מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום שישי, 28 בדצמבר 2012

"כאב הוא בלתי נמנע, סבל הוא בחירה" (הארוקי מורקמי, על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה). המציאות בעיני המתבונן, המסע רגלי ההולך. פרשת ויחי


המציאות בעיני המתבונן, המסע רגלי ההולך. פרשת ויחי (בראשית מז 28- נ 26)
לא אחדש אם אומר שאין דבר כזה מציאות אובייקטיבית. רק אנסה להזכיר ולהדגים. המציאות היא בעיני המתבונן. מה שאדם אחד יפרש כאסון, יפרש אדם אחר כהזדמנות. מה שאדם אחר יפרש כעלבון, יפרש אדם אחר כמראה ללמידה. את המשקל ה"אמיתי" של הנתונים בתוך תמונת המציאות- אנחנו קובעים. ויש בזה הרבה כח. אנחנו אמנם לא שולטים במציאות, אבל אנחנו שולטים  באופן בו אנחנו מתבוננים ומפרשים את המציאות. והרבה פעמים הפרשנות, יכולה גם לכוון ולסלול את דרכי המעשה. ואם לא אז לפחות לשנות את לחץ הדם ואת הסיכויים לשבץ או לאולקוס, ומהצד השני יכולה לפתוח את האפשרות להיות מאושר. (להרחבה עיינו במאמרה האחרון והמצוין של חברתי היקרה ענת הראל).

הנה לדוגמה. משהו שמצאתי רק בקריאה של השנה. אנחנו בפרשת ויחי. הפרשה האחרונה בספר בראשית. בפרשה זו יעקב נפרד מבניו ומהעולם. הסצינה מתרחשת במצרים, כאשר יוסף הוא בכיר במצרים ולאחר  שכל אחיו ואביו ומשפחותיהם יורדים למצרים וחיים בחסות יוסף. יעקב, על ערש דווי, מבקש להיקבר בארץ כנען, בקברי אבותיו, במערת המכפלה (ליד לאה ולא ליד רחל שנקברה בדרך אפרתה). יעקב מברך את כל בניו ומנבא את עתידם, ובנוסף מברך את נכדיו, בניו של יוסף, אפרים ומנשה. וכך למעשה נותן להם "הכשר" להיות בשורת בניו, וכך הם עצמם הופכים להיות ראשי מטות (שבטים). ואז יעקב מת. ויוסף, שמתוקף תפקידו כבכיר במצרים, נתפס גם כעת כבכיר האחים, הוא שמקבל אישור ממלך מצרים לצאת למסע הקבורה.

יוסף יוצא לארץ כנען בראש משלחת משפחתית וממלכתית-  בליווי עבדי פרעה, זקני מצרים, רכב, פרשים, וכמובן- אחיו. וכולם נושאים את גופת יעקב לקבורה במערת המכפלה. המסע אינו במטרה לעזוב את מצרים, אלא במטרה לקבור ולחזור.  כתוב באופן מפורש כי הם השאירו את הילדים ואת הצאן ואת הבקר במצרים. יעני במילים פשוטות- קופצים שניה לכנען וכבר חוזרים. הם עורכים טקס הספד בעבר הירדן המזרחי, כנראה חוצים את הירדן (לא מסופר על כך), מגיעים למערת המכפלה, קוברים את אבא יעקב במערת המכפלה וחוזרים למצרים. מי שרוצה לקרוא את הפסוקים מוזמן. ובפסקה שאחר כך נגיע לסימן השאלה הגדול.

