מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום שישי, 22 בפברואר 2013

מי יודע מה זה היבה?


בשבת זו, נפגשים כמה עניינים:

פרשת השבוע- פרשת תצווה- אותה קוראים לפי סדר פרשות השבוע. שמות פרק כ"ז 20 - פרק ל' 10.

בנוסף, קוראים בשבת זו קטעים מהתנ"ך בהם מוזכר עמלק ומה שצריך לעשות להם. כינוי לשבת זו, הוא "שבת זכור". מה הרעיון? לכבוד פורים, קוראים קטעים מהתנ"ך להם. מה קשור עמלק? המן הרשע מסיפור פורים הוא כראה מזרע עמלק. ועמלק, כך שמסופר בתורה, התעללו בעם ישראל כאשר ישראל יצאו ממצרים. מה צריך לעשות להם, לפי התורה? צריך להשמיד אותם. כך כתוב בספר דברים פרק כה: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. יט וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה-אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח"

וכמובן- קריאת מגילת אסתר, המספרת את סיפורם של אסתר, מרדכי והקהילה היהודית בפרס- תחת השלטון של אחשוורוש המלך השיכור ותחת האיום של המן, להשמדת היהודים...

איפה נפגשים כל העניינים?
בכמה צמתים.

אחד, בצומת הדרישה להשמדה: מגילת אסתר פינת שבת זכור. המן הרשע מצווה להרוג את כל היהודים, כי יהודי אחד עצבן אותו. בתגובה, עוד בסיפור המגילה, לאחר ש"נהפוך הוא" – היהודים משמידים את כל מי שבא להרוג אותם. זה חלק שלא תמיד מגיעים לקרוא ולא מתעמקים בו... אבל היהודים כל כך מאיימים ומפחידים, עד שאנשים מתייהדים, בעיקר שהיהודים לא יהרגו אותם. וסיפור עמלק? כיוון שעמלק זנבו אחרינו ופגעו בנו כאשר היינו עייפים ורצוצים, עכשיו צריך להרוג את כל העמלקים. אז למה המן הוא רשע ואנחנו צדיקים? אפשרות אחת- שיש הבדל בין הגנה עצמית- כמו שהיה בסיפור המגילה, לבין סיפור של תקיפה ולהיות "חזק על חלשים"- כפי שעשו עמלקים על ישראל. אבל עדיין, מה ההצדקה לדרישת ההשמדה המוחלטת של עם, רק כי אבותיו חטאו? מדוע לא איש בחטאו יומת?

יש פרשנים שלא מבינים מה הבעיה, ויש פרשנים שנעים בחוסר נוחות מול רעיון ההשמדה הגורפת המותר לנו, שלו אנו מצווים. אחד מהפתרונות היפים מצאתי אצל הרש"ר הירש, מראשי תנועת הנאו-אורתודוכסיה, גרניה מאה 19. הוא אומר:

"לא עמלק, אלא זכרו ותהילתו של עמלק - הוא הגורם רעה לעתידה המוסרי של האנושות. כל זמן שספרי הזכרונות של האנושות יקשרו כתרי תהילה לראשם של גיבורי החרב; כל עוד שחונקיו ורוצחיו של אושר האדם לא ירדו לטמיון הנשייה - יביטו דורות הבנים בהערצה אל אותם גדולי בעלי הזרוע, וזכרם יעורר את הרצון להידמות להם במעשי אלימות ותהילה".

כלומר, ההשמדה היא לא של העם העמלקי, ולא של שום אדם, אלא השמדה של רעיון- של רעיון תהילת הבריונות והאלימות. ומולו- האדרת רעיון אושר וכבוד האדם. מה שקוראים בבתי ספר היום "אפס סובלנות לאלימות".  עם הפירוש הזה אני יכולה ושמחה לחיות בשלום.

צומת שני, הוא צומת הלבוש הפנימי והחיצוני: מגילת אסתר פינת פרשת תצווה. בין יתר העניינים בפרשת תצווה, תיאור בגדיו של הכהן הגדול: חושן ואפוד, מעיל וכתונת תשבץ מצנפת ואבנט. למה זה חשוב מה הכהן הגדול לובש? למי זה חשוב? לאלהים? לכהן? לעם? "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת"- זה העניין? כבוד ותפארת? קצת מביך ומעליב...כבוד ותפארת דרך הבגדים ולא דרך מעשיו ואורחותיו של הכהן הגדול?

גם במגילת אסתר, עניין הביגוד תופס מקום מרכזי- ושתי נדרשת לבוא למלך בכתר מלכות (לפי חז"ל- בלבד, כלומר עירומה), מרדכי לובש שק ואפר, המן נדרש להלביש את מרדכי בבגדי המלך כדי להראות שככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ בייקרו ועוד...

