מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום חמישי, 21 בנובמבר 2013

פרשת וישב. מי שמאמין - כן מפחד.


פרשת וישב- מי שמאמין- כן מפחד.

פרשת הזמר המפורסם מסעירה גם אותי. ובמקביל, כמו מתבוננת על עצמי ועלינו, תוהה מדוע. מדוע הפרשה כה מסעירה? האם רק בגלל היצר הרכילותי? האם הצורך לצקצק ולומר שזה נורא? נדמה לי שיש כאן מעבר. קודם כל – כי זה באמת נורא מה שקרה- מבלי לדעת איזה מהפרטים מדויקים ואיזה פחות. זה מגעיל. זה מצמרר. זה מבחיל. וביותר עמוק-  זו נגיעה בעצבים החשופים של המוסר, של הערכים, של האמון שלנו אחד בשני כבני אדם. של הקוד האתי שלנו כחברה – שיש דברים שלא עושים בה. זה מפר את הקוד הבסיסי של היותנו מוגנים ובטוחים זה בחברת זה.

מפתיע או לא מפתיע לגלות שיש מי שלא רק שלא מגנה את המעשים ואת האנשים המעורבים בה (בהנחה שאכן היו- לא רוצה להקדים ולחרוץ דין), אלא שאף מנצלים את הפרשה כדי לטעון טענות עקרוניות. טענות כנגד החוק. מקבץ פנינים: צריך לשנות את החוק, ולהוריד את גיל הקטינות- תראו איך הן נראות. צריך להעמיד לדין את ההורים שלא שמרו על הילדה. הוא צריך להתלונן על הילדה שרימתה אותו בקשר לגיל. טענות נוספות כנגד ה"תקשורת" שיוצרת נורמות- תראו את הפסטיגל, תראו את המחוברים/מחוברות/ מנותקים/ ריאליטי- ותבינו לאיזה מודלים הילדים והילדות גדלים. יש שמאשימים את ההורים שלא השגיחו על הבת שלהם. ויש שאומרים שאפשר להבין אותו, כי היא פיתתה אותו- היא זו שהתקרבה אליו.

אני מבקשת בניתוח פרשת וישב כדי להדגים ניתוח קצת אחר של פרשת הזמר המפורסם. אקדים את סיכום הדברים. לפי הניתוח שלי  את הפרשה- גם אם וכאשר מפתים אדם, יש לו אחריות לסרב. לא הילדה אשמה בכך שניסתה להתקרב, לא החוק אשם, לא ההורים שלה אשמים ולא התקשורת. האשם הוא האשם.  

פרשת וישב מתחילה את סדרת סיפורי יוסף (בראשית לז). הבן האהוב של יעקב, בן כתנת הפסים, הבן שעצבן את האחים עד כדי שנאה, עד כדי רצון להרוג אותו. האחים זורקים אותו לבור ושיירת סוחרים מביאה אותו למצרים. שם במצרים, הוא נמכר לפוטיפר ומאוד מצליח. מדוע? כי ה' איתו. כיון שהוא מצליח- פוטיפר מפקיד בידיו כל אשר לו. משרת אמון מדהימה. השר המצרי, פוטיפר- נותן בידי העבד הזר שנמכר לו את ניהול הבית. ויוסף, כך מספר הכתוב היה "יפה תאר ויפה מראה". כך גם מתוארת אמו, רחל. למה זה כל כך חשוב לדבר על זה עכשיו? הרי את הדמיון לאמו אולי היה ראוי לציין כשנולד, או באהבת יעקב אותו. אבל יופיו מצוין כאן- כי ליופיו הייתה השפעה מכרעת על העלילה. הוא היה יפה, נורא יפה, כל כך יפה עד שאשת פוטיפר לא יכלה להתאפק, נשאה עיניה אל יוסף ואמרה לו "שכבה עימי"

הו! מה יעשה יוסף עכשיו? הבחור הצעיר, היפה, החתיך שאולי גדוש ביצרים מיניים? העבד הזר שנמכר במצרים ועלה לגדולה? הילד הקטן שנזרק לבור ואולי לראשונה, מזה הרבה מאוד זמן, מרגיש אהוב ומחוזר? האיש שניתנה לו משרת אמון מבעל הבית- האם יפר את האמון שניתן לו? העברי שחי לבדו, מנותק ותלוש בארץ מצרים? הנער חולם החלומות על גדולה, שמעולם לא ננזף על ידי אבא? כיצד הוא יגיב?