" ו וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה  עֲלֵה וּקְבֹר אֶת-אָבִיךָ כַּאֲשֶׁר הִשְׁבִּיעֶךָ.  ז וַיַּעַל יוֹסֵף לִקְבֹּר אֶת-אָבִיו וַיַּעֲלוּ אִתּוֹ כָּל-עַבְדֵי פַרְעֹה זִקְנֵי בֵיתוֹ וְכֹל זִקְנֵי אֶרֶץ-מִצְרָיִם.  חוְכֹל בֵּית יוֹסֵף וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו  רַק טַפָּם וְצֹאנָם וּבְקָרָם עָזְבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן.  ט וַיַּעַל עִמּוֹ גַּם-רֶכֶב גַּם-פָּרָשִׁים וַיְהִי הַמַּחֲנֶה כָּבֵד מְאֹד.  י וַיָּבֹאוּ עַד-גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ-שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים.  יא וַיַּרְא יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַכְּנַעֲנִי אֶת-הָאֵבֶל בְּגֹרֶן הָאָטָד וַיֹּאמְרוּ אֵבֶל-כָּבֵד זֶה לְמִצְרָיִם עַל-כֵּן קָרָא שְׁמָהּ אָבֵל מִצְרַיִם אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן.  יב וַיַּעֲשׂוּ בָנָיו לוֹ כֵּן כַּאֲשֶׁר צִוָּם.  יג וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ בָנָיו אַרְצָה כְּנַעַן וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּמְעָרַת שְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה  אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת-הַשָּׂדֶה לַאֲחֻזַּת-קֶבֶר מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי עַל-פְּנֵי מַמְרֵא.  יד וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו וְכָל-הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת-אָבִיו אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת-אָבִיו" (בראשית פרק נ פסוקים 14-6).

סימן השאלה הגדול: סליחה?!!  קופצים שניה ממצרים לכנען וחוזרים?!! כמה פרקים אחר כך, לתוך עובי ספר שמות, יסופר על מסע של 40 שנה במדבר!!! ים סוף נפתח, עמוד ענן, עמוד האש, מן, מים יוצאים מהסלע, ניסים ונפלאות! ארבעים שנה של סבל, של נדודים, של תלונות, של התמודדות של משה ושל העם עם המסע הזה שאין לו סוף. וכאן, הופ, קופצים שניה לכנען?! וחציית הירדן? בספר יהושע, מוקדש פרק שלם להתארגנות לחציית הירדן.  פירוטכניקה של ארון הברית, כהנים מחזיקים מפה ומשם, העם חוצה, הירדן עומד כמו חומה, דרמה והפקה שלמה. וכאן, בסיפור יוסף, מעבר הירדן אפילו לא מתואר. בטח לא פשוט עם הגופה של יעקב והכל, אבל זה כנראה לא שווה את טרחת הסיפור, יש דברים שפשוט עושים אותם ולא עושים מהם סיפור.

אז נכון, שזה דור המדבר, ואנחנו יודעים שעם ישראל עשה סיבובים לא הכרחיים במדבר מבחינת הדרך, רק כדי שימות דור המדבר, ושבאמת אין שום הצדקה למסע של 40 שנה, אבל אפשר להתעכב רגע על הסיפור בפרשת השבוע שלנו, הכמעט אגבי, על הקפיצה שניה לכנען, כדי להשוות ולראות את איך אותו המסע, את אותה הדרך אפשר לחוות – מצד הצועדים,  ולתאר – מצד המספר המקראי, באופן שונה. את אותה הדרך.