ברגע המשמעותי ביותר, בו נדרשת אסתר לקחת אחריות ולשאת על גבה עתיד של אומה שלמה, היא עושה מעשה, עושה את הבלתי אפשרי, את המסוכן, את האסור, אבל את הדבר היחיד שהיא יכולה לעשות ופונה אל המלך. בחכמה, בעדינות, בתבונה של מי שיש לה אפשרות אחת לבצע פעולה, ואם תיכשל בה- תעוף כמו הקודמת, וכל עמה יושמד. היא חייבת להיות מדויקת וחכמה. אז היא נעמדת מחוץ לביתן המלך, ומחכה.  לפני כן, היא מתכוננת "  וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת..." (פרק ה פסוק 1). מה היא לובשת, כדי לפתות את המלך לעשות כרצונה? קודם כל, היא מתלבשת, ולא מתפשטת. אבל מה היא לובשת? כתוב מלכות. מה זה אומר? בגד מיוחד? ססגוני? מהודר? מלא כבוד ותפארת?

גם על הכהן הגדול וגם על אסתר- נשאלת שאלת הלבוש. גם עצם הלבוש כמשמעותי, וגם טיבו. האם לבוש לצורך מלכות, פאר, כבוד ותפארת- זה הלבוש החשוב? זה מה שאנחנו מבקשים להפגין ולהראות. יהיו מי שיגידו- כן. לא רק כי אנחנו חיים בעולם כזה, של חיצוניות,  אלא כי יש משהו בכיוון מהחץ אל הפנים. כשאנחנו מתקשטים ומתחגגים מבחוץ- משהו בזה מחלחל פנימה.

אבל אני מבקשת להביא פירוש נוסף, שחל גם על אסתר וגם עלה כהן הגדול, לשאלת יתר החשיבות שניתן בכתוב לביגוד המלכות, התפארת והכבוד.

נתחיל בכהן הגדול. מתוך פירוש המלבי"ם: "ועשית בגדי קדש: הנה הבגדים שציוה לעשות היו כפי הגלוי בגדים חיצוניים, שיספר עניינם, איך עשו אותם האומנים במלאכה, אבל באמת היו מורים על בגדים פנימיים שיעשו כהני ה' להלביש בם את נפשותיהם בדעות ובמדות ובתכונות טובות שהם מלבושי הנפש, ומלבושים אלה לא עשו האומנים, וציוה ה' אל משה שהוא יעשה בגדי קדש אלה, היינו ללמדם תקון נפשותיהם ומדותיהם באופן שילבישו הוד והדר את נפשם הפנימית. ופירוש "ועשית בגדי קדש לכבוד" – כי התבאר אצלנו בכל מקום שנפש האדם נקראת בשם "כבוד" .

כלומר הכבוד והתפארת- הם פנימיים. הם מלבוש הנפש, הם המידות והתכונות.

ואסתר? מה המלכות שהיא לבשה?

השבוע העברתי הרצאה במועדון נשים, ומישהו אמרה לי שאסתר לבשה "היבה"- מילה במרוקאית. מה זה? שאלתי. אם הבנתי נכון- זה משהו כמו הילה, כח פנימי, יופי פנימי מדויק וטהור.

לא נח לפרשנים עם הפאר וההדר, וגם לי לא. לא כי הם לא חשובים, אלא כי הם כסות למשהו חשוב עוד יותר. היופי החיצוני הגבוה ביותר, הכבוד, התפארת, המלכות- נובעים מהמידות הפנימיות, מהכח הפנימי, מהדיוק, מהעוצמה הפנימית, הטהורה של כל אחד ואחת.
לא לשכוח את זה כשמורידים את האיפור.


היום, שלא כהרגלי, אערבב שמחה בשמחה ואפרגן לעצמי. מזמינה אתכם להופעה שלי עם הלהקה שלי, מקררים חסרי מנוע (שי אלון, ישראל נחום, מיקי ורשאי) ביום שני, 25/2, לבונטין7 תל אביב, שעה 20:00. השירים שלנו, תחרות תחפושות, קריוקי לייב על הבמה. יהיה שמייח!

חג שמח לכולם ושבת שלום.

 

יום שישי, 15 בפברואר 2013

פרשת תרומה. ואם לא בא לי?


פרשת תרומה (שמות  כה 1- כז 19)  ואם לא בא לי?

בפרשות הקודמות – ניתנו עשרת הדברות והמשפטים- החוקים הבסיסים לעם ישראל. אף אחד לא שאל את העם אם הוא מעוניין או מסכים לברית. אלה החוקים. וכמו שאמרו חז"ל – כפה עליהם הר כגיגית. עכשיו, את הברית הזו צריך לארוז יפה בתוך ארון, את הארון לשאת בתוך משכן, ולמנות את הכהנים, האנשים שיעסקו ביומיום במלאכת הפולחן. והנה, הפרשה שלנו, פרשת תרומה יוצאת במעין קול קורא לתרומה. תרומה, כסף של ממש. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי." (שמות כה 2)

תרומה? עצם רעיון התרומה מעלה שאלות ותהיות:

איך אפשר לבסס את הבניה ואת ההקמה של ארון ברית ה' על תרומה? על רצון? על התנדבות? ו...אם לא בא לי?  אז לא תהיה תורה? התשובה כבר מרגיעה אותי- קיום העם, האמונה, המצוות, החוקים, המוסר- לא באמת תלויים בארון הזהב, בבגדי הכהן הנוצצים. תהיה או לא תהיה תרומה- זה לא באמת משנה. עכשיו אפשר להמשיך.

