מאגר מידע ספרות הקודש ילדים - בקרוב על יסודי מורים דף הבית מקראנט

יום חמישי, 10 בפברואר 2011

פרשת תצווה. מהחוץ אל הפנים


מוקדש לילדת פלא שלבשה השבוע מדי צבא, שיש בה הרבה "חוץ", ואין סוף "פנים".
אני לא רואה הרבה טלויזיה. לפני כחודש יצא לי לבהות בתכנית היפה והחנון....פרק שלם על איך מלבישים את החנונים בבגדים ומעצבים אותם לכדי מראה "מגניב". החנונים- מלאי התוכן, הידע, נושאי נכסי תרבות, מבריקים וחדים- ובאותה נשימה- נחבאים אל הכלים, מובכים, מגומגמים. היפות- וגם אנחנו- נרתעים מלגעת בהם, מלדבר איתם. שופטים על פי מראה. בלי שום הלימה לתוכן עולמם הפנימי העשיר והמלא ואולי אפילו נדיר. ואז לאט לאט- המייקאובר - החוץ- הבגדים, התלבושת, האקססוריז- מחלחלים אל הפנים, והשינויים החיצוניים מאפשרים לכל היופי שבהם לצאת.


עד כאן – היפה והחנון. אבל השאלות בעינן עומדות-
האם ולמה צריך את החוץ?
האם היופי, החכמה והטוב צריכים גם להיראות? האם אין די בעצם היותם?
מה משמעות התהליך של ההחצנה - עבור האדם עצמו?
מה משמעות החיצוניות עבור המתבונן?

פרשת השבוע, פרשת תצוה- מפתיעה בתשובות שלה. הפרשה מספרת על תהליך ההתכוננות של הכהן הגדול לקראת הכניסה למקום המשכן- אוהל מועד, ארון ה'. הייתי מצפה להנחיות מסוג- שיקרא את התורה כל היום וכל הלילה.. אולי- שיתפלל לה'... אולי- צום.. בקיצור- משהו מהתחום הרוחני, מתחום התוכן. אבל לא! פסוקים ארוכים, ומפורטים. תילי מילים על בגדי הקודש של הכהן! איזה בגדים? היינו מצפים- קולקציה של סגפנים, נזירים, הכי פשוט ומדויק, הכי קרוב לאלוהים... אבל לא! לפנינו עמודים שלמים דומים לקטלוג גוצ'י או ורסצ'י או יוסף.... הזהב, והמצנפת, והאבנים הטובות, והחושן והאפוד, והמעיל פעמונים, וציץ זהב...

מה זה? זה הדבר הכי חשוב? הבגד? מאכזב...? לא בהכרח.
נחזור רגע לעצמנו- לפני רגעים חשובים, מיוחדים ושונים משגרת היום, רגעי קודש.
חלק ממה שהופך את הרגעים האלה לקדושים- הוא מעשה ההתכוננות, ההתרגשות, הכוונה, הדיוק בפרטים- ההכנה שהופכת להיות טקס בפני עצמו. החייל לפני הטקס הצבאי שמגהץ מדים ומדייק את זווית הכומתה, הכלה ביום חתונתה, שתוחמת היטב שפתון ומרימה שולי הבגד, הילדים שמתכננים מה ללבוש ליום הראשון של כיתה א. רגעים שאנחנו מסמנים כאחרים- שהמקלחת יותר ארוכה, שההתבוננות במראה מדוקדקת יותר. גם בני ישראל, שבמשך שלושה ימים כבסו את בגדיהם והתכוננו לקבלת התורה.

עצם תהליך ההתכוננות הוא חשוב- הוא מחלחל פנימה, דרך הנקבוביות של העור, את ההתרגשות וההתכוננות.
וכל פרט הוא חשוב- השרשרת שנתנה לי סבתא שלי, החולצה שקנינו יחד, הדרגות שמסמלות את ההיררכיה, השעון שמסמל מעמד. ובבגדי הכהן- פעמון הזהב שתפקידו להדהד ולומר שהכהן שנכנס לבדו לקודש הקודגשים עדיין חי. ציץ הזהב על מצחו של הכהן- באמצעותו מכפר הכהן על חטאי העם. לכל פרט ופרט יש תפקיד. והבגד הוא סמל לרעיון גדול יותר.

והתוצאה- גם היא חשובה לא פחות. לא רק עבורנו, כמכבדים את הרגע הזה שלנו- אלא כדרך לסמן לאחרים, למתבוננים בנו, את עמדתנו ביחס לאירוע. יש קוד לבוש- והליכה לפיו או התנגדות לו- הם דרך להביע את עצמנו., את המיקום שלנו. בעוד כחודש נקרא את מגילת אסתר- וגם שם- מרדכי מבטא אבל באמצעות שק. אחשורוש רוצה לבטא את הערכתו לאדם- ונותן לו את בגדיו, ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו... ואסתר, כדי לבוא אל המלך גם כשלא נקראה אליו, ולא להיות מסולקת... לובשת בגדי מלכות ומעידה על כוונה. אני מלכה. והכהן הגדול- כשבא כולו זהב והדר- בקודים החברתיים מסמל- קורה כאן משהו חשוב.

אם כך החוץ – הוא חלק מתהליך ההכנה- מהחוץ אל הפנים, כל פרט בו חשוב, והוא כלי חשוב לביטוי המיקום שלנו ביחד לאירוע ולאנשים. ופעמים רבות- הוא דרך לבטא את הפנימיות. אם אני מרגיש חגיגי- אלבש הכי זהב שיש לי.
ובאותה נשימה- נדמה שכולנו ערים גם לסכנה- להישארות בקליפה, בחיצוני, בשקר החן ובהבל היופי, והרי לא כל הנוצץ הוא והידע. וכמה יפים הם החנונים, וכמה יפים היו עוד לפני הסערה.



שבת שלום, מוזמנים לקרוא, להפיץ, להגיב ועוד.

2 comments:

  1. כמו הרבה דברים בחיים, גם בנושא הזה הכל עניין של פרופורציות (ואני לא מתכוונת ל- 90-60-90...)- אם הסממנים החיצוניים אכן משמשים ככלי עזר להתקדשות, לזיכוך הרגע, לדיוק הרגש,ואחריהם יש גם עולם פנימי משמעותי ומלא, אז זה ממש טוב ויפה בעיני. אבל אם היופי החיצוני (או הפאר, או הבגדים) הופך למטרה ולמהות ולדבר העיקרי, אני לא מוצאת בו משהו חיובי, ומעדיפה לוותר עליו.

    השבמחק
  2. שקר החן והבל היופי מרגישים נורא מוחשיים כשכולם לבושים אותו דבר, מסורקים אותו דבר וביחד במנימליזם שמאפשרת המסגרת הצבאית לטיפוח אישי.

    השבמחק