הדוגמה שהבאנו עכשיו, התייחסה לשני אופנים שונים בהם שתי משלחות שונות חוו באופן אחר את אותו המסע  ולשני אופנים שונים (אפילו שלושה) בהם מספרים בוחרים לתאר אירועים. יעני- מה אתם עושים סיפור?
דוגמה נוספת לעניין הפרשנות השונה למציאות, אפשר  למצוא בהמשך הפרשה, לאחר מות אבא יעקב. הדוגמה הזו חשובה כי היא מציידת אותנו בעוד כלים. פרשנות שונה של צדדים שונים בסיטואציה, לאותה הסיטואציה. האחים נכנסים ללחץ ומפחדים מיוסף. הם מפחדים שעכשיו, אחרי שאבא יעקב מת, אין עליהם הגנה ושיוסף ינקום בהם על כל העוול שעשו לו ועל הסבל שגרמו לו כל חייו. מרוב לחץ ופחד, הם מעבירים מסר מיעקב ליוסף (שלא ברור אם אכן נמסר) שיעקב ביקש ממנו לסלוח להם, והם נופלים לפני יוסף, ומוכנים להיות עבדים שלו. התרפסות מוחלטת. בעיניהם, הם אחראים להתגלגלות של יוסף לבור, ומשם למצרים, להפללה שלא בצדק על ידי אשת פוטיפר, משם לכלא, ומשם לתפקיד הבכיר. הם, לדידם, אחראיים לשנות הסבל, הצער, האבל, הבדידות, ההשפלה, חוסר הוודאות, הזרות של יוסף. 

ויוסף רואה את הדברים אחרת: " וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ:  כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים, אָנִיוְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב" (פרק נ פס' 20-19)  יוסף רואה את הדברים אחרת בשני מישורים. מישור אחד, שהם, האחים, לא אחראיים למציאות, וגם הוא, יוסף, לא אחראי למציאות. אלהים תכנן וטווה את המציאות, ואף אחד מאיתנו לא באמת אחראי למציאות. זו תובנה חשובה בעיני, לא מהמקום שמסיר את האחריות מהאדם על המציאות בה הוא חי, אלא תובנה שיש בה צניעות, והכרה בכך שיש דברים גדולים מאיתנו. תובנה ששוב ממקדת אותנו, גם אם רק בהיבט המתודולוגי ולא בהכרח הפילוסופי, בשאלת הפרשנות, ולא בשאלת המציאות. וכאן המישור השני- מישור הפרשנות. אילו אירועים זוכרים, ואיזה פרשנות נותנים להם. מה שאתם חושבים לרעה, אומר יוסף, אלהים חושב לטובה. כיצד? לפי דברי יוסף, כל המהלך של עינוי יוסף הייתה לו מטרה- להחיות עם רב (יוסף היה בעמדת כח כלכלי ופוליטי שאפשר לו לספק מזון לאחיו במשך שנות הרעב). מה, יוסף שכח? האם לא פחד בבור? האם לא היה מבוהל ובודד כשנישא בשיירת המדיינים/ישמעאלים למצרים? האם לא היה חסר אונים מול אשת פוטיפר הפתיינית? אם לא נבעת ושנא ונרעד בכלא המצרי?  ולא רק זאת, אלא שגם האחים וגם יוסף לא מזכירים את שנות הצעירות של יוסף, השנים בהן חלם חלומות והתנהג בשחצנות ביחס לאחיו, השנים בהם אבא יעקב העדיף אותו ובמובנים רבים, מי שיקרא את הפסוקים הראשונים של פרק לז, יוכל לשרטט נרטיב של אשמה של יוסף.

וכעת, יוסף אומר לאחיו- כל זה לא משנה. אני בוחר לזכור את הטוב. בוחר שלא לתת משקל לשנות הסבל, אני בוחר שלא להאשים אתכם. אני בוחר לראות את הטוב במצב. ובכל מצב יש טוב ויש רע. אין רע מוחלט ואין טוב מוחלט.  וזו תובנה חשובה, לדעתי גם היא. אין טוב מוחלט ואין רע מוחלט. אי אפשר לצבוע את ה"רע" בצבעים של טוב ולרמות את עצמנו, אבל אפשר להחליט איזה משקל נותנים לדברים. ואפשר לזוז רגע הצידה, לחשוב אחרת, לנתח אחרת את אותה המציאות, ולאפשר גם לטוב ולאור לקחת חלק בפרשנות המציאות. המציאות לא "רעה" או "טובה". הפרשנות שלה אליה היא המשמעותית.