עוד שאלה שעולה- היא העדר השוויון. השוויון, שכל כך אפיין את החוקים – המופנים לכולם, מחייבם את כולם ודואגים לשוויון בין כולם. הנה בא רעיון התרומה, ומפר את השוויון. ואם לאחד בא יותר מלאחר? ואם לאחד יש יותר מלאחר ותרם יותר- אז הוא קרוב יותר לאלהים? אז יש לו מניות בשכינה? ממתי הקרבה לאלהים מותנית בממון? אם אדם מקיים את כל המצוות ולא תורם לבניית המשכן- אמונתו "שווה פחות" משל מי שכן תרם למשכן? נדמה ש"העסקה" המתוארת בפרק כה פסוק 8, היא לא הוגנת בעליל "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם" ואם לא נעשה מקדש? לא תהיה בתוכנו? האקט החיצוני של הבניה, הוא זה שיזמין את האל פנימה, אל תוך האדם, ולא קיום המצוות והאמונה?

ולא רק זאת, אלא שנדמה שיש פער אדיר בין המצוות ה"ערכיות" המדברות על התנהגות מוסרית, אנושית, בין אדם לעצמו ובין אדם לאדם, מצוות שיש בהן צניעות והוקרת תודה, לבין הגשמיות, חיצוניות, הכמעט ראוותנות שיש בבניית המשכן. זהב? כסף? מה לנו ולזה? איפה הצניעות והענווה? איפה תפישת האלוהות המופשטת?  ואכן, נדמה לי שלא פעם ארון ה' מטעה את ישראל. בשמואל א פרק ה, ישראל לוקחים את ארון ה' לזדה הקרב נגד הפלישתים, ממש כמעין קמע מלחמה- וה' בתגובה לא נוקף אצבע כדי לעזור בקרב, עד כדי כך שהפלישתים לוקחים את ארון ה' כשבוי מלחמה. כאשר דוד מביא את ארון ה' לירושלים, מי שלא נושא אותו כמו שצריך, ולא שם לב, מת במקום, ודוד עצמו, רוקד, נלהב עם הארון, עד כדי שמיכל אשתו לועגת ובזה לו. ארון ה' מביא את דוד להרהור- איך יכול להיות שהוא, המלך, יושב בבית ארזים , ואילו ארון ה' סתם יושב באוהן מעוד, והוא מתכנן לבנות לארון איזה ארמון תפארת, איזה בית מקדש נפלא- רעיון שה' מתנגד לו בכל תוקף, ורק בלחץ ובדוחק מסכים, וגם אז מבקש שבנו שלמה יעשה זאת, לא מפואר ומלא הדר. שלמה עצמו, בעת חנוכת בית המקדש, מלכים א ח, יודה בתפילתו לה', שהבית הזה, הוא כמעט לעג לעצמתו הבלתי ניתנת להכלה קונקרטית של האל. ושלמעשה כל העשיה הזאת היא רק עבור בני האדם...

ואם כבר הכל נעשה בתרומה, ברצון, בהתנדבות, אז מה פתאום הוראות המדויקות האלה? הפרשה כולה היא תיאור מפורט של ארון הברית (תיאור המוטות, הציפוי, הכרובים ועוד), של המשכן, של בגדי הכהן – ברמות פירוט של חומרים, כמויות, מידות- מפרט מדויק מאוד, שנדמה שאסור לסטות ממנו. אסור? אבל כל ההקמה של הדבר הזה מבוססת על התנדבות, על תרומה. אז איך אפשר לדרוש דיוק בכזאת רמה? אם אנחנו מתנדבים, אז אי אפשר להכתיב לי מה לעשות. אתן כמה שארצה ואעשה איך שארצה.

הרבה שאלות הפרשה מעלה.

אציע כמה רעיונות וכיוונים למחשבה.

-          אפשר להישאר בזה שהפרשה נורא מעצבנת. במבט על, יש שני מסלולים שמוצעים לביטויי האמונה. אחד- בפרשת יתרו ופרשת משפטים- קיום מצוות, אמונה, שמירה על מוסר, התנהגות שוויונית שבין אדם לחברו. ומסלול שני- הוא המסלול שהפרשה הזו מציעה- מסלול של תרומה, של בחירה, ויחד איתם של השופוני והדאווין.


-          אפשר-  לעניין הדיוק בפרטי הארון והמשכן. התרומה היא לא פחות רצינית מהעשייה שהיא חובה. אם אדם חושב שההתנדבות שלו היא בבחינת נס, וכל הזמן צריך להוקיר לו תודה, ומי שמתנדב אינו מחוייב- טעות בידו. בין אם זה התנדבות לבוא בימים קבועים למועדון נוער או לבית חולים או לניצולי שואה או נכים, ובין אם זה כאן בפרשה. אם כבר בחרת להתנדב ולתרום- אתה מחוייב לחוקים ולמסגרת של המקום. זאת מחוייבות לא פחותה מהמחוייבות שחייבו אותך.

