מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום שישי, 31 בינואר 2014

ועשו לי מקדש. והיו לי אם ואחות. פרשת תרומה.

ועשו לי מקדש. והיו לי אם ואחות.

שמתי לי פודרה 
צבעתי ריסים 
לבשתי שמלה 
מקושטת כיסים 
סלסלתי שיער 
והכל כבר מוכן 
עכשיו רק חסר 
שיבוא החתן

(מילים- אורי סלע) 

היצר, הבשלות, הרצון, המוכנות, התשוקה, ההמתנה, הרצון לאהוב- כל הרגשות העזים, הפנימיים, הסוערים האלה- כמו דרך הארקה, מיסוד וסובלימציה- יוצאים בהכנות המדוקדקות: בפודרה, בצבע לריסים, בכיסים המקשטים את השמלה, בשיער המסולסל. הכל כבר מוכן. כל הטוב של הפנים- מתפרץ החוצה. אבל בסערה בלתי נשלטת, אלא בקווים עדינים, מאופקים, מדוייקים מאוד. הגוף והבגד מתכוננים לקבל פנימה את האהבה.

את העדינות הזו של היצר, הריקוד במחוזות הכמעט, מצאתי גם בשיר השירים. בתיאורים המדויקים של האהוב את האהובה והאהובה את האהוב. אפשר לקרוא את תיאורי הגוף, וממש לעקוב אחרי המבט. פרק ד. תראו איך האהוב במבטו עוקב אחרי עיניים, צמה, שיניים, שפתיים, רקה, צוואר, שדיים:  הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה--עֵינַיִךְ יוֹנִים, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ; שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד ב שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, שֶׁעָלוּ מִן-הָרַחְצָה:  שֶׁכֻּלָּם, מַתְאִימוֹת, וְשַׁכֻּלָה, אֵין בָּהֶם ג כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ, וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה; כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ ד כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ, בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת; אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו, כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים ה שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תְּאוֹמֵי צְבִיָּה, הָרוֹעִים, בַּשּׁוֹשַׁנִּים.
וגם האהובה מתבוננת, מלטפת במבטה את האהוב. ראש, תלתלים, עיניים, לחיים, שפתיים, ידיים, שוקיים: שיר השירים ה. א רֹאשׁוֹ, כֶּתֶם פָּז; קְוֻצּוֹתָיו, תַּלְתַּלִּים, שְׁחֹרוֹת, כָּעוֹרֵב יב עֵינָיו, כְּיוֹנִים עַל-אֲפִיקֵי מָיִם; רֹחֲצוֹת, בֶּחָלָב--יֹשְׁבוֹת, עַל-מִלֵּאת יג לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם, מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים; שִׂפְתוֹתָיו, שׁוֹשַׁנִּים--נֹטְפוֹת, מוֹר עֹבֵר יד יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב, מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ; מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן, מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים טו שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ, מְיֻסָּדִים עַל-אַדְנֵי-פָז; מַרְאֵהוּ, כַּלְּבָנוֹן--בָּחוּר, כָּאֲרָזִים טז חִכּוֹ, מַמְתַקִּים, וְכֻלּוֹ, מַחֲמַדִּים; זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם.
הארוטיקה נשפכת מהמילים. ואין כאן מגע. אין כאן מילים של רגש. אלא תיאור של מראה. של חוץ. זה לא שקר החן והבל היופי. אלא התפעלות ואהבה שיוצאים החוצה- אל הצורה.  זה לעשות אהבה דרך המילים, דרך קליפות החוץ, לאט. אולי מרוב חרדת הפנים, מרוב יראה של כניסה." גן נעול אחותי כלה, גל נעול מעין חתום" (שיר השירים ד 12).