יוסף מסרב, ובדבריו שני נימוקים.

הסירוב:

וַיְמָאֵן-

נימוק א:

וַיֹּאמֶר אֶל-אֵשֶׁת אֲדֹנָיו, הֵן אֲדֹנִי לֹא-יָדַע אִתִּי מַה-בַּבָּיִת; וְכֹל אֲשֶׁר-יֶשׁ-לוֹ, נָתַן בְּיָדִי.  ט אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה, מִמֶּנִּי, וְלֹא-חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה, כִּי אִם-אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ-אִשְׁתּוֹ

נימוק ב:

וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה, הַזֹּאת, וְחָטָאתִי, לֵאלֹהִים. 

אז ככה. קודם כל הוא מסרב. גבר שמסרב לאישה שאומרת לו תשכב איתי. זה כח גדול לעמוד מול אישה ולסרב לה. קל להגיד היא פיתתה אותי. אבל הוא מסרב. בזכות אלו כוחות פנימיים? יוסף מציג שני נימוקים- ואני מאמינה לו.

האחד – שתהיה זו מעילה באמון שבעל הבית נותן בו. יש לי הכל, הוא אומר. ניתנה לי הרשות לגעת בהכל, רק לא בך. אז לא אפשר את האמון שניתן בי. זה שיקול מוסרי שמבין שככה לא מתנהגים.

השני- זה חטא. כלפי אלהים. לא עושים דבר כזה כי זה אסור לפי החוקים שבהם אני מאמין. יוסף מכיר בה', ורואה באל כקוד, כחוק. הוא לא שואל את עצמו שאלה מוסרית אלא אמונית וחוקית. ובמקרה הזה- האמונה והחוק- תוכנם הוא המוסר.

תראו את יוסף- עומד איתן, מאופק, מוסרי, שומר חוק, מאמין- גבר אמיתי.

צחוק הגורל 1: הוא מדרש חז"ל על סיפור יוסף. לפי המדרש, יוסף סירב בזכות דמות אביו שבאה מולו:

"באותה שעה באתה [באה] דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון,

אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם...?"

בבלי סוטה, ל"ו ע"ב (וגם ברש"י לפס' י"א):

יש כאן שני דברים (אולי יותר): א.  אל תעשה משהו שתתבייש בו אחר כך. אתה אדם ראוי שאמור להיות בשכנות של שמות אנשים ראויים. זה מחייב. ב. אבא שלו, גם ב"חזיון" מחנך אותו. יש לו עמוד שדרה של חינוך שהוא מזמן לעצמו ברגע הזה.

צחוק הגורל 2:  יוסף סרב, אשת פוטיפר העלילה עליו והוא נזרק לכלא. בעבור מעשה שלא עשה. ואולי אם היה עושה- היה נשאר בבית פוטיפר. חוטא ומשוחרר. כלומר- המוסר והסירוב שלו לפיתוי הביאו  אותו לכלא.

 סוף דבר

הפרשה מדגימה יפה כיצד יכול אדם על אף הצלחתו המסחררת, על אף שאלהים נגע בו, על אף התחושה שהוא יכול הכל ומותר לו הכל, על אף היותו כה יפה ומוכשר – כיצד יכול אדם לעמוד מול אישה שמציעה לו משהו אסור – ולסרב לה. הפרשה מדגימה יפה את עמוד השדרה המוסרי הערכי שנדרש מאדם במצבים כאלה. הילדה- היא ילדה. בעל הבית זה אנחנו. שנותנים אמון במבוגרים, ובדמויות מפורסמות שיש להן כח השפעה, מה לעשות. והגבר- הוא האיש שנדרש להאמין במשהו, לעמוד מנגד ולסרב. והאבא הוא האבא, שמקום לסרסר לבנו, ראוי היה שיחנך אותו לערכים של כבוד, מוסר, בושה, הגינות.