 

-          עוד לעניין הפירוט של המשכן, הבגדים, המידות הפאר והיוקרה- אולי הפירוט אינו כדי להאדיר, אלא כדי להגביל. אם הכל מבוסס על תרומה, אז בואו נגדיר מה המקסימום שאליו אנחו  מבקשים להגיע. לא צריך לקפוץ מעל הפופיק, ולא צריך לתת בלי גבול, ולא צריך ליצר משהו ראוותני יתר על המידה- זאת המידה, אלה הכמויות. ולא יותר מזה.  

 

-          אפשר- שגם הברית הפנימית צריכה החצנה ונראות. לא מספיק אמונה פנימה. צריך הדבר לבוא לידי ביטוי במעשה שמבטא את ההידור, את הייחוד, את הקדושה – במושגים שבני אדם מבינים.  אבל אולי דווקא משום כך, משום אי הנוחות של עם הדרישה הזו להחצנה – אולי משום כך מדובר כאן רק בתרומה. אפשר לדרוש מהאדם לא תרצח. ואפשר גם לדרוש מהאדם שייתן מכספו לטובת צדקה לנזקקים. דרישה מוחלטת שאין בה התנדבות או תרומה אלא חובה.  אבל אי אפשר לדרוש מהאדם לתת כסף וזהב ותרומה לטובת הנראות של ארון ה', ולכן מדובר פה רק על תרומה. נחותה בדרגתה מהחובות. כשם שהנראות נחותה בדרגתה מהפנימיות. אי אפשר לדרוש פאר והידור- זה המקום של התרומה. אבל אפשר לדרוש את המצוות ואת החוקים שבין אדם לאדם, שאינם תלויים בממון, אלא בהיות אדם – אדם.

 קל לברוח למקום של התרומה, של החיצוניות, של הפאר וההדר. הרבה יותר קשה ומחייב להיות בן אדם. אני מודה שאני לא ממש מתה על הפרשה הזאת. שתי מחשבות שמנחמות אותי לסיום:

 אחד, הוא אפשרות התרומה, כמרחב הבחירה שניתן כאן לאדם. אחרי החובות, המצוות, הדברות והמשפטים- יש מקום שמאפשר מרחב של בחירה :"... כל אדם ואדם ראוי להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירובעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כיליי או שוע; וכן שאר כל הדעות. ... ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו, ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאיזה דרך שירצה" הרמב"ם, הלכות תשובה פרק ה.

ומחשבה שניה- אולי,  אם יפנו אנשים את הכסף והזהב מהמקום הפרטי שלהם, ירוקנו קצת את הפנים מההדר והפאר  וישימו את זה במקום המתאים- בחוץ, יתפנה מקום בליבם לקצת אלהים או קצת למוסר, קצת חמלה, שוויון וצדק, אושר ואהבה- ואז – במקום הכסף והזהב- "וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם".

 אחתום בשני קישורים לשבת.
אחד- נאומה הראשון של חברת הכנסת ד"ר רות קלדרון בכנסת. נאום שעורר הרבה הדים ותגובות של תקווה ואמונה ביכולת שלנו להיות עם אחד, בעל בסיס משותף, שפה משותפת, בתוך הגיוון והריבוד של העיסוק בתרבות העברית, בלימוד,  בלי פחד ובלי בושה. הנאום גם עורר התנגדות מצד מי  שחושב שאישה חילונית אינה ראויה לעסוק בתלמוד ובארון הספרים היהודי. אז כדי להמשיך להוכיח שהם טועים (זה בפריפריה של העניין) וגם ובעיקר כדי לגרות ולפתוח ולתמוך בעיסוק ישראלי בתרבות העברית - אז הנה הקישור לנאום. http://www.youtube.com/watch?v=ktDfdxLcUtk 
קישור נוסף, כמו תמיד, שיר לשבת. בתקווה באמונה באהבה שיסתדר הכל.

ריטה, יקירתי, בביצוע מקסים  לשיר של עוזי חיטמן,
בניסיון לענות על השאלה מה חשוב היום... שבת שלום

אלך על אם הדרך,
לא אפסיק לצעוד,
ואכרע גם ברך,
אלך לי עוד ועוד.
כי כל מה שהיה - איננו.
אלוהים יושב למעלה,
עם המלאכים,
ואני קטן למטה
מחפש דרכים.


מה חשוב היום - מה?
מה חשוב אתמול - מה?
מה חשוב הכל מה?
אם נמשיך לרצות - אז
יסתדר הכל.

 
 

יום שישי, 8 בפברואר 2013

פרשת משפטים. עד שלא יהיה שוויון, אל תקרא לי עם.


