מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום שישי, 17 באוגוסט 2012

לא פשוט להיות עם חופשי- פרשת ראה


פרשת ראה (דברים י"א פסוק כו ומסתיימת בפרק ט"ז פסוק יז) 
לקראת הכניסה לארץ כנען... ישראל כבר לא עם של עבדים, כבר לא עם של נוודים- אלא עם ריבון על ארצו. עם שולט, ריבוני- וזה מחייב.
יש דברים שמותר כעבד, יש דברים שמותר כנווד- אבל הסטטוס החדש- של ריבון , של נורמטיבי- מצריך הערכות מחודשת בתפישה של העם את עצמו, בערכים, בהתנהגויות.
בהקצנה- ואולי לא בהקצנה- ערכים שהיו מותרים בשואה- במחנות, ביערות- בבריחה כבר לא היו רלבנטיים במדינת  ישראל . חלקנו זוכרים ועדיין- התנהגויות של ניצולי שואה שמחביאים אוכל- כהרגלים מתקופות נוראיות, קשות- הרגלים עריכם ותפישות ופחדים שדבקו בהם. גם היום. גם בחיי החופש. איך להיות עם חופשי ?
החירות, הריבונות- מותר הכל! זה שלי! אני ואפסי עוד! חופש מוחלט!!
אבל.. לא... נדמה לי שהטקסט הזה מנסה לתת לאנשים החופשיים החדשים- הנחיות. לתת  לעבדים שהיו מושפלים ומוכים במשך מאות שנים, לנוודים שהיו מובלים רעבים וחסרי תקווה ותלויים כמו תינוק יונק- במשה, במן – לתת להם הוראות לחיי חירות. ובאופן פרדוסקלי כמעט, בחיי החירות המוצעים להם- יש הרבה איפוק, הרבה מגבלות. אין ספונטניות, אין תאווה. אלא שליטה ומיקוד. המעבר הוא קשה- וצריך לדייק. אולי- האחריות הנדרשת מריבון. האיפוק הפנימי הנדרש ממי שחי חיי חירות.

הנה לדוגמה בפרשת השבוע- 
בעבר- היה מותר להקריב קורבן באופן ספונטני- במקום בו אדם חש התגלות או רצון להביע תודה לאל. מימי האבות וגם בהליכה במדבר. מעכשיו- איפוק, סדר- אסור להקריב קורבן איפה שרוצים, אלא במקום אחד, מוסדר. ובזמנים מוסדרים, קבועים.
פעם היה מותר רק אוכל אחד- המן. מעכשיו- מותר הכל. אז בתוך הכל הזה- צריך להגביל- לא לאכול את הדם, לאכול רק חיות כשרות.  למה? ליבוביץ יגיד- ככה. אחרים ינסו למצוא מהות ומשמעות. בכל אופן- לא הכל מותר, גם כשיש שפע.
ובשפע- כאשר אדם נהנה מהיבול- עליו לתת מעשר. לתת חלק ממה שיש לו- כי לא הכל שלך, והשפע הוא זמני- כי לא יחדל אביון מהארץ. הרלב"ג מפרש: " להודיע שגלגל הוא שחוזר בעולם, ואם הוא (העשיר) נותן עתה (עכשיו) לעני,     לזמן אחר (לעת אחרת) יעשיר (יתעשר) העני ויתן לו או לאחד מזרעו." 
 וכך גם שנת שמיטה- לא להיות חמדן על כל התוצרת כל הזמן. פעם בשבע שנים- איפוק.
וכך גם הכשרות בחג הפסח- יש תקופה שהחמץ אסור. ויש תקופה שהחמץ מותר- לא תמיד מותר הכל. מה ההגיון? הרבה פירושים. אני אוהבת את פירוש עצם השרירותיות שבתרגיל.
והחובה לתת- לאביון, לאלמנה, ללוי, ליתום- לראות שאתה לא לבד, ולא יחיד- יש חברה סביבך.
והמעניין מכל לטעמי- חוקי העבד. שמדייקים את המעמד החדש של האדם החופשי.
חובה על האדם להיות חופשי, להיות ריבון. העבדות היא מצב זמני, כלכלי- דרך לתשלום חוב. לא מצב מהותי, לא מעמד קבוע. לא מהות. האדם חופשי ביסודו.
והחופש מבהיל ומפחיד. נכון. ואם  היית רוצה ללכת אחורה להיות עבד- אי אפשר. תתמודד עם החירות שניתנה לך. איך?  כאמור- בעמוד שדרה פנימי של הגבלות, של מוסר פנימי, של התנהגות ראויה ומכבדת. לא בפיגומים החיצוניים בהיותך עבד או מובל- אלא בעמוד שדרה פנימי וראוי, כאדם חופשי וריבון. 
להיות עם חופשי בארצנו- זה מחייב. להיות מוסריים, מאופקים, לא להיות משולחי רסן, לא להסתנוור מהכח, מהשפע. לשאת גדלי ערכים, ולעמוד מאחוריהם ולפעול לאורם. כחברה- וכאנשים פרטיים. 
שתהיה לנו שבת שלום.
בפרשה שלנו כתוב: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה, לַה' אֱלֹהֶיךָ; וּבְךָ בָּחַר ה', לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה" (דברים יד 2). 
אם אנחנו אכן עם סגולה- אז זה מחייב. על פני האדמה.
מוגש באהבה- "על פני האדמה" - שלום חנוך ושלומי שבן. קצת פרופורציות שלנו אל מול הנצח.  

תגובה 1:

  1. ממש מעניין והשיר בסוף ממש הוסיף. תודה רבה.

    השבמחק