דוגמה אחרונה להיום, שמאירה זווית אחרת של כוחה של סובייקטיביות, היא התיאור של יעקב את שנות חייו. אמנם התיאור לקוח מהפרשה של השבוע שעבר, אבל מקווה שהקוראים יבינו את חשיבות העניין. רגע לפני מותו, שואל פרעה את יעקב (שהוא אבא של המשנה למלך, הקרבה למלך ברורה): "... כַּמָּה, יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ" (בראשית מז פס' 8). שאלה טכנית- במילים פשוטות, בן כמה אתה? על השאלה הטכנית, יעקב עונה תשובה מוזרה: " וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-פַּרְעֹה, יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי, שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה:  מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת-יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי, בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם". למה תשובה מוזרה? ראשית את חייו הוא מכנה "שנות מגורי" כלומר השנים בהן הייתי גר (זר). שנית, הוא מכנה את שנותיו "מעט ורעים". פרעה לא שאל אותו- תגיד, לסיכום החיים, איך היה? יעקב מוסיף מיוזמתו לשאלת ה"כמה" את תשובת ה"איך". כי ה"איך" משפיע על הכמה. עשרה ימים של שגרה בארץ, לא דומים לעשרה ימים של נסיעה משגעת בחו"ל. שלוש שנים בצבא, הן לא כמו שלוש השנים של המעבר משכיבה על הגב, לזחילה, לעמידה. עשר דקות בתור בקופת חולים, הן לא כמו עשר דקות בתור לקופות בקולנוע, בציפיה לאדם שאתה אוהב. יעקב, נראה שמיד מתנצל, ואומר שהוא אפילו לא הגיע לשנות חיי אבותיו. למה מתנצל? הרמב"ן מפרש ששאלתו של פרעה נבעה מכך שיעקב , איך נגיד, נראה לא משהו. וחשב בפליאה שהוא זקן מאוד והאריך חיים. ויעקב התנצל על זה שהוא נראה כל כך זקן ותשוש. וכך מפרש הרמב"ן  "ונראה לי כי יעקב אבינו זרקה בו שיבה והיה נראה זקן מאד, ופרעה תמה על זקנותו כי אין רוב אנשי זמנו מאריכים ימים כל כך, שכבר קצרו שנותם, ולכן שאל לו כמה ימי שני חייך, כי לא ראיתי כמותך זקן בכל מלכותי, אז ענה יעקב כי ימיו שלשים ומאת שנה, ואל יתמה בהם כי מעט הם כנגד שנות אבותיו שחיו יותר, אבל מפני היותם רעים בעמל ואנחה זרקה בו שיבה ונראה זקן מאד".

נראה, מתשובתו של יעקב, שכל חייו הרגיש זר, הרגיש לא שייך, הרגיש נווד, ובעיקר- סבל. שנים של סבל, אבל – על רחל, על יוסף שטרוף טרוף. שנים של געגועים וקושי. במילותיו של הרמב"ן- עמל ואנחה. או במילותיו של יעקב עצמו: קשים ורעים.

במילותיו של  אלבר קאמי: "בעולם שניטלו ממנו פתאום האשליות והמאורות, אדם מרגיש עצמו זר. גלות זו אין לה תקנה, מפני שהיא חסרה את זיכרונות המולדת האהובה, או את תקוות הארץ המובטחת".(המיתוס של סיזיפוס"/ אלבר קאמי). הגלות של אדם היא גלות פנימית, הזרות של אדם היא זרות פנימית בעצמו מעצמו, בהיעדר אור ותקווה. והכל בראש. (קאמי הוא דמול מרכזית בפילוסופיה האקזיאנליסטית, ומדבר על "שעת התודעה"- על כח הפרשנות של אדם את המציאות). 