אבוי לנו שזו הפרשה שלנו. האם זו אכן תהיה פרשת וישב?
מפתה לחתום בשיר ציני. ילדונת? צאי אל החלון?
לא רוצה ציניות. רוצה תמימות. רוצה להתגעגע ולהתכווץ. רוצה להזכר בילדות נשכחת ושוב  לקוות ולהאחז בתמימות בתום.
שבת שלום. לכולנו.

יום שישי, 1 בנובמבר 2013

רבקה אמנו. מי את, למען השם?


פרשת תולדות היא, איך לומר- פרשה מטרידה.

מדוע? כי יש בה התנהלות מפחידה של יעקב אבינו ובעיקר של רבקה אמו, אמנו. התנהגות מאפיונרית ממש. ונדמה שחז"ל משתפים איתם פעולה אל מול עיניו העוורות של יצחק.

אני רוצה להתעכב על רבקה היום. רבקה אמנו.

מה הסיפור? אחרי עקרות מתמשכת, רבקה סוף סוף בהריון.

שרה גם היא לא נכנסה להריון- אבל שרה עשתה מעשה והכניסה את הגר לתמונה. הפתרון לא היה מוצלח כל כך, אבל שרה הייתה אקטיבית. גם חנה המבקשת ילד היא אקטיבית, וגם אמא של שמשון- היא זו שמקבלת בשורה על הולדת הבן. אבל רבקה לא עושה כלום... מי שטורח ועושה כדי שהיא תהרה, זה יצחק "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ. (פרק כה פסוק 21)

כשהיא בהריון, משהו מציק לה, משהו מוזר לה, והיא פונה באסרטיביות, שלא לומר אגרסביות לאלהים :" וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה"

ה' מספר לה שבבטנה תאומים (התאומים הראשונים באנושות- זה האמת מוזר). וזה עוד כלום- משניהם יצאו עמים גדולים והצעיר, כך מתברר, ישלוט בבכור.

רבקה לא מספרת ליצחק את הדברים האלה, לפחות לא כתוב שהיא מספרת לו, וכאשר הנערים בוגרים- כתוב כך":"וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו כִּי-צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב" (בראשית כה 28).

הבנתם? היא לא טרחה בשביל ההריון, היו לה טענות כשהיא הייתה בהריון, היא התנבאה שאחד הבנים יהיה מוצלח יותר ועכשיו אותו היא אוהבת. למה? כי היא יודעת שכדאי לה.

בהמשך הפרשה, לאחר שיעקב יוזם את קניית הבכורה מעשיו בעבור נזיד עדשים, רבקה סוגרת איתו את הפינה של הברכה. היא שומעת שיצחק רוצה לתת לעשיו את הברכה, ומיד מארגנת את הקומבינה של עם יעקב- אתה לך תביא לי עיזים, אני אכין אותם לאבא , כמו שהוא אוהב, ואתה תקבל את הברכה. כאשר יעקב חושש שהוא יקולל – עונה רבקה- קללתך עלי. רק אולי באמת כדאי שתלבש איזה עור גדי עיזים עלייך שהאבא העיוור שלך ישתכנע. ובמו ידיה היא דוחפת את בנה האחד למעשה שקר ורמאות, ומבנה השני היא גוזלת את הברכה.