פרשת תרומה, שמות, כה 1- כז 19,  מתארת את המשכן אותו מצווים ישראל לבנות. לאחר קבלת התורה- התורה עצמה אמורה להיות בתוך המשכן, וכך אמורים לשאתה.  ובאופן מפתיע- יש משכן פיזי לתורה של אלהי ישראל המופשט, הטרנסצנדנטאלי. שהרי האלהים צריך להיות בתוך לבו של אדם? והרי ה' עצמו אומר בראשית תיאור מלאכת המשכן: " וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי  בְּתוֹכָם" (שמות כה 8). ובאופן מפתיע- המשכן מפואר- זהב, כסף, נחושת ועוד כהנה וכהנה חומרים טובים. ובאופן מפתיע ההוראות נורא מדויקות. מפרט טכני מדויק:
 וְעָשׂוּ אֲרוֹן, עֲצֵי שִׁטִּים:  אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ, וְאַמָּה וָחֵצִי, קֹמָתוֹ יא וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר, מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ; וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב, סָבִיב יב וְיָצַקְתָּ לּוֹ, אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב, וְנָתַתָּה, עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו; וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הָאֶחָת, וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת, עַל-צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית יג וְעָשִׂיתָ בַדֵּי, עֲצֵי שִׁטִּים; וְצִפִּיתָ אֹתָם, זָהָב יד וְהֵבֵאתָ אֶת-הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת, עַל צַלְעֹת הָאָרֹן, לָשֵׂאת אֶת-הָאָרֹן, בָּהֶם טו בְּטַבְּעֹת, הָאָרֹן, יִהְיוּ, הַבַּדִּים:  לֹא יָסֻרוּ, מִמֶּנּוּ טז וְנָתַתָּ, אֶל-הָאָרֹן--אֵת, הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן, אֵלֶיךָ יז וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת, זָהָב טָהוֹר:  אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ, וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ יח וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים, זָהָב; מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת יט וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה, מִזֶּה, וּכְרוּב-אֶחָד מִקָּצָה, מִזֶּה; מִן-הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת-הַכְּרֻבִים, עַל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו כ וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה, סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל-הַכַּפֹּרֶת, וּפְנֵיהֶם, אִישׁ אֶל-אָחִיו; אֶל-הַכַּפֹּרֶת--יִהְיוּ, פְּנֵי הַכְּרֻבִים כא וְנָתַתָּ אֶת-הַכַּפֹּרֶת עַל-הָאָרֹן, מִלְמָעְלָה; וְאֶל-הָאָרֹן--תִּתֵּן אֶת-הָעֵדֻת, אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ כב וְנוֹעַדְתִּי לְךָ, שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת--אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  {פ}

וזה ממשיך ככה כל הפרשה.
אפשר- שזו מפרט טכני אדריכלי, חפרני וטרחני. ואפשר- כמו במגילת השיר השירים- חיזור ארוטי, איטי, שמתחיל במילים המתארות, עובר דרך החפצים, הפרטים, המראה, דרך הגוף, ובסופו של דבר יגיע אל הלב, אל הפנים. אבל לאט, ביראה, בחרדה ובקדושה.

וכשם ששיר השירים מתפרש בפרשנות אלגורית כשיר אהבה אירוטי בין עם ישראל לבין האלהים, ונקרא בכל ערב שישי, כך גם מלאכת בניית המשכן- מלאכה אירוטית של פרטים, של מראה, של חיצוניות הנבנית לאט. המבטאת דווקא דרך האיפוק את התשוקה. הינך יפה, רעייתי, הינך יפה משכן שלי.


"וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי  בְּתוֹכָם" (שמות כה 8)- כניסה אל מקום של אהבה ואמונה אינה התפרצות, אינה אונס, אינה פעולה גסה. רק לאחר התקדשות של העם או של היחיד- יכול האל להיכנס. וההתקדשות היא דרך החוץ, דרך הפעולות של עשיית הכרובים, סלסול הריסים, שמתי לי פודרה. הן הבונות את הארוטיקה, הן המבטאות את הבשלות הפנימית, והן המאותתות על המוכנות. לעבור משלב של חיזור, לשלב של מימוש, של הכלה, של איחוד. " וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי  בְּתוֹכָם". עשו לי מקדש. בבקשה. היו לי אם ואחות. ויהי חיקכם מקלט ראשי. שאשכן בתוככם. 