למה כל הסיפור הזה מעניין? כי זה אותו יעקב שלפני שנים, כשעוד היה עלם צעיר ומאוהב ברחל, נכתב עליו, ומתוארות עיניו: "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ." בראשית כט פס' 20). אותו יעקב, מסוגל לתאר את שנות חייו באופנים שונים. לתת פרשנות שונה, במצבים שונים, לשאלה הטכנית "כמה זמן". מה התובנה, אני שואלת את עצמי? שאולי קל יותר לחוות את שנות הציפיה לאהבה באהבה כשנים שקל לשאת, מאשר שנים של אבל, געגוע וצער? אהבה קלה יותר מוות? ואולי המציאות כן מכתיבה את האופן בו רואים ומפרשים את המציאות? גם לא. "...עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה..." (שיר השירים ח 6).

יש הרבה אנשים סביבי, סביב כולנו, שחוו אובדן ומוות. של הורים, של חברים, של ילדים, של בני זוג, של אחים. ולכל משפחה, לכל אדם יש את הדרך שלו לחוות את האובדן. ואין נכון או לא נכון, אין טוב או רע. כמו שאנחנו נותנים משקלים שונים לאנשים בחיינו בחייהם, כך גם במותם. ובתוך כך- יש דרכים שונות לפרש את מציאות המוות. אולי אם אני בעצמי לא מת אחרי שאדם יקר ואהוב נפטר- זה לא מוריד מערכו ומזכרו, אולי להיפך. מכירה אנשים שהתחילו לחיות, מכירה אנשים שקברו את עצמם יחד את המתים. מכירה אנשים שעדיין מחפשים. (איך אמרה לי חברה טובה אתמול, שאביה נפטר לפני שנה וחצי, "תגדירי אסון")

ויש סביבי הרבה אנשים אוהבים אהובים, שמצפים, שמחכים למחר, שאוהבים ונוגעים ברגעים אלו ממש, או שמנגבים דמעות על שעבר ונגמר. ואין מציאות מוחלטת. יש פרשנות ודרך להתנהל בתוך הנתונים. ההחלטה איזה משקל, משמעות ופרשנות נותנים למרכיבי המציאות.  אהבה נוכחת בהכרח לא טובה, הפרידה אינה בהכרח אסון. הציפיה אינה בהכרח סבל.  וההמתנה לא מלמדת על פחות אהבה, אולי רק יותר. "... וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ"

ובין האהבה למוות, יש את שגרת חיינו, המשעממת או הנפלאה- תחליטו אתם.
בסוף קריאת ספר נהוג לומר "חזק חזק ונתחזק". נדמה לי שהפעם זה נכון גם לתוכן הדברים.
שבת שלום. 
למה סיימון וגרפונקל לסיום? בילדותי, בחדרי  כשרק אני שומעת אותם, וגם היום, לימדו אותי לחשוב אחרת. להתבונן ולפרש את המציאות ממרחק של מילימטר, לפעמים זה כל מה שצריך, כדי לשמור על שפיות שלא לומר לחיות. 

2 comments:

  1. נויה יקרה,
    אכן, יצא לך אחלה. אהבתי מאוד את הדרך היפה שבה הראית כיצד אנו, באמצעות נקודת המבט שלנו, יכולים להשפיע על המציאות שבה אנו חיים.
    פרופ' מרטין סליגמן כותב על חינוך לאופטימיות והוא מגדיר אמת = אירוע מחשבה תוצאה
    לא ניתן לשנות את מה שקורה לנו בחיים אך ניתן לשנות את הדרך שבה אנו מתבוננים במה שקורה ובכך לשנות את התוצאה.
    תודה על שיעור מאלף!

    השבמחק
  2. נויה שלום,

    תודה על הפרשנות היפה, זורמת ומחברת.

    תמיד הפליא אותי המשפט "...עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה...".
    הרי אהבה אמורה להיות מקור האושר - למה להשוות אותה למוות?
    גם לאהבה סוגים שונים, אבל "עזה כמוות" היא אהבה שלא ניתן לממשה.
    דווקא בגלל חוסר היכולת להתחבר, אהבה כזו עזה, בוערת ולא נרגעת.

    שבת שלום.

    השבמחק