מנהיג שלנו- לא ידענו מה היה לו

מנהיג שלנו- לא ידענו מה היה לו

פרשת כי תישא. שמות ל 11- לד 35.

היום אני מבקשת להבין את מצוקת האבודים, הנטושים, הנבוכים, הבוכים.

ראיתם פעם ילד שהלך לאיבוד בים? הוא קטן ונמוך ולא יודע לפנות למציל ואיפה אמא ואיפה אבא והצילו!!!! או ילדה שאמרו לה לחכות בקניון לד החנות עם השלט הירוק, ואמרו לה "אל תזוזי אנחנו כבר באים"? והיא מחכה. ולא זזה.  40 שניות מרגישות כמו ארבעים יום וארבעים לילה. כמו נצח. הילדים סומכים על ההורים שלהם, אבל... איפה הם? אם אפשר לסמוך עליהם, אז איפה הם, לעזאזל?!

לב,א וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ--כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ

לא ידענו מה היה לו. ישראל, כפי שנראה, מחכים למשה שמבושש לבוא. דואגים, לא רק למשה, אולי גם לעצמם. מה יעלה בגורלם? לאן מכאן? מי יוביל אותם עכשיו? את הדאגה, את המצוקה, היטיב לבטא אהוד בנאי:

במצוקתם, הם פונים אל אהרון. עד כאן- ציון לשבח על האסרטיביות של העם ועל ההתקהלות כגוף אחד כדי לקבל פתרון. הם לא הלכו מכות, לא קיללו אחד את השני, לא בכו, לא הלכו חזרה למצרים. לא איבדו עשתונות- אלא פנו אל אהרון כדי לקבל פתרון. אהרון, אחיו של משה, נענה לפנייתם, ומבקש מהם לאסוף זהב- ויוצר עגל. עגל זהב. ישראל מקבלים את העגל ואומרים:

לב,ד וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיֹּאמְרוּ--אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. 

רגע רגע, "אלה אלהיך ישראל"? אז את מי הם מחפשים ולמי הם דואגים?

חיפשתם משה ויצא לכם אלהים? לפי פסוק 1, הם מחפשים את משה. ולפי פסוק 4, הם מחפשים את ה'. האם משה הוא האלהים בעיניהם?!  והעגל הוא תחליף למשה ו/או לאלהים?

פירוש הרמב"ן מעניין. הוא טוען שהם אכן לא ראו בעגל "אלהים" כתחליף לאל המופשט. אלא פתרון למצוקת  נקודתית של הדרך. מישהו שיוביל. כמו האלהים שידע את הדרך להוציא ממצרים- אז כזה שייקח אותנו מכאן גם עכשיו:

"...לא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלהים, ושהוא בכוחו עשה להם האותות והמופתים... ועוד, כי בפירוש אמרו "אלהים אשר ילכו לפנינו", לא שיהיו נותנין להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא. אבל היו מבקשין משה אחר...אבל העניין כמו שאמרתי, שלא בקשו העגל להיות להם לאל ממית ומחיה, וקבלו עבודת אלוהותו עליהם, אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם."

אז מה... ככה הם מוותרים על משה?

זה לא חכמה. אנחנו מכירים את סיפור. ואחו יודעים שמה יחזור ושכרגע הוא מאוד עסוק בקשירת כתרים לאותיות התורה, אנחנו יודעים שהוא פנים אל פנים עם אלהים. הבלי העולם הזה לא מעניינים, אבל... יש כאן אנשים. שעד לפני שניה היו עבדים, אנשים שנתנו אמון משה. אנשים שמשה אחראי להם,  דואגים, מפחדים, מבוהלים. 40 ימים ו40 לילות של דאגה, של חושך, של עיניים קרועות, של בהלה. איפה משה? הוא אמר לחכות. אנחנו מחכים. אלהים אדירים, תשאיר פתק על המקרר "עליתי על ההר, אשוב בערך עוד 40 יום וארבעים לילה, השארתי מן על הרצפה. אוהב אתכם, משה".

בעודי מחפשת חומרים לכתיבה על הפרשה, נתקלתי בשיר הזה, המדוייק לי כל כך:

אִמָּא אָמְרָה לִי
לְחַכּוֹת
בְּצַד הַהַר וְלֹא
לִבְכּוֹת
אֲנִי רַק קוֹפֶצֶת לְכַמָּה
דַּקּוֹת
אָמְרָה-
וְנֶעֶלְמָה בְּתוֹךְ
עָנָן וַעֲרָפֶל
עוֹלֵט, נָבוֹךְ.
רָבּוֹת יְמָמוֹת חִכִּיתִי
וּבְשֶׁקֶט-בְּשֶׁקֶט בָּכִיתִי
כִּי אָמְרָה לִי לֹא.
וַאֲנִי גַּעְגּוּעַ לְמַטָּהּ
הַמְּלַטֵּף
וְלָרֹךְ הַכָּתֵף
אֶת פָּנַי בּוֹ
אַשְׁקִיעַ
רַק שֶׁתֶּרֶד מֵרָקִיעַ
וְעוֹדִי חכּיוֹן.
וּבְיָמַי אַרְבָּעִים
כִּלָּיוֹן
פָּרַצְתִּי
בָּכִיתִי נוֹרָא
"אִמָּא, אִמָּא
רִכְבִי עַל הֶעָב!"
וּבָנִיתִי לִי
עֵגֶל זָהָב

אליעז כהן, כי תשא, מתוך: מחומשים, הוצאת תמוז, 1997

ואני חושבת על עומר שלי, שאני מקווה שלעולם לא אשאיר אותו נבוך ומבוהל ובלי דרך. שיידע תמיד שאמא כאן (זו אני, כן? כן!). אני ממש לא מסכימה ל"תשמור על העולם ילד כי אנחנו כבר לא מצליחים", אלא מתייצבת לעמוד במחויבות שלקחתי על עצמי. זו המחויבות שלי, ברגע שהוצאתי אותו לחירות-עבדות הזו, שנקראת עולם.

ואני חושבת גם עלינו, על הימים האלה, על התקופה הזו, על המדינה שלו. על המנהיגים שלנו. לא ידענו מה היה להם. עגלים של זהב, עגלים. שבת שלום.