אנחנו כשבועיים לאחר הבחירות. בימים של בניית ממשלה. איזה קול יישמע? על כף המאזניים, כך נדמה, אג'נדה חברתית, שהושמה בבחירות האלה באופן ברור ובוטה על השולחן-  הדרישה לשווין בנטל. בדרישה זו  אוחזות באופן מובהק שתי מפלגות שקיבלו תמיכה רבה וגדולה: יש עתיד וישראל ביתנו. אמנם אחת מזוהה עם ציבור חילוני, ואחת עם ציבור דתי, אבל לשתיהן משותף: תפישה ערכית ציונית הדורשת מכל אזרח של המדינה לתרום לה, ותפישה סולידרית חברתית, הדורשת מכל חבר בחברה, לשאת בנטל העול החברתי, באופן שווה לחבריו, וקל וחומר שלא להיות פרזיט נהנה. כלומר זו לא דרישת שוליים. המרכז דורש שוויון. אולי מתוך כך צמחה השבוע עתירה לבג"צ המתייחסת לפטור מארנונה לאברכים  לעומת היעדר לסטודנטים, ומתוך כך אולי צמחה הקמפיין המעלה את המודעות להעלמות מס וטוען "העלמת מס היא בעיה של כולנו".  אף אחד לא רוצה להלשין, ולכן לדעתי הקמפיין עובד בכיוון הלא נכון. אבל גם אף אחד לא רוצה שיגנבו ממנו, ואף אחד לא רוצה לעבוד כל חייו ולממן פושעים (צר לי שלי יחימוביץ', קטנים כגדולים), ואף אחד מאיתנו לא רוצה לעבוד ולממן אוכלי חינם.

בשני המקרים, כאזרחית משלמת מיסים, וכמי ששירתה בצבא 4 שנים, כמי שעבודת, יוצר. חושבת ולומדת כאן, כמי שחיה פה ורואה כאן את העתיד שלי ושל ילדיי, אני מרגישה שמדובר פה על עניין מהותי, שלא נמדד בכסף או בזמן. אלא במהויות של חיים. אין סיבה שאני אכלה ימיי, לילותיי, חיי, בעבודה כדי לממן אוכלי חינם. אין סיבה שאנשים ישלמו בחייהם, ומשפחות ישלמו בחיי יקיריהם  כי מישהו אחר בוחר להתחבא באוהלה של תורה ולא לחוות יחד איתנו את משמעותה הפיזית של ההגנה על המדינה. ולא, אל תגידו לי שהם שומרים עלינו ואל תגידו לי שזה כתוב בתורה. כי אחי היקר, וגם אבא שלי, שניהם דתיים, יודעים יפה לקום רבע שבע לפני כולם, לחבוש תפילין, להתעטף בטלית, להתפלל לקדוש ברוך הוא, ללבוש את מדי צבא ההגנה לישראל, ולצאת לקרב, וכך הציבור הדתי לאומי שלוחם, שבנותיו גם עושות שירות לאומי מבורך, וכך גם החרדים שמתגייסים לצבא. גם הם, שותפים לפעמים, בהרבה צער, למשפחת הנכות והשכול במדינה. לא מחפשת שמישהו ימות, חלילה, אבל נעים וחם ומוגן מדי באוהלה של תורה.  אין שום פטור הלכתי משירות צבאי, יש פטור פוליטי, יש ציניות, ויש לעג על מי שמגן על המדינה בחייו.
ועל מעלימי מס? מה אני אגיד? פושעים, תחמנים, שקרנים. אנשים שלא שמים על החוק, שלא שמים עלי, שכל מה שאכפת להם זה מעצמם, ברמות הנמוכות ביותר של אלימות. אלה לא אנשים שמועדים מעידה חד פעמית של פשע או עבירה, אלא בונים חיים שלמים, כלכלה שלמה, על גיחוך ולעג לחוק, ובעיקר על חשבוני ועל חשבונך. שם אין לי אפילו שום ארגומנט להתמודד מולו.
 אלה החיים החד פעמיים שלי, החשובים לא פחות מחייו של כל אחד אחר שחי איתי כאן, תחת כנפי הגבולות החברתיים, החוקיים, הפיזיים, של מה שאנחנו קוראים "מדינה".

אפשר לראות כי דרך ההתמודדות עם הדרישה לשוויון בשני המקרים (שירות צבאי והלאומי ותשלום מיסים) היא שונה. בסוגיית מעלימי המס, החוק מחייב לשלם מס, ומי שעובר על החוק הוא עבריין. המלחמה היא בנורמה השל העלמות מס. במקרה השוויון בנטל, המצב חמור לא פחות, כיוון שאי השיוויון מעוגן בחוק. כולם כשרים. המלחמה אינה רק בזירה האזרחית של דעת קהל, אלא בזירה הפוליטית, ברמה של שינוי חוק. מה קל יותר לשנות? אינני יודעת. אבל באופן מובהק וברור, נשמע לראשונה קול. קול אחר מקול דומיננטי ולעגני שתמציתו "מה אכפת לי ממך? העיקר שאני מסודר". מזה הרבה מאוד זמן נשמע כאן קול של "נמאס לי להיות פראייר, וכיוון שאנחנו חיים באותה החברה, נמאס לי לממן אותך, תתרום את חלקך גם אתה".

