלי, אני ואפסי עוד,  אלא חייב לא לתת. גם בדרך של תודה לאל (מנחה) וגם בדרך של נתינה לנזקקים בחברה. אלה שלא יכולים לפרנס את עצמם.  חוקי המקרא מגדירים בצורה ברורה את הזמנים ואת הכמות שעל העשיר לתת, ואת ההתנהלות המותרת לנזקק. מיהם הנזקקים? אלה שלא יכולים לפרנס את עצמם ואין להם אדמה מתוקף מעמדם- הגר, היתום, האלמנה, הלוי. כלורמ לא מדובר במי שעצלן, לא יוצלח, או פרזיט, אלא מי שמעמדו לא מאפשר לו להתפרנס. מעניין שבחוקי המקרא אין בית דין, מלך או שוטר שמפקח על ההתנהלות של הנתינה. זה פשוט כך. לא מודבר במדינת רווחה, אלא בחברת רווחה. חברה שיש בה ערבות הדדית ושותפות גורל. (אחר כך, כשהמצב ישתנה, יכניס הלל הזקן את מעורבות בית הדין כדי להסדיר ענייני הלוואות ונתינה). מצב זה, בו לעולם יהיו מעמדות ופערים כלכליים, מוגדר כמצב טבעי של החברה.

אבל מה עושים כשיש רעב בכל הארץ, וכולם רעבים? אין עשיר ואין עני, אין מי שיש לו ומי שאין לו. כולם סובלים ממכת טבע גדולה מאיתנו. מה אז? במגילת רות, המתארת אירועים מתקופת השופטים (כך לטענתה), מסופר על מצב דומה, של רעב בארץ, ממנו סבלו כולם. בתוך כך מסופר על התנהגות של משפחת אלימלך בזמן הרעב, משפחה שהתנהגה באופן שונה מיתר מהשפחות. " וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו." (רות א פס' 1)

לאחר כמה שנים, אלימלך ושני בניו ימותו במואב. מדוע? כעונש על שירדו מהארץ בזמן רעב? האם מותר לרדת מהארץ בזמן רעב? אם נקרא בסיפורי האבות, נגלה שאברהם ,יצחק, ועכשיו גם יעקב- יורדים מהארץ כשיש מצוקת רעב. לא זאת הבעיה. אז מה הבעיה? דורשים חז"ל : 

"אלימלך מגדולי הדור ומפרנסי [עשירי] הדור היה וכיון שבאו שני [שנות] רעבון אמר [לעצמו, בלבו] עכשיו יהיו כל ישראל מסובין [באים] בקופתן על פתחי [אל ביתי] וזה בא בקופתו וזה בא בכפיפו [הסל שלו], מה עשה [?] עמד וברח פניהם. (ילקוט שמעוני רות)

לפי עמדת חז"ל, גם כאשר יש מכת רעב חברתית כוללת, הנורמה ההתנהגותית מחייבת את העשירים לסייע למי שאין לו. לא רק הגר היתום והאלמנה שאין להם נחלה ואין להם יכולת להתפרנס, אלא כל מי שאין לו, כל מי שרעב בגלל מכת הגורל. הביקורת כלפי אלימלך היא שהיה עשיר, חשש שיבואו לבקש ממנו- וברח. כלומר, גם כאשר יש מכת רעב כללית, על העשירים לסייע לרעבים.

הוגן? מצד אחד – ממש לא. אני עובדת, אלהים יודע כמה אני עובדת. אין סיבה שאתן אפילו שקל ממה שיש לי למישהו אחר, שלא עובד. נזקק? לא יכול לעבוד? גם לי קשה. מצד שני- הוגן, מוסרי, הכרחי. בין אם מהמקום הצנוע, שמבין שההצלחה יש לה גורמים רבים. או מהמקום המבוהל, שמבקש להתנהל במעין תעודת ביטח מול הגורל- אתן לנזקק ואז אני לא אהיה במקומו, ובין אם מהמקום המוסרי האנושי, שלא יכול להישאר אדיש למצוקה, ותמיד מרגיש שאפשר וראוי ונכון לתת. בדין של אדם מול עצמו, ומול החברה שבה הוא רוצה לחיות.