כן, זו אותה אחת שראתה את עבד אברהם בפרשה הקודמת, קלטה שיש לו גמלים ומזומנים והבינה שצריך להשקות אותו ואת הגמלים שלו, כדי לסגור עסקת נישואין עם יצחקל'ה. זו אותה רבקה שגם אבא שלה וגם אחיה לא מעיזים לתת אותה בלי שנקרא לנערה ונשאל את פיה. זאת אותה רבקה שכאשר מתגלה התרמית ועשיו רוצה להרוג את עשיו- היא מבריחה את יעקב למשפחה שלה בחרן, בתירוץ של בחירת כלה ראויה.

עכשיו השאלה- מה אנחנו חושבים על רבקה.

אפשר בעיניים אמוניות, להלל ולשבח את רבקה, על שפועלת למען קידום הנבואה. באותן עיניים ממש אפשר גם לגנות אותה, על כך שהיא פועלת למען קידום הנבואה כמו בכך מפגינה חוסר אמונה. חז"ל מחבבים אותה, משבחים את יעקב ומגנים את עשיו. אומרים עליה שראויה הייתה להיות גם אם שניים עשר השבטים. האמת? נדמה לי שבכל פעם שחז"ל מגזימים בשבחים, הם יודעים שהם מכסים קופת שרצים.

בעיניים פמינסטיות – אפשר להלל ולשבח את רבקה, שפועלת כדמות מטריארכלית במרחב פטריארכלי. לוקחת את העניינים לידיים ופועלת כפי שהיא רוצה ומבינה. על זה אפשר לענות שהיא פועלת כמו פילה בחנות חרסינה. מדוע? כי אם קוראים היטב את פסוקי הברכות, מגלים שיצחק אולי היה עיוור אבל לא היה טמבל, והוא ממילא לא התכוון לברך את עשיו בברכת הבכורה. הרבה רעש היא עשתה, במקום ובמרחב שהיא לא באמת מבינה בו. אני לא אנטי פמיניסטית, אבל לא כל מעשה אסרטיבי שאישה עושה הוא בהכרח טוב. חנה שקמה ומתפללת לאלהים לילד- מוערכת בעיני הרבה יותר.

בעיניים חינוכיות, מוסריות, ערכיות – מה אני אגיד....? יכולה להיות אמנו עד מחר. היא רימתה, היא הדיחה את הבן שלה לשקר, היא פעלה נגד בעלה והבן שלה, מעלה באמון. היא סבכה את יעקב, גרמה לו לברוח, ונטעה בו סיפור חיים של רמיה ושקר, כפי שהוא יאכל אותה בהמשך.

אני מודה שאני לא כל כך אוהבת את רבקה. לא רוצה אותה לא בתור אמא, לא בתור אחות, לא בתור חברה. היא, ונשים שכמותה, מעצבנות אותי, ובעיקר מפחידות אותי. באלימות, בבריונות, בלחשוב שהן יכולות לסדר את הכל ו"קללך עלי". מעדיפה את אמא שלי, שחזרה היום אחרי שבועיים בארה"ב. שאוהבת את כולנו שווה בשווה- גם את יושבי האהלים וגם את מי שציד בפיו, בחיים לא תרמה את אבא שלי. שגם היא (אמא) וגם הוא ) אבא חינכו אותנו להיות ישרים כמו פלס, ויצאנו שלושה שאוהבים אחד את השני אהבה גדולה כל כך. לא נגנוב אחד מהשני ברכות, לא נקנה בכורה. לא נשקר, לא נרמה, לא נאיים ולא נברח. זה מי שאנחנו. ועומדים במבחן המציאות והזמן.

אני מחפשת שיר לסיום. קוראת את המילים לשיר "אילו יכולתי" שכתב אהוד מנור. אולי זה השיר ששר יעקב לרבקה. בדמו, בעמקי נשמתו, דעתה של אמו היא הנחושה, הנטועה בו- האופי התועלתני, הרמאי, בין שנאה ואהבה בין כח לחולשה...

נ.ב. אולי אני רגישה לעניין האמהות עכשיו. בפרשה הבאה על רחל ולאה... כבר מתכוננת...

שבת שלום.