יכול להיות ששני הקולות האלה – דרישה לשוויון בנטל בשירות הצבאי והלאומי, והדרישה לשוויון בנטל, הם תוצר של הקיץ שעבר "העם דורש צדק חברתי". נגמר הקיץ, חלף זמן, ולאט התברר שיש לנו כמה "עם". יש עם שדורש צדק חברתי ושוויון בנטל, שמשלם מיסים, שמתגייס לצבא או לשירות לאומי, ששומר חוק. ויש עם שממשיך וחי על חשבון העם הראשון, בדרך של נורמה מעוותת, או בדרך מעוגנת בחוק.
כך או כך, נדמה שמשהו התעורר אצל העם שומר החוק, האזרח הנאמן. הקולות נשמעים חזק- בבחירה ובתמיכה הסוחפת במפלגות שאנחנו מקווים שידאגו לתיקון העוולות, בבלבול של נתניהו בהתמודדות מול מפלגות חרדיות שמתעקשות להמשיך ולהנציח את חוסר השוויון, בנכונות של חלק המפלגות החרדיות  לדבר ולשבת ליד שולחן המשא ומתן, בעתירה שאיחדה נציגים של כל האוניברסיטאות והמכללות לבג"צ בדבר הארנונה, עליה צריך לתת תשובות תוך 4 חודשים אלי ישי. וגם הקמפיין מטעם המדינה לעניין העלמות המס, קמפיין שלא יכול היה לצאת גלוי כנגד התופעה, אם לא הייתה קרקע פוריה של סלידה ממי שאינו חולק בנטל.

למעשה, מדהים לחשוב שעד עכשיו קיבלנו בשוויון נפש את התופעות של אי השוויון בנטל ואת העלמות המס (ובטח יש עוד תופעות שלא נמצאות עכשיו בכותרות). כמו סוסים סגורי עיניים, משלמים מיסים, הולכים לצבא, מתלוננים פה ושם. ולא מנצלים את הכלים הדמוקרטיים שעומדים לרשותנו כדי לעמוד על הזכויות שלנו- מול חלקים אחרים בעם, ומול קובעי המדיניות והחוקים בכנסת ובממשלה. והנה- קול העם נשמע. ומעניין מה נגיד עכשיו, עם הידיעות החדשות על דרכה של הממשלה להתמודד עם הגרעון. נחשו מי הולך לשלם?

איך זה קשור לפרשת השבוע? פרשת משפטים. (שמות כא 1- כד 18)
משה בהר סיני, העם כולו מחכה למוצא פיו. פרשת משפטים מאפשרת לנו הצצה במשפטים ובחוקים שה' מכתיב למשה. היינו מצפים, כמובן, לחוקים הקשורים באלהים, בפולחן, בעבודת האל.
אבל לא... החוקים והמשפטים הראשונים שיצווה משה על העם, הם חוקים חברתיים, המתייחסים לכל העם, ללא הבדל מעמדות (כלכלי, דתי, שבטי). לא רק שהחוקים שווים לכולם, אלא שהחוקים מדברים על ערכי השוויון ומעגנים אותם:  דיני עבד ואמה הדואגים לתנאי הסוציאליים של העבד והאמה, מבטלים את העבדות כמהות ומגדירים כל אדם כבן חורין, ומנסחים את העבדות רק כמצב זמני וכדרך לתשלום חוב כספי. דיני רצח, המגדירים את ערך חיי אדם, באופן שוויוני ומלא בין בני האדם. דינים שלא עושים איפה ואיפה בין בני אדם שונים, ממעמדות שונים, כי בצלם אלהים נברא האדם, ואין חיי אדם אחד שווים יותר או פחות מחיי אדם אחר.  דיני נזיקין, דיני גניבה, דיני שמירה על קניין ודיני אבידה המשומרים על זכותו של אדם על הקניין שברשותו. מה ששלי אינו הפקר -  חפץ, שדה, חיה  (אוטו, בית, מחשב, מצלמה)- שלי ובבעלותי. ומותר לי להכריז ולשמור עליו כשלי,  גם אם עומד מולי אדם חזק יותר, אלים יותר, בריון. דינים המעגנים את היחסים לגר- מי שלכאורה מעמדו נחות כי הוא לא שייך לחברה שלנו- דווקא אותו החוק מציין באופן מיוחד, שהוא כן חלק מהחברה, וחובה עלינו להגן עליו. דיני שמיטה, לפיהם מחוייבים בעלי השדות לתת מנחה לה' ולתת אחוז מסוים של מס למען הנזקקים בחברה (שוב – הנזקקים בחוק המקראי- גר יתום ואלמנה- הם אלה שלא מסוגלים לפרנס את עצמם, השיקול הוא כלכלי וחברתי). ואת כל אלה עוטיפ חוקים המתייחסים למערכת המשפט. המערכת שאמורה להתמודד עם חריגה מהחוקים. גם למערכת המשפט יש חוקים, לפיהם אסור להעדיף עשיר על פני עני, עני על פני עשיר, אסור לקחת שוחד- כולם שווים מפני החוק. מדוע? כי כולנו בני אדם, ומשום שכולנו חברים באותה החברה. ויש סולידיות וערבות המתחייבת מתוך השותפות הזו.