הסיפור בפרשת השבוע, פרשת ויגש, שונה. מדוע שונה? לא רק במימד המקום- מדובר בארץ מצרים. אלא גם במימד הזמן. יוסף, ששמע ופתר את חלום מלך מצרים, ועוד לפני המצוקה, יודע שתהיה מצוקה. יוסף מבין ויודע שלפני מצרים שתי תקופות. תקופה ראשונה של שבע שנות שפע, ולאחריה תקופה של שבע שנות רעב ומצוקה. לא רק לעניים, אלא לכולם. לא מדובר כאן ברעיון פילוסופי חברתי על כך שלעולם יהיו מעמדות, ומצד שני, לא מדובר באסון טבע בלתי צפוי. מדובר בעתיד ידוע שאפשר להתכונן ולהיערך אליו. אז מה יוסף, שקיבל מינוי מפרעה, עושה
(בראשית מז) ראשית, קונה מהאנשים את המקנה ומשלם להם בלחם, אחר כך קונה את האדמות ומלאים אותן. במה באה לידי ביטוי ההלאמה? על האזרחים לעבד את השדות, ולהעביר חמישית (20%) מהיבול לאוצר המדינה. כל היתר- יכול להישאר למזון ברשות האזרחים. מה השיג יוסף בשיטה הזו? הוא מגדיל את אוצר המדינה, ומאפשר לאוצר המדינה להיות גב כלכלי לנזקקים, באופן כזה שהוא יכול לספר להם לחם בעת הצורך. המדינה אינה נושה אכזר, אלא  גב כלכלי, תומך. אולי המודל הראשון של מדינת רווחה. שנית, הוא מתייחס לכולם באופן שוויוני, ולא מתייחס באיפה ואיפה לעשיר ולעני. כולם משלמים 20%. אין משמעות לעושר ולעוני מול הטבע, מול דברים גדולים מאיתנו. שלישית, הנובע משני הראשונים, הוא שכולם, באופן שוויוני,  זכאים לקבל מהמדינה בשעת הצורך. כיוון שכולם שילמו מיסים, כולם זכאים לקבל מהמדינה, שלמעשה מהווה מעין קופת פקדונות משותפת לכולם. 


משערת שכל אחד ילמד מזה מה שהוא רוצה. אחד יוציא שקל מהכיס ויתן לצדקה, אחר יוציא את הידיים מהכיסים ויתחיל לעבוד. אחר אולי יחשוב פעמיים למי הוא מצביע בבחירות, ואולי אפילו יהיה פעיל למען המפלגה שהוא מאמיןש תביא לשיפור ולצדק. אחר אולי יגחך ויהנה מעושרו. אחר אולי יבין שאין ברירה, והוא חייב לדאוג לעצמו, למשפחתו, כי אי אפשר לסמוך במדינה הזו על אף אחד, אולי אחר יבין שאנחנו חייבים לסמוך אחד על השני במדינה הזו. 
אינני יודעת מה יעשה ומה יבין כל אחד. אני רק סיפרתי סיפור. 

מחשבה לפני פרסום הפוסט. כסף זה לא הדבר הכי חשוב בעולם. אבל הוא מאפשר לקנות אוכל. וחלק לא קטן מאיתנו מבלים חלק ניכר משעות היום כדי להשיג אותו- אז לפחות כדאי שנתנהל בחכמה. ובמקרה הזה הדיון הוא דיון ערכי ולא כלכלי. 

אם מחפשים מה לקנות בסוף השבוע, מוזמנים ומוזמנות ליריד "מתלבשות" שמארגן מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בסוף השבוע הזה 21-22/12. בהאענגר 11 בגני התערוכה. יריד מכירת בגדים של טובי המעצבים, כל ההכנסות לטובת מרכז הסיוע. לפרטים נוספים. 

שבת שלום, מלאה באמונה שיכול להיות יותר טוב, באחריות אישית וחברתית על העושר ועל האושר שלנו.  באושר ובועני. שי עמר. 

תגובה 1:

  1. כסף לא הדבר הכי חשוב בעולם ! נכון, אבל באופן מוזר רק מי שלא יודע מה זה עוני טוען כך ! כסף מאוד חשוב הוא פשות מאפשר לחיות !

    השבמחק