שבת שלום. 


יום שישי, 3 בינואר 2014

פרשת בא.הכלבים לא נובחים והשיירה עוברת.

פרשת בא. 

אני רוצה לדבר היום על שתיקה. על חוסר צדק ועל שתיקה על מול חוסר הצדק. על מצבים בהם איש אינו מעז למחות. (פרשת בא, ספר שמות

המצב במצרים. כאוטי. ארבה, חושך. בכורות. אצל המצרים- הכל קורס. היבול נפגע, אין פרנסה (אחרי 7 מכות שכבר עברו), חושך אצלם, בזמן שאצל העברים יש אור. וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַשָּׁמָיִם; וַיְהִי חֹשֶׁךְ-אֲפֵלָה בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁלֹשֶׁת יָמִים. י,כג לֹא-רָאוּ אִישׁ אֶת-אָחִיו, וְלֹא-קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו--שְׁלֹשֶׁת יָמִים; וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר, בְּמוֹשְׁבֹתָם (שמות י 23-22) והמכה הקשה מכל- בכורות המצרים מתים. חורבן. מכה אחרי מכה אחרי מכה אצל המצרים. העברים, לעומתם- בדרך לגאולה. יציאה מעבדות לחירות.
אני קוראת את הדברים ומזדעזעת. מה, בעבור החירות של העברים- המצרים סובלים? מתענים? ולא רק זאת, אלא שהכבדת לבו של פרעה הייתה מעשה מכוון של ה', כדי שישראל יראו את חוזק ידו של ה'? במילים פשוטות- ה' עושה דאווינים על ישראל על חשבון המצרים?
ובעודי מזדעזעת, הטקסט באופן גלוי מסכים איתי:
"...לְמַעַן, תֵּדְעוּן, אֲשֶׁר יַפְלֶה ה', בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל"

כן, ה' מפלה באופן גלוי בין מצרים לבין ישראל. ולא רצון אלא שכל הפעולות הן למען שנדע זאת. שישראל המועדפים. שיש אפליה. לא עליתי כאן על איזה חידוש.
עכשיו דמיינו את התמונה הנוראה. ותקשיבו לתמונה הנוראה הזו, כי אנחנו אחרי החושך. תקשיבו לצעקה של המצרים, אל מול השתיקה של העברים. השתיקה בביטוי "לא יחרץ כלב לשונו" שמשמעו- איש אינו מעז למחות:
יא,ה וּמֵת כָּל-בְּכוֹר, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם--מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם; וְכֹל, בְּכוֹר בְּהֵמָה יא,ו וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה, וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף יא ז וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ, לְמֵאִישׁ, וְעַד-בְּהֵמָה--לְמַעַן, תֵּדְעוּן, אֲשֶׁר יַפְלֶה ה', בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל"

אני רואה בפרשה הזו את המצרים כקורבנות ברצון של ה' לכופף את שריר האמונה של ישראל. ולא רק זאת, אלא שישראל עצמם קורבנות, מושתקים. איש אינו מעז למחות.  גם אם היה בהם רצון למחות כנגד האפליה- נאסר זאת עליהם. וקול המוסר הפנימי שנזעק מול עוולה שנעשית למי שמולך- מושתק.
אלה משטרים חשוכים. זה דיכוי. מנגד- זו חובה שלנו לזעוק, לצעוק, לא להשתיק את קול המוסר כשנעשה עוול.
אז נכון שלפעמים המלחמה היא סכום אפס- או אני או אתה. אבל גם אז- גם עכשיו- חובה עלינו לחרוץ לשוננו. להגיד ולדבר כשנשמעת צעקה גדולה של אנשים שמולנו, שלא עוול בכפם. ולא לתת יד לאפליה- גלויה וסמויה. 

שבת שלום