מה שמדהים בכל הסיפור, שאלה לא חוקים שהעם דורש, וגם לא קבוצות מתוך העם. מדובר בחוקים שהאל מכתיב. זה מה שמעניין את אלהים. לא פולחן. אלא סולידריות חברתית, הגנה על סדרים חברתיים, ועל שמירת הזכויות של כל אחד מהפרטים בו, מעצם היותו אדם, חבר בחברה. עניים כעשירים, נשים כגברים, לא יהודיים כיהודיים.

האם זאת פריבילגיה של אלהים? האם רק מי שאינו מזוהה עם אחת הקבוצות, יכול באמת לראות את הדברים ממבט על ולדאוג ליישות שנקראת "חברה"? אולי. אז מה זה אומר, שלעולם הדמוקרטיה תהיה בלתי צודקת? לא בהכרח. חובתן של קבוצות מתוך העם, לדרוש את הצדק שלהן, בכלים העומדים לרשותן במסגרת החוק. תגידו, כל קבוצה והצדק שלה. לא קונה את זה. אין הצדקה להעלמת מס ולחיים על חשבון של אחרים. אני בוחרת כרגע להיצמד לערכים השוויוניים שמוצגים בפרשת משפטים. שוויון בנטל, שוויון מעמדות, דאגה שוויונית לזכויות הפרט בתוך המסגרת הנקראת חברה. אני לא מחפשת אחידות בעם, אבל תחושת אחדות גורל, שותפות גורל, אולי ברוח הפסוק בסוף הפרשה, כל העם, קול אחד: " וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה, וְאֵת, כָּל-הַמִּשְׁפָּטִים; וַיַּעַן כָּל-הָעָם קוֹל אֶחָד, וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה'  נַעֲשֶׂה" (שמות כד 3) 

 ועד שאין שוויון, אל תקרא לי עם. שבת שלום. 

יום שישי, 1 בפברואר 2013

פרשת יתרו. לאנשים שבחיי שאני אוהבת.


מפגשים קיצוניים עם אנשים שונים ממני, גורמים לי לחשוב.
על פי רוב, אני מסתובבת ליד אנשים שדומים לי. הזרם של נחל חיי ככה זרם, לתוך שלולית ביצת הנוחות שלי. אני נמצאת בדרך כלל ליד אנשים שדומים לי בערכים, באורחות החיים, באמונות, אפילו בכללי הנימוס והחברתיות. אלה קודים שמבלי לברר ומבלי לנסח אותם- הם מוסכמים, וככה חיים. מעין סט של חוקים, נורמות והרגלים שהם חיינו. יש לי את זה עם האחים שלי, יש לי את זה עם החבורה שאיתה גדלתי ואנחנו עדיין כולנו חברים באותה רמת דביקות של היסודי (אז מה את עושה יום? כאלה). זה לא מפתיע. המפתיע הוא שזה קורה עם חברים וחברות שהצטרפו לעגלת חיי העמוסה תוך כדי החיים. לא גדלנו באותם המקומות ולא על אותן החוויות, אבל עדיין אנחנו מחזיקים בעמדות דומות לחיים, כאלה שמאפשרות לנו להיות ביחד, לחוות, וליצור. חברים שלאט לאט התאספו מהעבודה במקומות השונים, מהלימודים, ממסעותיי בעולם עם מאגמה, מהמוזיקה והלהקה. אפילו- מפגשים לא ישירים עם אנשים, דרך שירים, יצירות אמנות, סרטים או ספרים שיצרו אנשים אחרים בזמנים ובמקומות אחרים, ומדברים אלי ומאפשרים לי להרחיב את עולמי, באיזון שבין מרחק וקרבה. וזה פלא בעיני, שאנשים שגדלו במקומות שונים, בתפאורות וברקעים שונים,  נושאים ערכים דומים שמאפשרים להם מיד להתמגנט. מבחינתי, מדובר בערכים של כבוד, אמון, סקרנות, רגישות, עשיה, הקשבה, סבלנות, אחריות וערבות הדדית, נתינה ודאגה. (כל אחד וסל הערכים שלו).

זה מתחיל להיות מעניין וקשה במפגשים עם אנשים שמאתגרים או מאיימים או מערערים על הקודים שעליהם התחנכתי ואותם בניתי לעצמי. אנשים פועלים בשם ערכים אחרים. אני לא שיפוטית ואומרת שהעולם שלי הוא ה"נכון". אני מדברת על שונות. זה תמיד תופס אותי לא מוכנה. הנהג מונית שתופר לי תיק במשטרה, אנשים שלא משלמים מיסים, אנשים שלא מצביעים בבחירות, אנשים שמצהירים שבית"ר לעד תישאר טהורה. אלה מקרים שה"שונות" היא "ניגוד". ולפעמים ה"שונות" היא לא ניגוד, אלא "אחר ממני". צמחונים, טבעונים, דתיים, בודהיסטים, מיסטיקנים, חיפאיים, חקלאים, נגריות, אנשי טיולים, מדריכי כושר, טבחים, אמנים, ארמנים, אנשי היי טק ועוד אין סוף דברים שהם לא "אני". קשה לפגוש שונים. זה מאיים, זה מערער. אבל בנשימה עמוקה, נדמה שמהשונות אני יכולה רק להרוויח- או במובן של חידוד וניסוח העולם שלי ולהוכיח לעצמי שוב כמה אני צודקת, או במובן של ההזדמנות לקבל מהם השראה, ללמוד, לשתף פעולה או להיות חברה שלהם. ולפעמים צריך לקבוע את קו הגבול- מי, על אף השונות ממני, הוא חלק מ"הקבוצה שלי" ומי מהצד השני של הגדר.

למה אני כותבת על זה היום, בהקשר של פרשת יתרו? במרכזה של פרשת יתרו עומד מעמד הר סיני, הענקת עשרת הדברות. ויש כאן מתח מדהים בין שני מושגים: "כלל" ו"פרט". מצד אחד "העם", "הקבוצה", "הכלל". יצאו כעבדים בודדים ממצרים, והנה עם מעמד הר סיני הם הופכים לעם, בעלי מכנה משותף. מגודרים בחוקים המחייבים את ה"כלל", בסיס החוקים ערכים ונורמות ותפישות עולם שמהווים תשתית ל"ביחד", להתנהלות היומיומית כחברה. גם לימי הנדודים במדבר וגם בהמשך, בחיים הארץ ובמובנים מסויימים גם היום..

ומהצד השני של ה"כלל"- יש את היחיד, את הפרט. כולם נוכחים במעמד הר סיני, גברים ונשים, זקנים וטף, החוק, הערך, הרעיון- מכוון ולכל אחד ואחת. עשרת הדברות מנוסחות בלשון יחיד, גוף שני, אתה. פניה אישית ומחייבת.

והמתח הזה, הוא מתח מפרה ובונה. הפרטים בונים את הכלל. והכלל מגדר ומגדיר את הפרטים שבו. ברגע הזה, של מעמד הר סיני, רגע של מנהיגות, באותה נשימה נוצרת המסגרת המהווה את הגדר ואת התשתית של הקבוצה והמחוייבות האישית של כל אחד אל עצמו ואל השלם. תשתית בסיסית ורחבה שעיקרה, לטעמי, הוא "חיה ותן לחיות". כבוד בסיסי לאדם, לזמן שלו, לקניין שלו, לרצונות שלו. וברגע שכולנו מסכימים על כך לגבי עצמנו ולגבי האחרים- יש לנו תשתית של כבוד עצמי והדדי, שמאפשר חיים תקינים שיחד בחברה, גם במקומות שנדרשים התעקשות והגנה מצד אחד, והתגמשות והתחשבות מצד שני.

לפעמים זה אקט של מנהיגות מכוון- כמו כאן, (או כמו בניהול חברה, בפיקוד בצבא, בחינוך כיתה, בהדרכה בתנועה, בהובלת משפחה ועוד) ולפעמים זה נוצר מתוך עצמו. אבל נדמה לי שזה תנאי הכרחי לקיום של חברה- ההסכמה של הפרטים על קודים מחייבים, ותחושת המחוייבות שלהם לקיים את הקודים, ובכך לגדר ולהגדיר קבוצה.  

הערה שלטעמי היא חשובה- כל זה לא סותר את חשיבות המקום של השונות בין היחידים בתוך הקבוצה, את ההנאה שבמגוון, את הכבוד ההדדי המתחייב בין כל חברי הקבוצה, ואת המחוייבות של הקבוצה לבדוק, לרענן, לעדכן ולחדש את הערכים ואת התפישות שלה מעת לעת.

על בסיס התשתית החברתית המוסכמת  יש לי חברים ואנשים שאני חולקת איתם את החיים. ועל בסיס התשתית הזאת יש אנשים שאני בוחרת שלא יהיו חלק מהחיים שלי. וכשבכל זאת יש לי איתם שותפות גורל, זה אתגר לא פשוט, אני מודה.

הקריאה בפרשה מחדדת לי את המחוייבות שלי, את ההתמודדות שלי עם אנשים שונים ממני (לפעמים במקום של דחיה ולפעמים במקום של למידה) ובעיקר את השמחה שבנוחות החיים עם אנשים שדומים לי, ויחד איתם אני יכולה להתחבר, לאהוב, לדבר, למצוא נחמה, ליצור, לעשות, לחדש ולהיות כל הזמן בתנועה. זה לא מובן מאליו ועל כך אני מודה.

שיר קלישאתי ודביק לשבת. מה אכפת לי? שיהיה קצת נעים בנשמה. שבת שלום והרבה אהבה.